"כמה זמן עוד יש? זאת תמיד השאלה."

על הספר "ארזת לבד" מאת אסף שור, כמה מילות התרשמות:

אני לא יודעת אם אצליח להסביר עד כמה הספר הזה נהדר, אז פשוט אומר שהוא נהדר. הוא נהדר כמו דלת שנפתחת וקול ידידותי מבפנים מפציר, "תיכנסו, תיכנסו", וכשעוברים את הסף תכף מרגישים שם בבית לצד כל הדמויות, שיושבות רגל על רגל ומחכות רק לכם, וכשאתם מגיעים סוף סוף הם מספרים לכם את הסיפורים שלהם ביחד, בקול אחד שהוא גם קולות רבים ואיכשהו הסיפורים מתאחדים עם העולם ומחלחלת ההבנה שזה העולם והעולם הוא סיפור.

הספר הזה נהדר גם משום שהוא ספר שמרשה הכל. זוכרים את העניין הזה, כשהרשות ניתנת? פעם, כשהיינו ילדים, העולם התחלק בין  אלה שהרשו להם (לחזור הביתה מאוחר, להישאר כל הלילה ליד המדורה של ל"ג בעומר, לשים אודם) לבין אלה שלא הרשו להם (אני תוהה כמה סופרים יצאו מהטיפוס הראשון וכמה מהשני).

ספרים שמרשים הם עניין חשוב. צריך להתעכב על זה כי אין הרבה ספרים כאלה. הם מתרחבים ומתרחבים, כמו היקום, אבל לא בוקעת מהם תחושה של אנרכיה אלא להפך, התחושה היא שהדברים אסופים, מונחים במקומם הנכון, מתרחשים ללא הרף ושככה זה. ספרים שמרשים מרשים, למשל, שמספר כל-יודע יהפוך למשך אפיזודה אחת גם לדמות ממשית בספר שפוגשת דמויות מעברה. בספרים כאלה תמיד יש הרבה מקום פנוי. הם מרשים לשלב פנימה כל מה שרוצים – פיסות פרוזה לירית נפלאה, קרעי מכתבים, זיכרונות, תשוקות, מיני-הרצאה בפילוסופיה מעשית, מה שבא לכם. הם מרשים גם את הדיבור מעל לראשו של הקורא – דמויות שמוזכרות שוב ושוב בשמן (מאיה) אבל נוכחות כמעין ערפילית מעל לסיפור, וכשהן מוזכרות לא ממש טורחים לעדכן את הקורא בכל פרט ופרט לגביהן וזה בסדר, כי גם בחיים זה ככה, לפעמים מדברים לנו מעל הראש. ספרים שמרשים הם שיעור ענק בחופש, אלה ספרים שמעניקים מרחב של חופש לדמויות וגם לקוראים.

אני רואה אתכם, את כל אלה שנעים עכשיו באי-נוחות וסופרים לי שורות ומציינים לעצמם שכבר חציתי את השורה ה-20 ועוד לא אמרתי על מה הספר. דברי לעניין, הם דורשים, אין לנו את כל היום גיברת. עבורם אעתיק את הטקסט שעל גב הספר:

"אני‭ ‬הולך‭ ‬למות,‭ ‬חשב‭ ‬אלכס.‭ ‬וזה‭ ‬אסון‭ ‬שאיש‭ ‬מלבדי‭ ‬אינו‭ ‬יודע‭ ‬לשער את‭ ‬היקפו‭.‬

אלכס‭ ‬סובל‭ ‬ממחלה‭ ‬סופנית‭ ,‬ומחליט‭ ‬לסיים‭ ‬את‭ ‬חייו‭ .‬המוות‭ ‬המתקרב‭ ‬מבדיל‭ ‬אותו‭ ‬בידיעה‭ ‬שקטה‭ ‬מסובביו,‭ ‬החיים‭ ‬כאילו‭ ‬אינם‭ ‬יודעים‭ ‬שיום‭ ‬אחד‭ ‬ימותו.‭ ‬המוות‭ ‬מצווה‭ ‬בדידות‭ ‬ושתיקה,‭ ‬אבל‭ ‬החיים‭ ‬אינם‭ ‬מכבדים‭ ‬את‭ ‬הצו‭ ‬הזה:‭ ‬אהוביו‭ ‬של‭ ‬אלכס‭ ‬משיקים‭ ‬לימיו‭ ‬האחרונים‭ ‬בתערובת‭ ‬של‭ ‬כאב‭ ‬ומבוכה,‭ ‬ודרכו‭ ‬אל‭ ‬המטוס‭ ‬לשווייץ‭ ‬מתפתלת‭ ‬בשביליהם‭ ‬של‭ ‬חיים‭ ‬שיימשכו‭ ‬אחריו.‭ ‬אוהביו‭ ‬אינם‭ ‬יכולים‭ ‬להפר‭ ‬את‭ ‬בדידותו,‭ ‬אבל‭ ‬הם‭ ‬נוגעים‭ ‬בגבולותיה‭ ‬ומשהו‭ ‬בעולמם‭ ‬נרעד.‭ ‬סיפורי‭ ‬חייו‭ ‬נשזרים‭ ‬בחיי‭ ‬אחרים:‭ ‬חברים,‭ ‬אהובות,‭ ‬עוברי‭ ‬אורח‭ ‬ובעלי‭ ‬חיים‭ ‬מזדמנים‭ ‬אחרים‭.‬

בינתיים‭ ‬סובבים‭ ‬הלוויינים‭ ‬בשמיים. ‬על‭ ‬הקרקע‭ ‬שוקדים‭ ‬פיזיקאים‭ ‬על‭ ‬ניסוי‭ ‬שאפתני,‭ ‬שתוצאותיו‭ ‬יטרפו‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬הסיפורים. ‬ובתווך‭ ‬נקווים‭ ‬החיים‭ ‬טיפה‭ ‬אחר‭ ‬טיפה‭.‬

כך,‭ ‬בין‭ ‬המלמול‭ ‬הרוחש‭ ‬בירכתי‭ ‬התודעה‭ ‬לבין‭ ‬תנועת‭ ‬הכוכבים‭ ‬במסילתם,‭ ‬מגולל‭ ‬אסף‭ ‬שור‭ ‬סיפור‭ ‬מלא‭ ‬יופי‭ ‬ושמחה‭ ‬שקטה‭.‬"

הסתדר לכם? יפה, כי הסיפור בכלל לא על זה. כלומר גם על זה, אבל בו-בזמן על הרבה דברים אחרים. כשחושבים על זה, זאת שאלה ממש מצחיקה לשאול. על מה הספר. כמו לשאול על מה החיים. החיים הם על החיים, מזתומרת. הספר הוא על הכל. לא יודעת אם עזרתי לכם פה. אפשר לשאול על מי הספר. עליכם. עליי. אבל הכי נכון לשאול מה רוצה הספר הזה. והספר הזה מבקש לשרוט שריטה דקה בעולם. (האם הוא הצליח? ברור.) זה ספר יפה נורא, שאומר דברים יפים על המוות ועל החיים, ועל אהבה ואי-אהבה (מכל מיני סוגים), ועל תשוקה ומשיכה וגם על חמלה ועוד כל מיני (רגשות), וכל אחד יקח ממנו מה שיקח, כי אי אפשר לדבר על המוות מבלי לדבר על החיים. הספר הזה הוא בין היתר שיר הלל לשגרה:

"החיים עברו עליו בלי ניצחונות גדולים, אבל גם בלי אסונות שאי אפשר לשאת. חיים שהיו במידתו והוא במידתם. ועכשיו, מכל הדברים שהיו והדברים שלא, מכל הדברים שלא יהיו עוד, הכי צר לו על השירה היפה של השגרה. צר לו שלא יוכל להסתכל על הקומקום בבוקר ולחכות לו שירתח. למהר בחדר מדרגות כשהשלפוחית כבר מתפוצצת, לתת למכנסיים להישמט ואז הפיפי וההקלה כשהשיניים רוחפות. לדבר בטלפון ולהעביר סמרטוט על השיש בינתיים. קניות בסופרמרקט ובערב לצנוח על הספה ולפהק. לתופף על ההגה עם הרדיו. לנקות את השיניים עם קיסם. המשמש הראשון כשהם חוזרים לעונה. לשמוע חרקים בלילה. לקום מן השינה ולדשדש אל המטבח ואז לשתות מים קרים ליד המקרר. לגרד בראש. לישון על סדינים ישר מהמייבש. לנשום לרווחה כשמספיקים לאוטובוס ברגע האחרון והדלתות כבר נסגרות מאחוריך. (…) לשמוע שוב תקליט שאהבת פעם ולגלות שהוא עדיין טוב. חומוס עם חריף. עוגייה. להתמתח. לגלות שצדקת. תירס. פופקורן. (…)"

וזה נמשך עוד קצת, הרשימה הזאת, ומצאתי את עצמי מהנהנת והיה בהנהון הזה גם ממד של עצב, כמו בפרידה בטרם עת, כאילו התאבלתי בלי לדעת על מה בדיוק. בקיצור, אולי במקום לפזר בכל מקום אנדרטאות למתים, הגיע הזמן שנתחיל לפזר אנדרטאות לחיים?

אין פזמון. תקראו.

araztale1

7 תגובות בנושא ״"כמה זמן עוד יש? זאת תמיד השאלה.""

אז בדיוק בקשר לזה רציתי להגיד ש...

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s