"ואת עוף הזהב אכה ואפצפצהו לאלפי רסיסים!"

סליחה, אבל אני הייתי קודם.

*

לחלמיש הייתה תשוקה נסתרת לחיות חיים מסודרים, חיים עשויים שורות שורות, ממוספרים כמו מושבים בקולנוע עם התחלה, אמצע וסוף, או לכל הפחות מאורגנים יפה יפה כמו גרעיני תירס על קלח. העיקר שלא זרוקים כמו אורז בצלחת. חלמיש היה איש קיפח (שזו מילה יפה לגבוה מאד), גוו כפוף כמי שמהלך תמיד אל מול רוח עזה ששבה וסוטרת על פניו. כזה מין.

*

עכשיו אני. אוחזת בידי צלוחית ריבה. הריבה אדומה כהה ורוטטת, אני לא. רטט היא מילה מסוכנת, אלא אם מצמידים לה מילה ניטראלית כמו ריבה. מה יש בריבה? מעט סוכר, מעט פרי, דגש חזק באות ב', אחרת היא שבה ונעשית מסוכנת.

*

חלמיש עובד במעבדה. הוא אוהב לדייק עד כדי מיליגרמים, מיליליטרים, מילימטרים. כמו אצל אנשים אחרים מסוגו, הדיוק מעניק לו תחושה של שליטה. הוא מכיר הרבה עוּבדות. יש לו מחשבות מוצקות וחלוק לבן.

*

זה יכול היה להיות אחרת. לא אכפת לי. מישל דה מונטין כבר במאה ה-17 הבין שכתיבה אוטוביוגרפית עשויה קרעים קרעים שמתאחים באופן משובש ונטול-צורה. אם כך, לשם מה בכלל לטרוח? פעם, בבית הספר היסודי, הייתה לי מורה אחת לציור. את שמה איני זוכרת, אבל אני זוכרת היטב את הפרטים החשובים, למשל שבכיתה שררה תמיד המולה, ואותה מורה הראתה שהיא מעל לכל זה. היא התייחסה לקולות בכיתה כאל פסקול הכרחי, כמו נניח רעשים שפולטת מכונה על פס הייצור במפעל. לא פלא שהתלמידים אהבו אותה, הם אהבו את כל מי שלא הביט עליהם מגבוה, את כל מי שלא הטיף להם מראש מגדל של סמכות. לא אהבתי אותה בכלל. קל לי לומר זאת היום.

*

אם הייתם במקומי, מה הייתם עושים עם חלמיש? מלמדים אותו לומר Pרמזן במקום Fרמזן? צוחקים מכל הבדיחות שלו? מתפעלים מטעמו הטוב בספרות? מסלקים גרגר אבק דמיוני מהז'קט שזה עתה הלבשתי אותו? קרוב לוודאי שאתם הייתם מפגישים אותו עם אישה לא צעירה, הדורה בלבושה, שיודעת לענוד מחרוזת פנינים בדיוק באורך הנכון. אתם אנשים טובים.

*

אני שואלת את עצמי מדוע לא אהבתי אותה. היא הייתה צעירה כמעט כמונו, חבשה כובעי בארט והתנופפה בתוך צעיפי באטיק מהעיר העתיקה. היא לא טרחה לאסוף את שיער היונה וולך שלה, צבעה חזק את העיניים. לשפתיה הייתה צורה של סיגריה. היה לה קול נמוך של אחת שמתגוללת כל לילה בין סדינים זרים, אפופת אלכוהול. איך יכולתי לאהוב אותה. הייתי רק בכיתה ו'.

*

חלמיש. הבנתם.

*

יום אחד היא נכנסה לכיתה ואמרה שהיום נצייר גבר ואישה בעירום קדמי מלא, בלי להסתיר ובלי התחכמויות. הבטתי בה באי-אמון. מנין צצה? הייתי תלמידה טובה מאד. כל התעודה טוב מאודים. צייתנית, אפשר לומר. קונפורמיסטית. הולכת בתלם. מנומסת. תמיד א' בהתנהגות. פועלת לפי כל הכללים. לא עלה בדעתי לסרב לה, הייתי אז נטולת מנגנון סירוב. זה מצד אחד. מצד שני, מעולם לא ראיתי גבר או אישה בעירום מלא. פעם אחת נכנסתי בטעות למקלחת כשאבא שלי התפשט וראיתי אצלו משהו אדום וגלילי. נמלטתי משם כל עוד נפשי בי. אחר כך הוא התקין שרשרת פנימית. לפעמים ראיתי משהו כשאמא שלי החליפה חיתולים לאחים שלי, אבל לא ממש הפנמתי פרטים. לא שיננתי את הצורה של זה. איך אמר מונטין? קרעים משובשים ונטולי-צורה? הייתי צריכה להמציא לכבוד המורה גם את העירום הגברי וגם את זה הנשי. כל כך נבוכה הייתי, שלא עלה בדעתי להעתיק. ואולי לא עלה בדעתי להעתיק כי מעולם לא העתקתי.

*

נניח שחלמיש זה, כמו שנהוג לומר, היה מעת לעת חוטא בכתיבה. הנה הוא יושב ליד שולחן כתיבה מעץ סיסם מלא, בשמאלו אוחז בכוס יין אדום, אצבעותיו יפות מאד. ברקע מתנגנת אופרה, משהו עתיר רגש ודמעות, נניח "דידו ואניאס" של פרסל. חלמיש מתמלא השראה בחדרו היפה. הוא פולט שורות שורות מסודרות בכתב ידו. על מה הוא כותב? האם ישנו סיכוי כלשהו שבחר לכתוב עליי? אני יודעת שלא וזה לגמרי לא הוגן. אבל ככה זה. ככה זה. אני מאלצת אותו לקמט את הנייר ולהשליך אותו לסל הניירות. כן, ככה זה.

*

לכבוד המורה לציור אני מציירת על הדף ערוות אישה, קווים זהירים בצבעי שמן שמנמנים גבעת ונוס מקורזלת להלל, פואטיקה של קבלנים. לכבוד המורה לציור אני מציירת זין, לראשונה בחיי וכנראה גם לאחרונה. גליל וצמד כדורים, על פי מקורות זרים, לא בטוחה בנוגע לזוויות. לחיי בוערות. גרוני יבש, שהברק יכה אותי עכשיו. אבל אין שום ברק; ישנו אלכס שמלכסן מבט אל הציור שלי וצוהל: "הכוס שלך הפוך! הכוס שציירת הפוך!" ומגחך.

*

זו המשבצת שבה אני כל-יכולה. תענוג. יכולה להטיס את חלמיש בזמן, להביא אותו לחדר הכיתה, להציב אותו לצידי כמו שומר ראש קשוח, להפיל את אלכס בהורדת זקיף, להרקיד אותו בטנגו עם המורה ששכחתי את שמה; אני יכולה לגרום לו ל

*

ועכשיו כבר לא.

*

ועוד הפעם כן.

*

כי אלה שני אזורי הכתיבה האפשריים, כמו בסיפור "הזמיר ומלך סין" של הנס כריסטיאן. מצד אחד זמיר אפור, מורה ארוגנטית ואלכס אחד. מן הצד האחר זמיר מכאני מוזהב, כורסת עור יוקרתית, מהדורות ראשונות של ספרים, מחרוזת פנינים מוטלת על השידה שליד המיטה ומזגן שלעולם אינו מתקלקל.

*

עכשיו תבחרי.

 


שם הסיפור לקוח מתוך תרגומו של דוד פרישמן לסיפור "הזמיר" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. הסיפור המתורגם הופיע במלואו במסגרת פרויקט בן יהודה
מודעות פרסומת

כמו שחרזדה

חשבתי שאני רוצה לכתוב סיפור מדי לילה, כמו שחרזדה, אבל בלי כל הדרמה של ההוצאה להורג ברקע. ובכן, זהו סיפור על ילדה קטנה. היא בת שש, ורק מתחילה לפענח את העולם. בינה לבינה היא פיתחה שיטת פענוח: היא מניחה כל מיני הנחות אודות העולם ומספקת לעצמה הסברים, וההסברים שהיא מספקת לעצמה נשארים תקפים כל עוד לא מגיע אליה מידע חדש שהופך אותם על פיהם. אולי יהיה מי שיגיד, אבל היא יכולה פשוט לשאול. ובכן, היא לא יכולה פשוט לשאול. בקשר לפענוח, היא לא מפענחת את כל העולם, כמובן, רק את אותו חלק ממנו שנחשף בפניה. היא גם לא יודעת שזה מה שהיא עושה, אבל זה מה שהיא עושה. נגיד, התאוריה שלה על גורים של חיות מחמד: הם מכוסים בפרווה והם קטנים, רכים וחמימים למגע. בדרך כלל יש בהם גם משהו ורדרד, ורדרד וקטנטן ורטוב, כמו אף או לשון. כשהשכן המבוגר הזמין אותה אליו ללטף גורים (אני יודעת מה אתן מרגישות עכשיו. סליחה. זה בלתי נמנע), ובכן – כשהשכן המבוגר הזמין אותה אליו ללטף גורים, ואמר לה שהוא שומר את הגור בכיס שלו, זה נשמע לה הגיוני, כי אם האמא של הגור לא בסביבה אז בטח קר לו וצריך לשמור עליו. כשהשכן לקח את היד שלה, והראה לה איפה הגור, ואמר לה שהיא יכולה ללטף עכשיו היא ליטפה, אבל מהרגע הראשון משהו לא הסתדר לה. ועם כל רגע שעבר, דברים לא הסתדרו לה ביתר שאת, והיא תכף רצתה להפסיק ללטף את הגור הזה, וגם להחליף את התאוריה שלה על גורים בתאוריה אחרת, אבל השכן הידק את ידו על ידה. עכשיו תקראו שוב. "הוצאה להורג", "הופך אותם על פיהם", "אותו חלק ממנו שנחשף בפניה", "אמא לא בסביבה", "צריך לשמור עליה". ידעתם כל הזמן, נכון?

 

(מתנצלת בפני מי שכבר קרא את זה בפייסבוק, פשוט לארכב את הטקסט בבלוג זו הדרך הכי יעילה לשמור עליו ולא לאבד אותו בזרם התודעה הקולקטיבי של הפייסבוק)

 

הצד הזה של הפצע

מבט אחד שלו הספיק כדי שתבין שטעתה בבחירת השמלה. ובאמת, מה עבר לה בראש? שמלת כותנה כפרית ארוכת שרוולים, צהבהבה עם הדפס פרחוני והמון כפתורים קטנטנים בחזית, כמו של זמרת קאנטרי מעיירה אמריקאית נידחת. היו לה המון שמלות כאלה בארון בימי נעוריה. לכולן היה. וכל התקליטים של ג'וני מיטשל. לכולן היה.

כמו תמיד, הוא זורק לה מילים והיא מנקרת בהן, מילה אחרי מילה. מנין צץ הדחף המשונה שלה להתגלות פתאום בפניו כפי שהייתה בצעירותה, להגיש לו במתנה לפחות משהו מזה, קמצוץ של ככה הייתי, תראה, תראה, חשבה שישמח. שיחוש פליאה. רצתה לקרב את העבר אל ההווה בתנועת אריג מתנפנפת. שיתפעל מהאומץ שלה לבוא אליו ככה, משולהבת, בלי שריון ההגנה של שכבת פטינה שהזמן כל הזמן עיבה. איזה כישלון גמור. היא הביטה בעצמה מבעד לעיניו המצומצמות. לא נותרה בשמלה ולו קרן שמש בוהקת אחת ששרדה את הסבנטיז, שבזיכרונה היו שנים מופזות, עתירות שמש, אותה שמש שידעה להפוך נמשים חמודים לכתמי זיקנה.

"חשבתי ש…"

"עזבי."

היא שמעה התנשמויות. לרגע החדר היה מלא בהן.

הרצון שלה לסגור פערים בין ההווה לעבר, פערים בני עשרות שנים של אין ושל יש בהן הוא לא היה חלק ממנה והיא לא הייתה חלק ממנו. אולי רצתה שיתבע בעלות על הזמן החסר שלהם. השמלה הייתה רמז. אבל מה עבר לה בראש.

המבט בעיניו נותר קר. ומרוחק. ומזוגג. ועכור. ואטום. והדממה שביניהם נעשתה יותר בוצית ויותר טובענית מרגע לרגע. המשיכו לשתוק גם כשזרקו את הבגדים על הרצפה והשמלה הריקה שלה לצד הג'ינס השמוט שלו, וזגוגית החלון המאובקת ושניהם במיטה עירומים מתוך הרגל, בלי התאורה החמימה של הרגש שמייפה את הכל, בלי החדווה שטמונה במעשים שלא ייעשו. היא נבהלה כשגילתה שהעיניים שלו יודעות לעשות את זה, לרוקן מתוכן כל קורטוב של אינטימיות כשהביט בה, כשנגע בה, כשעשה וכשעשתה. הטמפרטורות צנחו סביבה. לא העלתה בדעתה.

היא שגתה. הבחירה בשמלה הייתה בחירה שגויה.

אחר כך, עירומים במיטה שלו, הוא אמר שהוא רוצה להגיד לה משהו. שבעצם כבר החליט.

הוא מתחיל לפגוש נשים אחרות.

"טוב," אמרה. כאילו ביקש רשות. כאילו העניקה אחת.

לא שבדיוק הבינה. היא לא הייתה רכושנית ובטח שלא כלפי בני אדם. מעולם לא תבעה ממנו הבטחה, אבל את מה שנתן לקחה בלב חפץ ונצרה בתוכה. היא קלטה שלשון הרבים מטעה כאן. הוא בעצם אומר לה, אחרות, לא שבכוונתו לפגוש עוד נשים, אלא לפגוש נשים אחרות והיא במפורש לא אחת מהן. באותו רגע היא אהבה אותו כל כך, כאילו כל האהבה העתידית של כל השנים הבאות נדחקה בבהילות לתוך הרגע האחד הזה. שעוד תספיק, לפני שתוקפה יפוג.

שכובה עירומה במיטתו, כמעט בזרועותיו, קצה סנטרה נוגע בכתפו בפעם האחרונה, אפה נושם את נשימת המנטה של הבל פיו, תכף כל זה ייגמר, ועדיין, היא כאן, הוא כאן. היא ניסתה לדמיין את האישה הבאה שלו, צנופה בו ככה. היא ניסתה לדמיין אותה דרך האצבעות שלו. האישה הזאת חייבת להיות מישהי מעשית, אולי אחות רחמנייה. שיער אסוף. מישהי מסודרת עם ציפורנים עשויות מאד, אישה פטיט מוקפדת עם חזה קטן מוקפד ושמץ מבטא, אולי ממושקפת כדי שיוכל להסיר לה בעדינות את המשקפיים אחרי הנשיקה הראשונה. כי אחריה נפרצו כל ההגדרות הנוקשות של מי כן ומי לא.

המחשבה הכאיבה לה והיא נשארה איתה עוד קצת, נותנת לה לפרפר עוד רגע באוויר לפני שהכל הצטלל בראשה במין תימהון מטומטם, כמי שזה עתה חטף סכין בבטן והוא ממשש את החתך באי אמון, ומחייך, אה, ככה זה כשדוקרים בסכין, יורד הרבה דם, מעניין.

היא התהפכה על הגב.

אז מה עכשיו? היא תקום ותלך והוא פשוט יטאטא משם את שאריות הנוכחות שלה?

ומה אם אשאר, חשבה לפתע. מה אם אסרב לצאת מהמיטה, אשבות רעב ממש פה, אקים משמרת מחאה אופקית, אכתוב למזכ"ל האו"ם, לארגונים הומניטאריים בעולם הנאור. חייכה לעצמה כשדמיינה את התמונה.

לא יתכן שכל זה יימחק, הרצינה. מה ייעשה בכל הרגעים שהיו רק שלהם, כל הצלילים שבקעו מתוכם והדהדו מקיר לקיר בחדר הזה עצמו, בשר, בשרה, בשרו. לא יתכן.

 אולי תחכה עד שיקום לשירותים, ותחרוט מהר מהר את שמה על הקיר, או מוטב על דפנות העץ הכהים של מיטתו. דפנה הייתה כאן. מי זאת דפנה, תשאל הממושקפת התורנית על מיטת הקינג סייז אובר סייז.

האם גם לממושקפת יספר את אותם הסיפורים שסיפר לה? סיפורים מצחיקים, מבעיתים, שליקט עבורה. השד יודע מהיכן.

"את שומעת, נוני," תמיד הדליק לפני כן סיגריה וינק ממנה ארוכות, "מספרים על הזכרים באפריקה, שבכל  פעם שהם רואים גירית בסביבה, הם רצים ברגליים צמודות. עכשיו תשאלי למה."

"באמת למה."

"כי מספרים על הגירית שהיא נוהגת לנשוך בעלי חיים גדולים, ובמיוחד את התאו – ודווקא באיברי המין שלהם. ואז היא מניחה להם למות מאבדן דם, יש לה הרבה סבלנות, וכשהם מתים היא סועדת בהם את לבה."

"וואלה?"

"וואלה." ועוד יניקה, ואז הוא מוחץ אותה אליו.

לפעמים דמיינה את הסוף. מעולם לא דמיינה אותו כך.

עכשיו הביטה בו עוד פעם אחת, התעכבה על עירומו השמנמן, משננת את כל הקפלים למזכרת. הביטה בזין שלו שהיה מוטל מכווץ וכנוע על הירך, צורבת את המראה באישוניה, כמו מכתב פרידה רגשני, כמו נפנוף ממחטה אחרון על מזח מוכה ערפל.

השלמתי, נבהלה. כבר השלמתי עם כל זה, ומבלי להשמיע ולו מילת מחאה רפה אחת. אפילו לא לצאת ידי חובת "אל תלך". שומכלום.

זה לא היה כבוד עצמי, מה לה ולכבוד עצמי. היא כפרה בדבר הזה, ב-לפחות היה לה כבוד עצמי, איזו מחמאה מפוקפקת, מסריחה. שום כבוד עצמי לא היה לה, רק חינוך טוב, חינכו אותה לא לעורר מהומות, לשאת את כאביה בדממה מאופקת של שפתיים נשוכות. ככה בדיוק. ואולי מעולם לא האמינה שמישהו כמוהו יכול להיות שלה.

פעם סיפר לה על החברה הראשונה שלו, שעזבה אותו באמצע מלחמה. היא אהבה להקשיב לסיפורים שלו. איזו מלחמה זו הייתה? לא הצליחה להיזכר. מה זה משנה. אחת מהן. כשחזר הביתה לחופשה משדה הקרב –סיפר לה, במילים האלה – ובא אליה הביתה, החברה הכינה לו תה מבלי שביקש וכשהניחה את הספל מולו אמרה שהיא מצטערת.

"חשבתי שהתה נשפך לה בטעות," נזכר, "אבל לא נשפך שום תה," אמר.

בדרך החוצה, כך המשיך וסיפר, ההורים שלה ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה. זועם ונסער, תפס את אחד מפסלוני החרסינה שאמא שלה העמידה על המזנון לקישוט וכמעט שהטיח אותו ברצפה. "אפילו לא סיימתי לשתות את התה," סיים בעלבון.

עכשיו הוא שתק.

כולנו אנדרטאות, חשבה, לכל האנשים שחלפו דרכנו אי-פעם.

אולי אפילו אמרה לו את זה, בקול שקט כל כך עד שלא הייתה בטוחה ששמע, וגם אם שמע לא הגיב, מכיוון שמן הסתם בזה הרגע היה עסוק בלדחוק אותה כפריט נוסטלגי לתוך מחסני העבר שלו, וכבר לא ראה עצמו כמחויב להגיב למה שאמרה. כבר היה פטור.

ואולי חשב על הנשים האחרות והיה להוט לפגוש אותן כבר.

זה הזמן, ידעה, ממש עכשיו עליה לקום מולו בעירומה הנכלם, להניח כף רגל אחת יחפה על הרצפה ואז עוד אחת, ועם הגב אליו להשתלשל לתוך השמלה ההיא, שבמחשבה שנייה לא הייתה עד כדי כך כעורה, ואז לנעול נעל ועוד נעל, לגרוף את התיק ולצאת משם זקופת גו. הכי זקופת הלא רוצה-לא צריך שלה. אבל היא לא הייתה מסוגלת. עוד לא.

היא רצתה להגיד משהו, ולא ידעה מה. המילה האחרונה בהחלט שיחליפו ביניהם תהיה שלה, חייבת להיות שלה, חשבה. מילה משוכללת עד כדי שלמות. והיא תקום משם ותצא ברגע שרק תצליח לחשוב עליה—

 

לנרמל את הילדות

אני אוהבת להסתכל על אנשים מבוגרים שנשטפים בזיכרונות ילדות.

זה משפיע בן רגע על שרירי הפנים. קרחוני ההבעה נמסים קודם באזור העיניים, וניכרת גם איזו התרחבות שמשתלטת לזמן-מה אפילו על מהדקי הבשר של השפתיים, עד שהם שבים ומתכווצים. שטף הזיכרונות פועל באזורים הללו כמו חומר ניקוי רב-עוצמה, שמסלק באחת את סימני החומרה שטבע בנו הזמן. כמו שמסירים אבנית.

אז הנחיתי מפגש ראשון של סדנת זיכרונות ילדות ממעברת רחובות. כחמישה עשר איש ואישה הגיעו להיזכר יחד ולכתוב. תפקידי כמנחה היה לפזר למשתתפים פיתיונות זיכרון מרשרשים, ואז להשליך לעברם קרסים, בתקווה שמשהו ייתפס. הסדנה יצאה לפועל בחסות מנהלת ארכיון העיר רחובות, הדס אביבי הנמרצת, ושותפתה לעשייה סיגל בן ישי, מנהלת הספריות בעיר. בכל קבוצה כזאת תמיד יש שניים-שלושה שזוכרים את העבר לפרטי פרטים. העבר שלהם זמין עבורם באותה קלות בה הם פותחים את הדלת ממול. הם מתווים את הדרך וסוחפים אחריהם את כל היתר.

הצירוף שחזר על עצמו פעמים רבות בדברי המשתתפים היה "גן עדן" לתיאור תקופת ילדותם במעברה. זו לא הפעם הראשונה בה אני שומעת מפיהם של ילדי מעברות שלגדול כילד במעברה היה לגדול בגן עדן. מה להם ולדימוי הקורבני, המסכני, שלאורך השנים דבק ביוצאי המעברות ואולי בעצם כל ילדות היא גן עדן והם לא המציאו כלום. אני תוהה עד כמה מוסכמת הילדות במעברה כגן עדן חלחלה החוצה, אל מי שפחות מקורבים לנושא. כמה, למשל, מבין הקוראים של הטקסט הזה אי-פעם שמעו על המעברה כגן עדן לילדים. מה יש בו, בגן עדן הזה, הם אולי תוהים: עוני, דלות, אבטלה, ייאוש. איך אפשר לגדל ילדים ותינוקות בתוך אוהל. לא יום, לא שבוע. במשך שנים. כולנו ראינו את סלאח שבתי מקונן אל מול אוזניים ממסדיות האטומות לזעקותיו.

דור ההורים, דור המהגרים הראשון עליו נמנה גם סלאח שבתי, הוא תמיד הדור שנתבע לשלם את המחיר היקר ביותר על מנת שלדור הבנים יהיה קל יותר. זהו פורמט עתיק כמו יציאת מצריים. האם המחיר השתלם, תשאלו בצדק. סבתא שלי חיה את מרבית שנותיה בישראל. היא עלתה כאישה צעירה מטופלת בילדים רבים ובתינוקות, ונפטרה פה בשיבה טובה. למרות זאת, מעולם לא טרחה ללמוד את השפה העברית, סבתי מרדה באמצעות הלשון ודבקה בערבית בעקשנות. זה היה המרד שלה לנוכח המעבר שנכפה עליה על ידי סבי ז"ל, שהיה ציוני מסור. סבתי לא הסכימה שיתיכו אותה בכור.

בעוד ההורים מתייסרים, דור הבנים, כאמור, כייף בגן עדן.

איזה מין גן עדן זה? מרחבים. חופש. טבע. אוהלים ומאוחר יותר צריפים. הכל נזיל, ארעי, מאולתר. מתפרק ונבנה. החיים רוחשים, הצורות לעולם אינן קבועות: סמרטוט בד מגולגל לכדי כדור משחק. ארגז עץ פשוט מצמח ארבעה גלגלים. קרש שהושלך הופך לשרפרף, סדין נעשה וילון. מטמורפוזות של חומר שמשקפות את הגילגולים שעברו האנשים. היסוד החמקמק הזה של הארעיות, שמוציא מבוגרים מדעתם, הוא אהוב ביותר על ילדים, ולכן

המעברה הייתה ממלכתם של הילדים. אילו היו נותנים לילד הרפתקן יד חופשית לתכנן שכונה מתוך חזיונות דמיונו הקודח, קרוב לוודאי שפרי התכנון שלו היה מזכיר מעברה, כי לחיות במחנה קיץ תמידי זו פנטזיה ילדותית שרירה וקיימת, זהו גן העדן. ילדי המעברה אמנם שמעו את הוריהם לוחשים זה לזו לחישות מודאגות בענייני פרנסה, אבל תמיד היה משהו מעניין יותר לעשות מחוץ לאוהל או לצריף – לבדוק אם התותים על העץ כבר הבשילו. להתפלח לקולנוע. לשחק תופסת עם החברים.

בגן עדן המקלחות היו ציבוריות והמים היו קרים. את כלי האוכל המלוכלכים, העשויים פח, נהגו להדיח בברזייה המשותפת, שאריות המזון סולקו באמצעות שפשוף הכלים בחול. רבים טיפחו גינת ירק קטנה סביב האוהל, גידלו עגבניות, כרוב, גזר ועוד. נאחזו בקרקע בלי הורה היאחזות, מנסים להיטיב את מצבם ככל שהתאפשר.

הילדים מספרים על חיים רוויים בהרפתקאות, הרפתקה כדרך חיים. ההורים בקושי היו בתמונה. בשבת בבוקר, אחרי התפילה, נאספה החבורה בפתח בית הכנסת ויצאה משם אל הביצות לקטוף נרקיסים, לשמח את אמא. אותם ילדים גם התפלחו לפרדסים, שיחקו בחתול ועכבר עם השומרים.

אין כבישים, רק דרכי כורכר. בלילה החושך עד כדי כך עבה, שכל בני המשפחה התכסו בו כמו בשמיכה, מכונסים צפופים סביב מנורת לוקס יחידה, נראים בקושי. הצללים ריקדו על יריעות האוהל.

אני שותה את סיפוריהם בצמא גדול. הילדים שהכרתי בילדותי וניהלו אורח חיים כזה, היו דמויות מתוך ספרים: ילדי חלוצים, אנשי בראשית, בית קטן בערבה, ילדי רב החובל גרנט. כל אותם ילדים שחיו חיים ראשוניים, לא נגועים והרפתקניים בחיק הטבע. אבל איש לא כתב ספרי הרפתקאות שהגיבורים שלהם היו בעלי שמות כמו בני, שמואל, תקווה ושמחה שעלו ארצה מאלכסנדריה ומבגדד.

אני חושבת על חבורת ילדי גן העדן במעברה של רחובות.

בני, ללא ספק, כבר אז הפגין מנהיגות. כריזמטי, חכם. בעל כמויות סיטונאיות של קסם אישי שבוודאי הדאיג כל אב לנערות צעירות ברדיוס מאד רחב. אבל ספרי נוער נכתבו על גיבורים כמו ירון זהבי, לא על נערים מסוגו של בני, בטח לא בתפקיד הגיבור הראשי. ותקווה יכולה הייתה להיות תמר נהדרת – חריפת שכל, עשויה ללא חת ומקסימה. ושמואל, האמיץ וטוב הלב, ושמחה האופטימית בעלת הרוח הטובה. אבל איש מבין סופרי הנוער לא חשב אז שהם מספיק חשובים כדי שייכתבו עליהם ספרים, איש לא התאמץ להניח אותם על המדף עבור קוראת כמוני, שחיפשה אחריהם מבלי לדעת שהיא מחפשת. אותם נערי מעברות יכלו לכל היותר לקוות להבליח בהופעת אורח בספרים של אחרים, אולי בין הנערים האסופים של אלימלך זורקין שקובצו תחת הכינוי היפה 'נערי ההפקר', אבל כולם, כולל ירון זהבי, הבינו שהמדובר בעצם בפושטקים. והבנות מהמעברה, כשהבליחו בקולנוע ובספרות פעלו תחת הדיכוטומיה הנשית הקבועה, זונה או קדושה, תבחרי. תבחרי בין עבודות במשק בית אצל הגבירה הלבנה לבין המקצוע ההוא, העתיק, שהצטלם נורא יפה בצילומי חוץ ליליים עם מיני קצוץ ומסקרה.

ואילו נכתבה סדרת ספרי נוער על חבורת ילדי גן העדן במעברה של רחובות בשנות החמישים, מה היה כתוב בה. ומי היה קהל היעד שלה. ואיזה שינוי הייתה מחוללת בתודעה, אם בכלל. מה היה סוג ההרפתקאות האפשרי עבורם.

אולי היו מתגייסים לסייע לאלמנה חסרת כל, מרובת יתומים.

אולי היו נלחמים במסתננים שב-1956 רצחו בני משפחה במעברת רחובות, כך סופר אתמול..

אולי היו מספרים על הצורך לנטוש את ספסל הלימודים לטובת פרנסת המשפחה.

אולי היו מסייעים להציל פעוטות בשלג הגדול של 1950, ובשטפונות של 1951 ו-1952.

לא חסרים נושאים. החיים במעברה הם הרפתקה אחת ענקית.

אני חושבת על המהלך הזה, של תיקון עוול היסטורי וחברתי באמצעות ספרים, ופתאום נזכרת שדויד גרוסמן כבר עשה משהו כזה עם חבורת ילדי הלב ב"עיין ערך אהבה".

ואולי גם הוא ניסה לנרמל את תקופת הילדות בשואה, אולי הספרות היא אמצעי נרמול וריפוי מטראומה קולקטיבית. כי את ההיסטוריה אי אפשר לשנות, אבל ספרי קריאה יכולים להציע חלופה חיה.

שמעתי אתמול הרבה סיפורים. גם כשסיפרו על קשיים, הם לא סיפרו על כך מתוך עמדה של קרבן, אלא מתוך ענייניות. אם היה אתמול כאב, הם כאבו את השיכחה, כי בכל זאת, המעברות התקיימו לאורך עשור, ואנשים קיימו בתוכן את כל הפרוצדורות הקרויות חיים וכמעט דבר לא נשאר מכל זה כדי להזכיר, באמת לא ברור לי למה.

כי מעברה זה לא רק צרות וכאבים ועוני מחפיר ודלות שלא ניתן להעלותה על הדעת בכלל, בטח לא מתוך השובע והעודפות שאופפים אותנו היום. מעברה היא גם גילויים של אחווה וחברות ואומץ לב, הרבה הומור. ואפילו רגעים של שמחה.

הפנים מתחייכות כמעט על כורחן, ילדות היא דבר מאיר.

כאמור, פיזרתי כל מיני פיתיונות במטרה לעודד את משתתפי הסדנה להעלות זיכרונות ולספר על חיי היומיום. בין השאר, שאלתי אותם על מאכלים שאהבו לאכול במעברה ועל מאכלים שסלדו מהם. מניסיוני אני יודעת שאוכל הוא נושא שקל לדבר עליו, וזיכרון מוביל לזיכרון. "מה זאת אומרת, דברים ששנאתי לאכול?" מתפלא אברהם, שהוא המשתתף המבוגר ביותר בסדנה. "מי בכלל התעסק אז עם כן טעים לי-לא טעים לי. שמחנו שהיה לנו מה לאכול."

זהות

לפעמים נדרשת ספינה שלמה על עשרות מלחיה ושלושים משוטיה, כדי להציג עיקרון זהה לזה שמציג זוג גרביים אחד וביעילות לא פחותה: קורות העץ הישנות בספינתו של תזאוס מלך אתונה הוחלפו כל אחת בתורה לאורך שנות שירות ארוכות. הבריות נחלקו באשר לשאלה האם לאחר שכולן הוחלפו זו עדיין ספינתו של תזאוס ("יש אומרים שהיא היא, ויש אומרים שאין היא היא.")
ומצד שני, משרתת פשוטה אחת הטליאה זוג גרביים. הגרביים השתייכו לסר ג'ון קטלר, ואת שמה של אותה משרתת איש כמובן לא טרח לזכור. הגרביים היו גרבי צמר, ולפי טבעם של גרביים וספינות, התבלו במשך הזמן. המשרתת החרוצה שבה והטליאה את גרבי הצמר באמצעות חוטי משי. מדוע נטלה לידיה דווקא חוטי משי ולא חוט צמר, אינני יודעת. אולי מגעו של המשי נעם לה יותר, אולי הצמר אזל והיא, עמוסה כל-כך בעבודה, לא מצאה פנאי לגשת לשוק ולרכוש חבילת צמר חדשה. בכל אופן, הגרביים הללו היו אהובות מאד על סיר קטלר, והוטלאו לעתים קרובות כל כך, עד שהפכו כל כולן ולגמרי לגרבי משי. "אילו הייתה לגרביים תודעה," חתם את סיפורו הפילוסוף ויליאם ג'יימס, "הם היו משוכנעים שהם עדיין גרבי צמר." אני חולקת עליו, כמובן. אילו הייתה לגרביים תודעה, הם היו מוותרים מכל וכל על כל פיסת צמריות, ולו רק יאחז בהם שוב אותו זוג ידיים, שבעדינות אין קץ דקר ודקר.

ערב שני במסגרת "12 שולחנות וסיפור" בבית אריאלה – מפגשים בין הביוגרפיה להיסטוריה

"אבל איך את מוצאת את כל האנשים האלה?" אני נשאלת. התשובה היא שלמען האמת אני מוצאת אותם די בקלות: דרך כתבות בעיתונים, חיטוט אובססיבי ברשתות החברתיות ואפילו דרך פנייה ישירה לארגונים ואגודות. כעובדת מסורה בתעשיית הזיכרונות, כמי שכותבת ספרי זיכרונות ומנחה סדנאות לכתיבת זיכרונות, אני יודעת שמסתובבים בינינו אינספור אנשים עם סיפורי חיים מרתקים, אין לכם מושג עד כמה. בדרך כלל הם גם שמחים כשניתנת להם הזדמנות לבוא ולספר. חלקם רואים בזה ייעוד של ממש, ואותם אני מחפשת.

הדחף הראשוני שלי בבניית הפורמט שנקרא "12 שולחנות וסיפור", שבבסיסו האזנה לסיפורי חיים פנים אל פנים בישיבה אינטימית סביב שולחנות, היה לשתף בפליאה ובהנאה שלי גם אנשים אחרים. אני כל כך נהנית לשמוע אנשים שמספרים על החיים שלהם, שחשבתי שזה לא הוגן שרק אני איהנה ככה. אף ספר היסטוריה לא משתווה לישיבה פנים אל פנים מול מספר כזה, לאפשרות להקשיב לנעימת קולו המתרפקת, החרדה, הגאה, לראות את הברק בעיניים, שלא פעם מתממש כדמעה בזוויות לא רק אצל המספר אלא גם אצל קהל מאזיניו. אני מניחה שאתקשה לשכוח את סיפוריו של הרב יצחק אסקוף על ילדותו בעיר חאלב ועל העינויים שעבר אביו שהיה פעיל במחתרת שהבריחה יהודים אל מחוץ לסוריה. אני תוהה אם רק בישראל המצב הוא כזה, זאת אומרת לאן שלא תסתכל תמצא סיפור אישי מרגש עם נגיעה היסטורית. המאה ה-20, הבה נודה על האמת, הייתה מאה די פסיכוטית.

בואו לשמוע את צד ב' של ההיסטוריה. האירוע מתקיים בספריית בית אריאלה בתל אביב, יום רביעי 3.1 בשעה 19:00 בערב. הכניסה חופשית, ורק נדרשת הרשמה מראש דרך הקישור: https://goo.gl/forms/pks512KuvMxh6IDn1  12tables_A5

רשימת המשתתפים המלאה מסודרת לפי סדר הא'-ב':

1. ד"ר מור אלטשולר, שמתמחה בחקר תולדות ישראל מנקודת מבט אינטגרטיבית המשלבת חומר ורוח, היסטוריה ומשיחיות, תספר על תולדות משפחת אלטשולר, בני העלייה הראשונה וממייסדי המושבה רחובות. לפי אחת המסורות, בני אלטשול-אלטשולר נמנו על מגורשי פורטוגל שהגיעו לפראג, נושאים בכליהם אבנים מבית המקדש שהיו משוקעים בקירות בתי הכנסת שהשאירו מאחור. על כך ועל דמויות מפתח במשפחה, מפגשים גורליים, סודות מימי שלטון המנדט ועוד, נשמע במפגש.

2. יעל ברזילי – בשמונה השנים האחרונות חוקרת יעל ברזילי ארכיון משפחתי יוצא דופן, עמוס במכתבים, במסמכים ובתמונות. בעזרת אביה ההיסטוריון דניאל בכרך ז"ל ורשת של משוגעים לדבר ממקומות שונים בעולם, הורחב המחקר לקשר בין האירועים המשפחתיים לאירועים ההיסטוריים ולשאלות על זיכרון ועל "אמת" היסטורית.

3. אתי דיאמנט חוקרת את דמותה של דורה דיאמנט, קרובת משפחתה שהייתה אהובתו האחרונה של פרנץ קפקא ואישה סוערת ומרתקת בזכות עצמה. קפקא ודיאמנט נפגשו לראשונה במטבח של מחנה קיץ לילדים יהודים פליטים בשנת 1923 בעיירת הנופש מיריץ.

4. ד"ר רחל (שלי) לוי-דרומר היא ילידת מקדוניה שהקדישה עצמה למשימת שימור זיכרה של קהילת יהודי מקדוניה, קהילה שהושמדה כמעט בשלמותה בתקופת השואה. לוי דרומר תספר את סיפורה של הקהילה שנמחקה ועל מעורבותה במאמצי ההנצחה, שמתמקדים בשיקום בית הקברות היהודי העתיק שבעיר ביטולה בתמיכת הממשלה המקדונית.

5. מיכל ואקנין היא גמלאית ממשרד הקליטה באשדוד בו עבדה מעל לשלושים שנה. במהלך שנות עבודתה פנו אליה עולים רבים בבקשת עזרה לאיתור קרובי משפחה או חברים שאבדו בזמן המלחמה או שהקשר עמם נותק עקב עלייתם ארצה. עם פרישתה הרגישה צורך להמשיך בשליחות ולסייע לאנשים לאתר את קרוביהם. מיכל מפעילה שני פורומים לאיתור קרובים, אחד ישראלי (באתר מוטק'ה) ועוד פורום בשפה הצרפתית באתר terredisrael .

6. רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית ממובילות המאבק למען נשים עגונות, מסורבות גט, מבוטלי גיור וממזרות בישראל. רבקה ייצגה באמצעות "מרכז צדק לנשים" נשים רבות מול בית הדין הרבני, ופרסמה את סיפוריהן בספרה "מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני". במפגש עמה רבקה תספר על מסע חייה שהוקדש לעמידה על זכויותיהן של אוכלוסיות שספגו פגיעה מהממסד הדתי המחמיר, ועל ניסיונותיה למצוא פתרונות בני-קיימא מול מסורות שהתקבעו והתאבנו לאורך השנים.

7. עובדיה משולם עלה בילדותו ארצה מתימן והתגייס לאצ"ל בהיותו בן 15. במסגרת פעילותו המחתרתית בין השאר הדביק כרוזים, העביר נשק ממקום למקום ואף השתתף בפעולות מבצעיות שונות ובקרבות על יפו, רמלה, אשדוד ויבנה. ביולי 1948 התגייס לצה"ל, וכחייל בסיירת גולני המשיך להילחם ואף נפצע. עובדיה נמנה על הלוחמים שעלו על הספינה "אלטלנה" בחוף ויתקין והפליגו עמה לתל אביב.

8. נעם ט. נחמן – בדיקת סיפור שולי הובילה את נעם ט. נחמן למסע מחקרי בן שלוש שנים בעקבות המרגל הישראלי אלי כהן, שנתפס והוצא להורג בדמשק בשנת 1965. במסגרת מחקרו, נעם הגיע לעדויות חדשות ולמסמכי מודיעין נדירים, שמציבים סימני שאלה בנוגע לנרטיב הישראלי שהתגבש סביב נסיבות לכידתו. על כל אלה, ועל הגילויים המופיעים בספרו החדש, "אלי כהן – תיק פתוח" יספר נעם במהלך המפגש איתו

9. נעמי עורב – הייתה מלוות שיירות ש"נתקעה" בגוש עציון לאחר ששיירת נבי דניאל נחסמה בחזרה מגוש עציון לירושלים. נעמי עבדה בבית החולים בכפר עציון וביום חמישי ד' באייר תש"ח 13 במאי 1948 , נכנעה לחיילי הלגיון הירדני. על הקמת מדינת ישראל שמעה רק בהגיעה למחנה השבויים אום אל ג'מאל בירדן.

10. ד"ר מייקל קלה – ד"ר מייקל קלה יספר על ביוגרפיה משפחתית של התנגדות פעילה לשלטון רודני, בין אם זו גרמניה הנאצית, שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ושוב גרמניה, הפעם מול חומת ברלין.

11. פרופ' ברכה רגר – פרופ' ברכה רגר היא ילידת הארץ, ובהיותה בת חמישה חודשים התלוותה לאמה שנסעה לבקר את הוריה בעיר ברנוביץ' שבפולניה. בספטמבר 1939, בד בבד עם הפלישה הנאצית לפולין, סופחה ברנוביץ' לברית המועצות במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. רק אחרי מאמצים רבים הצליחה אמה של ברכה לחלץ את עצמה ואת בתה הפעוטה מאירופה הבוערת. ברכה, אחת מקבוצת "ילדי השמש והתפוזים". תספר את סיפורה יחד עם בתה, שרון זרחיה.

12. לילי שור – לילי שור עלתה ארצה מבגדאד בשנת 1971, ותספר על חייה בבגדאד ועל פעילותה במסגרת המוזיאון המרשים למורשת יהודי בבל שקם באור יהודה. את הידע הרב שצברה על ההיסטוריה של הקהילה ועל חיי היומיום של היהודים היא חולקת עם מבקרי המוזיאון, וגורמת להם להרגיש ממש כאילו ביקרו בבגדאד עצמה.

(אני קצת סדרתית בעניין אוקטובר)

הבתים שלנו כל כך משעממים. הבתים שלנו הם מחק ענקי, שמוחק אותנו לאט. קודם את הרגליים, אחר כך את כל היתר. איזה בזבוז. הרי יכולנו להיות כל-כך נהדרים. במקום, אנחנו דוהים לאיטנו תוך שאנו נושאים ספלי קפה אל מול הטלוויזיה. שוב אוקטובר עכשיו. הרוח נכנסת פנימה, מעוררת נשף וילונות. אנחנו מרימים את ראשנו לרגע, ושוב מפילים. כמה היינו רוצים להחליף את צינור העירוי בחבל טבור. מאוחר מדי. כבר נולדנו.