חידון נושא פרסים, סיפור קצר

כששם בידה את הספר שנקרא מתחת להר געש וסגר עליו את אצבעותיה ואמר לה תקראי, זה ספר מצוין, היא לא ידעה שלמעשה הוא העמיד אותה במבחן: אם תאמר שאהבה את הספר, יישאר, כלומר יישאר איתה, אבל אם היא תאמר – כפי שאכן אמרה – שהיא לא התחברה בשום אופן לעלילה, שהספר שעמם אותה, מה לה ולמחשבותיו הלא מעניינות של אלכוהוליסט מזדקן פתטי – זה יהיה סימן מובהק עבורו לקום וללכת. ממנה.

רק בדיעבד הבינה שלא נתן לה ספר, אלא חד לה את חידת חייו. מסע ההרס העצמי שמתואר בספר היה במידה זו או אחרת גם המסע שלו. התשובה הנכונה לחידה הייתה, וואו, ספר מעולה, וואו, אין לי מילים, ממש לא נשמתי. ובמילים אחרות – כן, אני מבינה. כן, אני יודעת. כן. והפרס לחידון היה הוא.

כשהניח בידה את הספר מתחת להר געש לא דמיינה לרגע שהר הגעש ניצב מעליה, נכון להתפרץ בכל רגע על ראשה, כפי שאכן קרה. היא עמדה שם משתוממת, מביטה באדמה האדומה שנזלה לכיוונה מכל עבר. בוערת, היא חשבה, כל כך יפות הלהבות.

כשאמר לה תקראי ובעצם חד לה חידה היא לא הבינה שיש חידות שהכישלון כבר מובנה בתוכן, נניח כמו אדיפוס בשערי תבאי, כשהתייצב מול הספינקס ופתר את החידה ולכאורה הצליח במשימה, אבל לא באמת, כי דווקא הצלחתו בישרה את כישלונו העוד יותר נחרץ: את זה אדיפוס בשום פנים ואופן לא הבין, גם לא שנים אחר כך, כששילם מחיר יקר על אי-הבנתו. גם אז עדיין לא הבין. הוא פתר את החידה אבל לא הבין את האבדון שפתרונה זימן לו. כי הספינקס שרבץ על חומות העיר תבאי היה אישה, אישה ענקית, מגה-אישה ענקית עם זוג שדי-אם עצומים שהשתלשלו על בטנה הלבנה. רמז גדול מזה בלתי אפשרי לתת, ואדיפוס ראה והתעלם, לא הבין שהספינקס היא קודם כל אם. מפלצת בולענית אבל אם. ואם לא יברח בזמן, היא תבלע גם אותו. כי כשפותרים חידה כל רמז חשוב. אילו הבין זאת, אולי היה קולט שהפתרון האמיתי של החידה שהוצגה לפניו היה לשאת את רגליו ולהימלט משם. אילו ראה שלפניו ניצבת אם גדולה, אולי היה מצליח לעצור בזמן את הקטסטרופה.

לפעמים קטסטרופה קטנה מקדימה קטסטרופה גדולה, כמעין אות שנשלח, סימן אזהרה. נגיד, תלתל עשן שחור יחיד שמתאבך מן הפתח הרדום, או ריח קל, כמעט בלתי מורגש, של גופרית. או מסילת רכבת שנפערה באותו בוקר בזוג הגרביונים האחרון, רכבת ניילון שנראתה כמו צלקת מתוחה מהקרסול כלפי מעלה. ראתה ולא הבינה. הצלקת הייתה סימן.

והדבר הזה שממלא אותה עכשיו, אין לו שם. צברים סמיכים של חושך, גרגרים של כלום, היא לא מבינה איך אפשר להתמלא בריקנות, אבל אפשר, זה כמו החומר האפל ביקום. אומרים שתשעים וחמישה אחוזים מהיקום עשוי ממנו. שאלמלא היה קיים חומר אפל, היקום לא היה מצליח להחזיק את עצמו. אבל החומר האפל במהותו הוא אי-הבנה מתמשכת: בלתי אפשרי להבחין בו, בלתי אפשרי למדוד אותו, בלתי אפשרי להוכיח את קיומו. ובכל זאת, כל הסימנים מעידים על כך שהוא ישנו, אם אפשר לקרוא לזה כך. יש ראיות נסיבתיות אבל אין פתרון לחידה הכי גדולה של היקום, תשעים וחמישה אחוזים של כלום. ובתוך הכלום הזה ישנו הלב שלה, חדרים ועליות והכל, והוא פועם פעימות של פורמלין.

אחר כך קראה באובססיה כל מה שקשור בספר. ניסתה להבין מה היא פספסה. עלילת הספר מתרחשת בעיר מקסיקנית נידחת במהלך יום אחד, האחד בנובמבר הוא חג המתים. גיבור הספר, המכונה קונסול, ניחן במנגנון הרס עצמי מפותח. האנשים בסביבתו מנסים לעזור לו, להציל אותו מעצמו, אך לשווא. גורלו כבר חתום. על הסופר מלקולם לורי, כך קראה, מסופר שמת בגיל 48 משילוב של עודף אלכוהול עם כדורי שינה. מה הוא ניסה לומר לה, כששם בידה את הספר וסגר עליו את אצבעותיה והשתהה לרגע עם אצבעותיו על אצבעותיה. מה הוא ניסה לומר לה.

הכריכה של הספר ששם בידה הייתה מכוערת. היא אהבה אותו כל כך. דפי הספר ששם בידה היו מהוהים, רכים ומסמורטטים מרוב דפדוף. אבל היא לא ראתה את מה שהיה מונח מול עיניה. לא הסיקה את המסקנות הנכונות. הרי רק לפי האוויר בין הדפים הייתה צריכה להבין שזהו ספר שנקרא שוב ושוב. הייתה צריכה להבין שהפקיד בידיה יותר מאשר ספר, שלמעשה העניק לה מפתח. האם את מבינה? מבינה באמת? קחי הזדמנות אחרונה ובלתי חוזרת, אותת לה בשפת סימניו. כששם בידה את הספר, כשסגר את אצבעותיה על הכריכה המכוערת זה היה סימן שמשמעותו הצילו. הצילי. לפעמים ספר שלם הוא מילה אחת. הצילי. ובאותה נשימה גם אמר, אבל הכל כבר אבוד. היא לא ראתה, איך לא ראתה, איך לקתה בעיוורון מולו, דווקא מולו, עיוורת לכל הרמזים. מלקולם לורי, כך נכתב בערך האנציקלופדי אודותיו, כמעט והתעוור בגיל שבע. האם אדיפוס המלך היה בן ארבעים ושמונה כשעקר לעצמו את שתי עיניו? היא לא רוצה לחשוב על ארובות עיניו הריקות של אדיפוס, אבל אם לריקנות יש צבע, הוא יהיה כנראה שחור. שחור וכלום ושום דבר, שחור כמו חור שחור. האם צבעו של החור השחור באמת שחור? האם חורים שחורים הם למעשה מצבורים עצומים ממולאים בחומר אפל?

החומר האפל נמצא בכל מקום, כך אומרים, אורב במרווחים, בלתי פתור. יש הסבורים שהוא נוכח בממדים אחרים. אולי בממדים האחרים, החומר האפל בכל זאת תופס איזו צורה, הרבה מאד צורות, בין היתר רפסודה קטנה וריקה שמשייטת עכשיו הלוך-ושוב בין דפנות ליבה, ולא מוצאת מנוח.