ייבנה, ייבנה

בזמן האחרון אני מדברת עם ספרים; לפני כמה ימים דיברתי ארוכות עם הפתיח של 'מיכאל שלי', מי לא מכיר את הפתיח של 'מיכאל שלי', היה דיבור סמיך, אינטימי. היום אני מדברת עם סיפור אחר לגמרי (האמנם אחר לגמרי) שמצאתי אצל חיים באר בספרו המצויין "מזיכרונותיה של תולעת ספרים". הסיפור סופר על ידי המשורר אברהם חלפי, שמע אותו ממנו הבמאי דני וולמן, שסיפר לחיים באר, שהעלה את הסיפור על הכתב:

"אני (וולמן) זוכר סיפור אחד יפה מאד, שסיפר (חלפי) לי פעם.  (…) הוא סיפר על החיה הקטנה הקרויה בּוֹנֶה. הבונה חי באיזו מחילה, וחייב ללכת תמיד בדרך מסויימת כדי להגיע אל הסכר שהוא בונה על הנהר. הציידים אומרים, כך סיפר חלפי, שקשה מאד לצוד את הבונה, החשוב להם בשל פרוותו היקרה, משום שקשה למצוא את המחילה שלו. אבל ציידים שהצליחו לגלות אותה, מספרים כי הבונה הולך תמיד באותו שביל עצמו מן המחילה שלו אל הנהר. הוא לא ישנה את דרכו. וכשהציידים מוצאים את השביל הזה, הם מניחים מלכודת על השביל. הבונה יוצא לו ממחילתו, הולך והולך, עד שהוא מגיע למלכודת. אז הוא עומד, מסתכל במלכודת ומייבב זמן מה. הוא מסב את ראשו ימינה ושמאלה ומייבב עוד. הוא אינו מסוגל לפנות עורף למלכודת ולברוח, הוא אינו מסוגל לשנות את המסלול שלו, את השביל שהוא צועד בו יום-יום, וגם כשהוא רואה את המלכודת מולו – כל מה שהוא מסוגל לעשות הוא לייבב; להסתכל ימינה ושמאלה, לייבב, ולהיכנס לתוך המלכודת."

הצטערתי שקראתי, הסיפור הזה הכאיב לי. האמנתי ואחר-כך, נחושה להציל את הבונה בכל מחיר, לא האמנתי. התנהגות כזו הרי מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים ביותר, אין בה שום הגיון הישרדותי, סביר להניח שאלו סתם סיפורי מעשיות. התחלתי לחפש חומרי קריאה – אולי הקריאה תציע לבונה, לי, מפלט מהמלכודת שממתינה לו לבטח בהמשך השביל, ואם לא גאולה שלמה אז לפחות קורטוב נחמה. גיליתי עובדות מעניינות – למשל, העובדה שלבונה יש טופר מיוחד על אחת האצבעות ברגל האחורית, טופר שייעודו הבלעדי הוא ניקוי הפרווה; על שיניו של הבונה, שהן מכשיר עבודה מרכזי במלאכת הסכרים שלו, נאמר שעליו להשתמש בהן ללא הפסק, אחרת יצמחו ויצמחו;  במקום אחר מופיעה ההסתייגות ש"בניגוד לדעה הפופולרית, שיניו של הבונה אינן גדלות במהלך חייו הבוגרים." איזה יופי, עובדה והיפוכה, הטלת ספק מפורשת – לא הייתי זקוקה ליותר מזה. לתחושתי המלכודת על השביל החלה להתרחק, סוף-סוף. כשקראתי על כך שבעיני הבונים ישנו עפעף שלישי, שקוף, שמאפשר להם לראות בבהירות גם בעת שהייה מתחת למים – כבר חייכתי ממש (אבל למה אף אחד לא מסביר שום דבר בקשר לעפעף השני?). בכל המקורות הבונה מתואר כבעל חיים חרוץ ונמרץ, שמעצב את סביבת מגוריו בהתאם לצרכיו באמצעות מפעל בנייה שהוא מפעל חייו – תעלות, בריכות, מחילות ובקתות עץ. כך כתוב.

(אבל למה להתיפייף, למה. יופיו של הטבע נשמר ממרחק בטוח של מילה. הרי אם היה קופץ עליי פתאום איזה בונה, בשר ודם ופרווה ושיניים וזנב, זיפיותו הקשה, השמנונית והרטובה, פרצוף המכרסם המחודד שלו, כל אלו היו סוחטים ממני צווחה בטוחה)

לשונית, הקמצנות שבאה לידי ביטוי בשמה העברי של החיה הזו, אין לו מילה משלו. שמו, תוארו, פועלו – כל אלה מכונסים, דחוסים, בתוך מילה אחת – פלא שהבונה מתואר לעיתים כחיה מעט אובססיבית? לשונית, גם גיליתי שבאנגלית המילה beaver היא מילת סלנג שמציינת נרתיק נשי. וגינה, איבר שרירי דמוי צינור המחבר את צוואר הרחם אל הפות אצל יונקים ממין נקבה. המידע הלשוני הזה צובע את הסיפור של חלפי באור אחר לגמרי. אם כך, דומני שהסיפור שסיפר חלפי, אותו ציטט לדבריו מתוך ספר גרמני (גרמני, דווקא) ששמו לְיבֶּה נַטוּר, אהבת הטבע (אהבה!) – הוא כנראה בכל זאת לגמרי נכון.

בונה

מודעות פרסומת