אבן נשברת, שושנה מתפוררת

ספרי הזיכרונות של ילדותנו, אלה שעברו מיד ליד עם הבקשה לכתוב לנו זיכרון, הם יצורי כלאיים מוזרים. מצד אחד ספר זיכרונות אמור להיות פריט אישי מאד, כזה שאוצר עבורנו שמות ורגעים מהעבר בהקדשה אישית, ומצד שני הספרים האלה עברו מיד ליד ותוכנם הכה-אישי היה חשוף לעין כל. אולי משום כך דפדוף בספרים האלה מעלה שכמעט ולא נכתבו בהם מילים אישיות ממש, במקומן נמצא בעיקר דקלומי רדי מייד קצרים שאומצו כתו תקן של זיכרון ריק, כזה שעובר מילדה לחברתה ואפילו מדור לדור, מתוך טשטוש מכוון של כל אמירה פרטית.

מי חיבר את הטקסטים? הרי מישהו, קרוב לוודאי מישהי, ישבה והגתה את הנוסח המקורי ששוכפל אחר כך שוב ושוב. אין לדעת מי, המחברת לא ידועה, זוהי יצירה עממית קולקטיבית. זכור לי שספרי זיכרונות כאלה היו עניין רווח שהעסיק בעיקר בנות, ולכן יש להניח שהטקסטים המקוריים נכתבו גם הם על ידי בנות. חלקם שקפו ניסיון חיים מדומה, לרוב שמרני ומטיף להליכה בתלם, לעתים מרדני, בכל מקרה כזה שסביר להניח שבשעת הכתיבה הכותבת טרם התנסתה בו בעצמה. חלק מהטקסטים הם נונסנסיים במופגן, וגם זה ביטוי למרדנות.

תמי1

לתמי!

תמי עכשיו
תמי תמיד
שלימוביץ עכשיו
אך מה העתיד?
 
האהבה לפי הרוב
מכה בסנוורים
אך יש רופא עיניים טוב
קוראים לו נישואים
 
למען המולדת
הרבה בנים ללדת
ולשאת בגאון
את פרס בן-גוריון

 

 

האינטנסיביות של העיסוק ומידת העניין בספרי זיכרונות התגברה לקראת נקודות ציון ביוגרפיות כמו בת-מצווה, מעבר דירה או סיום לימודים ומעבר לבית ספר חדש. ניכרת התרפקות אחרונה על זיכרונות שהיו (בין אם ההתרפקות אותנטית ובין אם לא) כמו גם הבעת רצון לא להישכח – חלק מהכותבות מציינות זאת במפורש, כלומר הזיכרון הכתוב עוסק בין היתר גם בשימור הזיכרון עצמו.

הפחד להישכח נתפס בעינינו היום ככמעט אנכרוניסטי, הרי הרשתות החברתיות שמקיפות אותנו מכל עבר מתעדות כל צעד ושעל בחיינו, כך שכל מי שמחפש אותנו יוכל למצוא אותנו די בקלות, באופן ישיר או באמצעות מתווכים. מכאן, שאין יותר צורך במאמץ אקטיבי לשמור על קשר, השמירה על קשר בימינו היא ברירת המחדל, זאת אומרת שאם נרצה להיעלם ניאלץ לנקוט בפעולה אקטיבית, אחרת הקשר יישמר. הקביעה הזו תופסת בעיקר לגבי הדורות הצעירים יותר שנולדו לתוך הרשתות החברתיות, אבל גם בדור שלנו האיתור קל מאד ותחזוקת הקשר קלה מאי-פעם.

 גליה5לגליה!

בחצר האיכר הייתה רפת
וברפת הייתה רקפת
מתחת לרקפת היה פתק
ובפתק כתוב
לגליה כל טוב
 
+לחבר אוהבים
-לחסר אויבים
*להכפיל ידידים
: לחלק מטובך לאחרים
 
גליה עכשיו
גליה תמיד
גולן עכשיו
ומה בעתיד?…
 
שלושה מלאכים
יהיו שומריך / במשך כל ימי חייך
ואלה השלושה / אושר בריא והצלחה!

 

אם נתבונן בתכנים נגלה שהפופולריים ביותר הם דקלומי רדי מייד מחורזים. תכנים פופולריים נוספים כוללים אקרוסטיכונים למיניהם, וגם דברי "חכמת הדורות" שלרוב קשורים לעניינים שבינו לבינה. עלה בדעתי שחלק מהתכנים הללו מציבים מעין מצבות נייר, אבני זיכרון, הנימה בה הם כתובים מזכירה אפטיטאפים (כתובות על מצבות) – אולי אבן זיכרון לציון סוף תקופת הילדות על סף גיל הנעורים.

ורד52.7.81
ל וֶ וֶ "הקטנה"
כשתלכי לבחור באחד
בחרי בטוב ובנחמד
כי מכל מאה בנים
99 לא שווים
 
ורד עכשיו
ורד תמיד
XXXX עכשיו
ומה בעתיד
 
על החלון ישבתי
וזכרון לורד כתבתי
זכרון קטן על דף גדול
זכרי אותי וזה הכל
 
    אהבה
    היא
הדבר
    הטוב ביותר
 

ניסיתי להתחקות אחרי המקורות ההיסטוריים של ספרי הזיכרונות. בעברית ישנו ערך ויקיפדיה שמוקדש לנושא, אבל לחיצה על English בדף, שאמורה להוביל לערך המקביל בויקיפדיה האנגלית, מציגה דווקא את הערך באנגלית שעוסק בסוגת הממואר, סוגה ספרותית שאין דבר בינה לבין מקבצי 'על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי'. האם מכאן ניתן להסיק כי ספרי הזיכרונות שעברו מיד ליד ליד הם המצאה מקומית שלנו כמו עגבניות שרי ודיסק און קי? לא יודעת.

אמאשלתמי6

ב"ה ח' בתמוז התש"ז
 
זכרון לרות
 
האויב מתקרב בפסיעות
נצטרך להלחם בקיבור(?)
אוי אחותי, עבדי במרץ
לחמי אחותי בקרבות
ונזכה עוד להתראות

 

 

 

 

 

תצלומי הדפים של ספר הזיכרונות של רות הלפרין משנת 1947 למדו אותי שהעיסוק בספרי זיכרונות יותר מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. מתוך ניסיון לטעת את היצירה הקולקטיבית הזאת בתוך הקשרים של זמן ומקום אני תוהה באם לספרי הזיכרון באווירת האפיטאפים יש קשר לאיזו תחושה של גורליות שפיעמה אז באנשים, אולי על רקע מאורעות היסטוריים גדולים – הגירה, שואה, מלחמת עצמאות, ומתוכם חלחלה אחר כך לדורות הבאים, כמו הטקסטים עצמם? לא יודעת. בדפים שצולמו מתוך ספר הזיכרונות של רות יש תחושה הרת גורל למרות שהכותבות הן ילדות שסיימו כיתה ז'.

האם תעשיית הזיכרון הישראלית המפותחת היא שמצווה עלינו לזכור – אפילו מתוך רפלקס או הרגל – ובעצם למה לקבוע שהמקור ישראלי, הרי הציווי לזכור הוא ציווי עתיק יומין שאפשר לנדוד איתו אלפי שנים לאחור:

"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות פרק כ')

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים" (דברים פרק כ"ה)

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים פרק ה')

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהילים קל"ז)

אולי הציווי לזכור מוטמע בנו תרבותית כל כך עמוק, שעם שיבת ציון החילונית נמצאה לו פרשנות חילונית-אישית, ומכאן ספרי זיכרון, ומכאן השימוש בטקסטים קבועים שחוזרים על עצמם, מה שמשווה לעניין הזיכרון החילוני אצטלה רשמית יותר, מהורהרת וחגיגית משהו?

רונית4
לרונית החמודה,
יפים הם חיי הנוער אך חולפים הם כזוהר
דעי לנצלן ולשמרן כי לא ישובו לעולם
 
שמונה שנים למדנו יחד, ועכשיו אנו נפרדות
את הולכת לבית סיפרך ואני לבית סיפרי.
אך זיכריני ואזכרך.
 
(ובפינת הסוד הכמוס)
זכרי את היום שנסענו ליער בן שמן!
 

 

ואולי, בדומה לשינוי התרבותי העמוק שהתחולל כאן ועיקרו מעבר מפטריוטיות עיוורת לביקורתיות, מקולו של הקולקטיב לקולו של הפרט – והנה גם ספרי הזיכרונות משקפים שינוי דומה. כבר בשנות השבעים והשמונים אפשר לזהות בהם בריחה מכובד משא הדורות, והחלפתו בדקלומים קלילים, דביליים במכוון, בדיוק על מנת להשתחרר מהפאתוס של פעם.

 תמי3

כתה ד'
לתמי משירי
 
מיקי מיקי מיקי
מאוס תן לתמי גלידה
שתראוס
 

 

 

 

 

 

ובכל זאת ולמרות זאת, לעתים בכל זאת משהו מבליח מתוך הדפים המצחיקים האלה, שבסך הכל די חוזרים על עצמם, ופתאום בוקע מתוכם איזה דיבור צלול, על-זמני ונצחי של אמת, בלי קישוטי לבבות ובלי פתגמים או דקלומים. נעמי אמא

תודתי לתמי בורשטיין ולאימה רות, לרונית ש' דינצמן, לגליה גולן שפרינצק, לנעמי רייכמן ולורד 

משהו על בושה

זהו סיפור מביש, אבל חובה לספר אותו. דמיינו משפחה בזמן אבל. משפחה טובה. כל הילדים מסודרים, נשואים, עובדים בעבודות לא מבזות מדי. לכולם יש ילדים משלהם. ופתאום נופל דבר. עטרת ראשנו, ליתר דיוק. לא, לא פתאום. טיפין טיפין במשך שנה, הבן אדם ניגר, מתמעט והולך מול העיניים, עד שפתיל חייו וכו'. הוא כבר עזב את המזח, אנחנו עוד עומדים על הרציף ומנופפים לו, הייה שלום, הייה שלום.

המוות הוא מום מולד, אנחנו מהרהרים. לא היינו כאלה פילוסופים לפני כן, מותו הפך אותנו למהורהרים. אנחנו כמעט לא מסוגלים להתאפק, כה גדושים בשחץ שממלא אותנו, כאילו זכינו בכישרון לחיות והוא לא. ואנחנו כן. והוא לא. אנחנו מסתירים את שביעות רצוננו מכך שזהו מצב העניינים באמצעות הבעה מאופקת להפליא. רוב הזמן אנחנו מאופקים להפליא.

אומרים לנו להיות חזקים ואנחנו חזקים.

אומרים לנו להחזיק מעמד ואנחנו מחזיקים מעמד. ועוד איך מחזיקים.

לא אומרים לנו שהחיים יפים, אבל זה הסבטקסט שמזדמזם כל הזמן. החיים יפים, כדאי לכם לחיות. אחרת לא היינו כל כך מצטערים. כן כן, אנחנו מהנהנים. שלא נדע עוד צער, החיים באמת יפים. רוב הזמן. תנו לנו עוד מזה.

לצלוח את השבעה זו משימה הרקוליאנית. אפית. אנשים על סף מותם מדווחים שכל חייהם עוברים לנגד עיניהם, גם בשבעה זה ככה אצל מי שנותרו בחיים. הבלחים מן העבר מטפסים אל הקומה השנייה ומתיישבים בסלון. אנשים שנשכחו מלב באים להשתתף בצערנו, מצעדם עוד מרעים אנחנו פה. תשתו קפה?

תה?

מיץ?

אולי עוגה?

ימי השבעה הם מפעל הסעדה אדיר מימדים. החומוס והתנטוס. זה לא מצחיק אבל גם קצת כן, המוות שמעורר את התיאבון. אני אף פעם לא אוכלת כשאני באה לנחם אבלים. זה נראה לי גס. אני מדמיינת שלאוכל יש טעם של עפר.

אנחנו משפחה גדולה. הרבה הגיעו לנחם. אנחנו מספקים לא רק את הכיבוד אלא גם את התכנית האמנותית. המנוח היה כך וכך. וגם כך וכך. סיפור מותו שב ומסופר, מקבל נופך של אגדה, מעשייה עממית. אנחנו מולידים את סיפור מותו שוב ושוב לבקשת הקהל, אולי כפי שאמו ואביו שבו וסיפרו את סיפור הולדתו.

המחשבה שהמנוח היה פעם תינוק היא מחשבה שוברת לב. קשה לשאת מוות של תינוקות, אבל לא עכשיו. עכשיו צריך לארח וזרם האורחים אינו חדל. יש לומר: הם לא האורחים שלי, אני לא רציתי אורחים. לא רציתי להחצין את הצער שלי, לפרוט אותו למלמול קלישאות סדרתי. לא רציתי שינחמו אותי, להפך, רציתי לכאוב. להתגעגע עד כלות. רציתי להתאבל בלי שיפריעו לי, להתחבר אל הטרנסצנדנטלי, אל מסלקת הנשמות הגדולה. ועוד לא נגעתי בבושה.

מהי בושה. מה כל כך מושך אותנו אליה, מביטים בה מבעד לעיניים מכוסות באצבעות פשוקות.

לומדים על בושה בשיעורי ספרות בבית הספר. הכלל הוא שמעשים מבישים מובילים לטרגדיה. רצח, גילוי עריות. טוב, זה לא המקרה. ההגדרה הכי יפה לבושה שמצאתי היא של פרופסורית מאוניברסיטת הרוורד, ג'ודית הרמן שמה, שדיברה על פיצול האני – אני מתבייש כשאני מדמיין את עצמי הניבט דרך עיניו של האחר שמביט בי. מודעות עצמית ארורה. עץ הדעת בגן העדן הוא גם עץ הבושה, אבל לא רק עץ הבושה אלא גם עץ הרמייה העצמית – הרי עלי התאנה לא באמת… לא חשוב.

בכל אופן, המעשה המביש שלנו קרה ביום הרביעי או החמישי למניין השבעה. היינו מותשים, הכל כבר בעבע, מורסות בנות שנים התקרבו לנקודת הפיצוץ. אלף פעם התאפקתי מלקחת את התיק שלי ולהסתלק משם, והסיבה היחידה שלא עשיתי זאת הייתה מתוך רחמים כנים עליה. קטנה כזאת. קצת מבולבלת. נראה לי לא הוגן להשית עליה עוד עונש, מספיק שאיבדה את היקר לה מכל, כמו שאומרים. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לתרגל קצת דיסוציאציה ולהמשיך לשאול כמה סוכר. קטן עליי.

הם הגיעו בלילה. קרובי משפחה לא קרובים מדי מהצד של בעלי. האורחים הראשונים בשבעה שבאו רק אליי. תקלה במערכת. שמעו שנפטר ובאו למרות הבקשה המפורשת לא להגיע. התאמצו להשיג את הכתובת. זה נגע ללבי. השעה הייתה שמונה וחצי בערב, בקירוב. כל היום הבית זמזם כמו תחנת רכבת, כולנו ייחלנו שהיום הזה יסתיים, שכל השבוע הזה יסתיים כבר. אולי די?

מצחיק שבאנגלית די זה Die. אבל גם הגיוני בסך הכל.

בכל אופן ישבתי איתם ועשינו את מה שאנשים עושים בשבעה.

ופתאום.

טוב, אני צריכה לאסוף כוחות כדי לספר את זה.

ופתאום.

ופתאום אני רואה את המתאבלת הראשית, יחד עם מתאבלת משנית, עוברות מאחורי גבם של הקרובים ומפזרות מלח על רצפת הסלון. הן אחזו בכלי מלא במלח, לא מלחייה אלא מיכל אחסון, אני ראיתי והם לא, כי המלח נזרה מאחורי גבם. עיניי התרחבו. האם זה באמת קורה? חוסר סבירותה של המציאות, ממש כמו ברגע בו הורידו את אבא שלי לתוך בור באדמה. ברגעים כאלה המציאות נהיית חסרת ממשות, כאילו מישהו בדה אותה. אבל זה באמת קרה. באמת הורידו אותו לבור והן באמת פיזרו מלח על הריצפה. מול עיניי, מאחורי גבם, השעה הייתה בערך תשע בערב. הם היו האורחים האחרונים לאותו יום.

עכשיו אנסה להסביר את פשר המעשה שעשו, את מה שאי אפשר להסביר. אולי לא להסביר אפילו, כי הסבר אמור להעניק אצטלה של רציונליות ואין כזו במקרה הזה. אוכל  רק לתרגם משפה לשפה, משפתן של המפזרות שובל מלח דקיק על הריצפה לשפתם של מי שמעשה כזה מעולם לא עלה בדעתם.

פיזור מלח על הריצפה הוא מעין כישוף שפירושו לכו מכאן. אינכם רצויים. אנחנו רוצות שתעזבו.

אני לא יודעת איך ידעתי את זה, אבל ידעתי את זה. וידעתי בדיוק מה הן עושות. והחנקתי צרחה ומשהו בתוכי – לא יודעת מה בדיוק – לגמרי נשבר באותו רגע, אם כי אני חושדת שהיה די שבור עוד מקודם, ותוקן פעמים רבות, אבל הפעם ממש התרסק. אני לא רוצה להגיד שמשהו מת בתוכי, כי כשמתים לא מרגישים כלום. אני הרגשתי. בושה.

אחרי עשר דקות הם קמו והלכו. מאז עברו הרבה שנים. אני זוכרת את הצעקות שלי מאז, אבל גם את הרחמים העצומים, את ההבנה שאנחנו דוברות שתי שפות שונות לחלוטין ואת ההשלמה עם העובדה שאנחנו דוברות שפות שונות לחלוטין. במבט לאחור, נדמה לי שברגע ההוא התייתמתי באמת.

"ואת עוף הזהב אכה ואפצפצהו לאלפי רסיסים!"

סליחה, אבל אני הייתי קודם.

*

לחלמיש הייתה תשוקה נסתרת לחיות חיים מסודרים, חיים עשויים שורות שורות, ממוספרים כמו מושבים בקולנוע עם התחלה, אמצע וסוף, או לכל הפחות מאורגנים יפה יפה כמו גרעיני תירס על קלח. העיקר שלא זרוקים כמו אורז בצלחת. חלמיש היה איש קיפח (שזו מילה יפה לגבוה מאד), גוו כפוף כמי שמהלך תמיד אל מול רוח עזה ששבה וסוטרת על פניו. כזה מין.

*

עכשיו אני. אוחזת בידי צלוחית ריבה. הריבה אדומה כהה ורוטטת, אני לא. רטט היא מילה מסוכנת, אלא אם מצמידים לה מילה ניטראלית כמו ריבה. מה יש בריבה? מעט סוכר, מעט פרי, דגש חזק באות ב', אחרת היא שבה ונעשית מסוכנת.

*

חלמיש עובד במעבדה. הוא אוהב לדייק עד כדי מיליגרמים, מיליליטרים, מילימטרים. כמו אצל אנשים אחרים מסוגו, הדיוק מעניק לו תחושה של שליטה. הוא מכיר הרבה עוּבדות. יש לו מחשבות מוצקות וחלוק לבן.

*

זה יכול היה להיות אחרת. לא אכפת לי. מישל דה מונטין כבר במאה ה-17 הבין שכתיבה אוטוביוגרפית עשויה קרעים קרעים שמתאחים באופן משובש ונטול-צורה. אם כך, לשם מה בכלל לטרוח? פעם, בבית הספר היסודי, הייתה לי מורה אחת לציור. את שמה איני זוכרת, אבל אני זוכרת היטב את הפרטים החשובים, למשל שבכיתה שררה תמיד המולה, ואותה מורה הראתה שהיא מעל לכל זה. היא התייחסה לקולות בכיתה כאל פסקול הכרחי, כמו נניח רעשים שפולטת מכונה על פס הייצור במפעל. לא פלא שהתלמידים אהבו אותה, הם אהבו את כל מי שלא הביט עליהם מגבוה, את כל מי שלא הטיף להם מראש מגדל של סמכות. לא אהבתי אותה בכלל. קל לי לומר זאת היום.

*

אם הייתם במקומי, מה הייתם עושים עם חלמיש? מלמדים אותו לומר Pרמזן במקום Fרמזן? צוחקים מכל הבדיחות שלו? מתפעלים מטעמו הטוב בספרות? מסלקים גרגר אבק דמיוני מהז'קט שזה עתה הלבשתי אותו? קרוב לוודאי שאתם הייתם מפגישים אותו עם אישה לא צעירה, הדורה בלבושה, שיודעת לענוד מחרוזת פנינים בדיוק באורך הנכון. אתם אנשים טובים.

*

אני שואלת את עצמי מדוע לא אהבתי אותה. היא הייתה צעירה כמעט כמונו, חבשה כובעי בארט והתנופפה בתוך צעיפי באטיק מהעיר העתיקה. היא לא טרחה לאסוף את שיער היונה וולך שלה, צבעה חזק את העיניים. לשפתיה הייתה צורה של סיגריה. היה לה קול נמוך של אחת שמתגוללת כל לילה בין סדינים זרים, אפופת אלכוהול. איך יכולתי לאהוב אותה. הייתי רק בכיתה ו'.

*

חלמיש. הבנתם.

*

יום אחד היא נכנסה לכיתה ואמרה שהיום נצייר גבר ואישה בעירום קדמי מלא, בלי להסתיר ובלי התחכמויות. הבטתי בה באי-אמון. מנין צצה? הייתי תלמידה טובה מאד. כל התעודה טוב מאודים. צייתנית, אפשר לומר. קונפורמיסטית. הולכת בתלם. מנומסת. תמיד א' בהתנהגות. פועלת לפי כל הכללים. לא עלה בדעתי לסרב לה, הייתי אז נטולת מנגנון סירוב. זה מצד אחד. מצד שני, מעולם לא ראיתי גבר או אישה בעירום מלא. פעם אחת נכנסתי בטעות למקלחת כשאבא שלי התפשט וראיתי אצלו משהו אדום וגלילי. נמלטתי משם כל עוד נפשי בי. אחר כך הוא התקין שרשרת פנימית. לפעמים ראיתי משהו כשאמא שלי החליפה חיתולים לאחים שלי, אבל לא ממש הפנמתי פרטים. לא שיננתי את הצורה של זה. איך אמר מונטין? קרעים משובשים ונטולי-צורה? הייתי צריכה להמציא לכבוד המורה גם את העירום הגברי וגם את זה הנשי. כל כך נבוכה הייתי, שלא עלה בדעתי להעתיק. ואולי לא עלה בדעתי להעתיק כי מעולם לא העתקתי.

*

נניח שחלמיש זה, כמו שנהוג לומר, היה מעת לעת חוטא בכתיבה. הנה הוא יושב ליד שולחן כתיבה מעץ סיסם מלא, בשמאלו אוחז בכוס יין אדום, אצבעותיו יפות מאד. ברקע מתנגנת אופרה, משהו עתיר רגש ודמעות, נניח "דידו ואניאס" של פרסל. חלמיש מתמלא השראה בחדרו היפה. הוא פולט שורות שורות מסודרות בכתב ידו. על מה הוא כותב? האם ישנו סיכוי כלשהו שבחר לכתוב עליי? אני יודעת שלא וזה לגמרי לא הוגן. אבל ככה זה. ככה זה. אני מאלצת אותו לקמט את הנייר ולהשליך אותו לסל הניירות. כן, ככה זה.

*

לכבוד המורה לציור אני מציירת על הדף ערוות אישה, קווים זהירים בצבעי שמן שמנמנים גבעת ונוס מקורזלת להלל, פואטיקה של קבלנים. לכבוד המורה לציור אני מציירת זין, לראשונה בחיי וכנראה גם לאחרונה. גליל וצמד כדורים, על פי מקורות זרים, לא בטוחה בנוגע לזוויות. לחיי בוערות. גרוני יבש, שהברק יכה אותי עכשיו. אבל אין שום ברק; ישנו אלכס שמלכסן מבט אל הציור שלי וצוהל: "הכוס שלך הפוך! הכוס שציירת הפוך!" ומגחך.

*

זו המשבצת שבה אני כל-יכולה. תענוג. יכולה להטיס את חלמיש בזמן, להביא אותו לחדר הכיתה, להציב אותו לצידי כמו שומר ראש קשוח, להפיל את אלכס בהורדת זקיף, להרקיד אותו בטנגו עם המורה ששכחתי את שמה; אני יכולה לגרום לו ל

*

ועכשיו כבר לא.

*

ועוד הפעם כן.

*

כי אלה שני אזורי הכתיבה האפשריים, כמו בסיפור "הזמיר ומלך סין" של הנס כריסטיאן. מצד אחד זמיר אפור, מורה ארוגנטית ואלכס אחד. מן הצד האחר זמיר מכאני מוזהב, כורסת עור יוקרתית, מהדורות ראשונות של ספרים, מחרוזת פנינים מוטלת על השידה שליד המיטה ומזגן שלעולם אינו מתקלקל.

*

עכשיו תבחרי.

 


שם הסיפור לקוח מתוך תרגומו של דוד פרישמן לסיפור "הזמיר" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. הסיפור המתורגם הופיע במלואו במסגרת פרויקט בן יהודה

כמו שחרזדה

חשבתי שאני רוצה לכתוב סיפור מדי לילה, כמו שחרזדה, אבל בלי כל הדרמה של ההוצאה להורג ברקע. ובכן, זהו סיפור על ילדה קטנה. היא בת שש, ורק מתחילה לפענח את העולם. בינה לבינה היא פיתחה שיטת פענוח: היא מניחה כל מיני הנחות אודות העולם ומספקת לעצמה הסברים, וההסברים שהיא מספקת לעצמה נשארים תקפים כל עוד לא מגיע אליה מידע חדש שהופך אותם על פיהם. אולי יהיה מי שיגיד, אבל היא יכולה פשוט לשאול. ובכן, היא לא יכולה פשוט לשאול. בקשר לפענוח, היא לא מפענחת את כל העולם, כמובן, רק את אותו חלק ממנו שנחשף בפניה. היא גם לא יודעת שזה מה שהיא עושה, אבל זה מה שהיא עושה. נגיד, התאוריה שלה על גורים של חיות מחמד: הם מכוסים בפרווה והם קטנים, רכים וחמימים למגע. בדרך כלל יש בהם גם משהו ורדרד, ורדרד וקטנטן ורטוב, כמו אף או לשון. כשהשכן המבוגר הזמין אותה אליו ללטף גורים (אני יודעת מה אתן מרגישות עכשיו. סליחה. זה בלתי נמנע), ובכן – כשהשכן המבוגר הזמין אותה אליו ללטף גורים, ואמר לה שהוא שומר את הגור בכיס שלו, זה נשמע לה הגיוני, כי אם האמא של הגור לא בסביבה אז בטח קר לו וצריך לשמור עליו. כשהשכן לקח את היד שלה, והראה לה איפה הגור, ואמר לה שהיא יכולה ללטף עכשיו היא ליטפה, אבל מהרגע הראשון משהו לא הסתדר לה. ועם כל רגע שעבר, דברים לא הסתדרו לה ביתר שאת, והיא תכף רצתה להפסיק ללטף את הגור הזה, וגם להחליף את התאוריה שלה על גורים בתאוריה אחרת, אבל השכן הידק את ידו על ידה. עכשיו תקראו שוב. "הוצאה להורג", "הופך אותם על פיהם", "אותו חלק ממנו שנחשף בפניה", "אמא לא בסביבה", "צריך לשמור עליה". ידעתם כל הזמן, נכון?

 

(מתנצלת בפני מי שכבר קרא את זה בפייסבוק, פשוט לארכב את הטקסט בבלוג זו הדרך הכי יעילה לשמור עליו ולא לאבד אותו בזרם התודעה הקולקטיבי של הפייסבוק)

 

לנרמל את הילדות

אני אוהבת להסתכל על אנשים מבוגרים שנשטפים בזיכרונות ילדות.

זה משפיע בן רגע על שרירי הפנים. קרחוני ההבעה נמסים קודם באזור העיניים, וניכרת גם איזו התרחבות שמשתלטת לזמן-מה אפילו על מהדקי הבשר של השפתיים, עד שהם שבים ומתכווצים. שטף הזיכרונות פועל באזורים הללו כמו חומר ניקוי רב-עוצמה, שמסלק באחת את סימני החומרה שטבע בנו הזמן. כמו שמסירים אבנית.

אז הנחיתי מפגש ראשון של סדנת זיכרונות ילדות ממעברת רחובות. כחמישה עשר איש ואישה הגיעו להיזכר יחד ולכתוב. תפקידי כמנחה היה לפזר למשתתפים פיתיונות זיכרון מרשרשים, ואז להשליך לעברם קרסים, בתקווה שמשהו ייתפס. הסדנה יצאה לפועל בחסות מנהלת ארכיון העיר רחובות, הדס אביבי הנמרצת, ושותפתה לעשייה סיגל בן ישי, מנהלת הספריות בעיר. בכל קבוצה כזאת תמיד יש שניים-שלושה שזוכרים את העבר לפרטי פרטים. העבר שלהם זמין עבורם באותה קלות בה הם פותחים את הדלת ממול. הם מתווים את הדרך וסוחפים אחריהם את כל היתר.

הצירוף שחזר על עצמו פעמים רבות בדברי המשתתפים היה "גן עדן" לתיאור תקופת ילדותם במעברה. זו לא הפעם הראשונה בה אני שומעת מפיהם של ילדי מעברות שלגדול כילד במעברה היה לגדול בגן עדן. מה להם ולדימוי הקורבני, המסכני, שלאורך השנים דבק ביוצאי המעברות ואולי בעצם כל ילדות היא גן עדן והם לא המציאו כלום. אני תוהה עד כמה מוסכמת הילדות במעברה כגן עדן חלחלה החוצה, אל מי שפחות מקורבים לנושא. כמה, למשל, מבין הקוראים של הטקסט הזה אי-פעם שמעו על המעברה כגן עדן לילדים. מה יש בו, בגן עדן הזה, הם אולי תוהים: עוני, דלות, אבטלה, ייאוש. איך אפשר לגדל ילדים ותינוקות בתוך אוהל. לא יום, לא שבוע. במשך שנים. כולנו ראינו את סלאח שבתי מקונן אל מול אוזניים ממסדיות האטומות לזעקותיו.

דור ההורים, דור המהגרים הראשון עליו נמנה גם סלאח שבתי, הוא תמיד הדור שנתבע לשלם את המחיר היקר ביותר על מנת שלדור הבנים יהיה קל יותר. זהו פורמט עתיק כמו יציאת מצריים. האם המחיר השתלם, תשאלו בצדק. סבתא שלי חיה את מרבית שנותיה בישראל. היא עלתה כאישה צעירה מטופלת בילדים רבים ובתינוקות, ונפטרה פה בשיבה טובה. למרות זאת, מעולם לא טרחה ללמוד את השפה העברית, סבתי מרדה באמצעות הלשון ודבקה בערבית בעקשנות. זה היה המרד שלה לנוכח המעבר שנכפה עליה על ידי סבי ז"ל, שהיה ציוני מסור. סבתי לא הסכימה שיתיכו אותה בכור.

בעוד ההורים מתייסרים, דור הבנים, כאמור, כייף בגן עדן.

איזה מין גן עדן זה? מרחבים. חופש. טבע. אוהלים ומאוחר יותר צריפים. הכל נזיל, ארעי, מאולתר. מתפרק ונבנה. החיים רוחשים, הצורות לעולם אינן קבועות: סמרטוט בד מגולגל לכדי כדור משחק. ארגז עץ פשוט מצמח ארבעה גלגלים. קרש שהושלך הופך לשרפרף, סדין נעשה וילון. מטמורפוזות של חומר שמשקפות את הגילגולים שעברו האנשים. היסוד החמקמק הזה של הארעיות, שמוציא מבוגרים מדעתם, הוא אהוב ביותר על ילדים, ולכן

המעברה הייתה ממלכתם של הילדים. אילו היו נותנים לילד הרפתקן יד חופשית לתכנן שכונה מתוך חזיונות דמיונו הקודח, קרוב לוודאי שפרי התכנון שלו היה מזכיר מעברה, כי לחיות במחנה קיץ תמידי זו פנטזיה ילדותית שרירה וקיימת, זהו גן העדן. ילדי המעברה אמנם שמעו את הוריהם לוחשים זה לזו לחישות מודאגות בענייני פרנסה, אבל תמיד היה משהו מעניין יותר לעשות מחוץ לאוהל או לצריף – לבדוק אם התותים על העץ כבר הבשילו. להתפלח לקולנוע. לשחק תופסת עם החברים.

בגן עדן המקלחות היו ציבוריות והמים היו קרים. את כלי האוכל המלוכלכים, העשויים פח, נהגו להדיח בברזייה המשותפת, שאריות המזון סולקו באמצעות שפשוף הכלים בחול. רבים טיפחו גינת ירק קטנה סביב האוהל, גידלו עגבניות, כרוב, גזר ועוד. נאחזו בקרקע בלי הורה היאחזות, מנסים להיטיב את מצבם ככל שהתאפשר.

הילדים מספרים על חיים רוויים בהרפתקאות, הרפתקה כדרך חיים. ההורים בקושי היו בתמונה. בשבת בבוקר, אחרי התפילה, נאספה החבורה בפתח בית הכנסת ויצאה משם אל הביצות לקטוף נרקיסים, לשמח את אמא. אותם ילדים גם התפלחו לפרדסים, שיחקו בחתול ועכבר עם השומרים.

אין כבישים, רק דרכי כורכר. בלילה החושך עד כדי כך עבה, שכל בני המשפחה התכסו בו כמו בשמיכה, מכונסים צפופים סביב מנורת לוקס יחידה, נראים בקושי. הצללים ריקדו על יריעות האוהל.

אני שותה את סיפוריהם בצמא גדול. הילדים שהכרתי בילדותי וניהלו אורח חיים כזה, היו דמויות מתוך ספרים: ילדי חלוצים, אנשי בראשית, בית קטן בערבה, ילדי רב החובל גרנט. כל אותם ילדים שחיו חיים ראשוניים, לא נגועים והרפתקניים בחיק הטבע. אבל איש לא כתב ספרי הרפתקאות שהגיבורים שלהם היו בעלי שמות כמו בני, שמואל, תקווה ושמחה שעלו ארצה מאלכסנדריה ומבגדד.

אני חושבת על חבורת ילדי גן העדן במעברה של רחובות.

בני, ללא ספק, כבר אז הפגין מנהיגות. כריזמטי, חכם. בעל כמויות סיטונאיות של קסם אישי שבוודאי הדאיג כל אב לנערות צעירות ברדיוס מאד רחב. אבל ספרי נוער נכתבו על גיבורים כמו ירון זהבי, לא על נערים מסוגו של בני, בטח לא בתפקיד הגיבור הראשי. ותקווה יכולה הייתה להיות תמר נהדרת – חריפת שכל, עשויה ללא חת ומקסימה. ושמואל, האמיץ וטוב הלב, ושמחה האופטימית בעלת הרוח הטובה. אבל איש מבין סופרי הנוער לא חשב אז שהם מספיק חשובים כדי שייכתבו עליהם ספרים, איש לא התאמץ להניח אותם על המדף עבור קוראת כמוני, שחיפשה אחריהם מבלי לדעת שהיא מחפשת. אותם נערי מעברות יכלו לכל היותר לקוות להבליח בהופעת אורח בספרים של אחרים, אולי בין הנערים האסופים של אלימלך זורקין שקובצו תחת הכינוי היפה 'נערי ההפקר', אבל כולם, כולל ירון זהבי, הבינו שהמדובר בעצם בפושטקים. והבנות מהמעברה, כשהבליחו בקולנוע ובספרות פעלו תחת הדיכוטומיה הנשית הקבועה, זונה או קדושה, תבחרי. תבחרי בין עבודות במשק בית אצל הגבירה הלבנה לבין המקצוע ההוא, העתיק, שהצטלם נורא יפה בצילומי חוץ ליליים עם מיני קצוץ ומסקרה.

ואילו נכתבה סדרת ספרי נוער על חבורת ילדי גן העדן במעברה של רחובות בשנות החמישים, מה היה כתוב בה. ומי היה קהל היעד שלה. ואיזה שינוי הייתה מחוללת בתודעה, אם בכלל. מה היה סוג ההרפתקאות האפשרי עבורם.

אולי היו מתגייסים לסייע לאלמנה חסרת כל, מרובת יתומים.

אולי היו נלחמים במסתננים שב-1956 רצחו בני משפחה במעברת רחובות, כך סופר אתמול..

אולי היו מספרים על הצורך לנטוש את ספסל הלימודים לטובת פרנסת המשפחה.

אולי היו מסייעים להציל פעוטות בשלג הגדול של 1950, ובשטפונות של 1951 ו-1952.

לא חסרים נושאים. החיים במעברה הם הרפתקה אחת ענקית.

אני חושבת על המהלך הזה, של תיקון עוול היסטורי וחברתי באמצעות ספרים, ופתאום נזכרת שדויד גרוסמן כבר עשה משהו כזה עם חבורת ילדי הלב ב"עיין ערך אהבה".

ואולי גם הוא ניסה לנרמל את תקופת הילדות בשואה, אולי הספרות היא אמצעי נרמול וריפוי מטראומה קולקטיבית. כי את ההיסטוריה אי אפשר לשנות, אבל ספרי קריאה יכולים להציע חלופה חיה.

שמעתי אתמול הרבה סיפורים. גם כשסיפרו על קשיים, הם לא סיפרו על כך מתוך עמדה של קרבן, אלא מתוך ענייניות. אם היה אתמול כאב, הם כאבו את השיכחה, כי בכל זאת, המעברות התקיימו לאורך עשור, ואנשים קיימו בתוכן את כל הפרוצדורות הקרויות חיים וכמעט דבר לא נשאר מכל זה כדי להזכיר, באמת לא ברור לי למה.

כי מעברה זה לא רק צרות וכאבים ועוני מחפיר ודלות שלא ניתן להעלותה על הדעת בכלל, בטח לא מתוך השובע והעודפות שאופפים אותנו היום. מעברה היא גם גילויים של אחווה וחברות ואומץ לב, הרבה הומור. ואפילו רגעים של שמחה.

הפנים מתחייכות כמעט על כורחן, ילדות היא דבר מאיר.

כאמור, פיזרתי כל מיני פיתיונות במטרה לעודד את משתתפי הסדנה להעלות זיכרונות ולספר על חיי היומיום. בין השאר, שאלתי אותם על מאכלים שאהבו לאכול במעברה ועל מאכלים שסלדו מהם. מניסיוני אני יודעת שאוכל הוא נושא שקל לדבר עליו, וזיכרון מוביל לזיכרון. "מה זאת אומרת, דברים ששנאתי לאכול?" מתפלא אברהם, שהוא המשתתף המבוגר ביותר בסדנה. "מי בכלל התעסק אז עם כן טעים לי-לא טעים לי. שמחנו שהיה לנו מה לאכול."

זהות

לפעמים נדרשת ספינה שלמה על עשרות מלחיה ושלושים משוטיה, כדי להציג עיקרון זהה לזה שמציג זוג גרביים אחד וביעילות לא פחותה: קורות העץ הישנות בספינתו של תזאוס מלך אתונה הוחלפו כל אחת בתורה לאורך שנות שירות ארוכות. הבריות נחלקו באשר לשאלה האם לאחר שכולן הוחלפו זו עדיין ספינתו של תזאוס ("יש אומרים שהיא היא, ויש אומרים שאין היא היא.")
ומצד שני, משרתת פשוטה אחת הטליאה זוג גרביים. הגרביים השתייכו לסר ג'ון קטלר, ואת שמה של אותה משרתת איש כמובן לא טרח לזכור. הגרביים היו גרבי צמר, ולפי טבעם של גרביים וספינות, התבלו במשך הזמן. המשרתת החרוצה שבה והטליאה את גרבי הצמר באמצעות חוטי משי. מדוע נטלה לידיה דווקא חוטי משי ולא חוט צמר, אינני יודעת. אולי מגעו של המשי נעם לה יותר, אולי הצמר אזל והיא, עמוסה כל-כך בעבודה, לא מצאה פנאי לגשת לשוק ולרכוש חבילת צמר חדשה. בכל אופן, הגרביים הללו היו אהובות מאד על סיר קטלר, והוטלאו לעתים קרובות כל כך, עד שהפכו כל כולן ולגמרי לגרבי משי. "אילו הייתה לגרביים תודעה," חתם את סיפורו הפילוסוף ויליאם ג'יימס, "הם היו משוכנעים שהם עדיין גרבי צמר." אני חולקת עליו, כמובן. אילו הייתה לגרביים תודעה, הם היו מוותרים מכל וכל על כל פיסת צמריות, ולו רק יאחז בהם שוב אותו זוג ידיים, שבעדינות אין קץ דקר ודקר.

ערב שני במסגרת "12 שולחנות וסיפור" בבית אריאלה – מפגשים בין הביוגרפיה להיסטוריה

"אבל איך את מוצאת את כל האנשים האלה?" אני נשאלת. התשובה היא שלמען האמת אני מוצאת אותם די בקלות: דרך כתבות בעיתונים, חיטוט אובססיבי ברשתות החברתיות ואפילו דרך פנייה ישירה לארגונים ואגודות. כעובדת מסורה בתעשיית הזיכרונות, כמי שכותבת ספרי זיכרונות ומנחה סדנאות לכתיבת זיכרונות, אני יודעת שמסתובבים בינינו אינספור אנשים עם סיפורי חיים מרתקים, אין לכם מושג עד כמה. בדרך כלל הם גם שמחים כשניתנת להם הזדמנות לבוא ולספר. חלקם רואים בזה ייעוד של ממש, ואותם אני מחפשת.

הדחף הראשוני שלי בבניית הפורמט שנקרא "12 שולחנות וסיפור", שבבסיסו האזנה לסיפורי חיים פנים אל פנים בישיבה אינטימית סביב שולחנות, היה לשתף בפליאה ובהנאה שלי גם אנשים אחרים. אני כל כך נהנית לשמוע אנשים שמספרים על החיים שלהם, שחשבתי שזה לא הוגן שרק אני איהנה ככה. אף ספר היסטוריה לא משתווה לישיבה פנים אל פנים מול מספר כזה, לאפשרות להקשיב לנעימת קולו המתרפקת, החרדה, הגאה, לראות את הברק בעיניים, שלא פעם מתממש כדמעה בזוויות לא רק אצל המספר אלא גם אצל קהל מאזיניו. אני מניחה שאתקשה לשכוח את סיפוריו של הרב יצחק אסקוף על ילדותו בעיר חאלב ועל העינויים שעבר אביו שהיה פעיל במחתרת שהבריחה יהודים אל מחוץ לסוריה. אני תוהה אם רק בישראל המצב הוא כזה, זאת אומרת לאן שלא תסתכל תמצא סיפור אישי מרגש עם נגיעה היסטורית. המאה ה-20, הבה נודה על האמת, הייתה מאה די פסיכוטית.

בואו לשמוע את צד ב' של ההיסטוריה. האירוע מתקיים בספריית בית אריאלה בתל אביב, יום רביעי 3.1 בשעה 19:00 בערב. הכניסה חופשית, ורק נדרשת הרשמה מראש דרך הקישור: https://goo.gl/forms/pks512KuvMxh6IDn1  12tables_A5

רשימת המשתתפים המלאה מסודרת לפי סדר הא'-ב':

1. ד"ר מור אלטשולר, שמתמחה בחקר תולדות ישראל מנקודת מבט אינטגרטיבית המשלבת חומר ורוח, היסטוריה ומשיחיות, תספר על תולדות משפחת אלטשולר, בני העלייה הראשונה וממייסדי המושבה רחובות. לפי אחת המסורות, בני אלטשול-אלטשולר נמנו על מגורשי פורטוגל שהגיעו לפראג, נושאים בכליהם אבנים מבית המקדש שהיו משוקעים בקירות בתי הכנסת שהשאירו מאחור. על כך ועל דמויות מפתח במשפחה, מפגשים גורליים, סודות מימי שלטון המנדט ועוד, נשמע במפגש.

2. יעל ברזילי – בשמונה השנים האחרונות חוקרת יעל ברזילי ארכיון משפחתי יוצא דופן, עמוס במכתבים, במסמכים ובתמונות. בעזרת אביה ההיסטוריון דניאל בכרך ז"ל ורשת של משוגעים לדבר ממקומות שונים בעולם, הורחב המחקר לקשר בין האירועים המשפחתיים לאירועים ההיסטוריים ולשאלות על זיכרון ועל "אמת" היסטורית.

3. אתי דיאמנט חוקרת את דמותה של דורה דיאמנט, קרובת משפחתה שהייתה אהובתו האחרונה של פרנץ קפקא ואישה סוערת ומרתקת בזכות עצמה. קפקא ודיאמנט נפגשו לראשונה במטבח של מחנה קיץ לילדים יהודים פליטים בשנת 1923 בעיירת הנופש מיריץ.

4. ד"ר רחל (שלי) לוי-דרומר היא ילידת מקדוניה שהקדישה עצמה למשימת שימור זיכרה של קהילת יהודי מקדוניה, קהילה שהושמדה כמעט בשלמותה בתקופת השואה. לוי דרומר תספר את סיפורה של הקהילה שנמחקה ועל מעורבותה במאמצי ההנצחה, שמתמקדים בשיקום בית הקברות היהודי העתיק שבעיר ביטולה בתמיכת הממשלה המקדונית.

5. מיכל ואקנין היא גמלאית ממשרד הקליטה באשדוד בו עבדה מעל לשלושים שנה. במהלך שנות עבודתה פנו אליה עולים רבים בבקשת עזרה לאיתור קרובי משפחה או חברים שאבדו בזמן המלחמה או שהקשר עמם נותק עקב עלייתם ארצה. עם פרישתה הרגישה צורך להמשיך בשליחות ולסייע לאנשים לאתר את קרוביהם. מיכל מפעילה שני פורומים לאיתור קרובים, אחד ישראלי (באתר מוטק'ה) ועוד פורום בשפה הצרפתית באתר terredisrael .

6. רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית ממובילות המאבק למען נשים עגונות, מסורבות גט, מבוטלי גיור וממזרות בישראל. רבקה ייצגה באמצעות "מרכז צדק לנשים" נשים רבות מול בית הדין הרבני, ופרסמה את סיפוריהן בספרה "מסוף העולם ועד סופו – מסע הייסורים של נשים בבית הדין הרבני". במפגש עמה רבקה תספר על מסע חייה שהוקדש לעמידה על זכויותיהן של אוכלוסיות שספגו פגיעה מהממסד הדתי המחמיר, ועל ניסיונותיה למצוא פתרונות בני-קיימא מול מסורות שהתקבעו והתאבנו לאורך השנים.

7. עובדיה משולם עלה בילדותו ארצה מתימן והתגייס לאצ"ל בהיותו בן 15. במסגרת פעילותו המחתרתית בין השאר הדביק כרוזים, העביר נשק ממקום למקום ואף השתתף בפעולות מבצעיות שונות ובקרבות על יפו, רמלה, אשדוד ויבנה. ביולי 1948 התגייס לצה"ל, וכחייל בסיירת גולני המשיך להילחם ואף נפצע. עובדיה נמנה על הלוחמים שעלו על הספינה "אלטלנה" בחוף ויתקין והפליגו עמה לתל אביב.

8. נעם ט. נחמן – בדיקת סיפור שולי הובילה את נעם ט. נחמן למסע מחקרי בן שלוש שנים בעקבות המרגל הישראלי אלי כהן, שנתפס והוצא להורג בדמשק בשנת 1965. במסגרת מחקרו, נעם הגיע לעדויות חדשות ולמסמכי מודיעין נדירים, שמציבים סימני שאלה בנוגע לנרטיב הישראלי שהתגבש סביב נסיבות לכידתו. על כל אלה, ועל הגילויים המופיעים בספרו החדש, "אלי כהן – תיק פתוח" יספר נעם במהלך המפגש איתו

9. נעמי עורב – הייתה מלוות שיירות ש"נתקעה" בגוש עציון לאחר ששיירת נבי דניאל נחסמה בחזרה מגוש עציון לירושלים. נעמי עבדה בבית החולים בכפר עציון וביום חמישי ד' באייר תש"ח 13 במאי 1948 , נכנעה לחיילי הלגיון הירדני. על הקמת מדינת ישראל שמעה רק בהגיעה למחנה השבויים אום אל ג'מאל בירדן.

10. ד"ר מייקל קלה – ד"ר מייקל קלה יספר על ביוגרפיה משפחתית של התנגדות פעילה לשלטון רודני, בין אם זו גרמניה הנאצית, שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה ושוב גרמניה, הפעם מול חומת ברלין.

11. פרופ' ברכה רגר – פרופ' ברכה רגר היא ילידת הארץ, ובהיותה בת חמישה חודשים התלוותה לאמה שנסעה לבקר את הוריה בעיר ברנוביץ' שבפולניה. בספטמבר 1939, בד בבד עם הפלישה הנאצית לפולין, סופחה ברנוביץ' לברית המועצות במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. רק אחרי מאמצים רבים הצליחה אמה של ברכה לחלץ את עצמה ואת בתה הפעוטה מאירופה הבוערת. ברכה, אחת מקבוצת "ילדי השמש והתפוזים". תספר את סיפורה יחד עם בתה, שרון זרחיה.

12. לילי שור – לילי שור עלתה ארצה מבגדאד בשנת 1971, ותספר על חייה בבגדאד ועל פעילותה במסגרת המוזיאון המרשים למורשת יהודי בבל שקם באור יהודה. את הידע הרב שצברה על ההיסטוריה של הקהילה ועל חיי היומיום של היהודים היא חולקת עם מבקרי המוזיאון, וגורמת להם להרגיש ממש כאילו ביקרו בבגדאד עצמה.

(אני קצת סדרתית בעניין אוקטובר)

הבתים שלנו כל כך משעממים. הבתים שלנו הם מחק ענקי, שמוחק אותנו לאט. קודם את הרגליים, אחר כך את כל היתר. איזה בזבוז. הרי יכולנו להיות כל-כך נהדרים. במקום, אנחנו דוהים לאיטנו תוך שאנו נושאים ספלי קפה אל מול הטלוויזיה. שוב אוקטובר עכשיו. הרוח נכנסת פנימה, מעוררת נשף וילונות. אנחנו מרימים את ראשנו לרגע, ושוב מפילים. כמה היינו רוצים להחליף את צינור העירוי בחבל טבור. מאוחר מדי. כבר נולדנו.

שבעה שולחנות, לא סיפור

אני מנסה לעבד את התחושות והמחשבות בעקבות הערב שהפקתי אתמול בספריית "בית אריאלה", בשיתוף פעולה מלא של צוות מרכז התרבות בראשות נבות זיו (פרטנר מהחלומות. אחד האנשים הכי סימפטיים שיצא לי להיתקל בהם, בעבודה ובכלל). מוצפת לגמרי, בקושי ישנתי הלילה.

הלכתי אל הערב הזה כשבמוחי מנקרת השאלה – מה זאת הצלחה? איך אדע אם האירוע שבניתי אכן הצליח?

האם זה קשור במספר האנשים שיגיעו? או אולי, חלילה, מספר הנוטשים באמצע? האם ההצלחה קשורה בתחושה הפנימית שלי, שהכל מתקדם על פי התכנון? או שההצלחה קשורה לשבחים או הערות שיישמעו מבחוץ?

ליתר ביטחון הכנתי טופס משוב אנונימי, ועודדתי את הממשבים לכתוב בכנות מה הרגישו. אבל עוד לפני שעברתי על עשרות הטפסים שמולאו ולפני שבניתי טבלת אקסל וחישבתי את ממוצעי שביעות הרצון, אני כבר יודעת שהערב היה מוצלח. איך אני יודעת? כי העיניים של המשתתפים נצצו בסוף האירוע, ועור הברווז שלי אף פעם לא משקר וגם לא הדמעות שצצו כשהקשבתי לשני מספרים. ואני יודעת שהיה מוצלח כי בסוף הסבב הראשון נשמעו באולם מחיאות כפיים ספונטניות.

והיה מוצלח גם כי נבות אמר לי שהיה ממש מוצלח, ונבות מבין בזה כי הוא מפיק בבית אריאלה שלושה אירועים בשבוע. ושנינו קצת זרחנו מאושר. כן, היה מוצלח.

הכל התחיל בידיעה צדדית קטנה שקראתי בטור חדשות הספרות של מוסף "שבעה לילות". נאמר שם שנבות זיו, המנהל החדש של מרכז התרבות בבית אריאלה, נכנס זה עתה לתפקידו, והוא ישמח לקבל מהציבור הצעות לפעילות רלוונטית במסגרת הספרייה. ניסחתי הצעה, שלחתי, שכחתי. ופתאום היה מייל. ופתאום היה טלפון. וגם פגישה.

והחלטנו שהנושא של המפגש הראשון יהיה סיפורי ילדות מחוץ לארץ. חשבנו שיהיה מסקרן לשמוע מגוון וריאציות על סיפורי ילדות, ומן הסתם הרבה אנשים יתחברו לנושא הזה כי לכל אחד מאיתנו הייתה ילדות.

התחלתי לחפש משתתפים מתאימים: נעזרתי בכם, נעזרתי ברשתות החברתיות, בפנייה ישירה לארגונים וגם התעניינתי בקרב מכרים וקרובי משפחה. רציתי להציג בערב מגוון כמה שיותר רחב של זיכרונות ילדות – גם מבחר גיאוגרפי, גם מגוון דורי. צעירת המשתתפים אתמול הייתה נוי איתן, סטודנטית ליחסים בינלאומיים בת 24. המשתתפים המבוגרים היו בני שבעים. וכל הטווח שבאמצע, גם.

ידעתי שיש המון סיפורים שראויים להישמע, הרי אני נתקלת באינספור סיפורים טובים במסגרת העבודה שלי. בשנים האחרונות אני עובדת בזיכרונות של אנשים: הנחיתי סדנאות לכתיבת זיכרונות, כתבתי ספרי זיכרונות בהזמנה, הקמתי עם אביבית משמרי את "פטל", כתב עת לממוארים, ונושא הגיליון הראשון שהוצאנו יחד היה זיכרונות ילדות מתל אביב. אפילו הרציתי בהזדמנויות שונות על גיבוש קהילתי וארגוני דרך כתיבת זיכרונות. במהלך העבודה יצא לי להיתקל בלא מעט מקרים בהם עיסוק במאגר הזיכרונות הקולקטיבי של קהילה, של משפחה מורחבת או של ארגון משפיעים לטובה על אותו יסוד חמקמק שנקרא זיקה בין בני אדם. אם לתמצת את שמונה השנים האחרונות מאז שהתחלתי להתעניין בתחום התוכן הקהילתי: התגלית העיקרית שלי הייתה שסיפורי זיכרונות הם דרך נפלאה לקרב אנשים זה לזה.

אולי זה התחיל עוד לפני כן. ב"בליידראנר" הראשון, הסרט הכי הכי אהוב עליי. משם הגיעה ההבנה שהזיכרונות שלנו הם מי שאנחנו.

או לפני כן לפני כן. בגיל צעיר מאד, עם התשוקה הבלתי נדלית לשמוע סיפורים טובים. אמא שלי, שהיא מספרת בחסד והפנטה אותנו מגיל כלום וחצי עם סיפורים שהצחיקו אותנו ("כבר סיפרתי לכם על הפעם שנהגתי בלי רישיון על ג'יפ צבאי בגיל 17 ומחצתי את השירותים הציבוריים במעברה?") והפחידו אותנו ("הייתה לנו שכנה, אישה אדומה. היו לה ידיים אדומות ופנים אדומות, ויום אחד, מול העיניים של סבתא שלי, האישה האדומה הפכה לתרנגולת…") וגרמו לנו להתחנן, "עוד, עוד" עד שהייתה מתעייפת ומנפנפת אותנו והולכת לעיסוקיה. זה המשיך עם סבתא שלי, שהתגוררה בחו"ל והייתה מגיעה לבקר אותנו אחת לשנתיים בערך. אני זוכרת ימי בטלה ארוכים של קיץ חסר מעש וסיפורי סבתא על ילדותה ונעוריה ברומניה, שהייתה שונה כל כך מהילדות שלי. אנחנו מוקפים בסיפורים, אנחנו מוקפים במספרי סיפורים; ולכל אחד מאיתנו יש רק סיפור חיים אחד לחיות. קצת לא פייר.

החישוב היה פשוט – 12 מספרים ישבו ב-12 שולחנות, ויארחו בכל שולחן כשמונה מאזינים, כלומר צריך להכין קרוב ל-120 כסאות, עבור המארחים והאורחים. במסגרת הפיילוט, החליטו בבית אריאלה לקיים את האירוע כאירוע חינמי, לשמחתי הרבה.

בתחילת השבוע בדקתי מה מצב ההרשמה לאירוע, ואמרו לי שנרשמו בערך ארבעים איש, ושתמיד נרשמים יותר אנשים מכפי שמגיעים בפועל. המממ. בעצה אחת עם נבות החלטתי לקצץ את מספר השולחנות שייפתחו, והודעתי בצער לשתי משתתפות מירושלים ומהגליל שאין טעם שיגיעו, אין מספיק נרשמים. מבין המשתתפים האחרים הייתה מישהי שעברה שבוע לא פשוט בשל נסיבות משפחתיות, וגם לה סיפרתי על מספר הנרשמים הדל וסיכמנו שהפעם לא. בבוקר האירוע הודיע לי משתתף רביעי שהוא לא יכול להגיע, הוא חולה. בערב האירוע משתתפת חמישית לא הופיעה, מבלי לנמק. כך שבסופו של דבר פתחנו שבעה שולחנות, והגיעו כשישים וחמישה אורחים, כלומר סך הכל השתתפו באירוע מעל לשבעים איש. מעט? הרבה? הצלחה? כישלון?

בדיעבד הסתבר שזו הקיבולת האידיאלית של המקום, ואני שמחה שהצטמצמנו. ככה זה בפיילוט, מגששים קצת באפלה, מנסים לצור צורה ולפרמט פורמט, ואין לנו שום מושג עד שזה לא מתממש ול העיניים. הגשתי אמנם הצעה ראשונית מפורטת, אבל תנאי השטח הכתיבו התאמות נחוצות. אני כל כך שמחה על נוכחותו המרגיעה של נבות, ועל התמיכה המלאה שלו גם כשאני פקפקתי, הוא תמיד הפגין ביטחון שקט ונעימות. בכל פעם שאני נזכרת בעבודה איתו, עולה לי חיוך על הפנים. פשוט תענוג.

מילה על שבעת המשתתפים שהתנדבו להופיע ולספר (עפ"י סדר הא'-ב'):

נוי איתן – סיפרה על המעבר של ילדה קטנה מתל מונד הפסטורלית לטירוף של הונג קונג, בעקבות עבודתו של אביה.

יצחק אסקוף – רב וד"ר, חבר הנהלת המרכז העולמי למורשת ארם צובא, זוכר לפרטי פרטים את ילדותו בחאלב שבסוריה. הוא סיפר על אביו, שעסק בפעילות ציונית אסורה, נתפס על ידי המודיעין הסורי וזכה לקבל מהם "טיפול" מיוחד. השולחן של אסקוף היה אחד משני השולחנות אליהם הצטרפתי כמאזינה, ואני מקווה להעלות בהמשך היום/השבוע את קובץ ההקלטה שהקליט אמש עם הסיפור שלו. סיפור מרתק ביותר.

מהרטה ברוך רון – סגנית ראש עיריית תל אביב לענייני רווחה. מהרטה סיפרה על החיים באדיס אבבה ועל העלייה ארצה כילדה מאתיופיה דרך סודאן במסגרת "מבצע משה".

בלהה כהן – סיפרה על שנה שבילתה הילדה בעומק הג'ונגלים של בורמה, במסגרת שליחותו של אביה שנשלח בשנות השישים מטעם ממשלת ישראל לעזור בהקמת ישובי ספר חקלאיים על הגבול של בורמה עם תאילנד.

אימד לוי – אימד לוי עלה מבגדאד בשנת 2010, ונחשב לעולה האחרון מעיראק. הוא סיפר על החיים בקהילה בעלת עבר מפואר, שלאורך השנים הלכה והתכווצה בשל הגירה, ועל המאמץ לשמר אורח חיים יהודי. אם יש מי שמעוניין להזמין את אימד להרצות בתשלום ולספר על החיים בבגדד – מוזמנים לפנות אליי ואקשר ביניכם.

שלמה סלוצקי – עיתונאי ודוקומנטריסט. סלוצקי סיפר על שאלות של זהות עמן מתמודד נער יהודי בבואנוס איירס, כשהמשטר במדינה הופך למשטר צבאי ומגביל את חירויות הפרט באופן שאותו נער אינו יכול לשאת. שמענו על האימהות בכיכר מאיו. על המעצר בהפגנה. על השפעת המשטר על חיי היומיום, על החשדנות ההדדית בקרב החברים – אתה איתנו או נגדנו? השולחן של סלוצקי היה השולחן השני אליו הצטרפתי כמאזינה. גם את שלמה סלוצקי ניתן להזמין כמרצה בתשלום, יש לו עוד סיפורים מרתקים לספר

יעל שרר – סיפרה על ילדות בקייפטאון בצל האפרטהייד כבת להורים פעילים פוליטית שנאלצו בשל כך להגר לאוסטרליה.  יעל הציגה ציפורן של נמר(!!!) ששובצה בתוך צמיד עם אבן אזמרגד, כמזכרת שקיבלה סבתה ממפגש של סבא עם נמר.

במסגרת הפורמט קבענו שכל אחד שיבוא לאירוע יוזמן להתארח בשני שולחנות. הצטערתי שלא יכולתי לשמוע את כל הסיפורים של כל המספרים – אבל הרי ככה זה תמיד, אי אפשר הכל. מרתקת ההקבלה בין שני הסיפורים ששמעתי, שאולי מעידים במשהו על הגורל היהודי בתפוצות, על מרקם היחסים השברירי שבין הקהילה היהודית לבין המקומיים –  בין אם אתה ילד בחאלב בשנת  56 בזמן "מבצע סיני", ובין אם אתה נער בבואנוס איירס בזמן משטר הגנרלים  של שנות השבעים – עוצרים אותך ברחוב ומגלים שאתה יהודי, ומייד אתה הופך לחשוד באופן אוטומטי, למי שחותר תחת השלטון, לגורם זר, מסוכן ולא רצוי.  ולא עוזר לך שאתה יליד המקום וזו המולדת היחידה שהכרת, בשעת משבר אתה תמיד האחר השנוא. ואז אתה גם חוטף מכות ברחוב או נעצר באלימות. וכל אחד יסיק מהסיפור הזה מסקנות שתואמות את השקפת עולמו.

 ולסיום רציתי להגיד עוד משהו על הבטחה, מפח נפש והפער הכאוב או לא בין ציפיות לבין מימושן.

כבר לפני כחודשיים היה מישהו שהביע עניין בהקלטת סיפורי המשתתפים לטובת פודקאסט שיוקדש לזיכרונות ילדות. הוא זה שהציע להקליט ואני כמובן שמחתי והסכמתי. אתמול האיש הזה לא הופיע, גם לא הודיע לי מראש שהוא מבטל את הגעתו. ההיעדרות שלו קצת צבטה לי בלב, כי חשבתי שהסיפורים ראויים להישמע בתפוצה גדולה יותר ושהקלטה היא רעיון טוב. והוא הרי הבטיח. וגם חשבתי שאני בחיים לא הייתי מבטלת השתתפות באירוע מבלי להודיע. אילו נערכתי לזה מראש, הייתי מנחה את המשתתפים להקליט את עצמם בסמרטפון כפי שעשה בחכמה אסקוף, ומעלה בעצמי מאוחר יותר את ההקלטות לאינטרנט לטובת מי שרוצה לשמוע או להשלים את כל סדרת הסיפורים. אבל לא נערכתי מראש ובזמן אמת לא חשבתי על האפשרות הזאת. יחד עם זאת – ואני אומרת את זה לטובת כל אחת מכן שיום אחד תרצה לממש פרויקט גדול ותתמודד עם שיבושים של הרגע האחרון – מראש הבנתי שההפקה גדולה מסכום חלקיה, ומראש הכנתי את עצמי לכך שאם משהו עלול להשתבש הוא אכן ישתבש, וזה בסדר גמור כי אלה החיים. הגישה הזו סייעה לי מאד לשחרר אחיזה כבר שלושה ימים לפני האירוע, וליהנות ממה שיש במקום להתאבל על מה שאין. ואני חושבת שברגע שמכילים כך את השיבושים האפשריים, המתח מתפוגג מעצמו. אם את מספיק נועזת כדי להציע את מה שיש לך בראש, ואז מספיק חרוצה ומשקיעה את מיטב יכולותייך וכישרונך כדי לממש את ההצעה – זה כשלעצמו מספיק. תעוזה וחריצות, ושיבושים הם רק שיבושים.

והערב הבא יתקיים.

שלוש שנים, שלושה ספרים וערב אחד

(עריכה מאוחרת – יש טעות בכותרת, בדקתי וחלפו רק שנתיים, לא שלוש. שנתיים שהיו דחוסות להתפקע, ומכאן התחושה הכוזבת שבעצם חלף יותר זמן. בזמן הפנימי חלפו שלוש שנים)

  1. אני מתעקשת על העבר. חוזרת ומתעקשת עליו, כבר הרבה זמן. אנשים סביבי אומרים, הווה, תגידי שהווה. שמתי לב שהעיסוק שלי בעבר מכניס אותם למתח מסוים. הם בשלהם: רק הווה. קשה לי עם זה. ההווה לא כל כך מעניין אותי, הוא חמקמק ונוח מדי לעיצוב. העבר הוא חומר טוב. קשיח.
  1. ולא רק העבר שלי. גם עבר של אחרים. אני תרה יחד איתם אחר נקודות הפיתול. מצביעה על נקודות המכאן ואילך. שוברת את הראש מול ה- ואז הבנתי ש… בעצם, החיים הם רצף כאוטי למדיי של לפני ואחרי, אבל לא תמיד, לא בהכרח.
  1. אתם מבינים, לעבר יש עלילה. אפשר ללוש מתוכו נרטיב, אם רוצים. להוליך חיצים מכאן לשם, להצביע על נסיבות וגורמים. בהווה אין כלום, רק תנועת שיטוט אבודה במרחב מוכר מאד.
  1. לכתוב סיפורים זה לאצור את העבר בתוך קפסולות קטנות של טקסט. כתיבה היא עיסוק משונה. לא נורמלי. בניגוד לריצה, למשל, או בישול, שהם עיסוקים שנועצים אותך חזק לתוך ההווה ומאלצים אותך להיות נוכח בו, על הדקה ועל השנייה. בכתיבה ההווה מושעה. אני משערת שהיכולת להשעות את ההווה קוסמת לרבים. היא קוסמת לי.
  1. לפעמים ההווה כל כך משמים ומייגע, שאני מבזבזת אותו בלי שום נקיפות מצפון.
  1. כשאני מקשיבה לזיכרונות של אנשים אחרים, הם בעצם ממנים אותי לאוצרת של הזיכרונות שלהם. אנחנו יושבים ביחד ומעלים באוב את העבר. ההורים, המתים בדרך כלל, נקראים ראשונים אל הדגל. גבר בן שמונים וחמש מתייפח כמו ילד בשעה שהוא נזכר באמו. היא שולחת אותו להביא את אביו מבית הכנסת בידיעה שבחוץ פורעים ביהודים. סכנה אמיתית רוחשת ברחובות, ושניהם יודעים זאת, ובכל זאת היא מצווה עליו לצאת, ובכל זאת הוא יוצא בשליחותה. עליו לומר לאביו שישוב הביתה ללא דיחוי. כולו בן תשע. הילד מודע היטב לסכנה אבל לא מעז להמרות את פיה של אמו, מצוות כיבוד אם חזקה יותר מהכל. ובית הכנסת רחוק. שלושת רבעי מאה מאוחר יותר הוא מעז לזעוק את זעקתו – אבל למה שלחת אותי? לא הייתי מספיק חשוב לך, אמא? אמרת לעצמך שילדים יש לך הרבה אבל אסור לך להתאלמן?
  1. הזעקה הזאת ממשיכה להדהד. עובדה. הסיפור הזה לא עוזב אותי. עובדה. אני לא רק כותבת עבורם את הזיכרונות, אני גם העדה שלהם.
  1. אצל מי מתוודה כומר מוודה? אני משערת שהוא מתוודה אצל כומר בכיר יותר ממנו עצמו. בסדרה 'בטיפול' הקפיד ראובן הפסיכולוג להתייצב לשיחות שבועיות אצל גילה. אני מוצאת מפלט בכתיבה. כשאני מעבדת את הזיכרונות לכדי טקסט כתוב, מוזמן, אני מרגישה שאני מחזירה להם את הקול. גם צדק פואטי הוא סוג של עשיית צדק, ובעיניי לפחות עדיף צדק פואטי  מלא כלום.
  1. לא כל מה שאני שומעת מוצא את דרכו לגרסה הסופית של הספר. ישנו סינון, הכרחי שיהיה סינון. כל ספר זיכרונות שיוצא לאור הוא למעשה היטל של הספר האמיתי, זה שלא ייצא לאור לעולם. בדקתי את המילה "עד" בשפות אחרות ומצאתי שבאופן משונה היא קשורה למילה היוונית מארטירס ולמילה הערבית שאהד. מה המשמעות של ההקשרים הללו? האם טמון כאן רמז, סימן אזהרה, לכך שבאיזה אופן העד גם מקריב משהו מעצמו כשהוא מקשיב לעדות?
  1. הטקסט הזה נכתב כי בחג סוכות לפני שלוש שנים התחלתי לכתוב את הביוגרפיה המוזמנת הראשונה. בינתיים השלמתי שלושה ספרים, וספרים נוספים נמצאים בשלבי עבודה שונים (בינתיים גם למדתי שלכל ספר כזה יש את קצב העבודה שמתאים לו). הסיפורים המרתקים באמת שיוצא לי לשמוע במהלך עבודתי הובילו אותי ליזום ערב של סיפורי זיכרונות ילדות מחוץ לארץ. לשמחתי הרבה נבות זיו, מנהל האירועים מטעם בית אריאלה, נדלק על הרעיון ונתן לי אור ירוק לבנות ערב כזה. הערב יתקיים בספריית בית אריאלה תחת הכותרת "12 שולחנות וסיפור", בתאריך ה- 17.10 בשעה 19:30. הכניסה ללא תשלום, מותנית בהרשמה מראש. מוזמנים, אשמח לראותכם.