לנרמל את הילדות

אני אוהבת להסתכל על אנשים מבוגרים שנשטפים בזיכרונות ילדות.

זה משפיע בן רגע על שרירי הפנים. קרחוני ההבעה נמסים קודם באזור העיניים, וניכרת גם איזו התרחבות שמשתלטת לזמן-מה אפילו על מהדקי הבשר של השפתיים, עד שהם שבים ומתכווצים. שטף הזיכרונות פועל באזורים הללו כמו חומר ניקוי רב-עוצמה, שמסלק באחת את סימני החומרה שטבע בנו הזמן. כמו שמסירים אבנית.

אז הנחיתי מפגש ראשון של סדנת זיכרונות ילדות ממעברת רחובות. כחמישה עשר איש ואישה הגיעו להיזכר יחד ולכתוב. תפקידי כמנחה היה לפזר למשתתפים פיתיונות זיכרון מרשרשים, ואז להשליך לעברם קרסים, בתקווה שמשהו ייתפס. הסדנה יצאה לפועל בחסות מנהלת ארכיון העיר רחובות, הדס אביבי הנמרצת, ושותפתה לעשייה סיגל בן ישי, מנהלת הספריות בעיר. בכל קבוצה כזאת תמיד יש שניים-שלושה שזוכרים את העבר לפרטי פרטים. העבר שלהם זמין עבורם באותה קלות בה הם פותחים את הדלת ממול. הם מתווים את הדרך וסוחפים אחריהם את כל היתר.

הצירוף שחזר על עצמו פעמים רבות בדברי המשתתפים היה "גן עדן" לתיאור תקופת ילדותם במעברה. זו לא הפעם הראשונה בה אני שומעת מפיהם של ילדי מעברות שלגדול כילד במעברה היה לגדול בגן עדן. מה להם ולדימוי הקורבני, המסכני, שלאורך השנים דבק ביוצאי המעברות ואולי בעצם כל ילדות היא גן עדן והם לא המציאו כלום. אני תוהה עד כמה מוסכמת הילדות במעברה כגן עדן חלחלה החוצה, אל מי שפחות מקורבים לנושא. כמה, למשל, מבין הקוראים של הטקסט הזה אי-פעם שמעו על המעברה כגן עדן לילדים. מה יש בו, בגן עדן הזה, הם אולי תוהים: עוני, דלות, אבטלה, ייאוש. איך אפשר לגדל ילדים ותינוקות בתוך אוהל. לא יום, לא שבוע. במשך שנים. כולנו ראינו את סלאח שבתי מקונן אל מול אוזניים ממסדיות האטומות לזעקותיו.

דור ההורים, דור המהגרים הראשון עליו נמנה גם סלאח שבתי, הוא תמיד הדור שנתבע לשלם את המחיר היקר ביותר על מנת שלדור הבנים יהיה קל יותר. זהו פורמט עתיק כמו יציאת מצריים. האם המחיר השתלם, תשאלו בצדק. סבתא שלי חיה את מרבית שנותיה בישראל. היא עלתה כאישה צעירה מטופלת בילדים רבים ובתינוקות, ונפטרה פה בשיבה טובה. למרות זאת, מעולם לא טרחה ללמוד את השפה העברית, סבתי מרדה באמצעות הלשון ודבקה בערבית בעקשנות. זה היה המרד שלה לנוכח המעבר שנכפה עליה על ידי סבי ז"ל, שהיה ציוני מסור. סבתי לא הסכימה שיתיכו אותה בכור.

בעוד ההורים מתייסרים, דור הבנים, כאמור, כייף בגן עדן.

איזה מין גן עדן זה? מרחבים. חופש. טבע. אוהלים ומאוחר יותר צריפים. הכל נזיל, ארעי, מאולתר. מתפרק ונבנה. החיים רוחשים, הצורות לעולם אינן קבועות: סמרטוט בד מגולגל לכדי כדור משחק. ארגז עץ פשוט מצמח ארבעה גלגלים. קרש שהושלך הופך לשרפרף, סדין נעשה וילון. מטמורפוזות של חומר שמשקפות את הגילגולים שעברו האנשים. היסוד החמקמק הזה של הארעיות, שמוציא מבוגרים מדעתם, הוא אהוב ביותר על ילדים, ולכן

המעברה הייתה ממלכתם של הילדים. אילו היו נותנים לילד הרפתקן יד חופשית לתכנן שכונה מתוך חזיונות דמיונו הקודח, קרוב לוודאי שפרי התכנון שלו היה מזכיר מעברה, כי לחיות במחנה קיץ תמידי זו פנטזיה ילדותית שרירה וקיימת, זהו גן העדן. ילדי המעברה אמנם שמעו את הוריהם לוחשים זה לזו לחישות מודאגות בענייני פרנסה, אבל תמיד היה משהו מעניין יותר לעשות מחוץ לאוהל או לצריף – לבדוק אם התותים על העץ כבר הבשילו. להתפלח לקולנוע. לשחק תופסת עם החברים.

בגן עדן המקלחות היו ציבוריות והמים היו קרים. את כלי האוכל המלוכלכים, העשויים פח, נהגו להדיח בברזייה המשותפת, שאריות המזון סולקו באמצעות שפשוף הכלים בחול. רבים טיפחו גינת ירק קטנה סביב האוהל, גידלו עגבניות, כרוב, גזר ועוד. נאחזו בקרקע בלי הורה היאחזות, מנסים להיטיב את מצבם ככל שהתאפשר.

הילדים מספרים על חיים רוויים בהרפתקאות, הרפתקה כדרך חיים. ההורים בקושי היו בתמונה. בשבת בבוקר, אחרי התפילה, נאספה החבורה בפתח בית הכנסת ויצאה משם אל הביצות לקטוף נרקיסים, לשמח את אמא. אותם ילדים גם התפלחו לפרדסים, שיחקו בחתול ועכבר עם השומרים.

אין כבישים, רק דרכי כורכר. בלילה החושך עד כדי כך עבה, שכל בני המשפחה התכסו בו כמו בשמיכה, מכונסים צפופים סביב מנורת לוקס יחידה, נראים בקושי. הצללים ריקדו על יריעות האוהל.

אני שותה את סיפוריהם בצמא גדול. הילדים שהכרתי בילדותי וניהלו אורח חיים כזה, היו דמויות מתוך ספרים: ילדי חלוצים, אנשי בראשית, בית קטן בערבה, ילדי רב החובל גרנט. כל אותם ילדים שחיו חיים ראשוניים, לא נגועים והרפתקניים בחיק הטבע. אבל איש לא כתב ספרי הרפתקאות שהגיבורים שלהם היו בעלי שמות כמו בני, שמואל, תקווה ושמחה שעלו ארצה מאלכסנדריה ומבגדד.

אני חושבת על חבורת ילדי גן העדן במעברה של רחובות.

בני, ללא ספק, כבר אז הפגין מנהיגות. כריזמטי, חכם. בעל כמויות סיטונאיות של קסם אישי שבוודאי הדאיג כל אב לנערות צעירות ברדיוס מאד רחב. אבל ספרי נוער נכתבו על גיבורים כמו ירון זהבי, לא על נערים מסוגו של בני, בטח לא בתפקיד הגיבור הראשי. ותקווה יכולה הייתה להיות תמר נהדרת – חריפת שכל, עשויה ללא חת ומקסימה. ושמואל, האמיץ וטוב הלב, ושמחה האופטימית בעלת הרוח הטובה. אבל איש מבין סופרי הנוער לא חשב אז שהם מספיק חשובים כדי שייכתבו עליהם ספרים, איש לא התאמץ להניח אותם על המדף עבור קוראת כמוני, שחיפשה אחריהם מבלי לדעת שהיא מחפשת. אותם נערי מעברות יכלו לכל היותר לקוות להבליח בהופעת אורח בספרים של אחרים, אולי בין הנערים האסופים של אלימלך זורקין שקובצו תחת הכינוי היפה 'נערי ההפקר', אבל כולם, כולל ירון זהבי, הבינו שהמדובר בעצם בפושטקים. והבנות מהמעברה, כשהבליחו בקולנוע ובספרות פעלו תחת הדיכוטומיה הנשית הקבועה, זונה או קדושה, תבחרי. תבחרי בין עבודות במשק בית אצל הגבירה הלבנה לבין המקצוע ההוא, העתיק, שהצטלם נורא יפה בצילומי חוץ ליליים עם מיני קצוץ ומסקרה.

ואילו נכתבה סדרת ספרי נוער על חבורת ילדי גן העדן במעברה של רחובות בשנות החמישים, מה היה כתוב בה. ומי היה קהל היעד שלה. ואיזה שינוי הייתה מחוללת בתודעה, אם בכלל. מה היה סוג ההרפתקאות האפשרי עבורם.

אולי היו מתגייסים לסייע לאלמנה חסרת כל, מרובת יתומים.

אולי היו נלחמים במסתננים שב-1956 רצחו בני משפחה במעברת רחובות, כך סופר אתמול..

אולי היו מספרים על הצורך לנטוש את ספסל הלימודים לטובת פרנסת המשפחה.

אולי היו מסייעים להציל פעוטות בשלג הגדול של 1950, ובשטפונות של 1951 ו-1952.

לא חסרים נושאים. החיים במעברה הם הרפתקה אחת ענקית.

אני חושבת על המהלך הזה, של תיקון עוול היסטורי וחברתי באמצעות ספרים, ופתאום נזכרת שדויד גרוסמן כבר עשה משהו כזה עם חבורת ילדי הלב ב"עיין ערך אהבה".

ואולי גם הוא ניסה לנרמל את תקופת הילדות בשואה, אולי הספרות היא אמצעי נרמול וריפוי מטראומה קולקטיבית. כי את ההיסטוריה אי אפשר לשנות, אבל ספרי קריאה יכולים להציע חלופה חיה.

שמעתי אתמול הרבה סיפורים. גם כשסיפרו על קשיים, הם לא סיפרו על כך מתוך עמדה של קרבן, אלא מתוך ענייניות. אם היה אתמול כאב, הם כאבו את השיכחה, כי בכל זאת, המעברות התקיימו לאורך עשור, ואנשים קיימו בתוכן את כל הפרוצדורות הקרויות חיים וכמעט דבר לא נשאר מכל זה כדי להזכיר, באמת לא ברור לי למה.

כי מעברה זה לא רק צרות וכאבים ועוני מחפיר ודלות שלא ניתן להעלותה על הדעת בכלל, בטח לא מתוך השובע והעודפות שאופפים אותנו היום. מעברה היא גם גילויים של אחווה וחברות ואומץ לב, הרבה הומור. ואפילו רגעים של שמחה.

הפנים מתחייכות כמעט על כורחן, ילדות היא דבר מאיר.

כאמור, פיזרתי כל מיני פיתיונות במטרה לעודד את משתתפי הסדנה להעלות זיכרונות ולספר על חיי היומיום. בין השאר, שאלתי אותם על מאכלים שאהבו לאכול במעברה ועל מאכלים שסלדו מהם. מניסיוני אני יודעת שאוכל הוא נושא שקל לדבר עליו, וזיכרון מוביל לזיכרון. "מה זאת אומרת, דברים ששנאתי לאכול?" מתפלא אברהם, שהוא המשתתף המבוגר ביותר בסדנה. "מי בכלל התעסק אז עם כן טעים לי-לא טעים לי. שמחנו שהיה לנו מה לאכול."

מודעות פרסומת

זהות

לפעמים נדרשת ספינה שלמה על עשרות מלחיה ושלושים משוטיה, כדי להציג עיקרון זהה לזה שמציג זוג גרביים אחד וביעילות לא פחותה: קורות העץ הישנות בספינתו של תזאוס מלך אתונה הוחלפו כל אחת בתורה לאורך שנות שירות ארוכות. הבריות נחלקו באשר לשאלה האם לאחר שכולן הוחלפו זו עדיין ספינתו של תזאוס ("יש אומרים שהיא היא, ויש אומרים שאין היא היא.")
ומצד שני, משרתת פשוטה אחת הטליאה זוג גרביים. הגרביים השתייכו לסר ג'ון קטלר, ואת שמה של אותה משרתת איש כמובן לא טרח לזכור. הגרביים היו גרבי צמר, ולפי טבעם של גרביים וספינות, התבלו במשך הזמן. המשרתת החרוצה שבה והטליאה את גרבי הצמר באמצעות חוטי משי. מדוע נטלה לידיה דווקא חוטי משי ולא חוט צמר, אינני יודעת. אולי מגעו של המשי נעם לה יותר, אולי הצמר אזל והיא, עמוסה כל-כך בעבודה, לא מצאה פנאי לגשת לשוק ולרכוש חבילת צמר חדשה. בכל אופן, הגרביים הללו היו אהובות מאד על סיר קטלר, והוטלאו לעתים קרובות כל כך, עד שהפכו כל כולן ולגמרי לגרבי משי. "אילו הייתה לגרביים תודעה," חתם את סיפורו הפילוסוף ויליאם ג'יימס, "הם היו משוכנעים שהם עדיין גרבי צמר." אני חולקת עליו, כמובן. אילו הייתה לגרביים תודעה, הם היו מוותרים מכל וכל על כל פיסת צמריות, ולו רק יאחז בהם שוב אותו זוג ידיים, שבעדינות אין קץ דקר ודקר.

ערב שני במסגרת "12 שולחנות וסיפור" בבית אריאלה – מפגשים בין הביוגרפיה להיסטוריה

"אבל איך את מוצאת את כל האנשים האלה?" אני נשאלת. התשובה היא שלמען האמת אני מוצאת אותם די בקלות: דרך כתבות בעיתונים, חיטוט אובססיבי ברשתות החברתיות ואפילו דרך פנייה ישירה לארגונים ואגודות. כעובדת מסורה בתעשיית הזיכרונות, כמי שכותבת ספרי זיכרונות ומנחה סדנאות לכתיבת זיכרונות, אני יודעת שמסתובבים בינינו אינספור אנשים עם סיפורי חיים מרתקים, אין לכם מושג עד כמה. בדרך כלל הם גם שמחים כשניתנת להם הזדמנות לבוא ולספר. חלקם רואים בזה ייעוד של ממש, ואותם אני מחפשת.

הדחף הראשוני שלי בבניית הפורמט שנקרא "12 שולחנות וסיפור", שבבסיסו האזנה לסיפורי חיים פנים אל פנים בישיבה אינטימית סביב שולחנות, היה לשתף בפליאה ובהנאה שלי גם אנשים אחרים. אני כל כך נהנית לשמוע אנשים שמספרים על החיים שלהם, שחשבתי שזה לא הוגן שרק אני איהנה ככה. אף ספר היסטוריה לא משתווה לישיבה פנים אל פנים מול מספר כזה, לאפשרות להקשיב לנעימת קולו המתרפקת, החרדה, הגאה, לראות את הברק בעיניים, שלא פעם מתממש כדמעה בזוויות לא רק אצל המספר אלא גם אצל קהל מאזיניו. אני מניחה שאתקשה לשכוח את סיפוריו של הרב יצחק אסקוף על ילדותו בעיר חאלב ועל העינויים שעבר אביו שהיה פעיל במחתרת שהבריחה יהודים אל מחוץ לסוריה. אני תוהה אם רק בישראל המצב הוא כזה, זאת אומרת לאן שלא תסתכל תמצא סיפור אישי מרגש עם נגיעה היסטורית. המאה ה-20, הבה נודה על האמת, הייתה מאה די פסיכוטית.

בואו לשמוע את צד ב' של ההיסטוריה. האירוע מתקיים בספריית בית אריאלה בתל אביב, יום רביעי 3.1 בשעה 19:00 בערב. הכניסה חופשית, ורק נדרשת הרשמה מראש דרך הקישור: https://goo.gl/forms/pks512KuvMxh6IDn1  12tables_A5

רשימת המשתתפים המלאה מסודרת לפי סדר הא'-ב':

1. ד"ר מור אלטשולר, שמתמחה בחקר תולדות ישראל מנקודת מבט אינטגרטיבית המשלבת חומר ורוח, היסטוריה ומשיחיות, תספר על תולדות משפחת אלטשולר, בני העלייה הראשונה וממייסדי המושבה רחובות. לפי אחת המסורות, בני אלטשול-אלטשולר נמנו על מגורשי פורטוגל שהגיעו לפראג, נושאים בכליהם אבנים מבית המקדש שהיו משוקעים בקירות בתי הכנסת שהשאירו מאחור. על כך ועל דמויות מפתח במשפחה, מפגשים גורליים, סודות מימי שלטון המנדט ועוד, נשמע במפגש.

2. יעל ברזילי – בשמונה השנים האחרונות חוקרת יעל ברזילי ארכיון משפחתי יוצא דופן, עמוס במכתבים, במסמכים ובתמונות. בעזרת אביה ההיסטוריון דניאל בכרך ז"ל ורשת של משוגעים לדבר ממקומות שונים בעולם, הורחב המחקר לקשר בין האירועים המשפחתיים לאירועים ההיסטוריים ולשאלות על זיכרון ועל "אמת" היסטורית.

3. אתי דיאמנט חוקרת את דמותה של דורה דיאמנט, קרובת משפחתה שהייתה אהובתו האחרונה של פרנץ קפקא ואישה סוערת ומרתקת בזכות עצמה. קפקא ודיאמנט נפגשו לראשונה במטבח של מחנה קיץ לילדים יהודים פליטים בשנת 1923 בעיירת הנופש מיריץ.

4. ד"ר רחל (שלי) לוי-דרומר היא ילידת מקדוניה שהקדישה עצמה למשימת שימור זיכרה של קהילת יהודי מקדוניה, קהילה שהושמדה כמעט בשלמותה בתקופת השואה. לוי דרומר תספר את סיפורה של הקהילה שנמחקה ועל מעורבותה במאמצי ההנצחה, שמתמקדים בשיקום בית הקברות היהודי העתיק שבעיר ביטולה בתמיכת הממשלה המקדונית.

5. מיכל ואקנין היא גמלאית ממשרד הקליטה באשדוד בו עבדה מעל לשלושים שנה. במהלך שנות עבודתה פנו אליה עולים רבים בבקשת עזרה לאיתור קרובי משפחה או חברים שאבדו בזמן המלחמה או שהקשר עמם נותק עקב עלייתם ארצה. עם פרישתה הרגישה צורך להמשיך בשליחות ולסייע לאנשים לאתר את קרוביהם. מיכל מפעילה שני פורומים לאיתור קרובים, אחד ישראלי (באתר מוטק'ה) ועוד פורום בשפה הצרפתית באתר terredisrael .

6. רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית ממובילות המאבק למען נשים עגונות, מסורבות גט, מבוטלי גיור וממזרות בישראל. רבקה ייצגה באמצעות "מרכז צדק לנשים" נשים רבות מול בית הדין הרבני, ופרסמה את סיפוריהן בספרה "מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני". במפגש עמה רבקה תספר על מסע חייה שהוקדש לעמידה על זכויותיהן של אוכלוסיות שספגו פגיעה מהממסד הדתי המחמיר, ועל ניסיונותיה למצוא פתרונות בני-קיימא מול מסורות שהתקבעו והתאבנו לאורך השנים.

7. עובדיה משולם עלה בילדותו ארצה מתימן והתגייס לאצ"ל בהיותו בן 15. במסגרת פעילותו המחתרתית בין השאר הדביק כרוזים, העביר נשק ממקום למקום ואף השתתף בפעולות מבצעיות שונות ובקרבות על יפו, רמלה, אשדוד ויבנה. ביולי 1948 התגייס לצה"ל, וכחייל בסיירת גולני המשיך להילחם ואף נפצע. עובדיה נמנה על הלוחמים שעלו על הספינה "אלטלנה" בחוף ויתקין והפליגו עמה לתל אביב.

8. נעם ט. נחמן – בדיקת סיפור שולי הובילה את נעם ט. נחמן למסע מחקרי בן שלוש שנים בעקבות המרגל הישראלי אלי כהן, שנתפס והוצא להורג בדמשק בשנת 1965. במסגרת מחקרו, נעם הגיע לעדויות חדשות ולמסמכי מודיעין נדירים, שמציבים סימני שאלה בנוגע לנרטיב הישראלי שהתגבש סביב נסיבות לכידתו. על כל אלה, ועל הגילויים המופיעים בספרו החדש, "אלי כהן – תיק פתוח" יספר נעם במהלך המפגש איתו

9. נעמי עורב – הייתה מלוות שיירות ש"נתקעה" בגוש עציון לאחר ששיירת נבי דניאל נחסמה בחזרה מגוש עציון לירושלים. נעמי עבדה בבית החולים בכפר עציון וביום חמישי ד' באייר תש"ח 13 במאי 1948 , נכנעה לחיילי הלגיון הירדני. על הקמת מדינת ישראל שמעה רק בהגיעה למחנה השבויים אום אל ג'מאל בירדן.

10. ד"ר מייקל קלה – ד"ר מייקל קלה יספר על ביוגרפיה משפחתית של התנגדות פעילה לשלטון רודני, בין אם זו גרמניה הנאצית, שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ושוב גרמניה, הפעם מול חומת ברלין.

11. פרופ' ברכה רגר – פרופ' ברכה רגר היא ילידת הארץ, ובהיותה בת חמישה חודשים התלוותה לאמה שנסעה לבקר את הוריה בעיר ברנוביץ' שבפולניה. בספטמבר 1939, בד בבד עם הפלישה הנאצית לפולין, סופחה ברנוביץ' לברית המועצות במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. רק אחרי מאמצים רבים הצליחה אמה של ברכה לחלץ את עצמה ואת בתה הפעוטה מאירופה הבוערת. ברכה, אחת מקבוצת "ילדי השמש והתפוזים". תספר את סיפורה יחד עם בתה, שרון זרחיה.

12. לילי שור – לילי שור עלתה ארצה מבגדאד בשנת 1971, ותספר על חייה בבגדאד ועל פעילותה במסגרת המוזיאון המרשים למורשת יהודי בבל שקם באור יהודה. את הידע הרב שצברה על ההיסטוריה של הקהילה ועל חיי היומיום של היהודים היא חולקת עם מבקרי המוזיאון, וגורמת להם להרגיש ממש כאילו ביקרו בבגדאד עצמה.

(אני קצת סדרתית בעניין אוקטובר)

הבתים שלנו כל כך משעממים. הבתים שלנו הם מחק ענקי, שמוחק אותנו לאט. קודם את הרגליים, אחר כך את כל היתר. איזה בזבוז. הרי יכולנו להיות כל-כך נהדרים. במקום, אנחנו דוהים לאיטנו תוך שאנו נושאים ספלי קפה אל מול הטלוויזיה. שוב אוקטובר עכשיו. הרוח נכנסת פנימה, מעוררת נשף וילונות. אנחנו מרימים את ראשנו לרגע, ושוב מפילים. כמה היינו רוצים להחליף את צינור העירוי בחבל טבור. מאוחר מדי. כבר נולדנו.

שבעה שולחנות, לא סיפור

אני מנסה לעבד את התחושות והמחשבות בעקבות הערב שהפקתי אתמול בספריית "בית אריאלה", בשיתוף פעולה מלא של צוות מרכז התרבות בראשות נבות זיו (פרטנר מהחלומות. אחד האנשים הכי סימפטיים שיצא לי להיתקל בהם, בעבודה ובכלל). מוצפת לגמרי, בקושי ישנתי הלילה.

הלכתי אל הערב הזה כשבמוחי מנקרת השאלה – מה זאת הצלחה? איך אדע אם האירוע שבניתי אכן הצליח?

האם זה קשור במספר האנשים שיגיעו? או אולי, חלילה, מספר הנוטשים באמצע? האם ההצלחה קשורה בתחושה הפנימית שלי, שהכל מתקדם על פי התכנון? או שההצלחה קשורה לשבחים או הערות שיישמעו מבחוץ?

ליתר ביטחון הכנתי טופס משוב אנונימי, ועודדתי את הממשבים לכתוב בכנות מה הרגישו. אבל עוד לפני שעברתי על עשרות הטפסים שמולאו ולפני שבניתי טבלת אקסל וחישבתי את ממוצעי שביעות הרצון, אני כבר יודעת שהערב היה מוצלח. איך אני יודעת? כי העיניים של המשתתפים נצצו בסוף האירוע, ועור הברווז שלי אף פעם לא משקר וגם לא הדמעות שצצו כשהקשבתי לשני מספרים. ואני יודעת שהיה מוצלח כי בסוף הסבב הראשון נשמעו באולם מחיאות כפיים ספונטניות.

והיה מוצלח גם כי נבות אמר לי שהיה ממש מוצלח, ונבות מבין בזה כי הוא מפיק בבית אריאלה שלושה אירועים בשבוע. ושנינו קצת זרחנו מאושר. כן, היה מוצלח.

הכל התחיל בידיעה צדדית קטנה שקראתי בטור חדשות הספרות של מוסף "שבעה לילות". נאמר שם שנבות זיו, המנהל החדש של מרכז התרבות בבית אריאלה, נכנס זה עתה לתפקידו, והוא ישמח לקבל מהציבור הצעות לפעילות רלוונטית במסגרת הספרייה. ניסחתי הצעה, שלחתי, שכחתי. ופתאום היה מייל. ופתאום היה טלפון. וגם פגישה.

והחלטנו שהנושא של המפגש הראשון יהיה סיפורי ילדות מחוץ לארץ. חשבנו שיהיה מסקרן לשמוע מגוון וריאציות על סיפורי ילדות, ומן הסתם הרבה אנשים יתחברו לנושא הזה כי לכל אחד מאיתנו הייתה ילדות.

התחלתי לחפש משתתפים מתאימים: נעזרתי בכם, נעזרתי ברשתות החברתיות, בפנייה ישירה לארגונים וגם התעניינתי בקרב מכרים וקרובי משפחה. רציתי להציג בערב מגוון כמה שיותר רחב של זיכרונות ילדות – גם מבחר גיאוגרפי, גם מגוון דורי. צעירת המשתתפים אתמול הייתה נוי איתן, סטודנטית ליחסים בינלאומיים בת 24. המשתתפים המבוגרים היו בני שבעים. וכל הטווח שבאמצע, גם.

ידעתי שיש המון סיפורים שראויים להישמע, הרי אני נתקלת באינספור סיפורים טובים במסגרת העבודה שלי. בשנים האחרונות אני עובדת בזיכרונות של אנשים: הנחיתי סדנאות לכתיבת זיכרונות, כתבתי ספרי זיכרונות בהזמנה, הקמתי עם אביבית משמרי את "פטל", כתב עת לממוארים, ונושא הגיליון הראשון שהוצאנו יחד היה זיכרונות ילדות מתל אביב. אפילו הרציתי בהזדמנויות שונות על גיבוש קהילתי וארגוני דרך כתיבת זיכרונות. במהלך העבודה יצא לי להיתקל בלא מעט מקרים בהם עיסוק במאגר הזיכרונות הקולקטיבי של קהילה, של משפחה מורחבת או של ארגון משפיעים לטובה על אותו יסוד חמקמק שנקרא זיקה בין בני אדם. אם לתמצת את שמונה השנים האחרונות מאז שהתחלתי להתעניין בתחום התוכן הקהילתי: התגלית העיקרית שלי הייתה שסיפורי זיכרונות הם דרך נפלאה לקרב אנשים זה לזה.

אולי זה התחיל עוד לפני כן. ב"בליידראנר" הראשון, הסרט הכי הכי אהוב עליי. משם הגיעה ההבנה שהזיכרונות שלנו הם מי שאנחנו.

או לפני כן לפני כן. בגיל צעיר מאד, עם התשוקה הבלתי נדלית לשמוע סיפורים טובים. אמא שלי, שהיא מספרת בחסד והפנטה אותנו מגיל כלום וחצי עם סיפורים שהצחיקו אותנו ("כבר סיפרתי לכם על הפעם שנהגתי בלי רישיון על ג'יפ צבאי בגיל 17 ומחצתי את השירותים הציבוריים במעברה?") והפחידו אותנו ("הייתה לנו שכנה, אישה אדומה. היו לה ידיים אדומות ופנים אדומות, ויום אחד, מול העיניים של סבתא שלי, האישה האדומה הפכה לתרנגולת…") וגרמו לנו להתחנן, "עוד, עוד" עד שהייתה מתעייפת ומנפנפת אותנו והולכת לעיסוקיה. זה המשיך עם סבתא שלי, שהתגוררה בחו"ל והייתה מגיעה לבקר אותנו אחת לשנתיים בערך. אני זוכרת ימי בטלה ארוכים של קיץ חסר מעש וסיפורי סבתא על ילדותה ונעוריה ברומניה, שהייתה שונה כל כך מהילדות שלי. אנחנו מוקפים בסיפורים, אנחנו מוקפים במספרי סיפורים; ולכל אחד מאיתנו יש רק סיפור חיים אחד לחיות. קצת לא פייר.

החישוב היה פשוט – 12 מספרים ישבו ב-12 שולחנות, ויארחו בכל שולחן כשמונה מאזינים, כלומר צריך להכין קרוב ל-120 כסאות, עבור המארחים והאורחים. במסגרת הפיילוט, החליטו בבית אריאלה לקיים את האירוע כאירוע חינמי, לשמחתי הרבה.

בתחילת השבוע בדקתי מה מצב ההרשמה לאירוע, ואמרו לי שנרשמו בערך ארבעים איש, ושתמיד נרשמים יותר אנשים מכפי שמגיעים בפועל. המממ. בעצה אחת עם נבות החלטתי לקצץ את מספר השולחנות שייפתחו, והודעתי בצער לשתי משתתפות מירושלים ומהגליל שאין טעם שיגיעו, אין מספיק נרשמים. מבין המשתתפים האחרים הייתה מישהי שעברה שבוע לא פשוט בשל נסיבות משפחתיות, וגם לה סיפרתי על מספר הנרשמים הדל וסיכמנו שהפעם לא. בבוקר האירוע הודיע לי משתתף רביעי שהוא לא יכול להגיע, הוא חולה. בערב האירוע משתתפת חמישית לא הופיעה, מבלי לנמק. כך שבסופו של דבר פתחנו שבעה שולחנות, והגיעו כשישים וחמישה אורחים, כלומר סך הכל השתתפו באירוע מעל לשבעים איש. מעט? הרבה? הצלחה? כישלון?

בדיעבד הסתבר שזו הקיבולת האידיאלית של המקום, ואני שמחה שהצטמצמנו. ככה זה בפיילוט, מגששים קצת באפלה, מנסים לצור צורה ולפרמט פורמט, ואין לנו שום מושג עד שזה לא מתממש ול העיניים. הגשתי אמנם הצעה ראשונית מפורטת, אבל תנאי השטח הכתיבו התאמות נחוצות. אני כל כך שמחה על נוכחותו המרגיעה של נבות, ועל התמיכה המלאה שלו גם כשאני פקפקתי, הוא תמיד הפגין ביטחון שקט ונעימות. בכל פעם שאני נזכרת בעבודה איתו, עולה לי חיוך על הפנים. פשוט תענוג.

מילה על שבעת המשתתפים שהתנדבו להופיע ולספר (עפ"י סדר הא'-ב'):

נוי איתן – סיפרה על המעבר של ילדה קטנה מתל מונד הפסטורלית לטירוף של הונג קונג, בעקבות עבודתו של אביה.

יצחק אסקוף – רב וד"ר, חבר הנהלת המרכז העולמי למורשת ארם צובא, זוכר לפרטי פרטים את ילדותו בחאלב שבסוריה. הוא סיפר על אביו, שעסק בפעילות ציונית אסורה, נתפס על ידי המודיעין הסורי וזכה לקבל מהם "טיפול" מיוחד. השולחן של אסקוף היה אחד משני השולחנות אליהם הצטרפתי כמאזינה, ואני מקווה להעלות בהמשך היום/השבוע את קובץ ההקלטה שהקליט אמש עם הסיפור שלו. סיפור מרתק ביותר.

מהרטה ברוך רון – סגנית ראש עיריית תל אביב לענייני רווחה. מהרטה סיפרה על החיים באדיס אבבה ועל העלייה ארצה כילדה מאתיופיה דרך סודאן במסגרת "מבצע משה".

בלהה כהן – סיפרה על שנה שבילתה הילדה בעומק הג'ונגלים של בורמה, במסגרת שליחותו של אביה שנשלח בשנות השישים מטעם ממשלת ישראל לעזור בהקמת ישובי ספר חקלאיים על הגבול של בורמה עם תאילנד.

אימד לוי – אימד לוי עלה מבגדאד בשנת 2010, ונחשב לעולה האחרון מעיראק. הוא סיפר על החיים בקהילה בעלת עבר מפואר, שלאורך השנים הלכה והתכווצה בשל הגירה, ועל המאמץ לשמר אורח חיים יהודי. אם יש מי שמעוניין להזמין את אימד להרצות בתשלום ולספר על החיים בבגדד – מוזמנים לפנות אליי ואקשר ביניכם.

שלמה סלוצקי – עיתונאי ודוקומנטריסט. סלוצקי סיפר על שאלות של זהות עמן מתמודד נער יהודי בבואנוס איירס, כשהמשטר במדינה הופך למשטר צבאי ומגביל את חירויות הפרט באופן שאותו נער אינו יכול לשאת. שמענו על האימהות בכיכר מאיו. על המעצר בהפגנה. על השפעת המשטר על חיי היומיום, על החשדנות ההדדית בקרב החברים – אתה איתנו או נגדנו? השולחן של סלוצקי היה השולחן השני אליו הצטרפתי כמאזינה. גם את שלמה סלוצקי ניתן להזמין כמרצה בתשלום, יש לו עוד סיפורים מרתקים לספר

יעל שרר – סיפרה על ילדות בקייפטאון בצל האפרטהייד כבת להורים פעילים פוליטית שנאלצו בשל כך להגר לאוסטרליה.  יעל הציגה ציפורן של נמר(!!!) ששובצה בתוך צמיד עם אבן אזמרגד, כמזכרת שקיבלה סבתה ממפגש של סבא עם נמר.

במסגרת הפורמט קבענו שכל אחד שיבוא לאירוע יוזמן להתארח בשני שולחנות. הצטערתי שלא יכולתי לשמוע את כל הסיפורים של כל המספרים – אבל הרי ככה זה תמיד, אי אפשר הכל. מרתקת ההקבלה בין שני הסיפורים ששמעתי, שאולי מעידים במשהו על הגורל היהודי בתפוצות, על מרקם היחסים השברירי שבין הקהילה היהודית לבין המקומיים –  בין אם אתה ילד בחאלב בשנת  56 בזמן "מבצע סיני", ובין אם אתה נער בבואנוס איירס בזמן משטר הגנרלים  של שנות השבעים – עוצרים אותך ברחוב ומגלים שאתה יהודי, ומייד אתה הופך לחשוד באופן אוטומטי, למי שחותר תחת השלטון, לגורם זר, מסוכן ולא רצוי.  ולא עוזר לך שאתה יליד המקום וזו המולדת היחידה שהכרת, בשעת משבר אתה תמיד האחר השנוא. ואז אתה גם חוטף מכות ברחוב או נעצר באלימות. וכל אחד יסיק מהסיפור הזה מסקנות שתואמות את השקפת עולמו.

 ולסיום רציתי להגיד עוד משהו על הבטחה, מפח נפש והפער הכאוב או לא בין ציפיות לבין מימושן.

כבר לפני כחודשיים היה מישהו שהביע עניין בהקלטת סיפורי המשתתפים לטובת פודקאסט שיוקדש לזיכרונות ילדות. הוא זה שהציע להקליט ואני כמובן שמחתי והסכמתי. אתמול האיש הזה לא הופיע, גם לא הודיע לי מראש שהוא מבטל את הגעתו. ההיעדרות שלו קצת צבטה לי בלב, כי חשבתי שהסיפורים ראויים להישמע בתפוצה גדולה יותר ושהקלטה היא רעיון טוב. והוא הרי הבטיח. וגם חשבתי שאני בחיים לא הייתי מבטלת השתתפות באירוע מבלי להודיע. אילו נערכתי לזה מראש, הייתי מנחה את המשתתפים להקליט את עצמם בסמרטפון כפי שעשה בחכמה אסקוף, ומעלה בעצמי מאוחר יותר את ההקלטות לאינטרנט לטובת מי שרוצה לשמוע או להשלים את כל סדרת הסיפורים. אבל לא נערכתי מראש ובזמן אמת לא חשבתי על האפשרות הזאת. יחד עם זאת – ואני אומרת את זה לטובת כל אחת מכן שיום אחד תרצה לממש פרויקט גדול ותתמודד עם שיבושים של הרגע האחרון – מראש הבנתי שההפקה גדולה מסכום חלקיה, ומראש הכנתי את עצמי לכך שאם משהו עלול להשתבש הוא אכן ישתבש, וזה בסדר גמור כי אלה החיים. הגישה הזו סייעה לי מאד לשחרר אחיזה כבר שלושה ימים לפני האירוע, וליהנות ממה שיש במקום להתאבל על מה שאין. ואני חושבת שברגע שמכילים כך את השיבושים האפשריים, המתח מתפוגג מעצמו. אם את מספיק נועזת כדי להציע את מה שיש לך בראש, ואז מספיק חרוצה ומשקיעה את מיטב יכולותייך וכישרונך כדי לממש את ההצעה – זה כשלעצמו מספיק. תעוזה וחריצות, ושיבושים הם רק שיבושים.

והערב הבא יתקיים.

שלוש שנים, שלושה ספרים וערב אחד

(עריכה מאוחרת – יש טעות בכותרת, בדקתי וחלפו רק שנתיים, לא שלוש. שנתיים שהיו דחוסות להתפקע, ומכאן התחושה הכוזבת שבעצם חלף יותר זמן. בזמן הפנימי חלפו שלוש שנים)

  1. אני מתעקשת על העבר. חוזרת ומתעקשת עליו, כבר הרבה זמן. אנשים סביבי אומרים, הווה, תגידי שהווה. שמתי לב שהעיסוק שלי בעבר מכניס אותם למתח מסוים. הם בשלהם: רק הווה. קשה לי עם זה. ההווה לא כל כך מעניין אותי, הוא חמקמק ונוח מדי לעיצוב. העבר הוא חומר טוב. קשיח.
  1. ולא רק העבר שלי. גם עבר של אחרים. אני תרה יחד איתם אחר נקודות הפיתול. מצביעה על נקודות המכאן ואילך. שוברת את הראש מול ה- ואז הבנתי ש… בעצם, החיים הם רצף כאוטי למדיי של לפני ואחרי, אבל לא תמיד, לא בהכרח.
  1. אתם מבינים, לעבר יש עלילה. אפשר ללוש מתוכו נרטיב, אם רוצים. להוליך חיצים מכאן לשם, להצביע על נסיבות וגורמים. בהווה אין כלום, רק תנועת שיטוט אבודה במרחב מוכר מאד.
  1. לכתוב סיפורים זה לאצור את העבר בתוך קפסולות קטנות של טקסט. כתיבה היא עיסוק משונה. לא נורמלי. בניגוד לריצה, למשל, או בישול, שהם עיסוקים שנועצים אותך חזק לתוך ההווה ומאלצים אותך להיות נוכח בו, על הדקה ועל השנייה. בכתיבה ההווה מושעה. אני משערת שהיכולת להשעות את ההווה קוסמת לרבים. היא קוסמת לי.
  1. לפעמים ההווה כל כך משמים ומייגע, שאני מבזבזת אותו בלי שום נקיפות מצפון.
  1. כשאני מקשיבה לזיכרונות של אנשים אחרים, הם בעצם ממנים אותי לאוצרת של הזיכרונות שלהם. אנחנו יושבים ביחד ומעלים באוב את העבר. ההורים, המתים בדרך כלל, נקראים ראשונים אל הדגל. גבר בן שמונים וחמש מתייפח כמו ילד בשעה שהוא נזכר באמו. היא שולחת אותו להביא את אביו מבית הכנסת בידיעה שבחוץ פורעים ביהודים. סכנה אמיתית רוחשת ברחובות, ושניהם יודעים זאת, ובכל זאת היא מצווה עליו לצאת, ובכל זאת הוא יוצא בשליחותה. עליו לומר לאביו שישוב הביתה ללא דיחוי. כולו בן תשע. הילד מודע היטב לסכנה אבל לא מעז להמרות את פיה של אמו, מצוות כיבוד אם חזקה יותר מהכל. ובית הכנסת רחוק. שלושת רבעי מאה מאוחר יותר הוא מעז לזעוק את זעקתו – אבל למה שלחת אותי? לא הייתי מספיק חשוב לך, אמא? אמרת לעצמך שילדים יש לך הרבה אבל אסור לך להתאלמן?
  1. הזעקה הזאת ממשיכה להדהד. עובדה. הסיפור הזה לא עוזב אותי. עובדה. אני לא רק כותבת עבורם את הזיכרונות, אני גם העדה שלהם.
  1. אצל מי מתוודה כומר מוודה? אני משערת שהוא מתוודה אצל כומר בכיר יותר ממנו עצמו. בסדרה 'בטיפול' הקפיד ראובן הפסיכולוג להתייצב לשיחות שבועיות אצל גילה. אני מוצאת מפלט בכתיבה. כשאני מעבדת את הזיכרונות לכדי טקסט כתוב, מוזמן, אני מרגישה שאני מחזירה להם את הקול. גם צדק פואטי הוא סוג של עשיית צדק, ובעיניי לפחות עדיף צדק פואטי  מלא כלום.
  1. לא כל מה שאני שומעת מוצא את דרכו לגרסה הסופית של הספר. ישנו סינון, הכרחי שיהיה סינון. כל ספר זיכרונות שיוצא לאור הוא למעשה היטל של הספר האמיתי, זה שלא ייצא לאור לעולם. בדקתי את המילה "עד" בשפות אחרות ומצאתי שבאופן משונה היא קשורה למילה היוונית מארטירס ולמילה הערבית שאהד. מה המשמעות של ההקשרים הללו? האם טמון כאן רמז, סימן אזהרה, לכך שבאיזה אופן העד גם מקריב משהו מעצמו כשהוא מקשיב לעדות?
  1. הטקסט הזה נכתב כי בחג סוכות לפני שלוש שנים התחלתי לכתוב את הביוגרפיה המוזמנת הראשונה. בינתיים השלמתי שלושה ספרים, וספרים נוספים נמצאים בשלבי עבודה שונים (בינתיים גם למדתי שלכל ספר כזה יש את קצב העבודה שמתאים לו). הסיפורים המרתקים באמת שיוצא לי לשמוע במהלך עבודתי הובילו אותי ליזום ערב של סיפורי זיכרונות ילדות מחוץ לארץ. לשמחתי הרבה נבות זיו, מנהל האירועים מטעם בית אריאלה, נדלק על הרעיון ונתן לי אור ירוק לבנות ערב כזה. הערב יתקיים בספריית בית אריאלה תחת הכותרת "12 שולחנות וסיפור", בתאריך ה- 17.10 בשעה 19:30. הכניסה ללא תשלום, מותנית בהרשמה מראש. מוזמנים, אשמח לראותכם.

 

הסתגלות אין פירושה כניעה (סיפור קצר)

פעם היינו מיומנות להפליא. ידענו לחלץ נסיכים שנענשו ונכלאו בתנורי ברזל למשך עשרות רבות של שנים. לשם כך רק נזקקנו למילים הנכונות. והיום? היום כבר אין עם מי לעבוד, וגם אין להתפלא על כך שהמילה שמתארת אותנו כבר הוצאה מכלל שימוש. דומה שהעולם של פעם נהנה משיעור גבוה יותר של גדוּלה, ואולי רק המבט המתרפק לאחור הוא שדואג לצבוע את העבר בגוונים זוהרים. האם זה באמת משנה לנו משהו? השאלות שלנו הן תמיד רטוריות, אנחנו לא באמת מצפות למענה. ואם התשובה ידועה מראש, זו לא יכולה להיות שאלה אמתית, נכון? שאלה רטורית היא אלמנט קונספירטיבי בשפה, דבר שמתחפש לדבר-מה אחר. כמו דלעת שהופכת למרכבה ועכברוש לרכּב. ואם שאלה רטורית היא לא באמת שאלה, אז מה היא בדיוק? לא נסיך וגם לא תנור, גם לא משהו עם פרווה או נוצות. רשימת ה-"לא" מתארכת ככל שנחפץ.

מאז ומתמיד ידענו דברים, אבל יותר מהידיעה עצמה, הייתה זו תחושת הידיעה שהעניקה לנו כוחות. גם אנחנו השתנינו, והיום אנחנו במפורש מעדיפות את השתיקה. אנחנו שותקות בידיעה שהזמנים השתנו, ואת הדממה, חתיכת דממה זאת, אפשר לחתוך בסכין, לבקע בגרזן, לקצוץ לחתיכות קטנות, לחורר במסמר, ללפות באצבעות בכל הכוח, לחשמל, לשסף, להעלות באש. 

העובדה שבחרנו לשתוק אין פירושה שאנחנו לא רואות.

*

על חלון הראווה בחזית בית הקפה נכתב באותיות מסולסלות, "מאז 1950". אם רוצים, אפשר למשוך את הדלת ולהיכנס. ברוכים הנכנסים!

קורות עץ שנצבעו בגוון שוקולד מריר מכסים את קירות המקום עד לשליש הגובה. כל השאר מחופה בחיפוי דמוי עור שצבעו כצבע שוקולד שהולבן בחלב. מי מביניכם שיטרח להרים מבט לעבר התקרה, יבחין ששוליה מקושטים בעיטורי גבס מוזהבים. עיצוב קלאסי. תנו לקיטש של פעם לשרוד מספיק שנים ותהיו בטוחים שיוכרז כקלאסיקה. ויש גם עוגת דובדבנים.

בעל הבית עומד מאחורי הדלפק. הוא נמוך ודק, מתקרב לשישים, אבל העין מדלגת על הגוף ומתמקדת רק בשפם. אין ספק שהשפם משמש כנקודת המשען הראשית של הגוף השברירי הזה. מברשתי ומפואר, זהו שפם עז, שפם הראוי לשפתו העליונה של דיקטטור, לא פחות מזה. ככה נראה ריכוז מקסימלי של מאמץ בנקודה אחת. כל הכבוד.

אבל אנחנו לא מתעניינים עכשיו בפאי הלימון אלא באחד הלקוחות. זהו גבר גדול מימדים, ועם זאת דומה שגופו העצום מצוי איכשהו במצב צבירה נוזלי. יש שיאמרו 'רוטט', אך בעינינו זו התנסחות מעט וולגרית. הבה נסכים על מוצק בקושי. הגבר הזה הוא לקוח קבוע במקום. מדי ערב, אחרי שגבירות אחר-הצהריים כבר נטשו, מותירות מאחור ספלי קפוצ'ינו מוכתמים בשפתון ופירורי עוגת גזר, וזוגות האוהבים הליליים טרם באו, הוא מגיע לשם בטקסי ספיישל. בצער נציין שהוא לבוש תמיד באותה החולצה, חולצת פולו ירוקה למי שממש חייב לדעת את כל הפרטים. האיש מתיישב בגבו לקיר ומזמין עוגת משמש ואספרסו קצר. כשהוא אוחז בידית ולוגם את המשקה, נראה שחלה כאן טעות חמורה בקנה המידה. אנחנו כמעט מצפים שיטיל את הספלון בשלמותו לתוך גרונו, כך, כפי שהוא, עם הנוזל הלוהט שבתוכו כמו נמייה שבולעת ביצה. אבל איננו מתאכזבים כשאינו נוהג כך.

אילו הסיפור הזה היה מחזמר, האורות היו מתעמעמים והוא היה שר עכשיו בלדה על עיר ושמה בדידות. אבל הוא לא.

אנחנו אוהבים גיבורים בודדים. הם מעניקים לנו הזדמנות לצופף את השורות. ואם הם בנוסף גם קצת גרוטסקיים, אדרבא, תצופפו עוד. כן, ככה. מרביתכם מנחשים כבר את המלצרית. דמיינו את הבושם שלה, קליל וקייצי ונערי כל-כך. לא, רגע. מוטב לדמיין אותה בוקעת מתוך ענן שמפו בריח תפוחים. אפילו לנו היה פעם שמפו כזה. איך אהבנו את עצמנו חפופות בו, גוררות את שובל הניחוח מאחורינו כמו ציון לשבח על נעורים מצטיינים.

ובכן, כל המלצריות שונאות אותו, מלבד אחת. זהו מעין חוק לא כתוב, שבכל בית קפה תהיה מלצרית אחת בעלת חמלה, זו שמטפלת בכל המקרים הקשים והיא גם זו שכל הקבועים תמיד מתאהבים בה. אולי קראנו על כך פעם בספר אחר, אבל גם חזינו במו עינינו בשני מקרים כאלה לפחות. המקרה הראשון אירע לפני כחמש שנים. הוא היה תייר אמריקאי ברובע הלטיני בפריז, שהתענג לעת ערב לגמרי לבדו על ארוחה שכללה מרק בצל, תפוחי אדמה אפויים בחמאה שהוגשו לצד סטייק עבה ולקינוח קרם ברולה. היו לו שפם דקיק וראש ביצה, בליבנו כינינו אותו המינגוויי. הוא ישב במרכז המסעדה, שהייתה לא גדולה במיוחד, גופו גולש הרבה מעבר לגבולות מושבו. המלצרית הקפידה לצחוק בקול רם מכל בדיחה שפלט, והוא הצטרף אליה בצחוקו הצרוד, מדי פעם גם נשנק. זה לא היה מראה מרנין, אבל הסתכלנו בכל זאת. אולי כי זכרנו היטב את הספר שקראנו פעם.

המקרה השני התרחש לפני מספר ימים ולא יוצא לנו מהראש. אולי בגלל שהגבר הזה יצא מביתו לבוש באותה החולצה יומיים ברצף, אבל אין לדעת  מה בדיוק עשוי היה לעורר עד כדי כך את רחמינו, אולי הוא פשוט הזכיר לנו גבר אהוב. הוא הגיע לבית הקפה בשעה הקבועה והתיישב במקומו, הזמין מה שהזמין. המלצרית החומלת ידעה ששתי המלצריות האחרות מביטות בה כשניגשה אליו עם כוס מים ופלח לימון. גם הגבר הרכון על עוגת המשמש ידע ששתי המלצריות האחרות מביטות בה מביטה עליו. כשהניחה לפניו את המים בלימון, הושיטה ידה וסילקה באצבעה בעדינות רבה פירור זעיר מדש חולצתו. אולי רובכם חשים כעת אכזבה מסוימת, אולי תתאכזבו מעט פחות אם ארמוז שישנו סיכוי-מה שהיה זה פירור סרק, פירור שבדתה מליבה. הלקוח לא ציפה למחווה כזו של קירבה מצד המלצרית שכולם מאוהבים בה, ובלאו הכי לא נזקק ליותר מזה. לא, זה לא נכון. הוא נזקק להרבה יותר מזה, רואים עליו, אבל למד להוקיר את כל מה שניתן לו, גם אם ניתן ביד קפוצה. אולי גם הספיק לשאוף שאיפה עמוקה בניחוח תפוח. ככה זה, האדם הוא יצור סתגלני להפליא, ובמשך הזמן יתרגל לכל, אפילו למשאית הזבל שגונחת תחת חלונו בחמש וחצי לפנות בוקר. לפחות זהו אות שמצביע על כך שהלילה הארוך הגיע לקיצו. וגם זה, חייבים להודות, בהחלט משהו.