אל הסוף הטוב

(מעלה לבלוג את הממואר שלי שהתפרסם ב"פטל" הראשון, בנושא "זיכרונות ילדות מתל-אביב". ברכות לאביבית משמרי שהוציאה לאור את הגיליון השלישי של "פטל", כן ירבו)

היום אני יודעת שהמסעות אליהם לא יצאתי השפיעו עליי לא פחות מהמסעות שערכתי בפועל. אבל אז? שלושים מטרים בלבד הפרידו בין הכניסה לבית המשותף בו התגוררתי בילדותי לבין שער בית הספר בו למדתי מכיתה אל"ף עד חי"ת. שלושים מטרים זה כלום, מה כבר אפשר להספיק, לא ספרת חמישים צעדים והגעת. קינאתי קינאה מלובנת בכל תלמידי הכיתה שהתגוררו בפאתי השכונה וצעדו הביתה בחבורה או כיחידים. מה לא הייתי נותנת כדי להיות שותפה להשתרכות היומית מהבית אל בית-הספר, או לבהייה החולמנית כל הדרך חזרה. אלה היו מסעות קבועים שנמנעו ממני.

טיולים משפחתיים בשבתות היו עוד החמצה של מסע, כי עד שמלאו לי אחת עשרה לא הייתה לנו מכונית. כילדה, הוקצה לי שטח שיטוט שגבולותיו מאד ברורים: מצפון המכולת של הרומנים, ממזרח גדר בית הספר, מדרום עוד בית ספר, ממלכתי-דתי, שבו למדו כל המופרעים, וממערב טורי בתים שהציגו חזית שיכונית אחידה של תריסי תכלת מתפרקים וכביסה מתנפנפת. מעבר לבית הספר הכסיפה אוטוסטראדה, ואחרי האוטוסטראדה עלה ריח מתוק מן הפרדסים. אחרי הפרדסים היו שלושה צבים ופיל ענק, ודרומה משם, דרומה דרומה דרומה משם, הייתה עיר שקראו לה תל אביב, וידעתי עליה שהיא גדולה וסואנת ושיש בה דברים.

הייתי בת אחת עשרה כשהוריי רכשו את המכונית הראשונה שלנו, פיאט 850 זערורית בצבע טורקיז. תמה תקופה. נפרדנו בלי צער מנסיעות מיוסרות העירה באוטובוס "אגד" רועש, צפוף ואיטי, ובשבתות ובחגים לא נדרשנו עוד לחסדיהם של קרובי משפחה חומלים וממונעים. פתאום נפתחו בפנינו אפשרויות חדשות ומרגשות, כמו אופציית הישיבה במושב לצד הנהג! הפיאט התאימה לנו בדיוק – זוג הורים מלפנים וארבעתנו דחוסים מאחור, ערימה מתנועעת של מרפקים וברכיים. מעתה יכולנו גם אנחנו להצטרף לנדידה השבטית הגדולה של ימי החגים, אל ארץ הדשא המובטחת בגני יהושע.

פסח 1978, בת אחת-עשרה. פעם ראשונה שלי בפארק, שעל קיומו למדתי רק באותו בוקר, כשאימא העירה אותנו ואמרה שנוסעים לפיקניק בגני התערוכה. ככה זה היה פעם, ההורים האמינו בכל ליבם באסטרטגיה חמורה של מידור, והסגירו החוצה רק פיסות מידע הכרחיות, תמיד ברגע האחרון. שעה קלה אחר-כך כבר יצאנו לדרך. הכל היה חדש ומעורר. אפילו פקקי התנועה בכניסה למגרש החניה בתשלום הקסימו אותי, כי בשכונה בה גדלתי בדרום נתניה לא הצטברה עדיין מסה קריטית של מכוניות שתעמיד פקק תנועה ראוי.

כל המסעות אליהם לא יצאתי, כולם גם יחד לא הכינו אותי לעומס המראות שנגלה לי בהגיענו לפארק. אנשים ועוד אנשים, שלוש מאות ושישים מעלות של בני אנוש, אוקיינוס דמויות עצום מתנועע ורוחש, וכולם עסוקים: מחטטים בצידניות, יושבים על כסאות ים ומפטפטים, מגרשים זבובים בעודם שרועים על שמיכות פיקה. ראיתי נשים מבוגרות מביטות בריכוז עילאי בטסי פלסטיק של רמיקוב. ראיתי שפתיים ננשכות מול קוביות שהתגלגלו על לוחות שש-בש. ראיתי כלבים שיכורי חופש משתוללים משמחה, ראיתי ילדים שדרשו במפגיע לקבל קרטיב. רק הדשא בקושי נראה. פה ושם בצבצו אניצים ירוקים במרווחים הצרים בין שמיכה למחצלת. דמיינתי שכונות שלמות מתרוקנות מיושביהן, וכולם ניגרים הנה, אל נקודת האיסוף המוסכמת. וייסעו ויחנו ויפצחו גרעינים.

גם אנחנו התקדמנו על השביל, ידינו עמוסות, עינינו בולשות סביב בניסיון לאתר פיסת קרקע פנויה. לבסוף נדחקנו בין שתי משפחות בעלות ותק, וכדי לממש מידית את היאחזותנו בקרקע תקענו דגל-שמשייה. העשן שעלה מהמנגלים סביבנו נמסך לתוך עמוד עשן קולקטיבי, עוד יותר צורב ועוד יותר סמיך, שכבר החל מתעבה מעל לראשנו. מה עושים עכשיו?

ילדה בת אחת-עשרה בפיקניק משפחתי בפארק יהושע. זה בדיוק הגיל בו מלנכוליה דקה של סף נעורים מוצאת לה משכן בנפש. זה הגיל בו מאבדים עניין במשחקי הילדים, ועדיין לא מועלים לדרגת שותפי סוד בעולם המבוגרים. כך הייתי אז, מתנדנדת בין הכבר-לא לבין העוד-לא. הגן השתרע מאופק עד אופק, מציע עצמו לפניי, כך שאין להתפלא על הרגליים, שהחלו לצעוד כמעט מאליהן. אפילו הפה כבר נפער, מעט מעט, זהיר זהיר, מכין עצמו לנגוס ביס קטנטן בעולם.

מה עבר לי בראש? חופש. הרפתקה. ללכת מכאן. הגן הציע ואני נעתרתי. יש להניח שהשתוקקתי לחקור את סוד שביליו הנעלמים, לחפש מה עוד צפון בו עבורי. לא היה לי מושג. כל עיקול הבטיח גילוי, פיסת אגם פתאומית נצצה בשמש מאחורי קבוצת שיחים, רכבת נוסעים מצועצעת בצהוב שקשקה על השביל, צופרת צפירות אזהרה עליזות. טווסים הידסו גאים מחוץ לפינת החי, שלטים על שער סגור הבטיחו עוד גן בתוך הגן, עם תצוגת צמחייה אקזוטית מכל העולם. אילו קיפץ מולי על השביל חד-קרן זהוב היה זה הגיוני באותה מידה. רגליי נשאו אותי, השביל הורה את הדרך. זה הספיק. הלכתי והלכתי.

הלכתי. השביל התארך, בשתי גדותיו הוסיפה להימתח אותה חגורה אנושית צפופה. ראיתי נשים שצחקו בקול רם ומתאמץ מבדיחות של גברים  לבושים חולצות קטנות מכפי מידתם. ילדים קפצו אגרופים, בעטו בסתר באחיהם הצעירים. ריח העשן היה מר. עוד ועוד בשר נצלה על רשתות, למרות שכולם כבר אכלו לשובע. הרחקתי עוד, מדמיינת לרגע חריפות מעוררת של דשא קצור, אבל סרחון הליזול שבקע מתוך צריף השירותים הציבוריים הדף את כל הריחות האחרים ובלע וכיסה על הכול. ולפארק עדיין לא נמצא קצה.

*

הכרת המרחק באה באיחור גדול. כמו אנשי פנים-הארץ שמגיעים לראשונה לחוף הים ורואים מולם רק מישור מימי חלק, מבלי לשער את חמקמקותה של הקרקע המתרחקת תחת הרגליים. מתי מתחולל הרגע שבו מחלחלת לתודעה ההכרה הכאוטית שמרגע זה ואילך החלה הליכה לאיבוד? מתי איבוד מכריז על עצמו ככזה? כשפתאום היתה יותר מדי שמש ופחות מדי צל; כשילדים אחרים מלפניי ומצדדיי טמנו ידם לבטח בכף יד אימהית או אבהית ואני לא; כשהמרחק כבר תורגם לכאב מציק בכפות הרגליים, ליובש מחניק בגרון; כשתחושת הזרות הביסה את הדחף לגלות עוד ועוד יבשות חדשות. ברגע כזה האיבוד מכריז על עצמו במלוא עוצמתו המועכת, ניזון מחרדת נטישה נצחית שמלווה אותנו פחות או יותר מהעריסה עד הקבר: אבל איפה אמא.

מה יכולתי לעשות? לפנות בבקשת עזרה למבוגר אקראי? אפילו לא ידעתי להסביר לאן בעצם אני צריכה לחזור. מה יכולתי לומר לו? סליחה אדוני, המשפחה שלי, הם כאן בסביבה, חונים בצמוד למשפחה בעלת צידנית תכלכלה, ליד סבתא פעלתנית שלא מפסיקה להתלונן על החום? אה, כן, ממש בסמוך ישנו זוג תאומים ג'ינג'ים, שובבים כאלה, שנרדמו בעגלול. אולי ראית במקרה?

האפשרות שיחושו בחסרוני ויצאו לחפש אחרי כלל לא עלתה בדעתי. הרי הייתי ילדה כזאת של בית, ילדה של ספרים. הבת הבכורה. רצינית ואחראית. בשום פנים ואופן לא בילבי פורקת עול של הרפתקאות, שטויות ועניינים. לא, הם בוודאות לא יחפשו אותי, דווקא משום שהם סומכים עליי כל כך.

באופן משונה האיבוד עצמו כלל לא הפחיד אותי. לא איימו עלי שיניים חדות, פרווה בוהקת או מבט חמדני מדי. לא הגבתי בריצה מיוזעת, גם לא הזלתי דמעות. פשוט המשכתי ללכת. לעיתים קהות חושים היא נכס, גם תמימות יתירה עשויה להתגלות כיתרון ולו זמני (עד שהיא הופכת לעול בלתי נסבל). פשוט המשכתי ללכת.

המסעות אליהם לא יצאתי אין פירושם שלא צברתי ניסיון מתוך מסעותיהם של אחרים, להם הייתי שותפה שקטה. כך חוויתי מסעות ועוד מסעות, אחריהם עקבתי בנשימה עצורה – בעוד האחרים גומאים מרחקים, אני גמאתי דף אחר דף. ניסיוני הרב בסיפורי מעשיות לימד אותי, שהדרך בסופו של דבר תמיד מוליכה הביתה. למעשה כל הדרכים כולן תמיד הוליכו הביתה, ואם הולכים הביתה סימן בדוק הוא שמתקרבים לסוף. כיפה אדומה, עמי ותמי, זהבה של הדובים ואפילו פינוקיו – אף לא אחד מילדי הסיפורים הופקר לנפשו, אף לא אחד מהם ננטש על השביל לנדודי נצח. הדרך תמיד נמצאה, סוף אחר כלל לא בא בחשבון. לכל אחד ואחת מהם המתין בית בקצה. לא משנה עד כמה התפקוד ההורי באותו בית היה חסר אחריות, עקר או לקוי, אבל בית. הייתי בת אחת-עשרה, ועדיין בטחתי ביכולתו של סיפור, כל סיפור שהוא, להוביל אותי בסופו של דבר בחזרה לאימא, אל הסוף הטוב. והמשכתי ללכת.

 

מודעות פרסומת

מָשוֹט אחד וגבר, זה הציוד כולו

הפוסט הזה התחיל ברצון לכתוב משהו על ידידו הטוב של האדם, הוא הגאדג'ט, או בעברית תקנית – חפיץ. לפני חמשת אלפים שנה נקבר בקרח האלפיני גבר בן 45 שנים, שמאוחר יותר קיבל את הכינוי אוצ'י. לצידו נטמן מבחר משכנע של כלי עבודה –  הבולט מביניהם היה גרזן קרח ייחודי מצוייד בלהב נחושת נדיר, ומלבד הגרזן נמצאו גם מקדח, מגרד, אבן צור ועוד. חשבתי על אוצ'י בזמן שצפיתי בסרט "מי מפחד מהזאב הרע", קומדיית-אימה מסוגננת, שגם הוא מעניק לצופה הצצה למפגש סינרגטי בין גברים לבין מכשירים.

הגרזן של אוצ'י (משוחזר)

המקום המרכזי שתופש ארגז הכלים הגברי בא לידי ביטוי כבר בכרזה של הסרט (גרסת חו"ל. בפוסטר הישראלי כצפוי מצולמים כל כוכבי הסרט):

1458658-5

מה שנדמה במבט ראשון כפטיש הצדק של שופט לגיטימי, מאבד בסרט את הרובד המטפורי – מסתבר שלפעמים פטיש הוא, בין השאר, גם פטיש. תקציר העלילה עבור מי שסבל מתרדמת במהלך השבועיים האחרונים והצליח איכשהו להימנע מרשימות הביקורת שהתפרסמו  מעל כל במה אפשרית:

דרור, מורה לתנ"ך וחנון במפגיע (רותם קינן) מסומן על ידי המשטרה כאחראי לסדרת רציחות פסיכופטית של ילדות קטנות.  למרות זאת הוא יוצא לחופשי בשל אלימות מופרזת שהופעלה כלפיו במהלך החקירה המשטרתית, שנכשלת במשימתה לגרום לו להודות במעשיו. אחד הבלשים המעורבים בתיק, מיקי (ליאור אשכנזי) לא מרפה מהחשוד, והוא נחוש להוכיח את אשמתו. אביה של אחת הקרבנות (צחי גראד), נחוש לא פחות ממנו.  המהלך העיקרי של הסרט הוא מהלך נקמני גברי אלים, אלים מאד, אלים מאד מאד מאד עד כדי הימנעות של החתומה מטה ממבט ישיר במסך בשתי נקודות זמן שונות. למרות הסטת העיניים, אי אפשר להתעלם מהנוכחות האינסטרומנטלית של כלי עבודה על הסט המאד גברי – פטיש, מסמרים, משור חלוד, צבת  – שמאורגנים על שולחן כמו בהכנה לניתוח או לטקס פולחני ומצולמים בקלוז-אפים חרמניים למדי.

במבט ראשון זה סרט כל-גברי, ובהתאמה השיח שמתחולל סביבו במדיה הוא שיח גברי – השאלות שנשאלות מתמקדות באלימותה של החברה הישראלית, בכוח החוק מול התפרצות של צדק קמאי, בטורפנות הדורסנית של הגבר הישראלי, ואפילו הסכסוך היהודי ערבי מקבל כאן התייחסות על הדרך, במפגש פוטוגני להפליא עם דמות הפרא האציל המבליח כשהוא רוכב על סוס.

כנראה שנחוצה אישה כדי לחשוף את מה שבאמת עומד מעל, מתחת ומהצדדים של מרבץ הטסטוסטרון הזה.

"מי מפחד מהזאב הרע" הוא בעצם סרט על אבהות. כן, כן.

הנושא המפורש של הסרט הוא נקמה גברית אלימה, אבל בעיניי זוהי רק פלטפורמה שנושאת את מבנה העומק האמיתי והמפתיע של הסרט, כאמור – עיסוק באבהות. דווקא פרץ האלימות המופרזת, במופעים היותר מבעיתים וטוטאליים שנראו על מסכינו, מצביע על כך שהאלימות היא לא המוקד התימטי של הסרט – בעיקר משום שזו אלימות כל-כך סלפסטיקית, כל-כך הוליבודית, שאף אחד לא יקנה את הספקטקל הזה ברצינות. צמד הבמאים השכיל לפרוש רשת הסוואה עלילתית מתוחכמת של קולנוע טסטוסטרון ז'אנרי, כדי להציג שאלות לא פשוטות בנוגע לאבהות של ימינו, שהיא אבהות מתגוננת, מבולבלת, מחלישה ורווית רגשות אשם. זה לא מקרי שהרוב המכריע של גיבורי הסרט חיים בנפרד מילדיהם – מיקי הבלש הוא גרוש ואב לילדה, מנסה לתמרן בין התובענות של הקריירה שלו לבין הסדר הראייה. דרור, המורה לתנ"ך, מורחק מבתו היחידה בהוראת אשתו . גידי, אביה של הקרבן, עוזב את הבית ועובר להתגורר בבית מבודד. שלושה גברים ללא נשים, שלושתם אבות לילדות קטנות.

סרטי קולנוע וטלוויזיה משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת הציגו תא משפחתי אחיד בהרכבו שכלל אב קרייריסט, אם עקרת בית, שלושה ילדים וכלב. בד בבד עם השינוי בחלוקת התפקידים המסורתית ויציאה מוגברת של נשים לעבודה מחוץ לבית,  באה דרישה לשיוויון בנטל ההורות שהתקבלה כדרישה לגיטימית. כתוצאה מהנסיבות החדשות גדלה הנוכחות והמעורבות האבהית בגידול הילדים, עם זאת, השינויים לא עמעמו את הנוכחות האימהית הדומיננטית שהותירה לא פעם את האבות קצת בצל.

ב'מי מפחד מהזאב הרע' דואגים הבמאים לנקות את הסט מנשים – לא רואים נשים בסרט(*), הנוכחות שלהן היא נוכחות קולית  מציקנית/עויינת כשהן נובחות הוראות ונזיפות דרך מכשיר הטלפון באנטיפתיה מופגנת: אשתו של מיקי כועסת על שקנה פלאפון במתנה לבתם ומזכירה לו לאסוף את הילדה מחוג הבלט;  אשתו של דרור מסרבת לתחינתו להיפגש עם הילדה ביום הולדתה; גידי, אביה של הקרבן, זוכה לשטיפה טלפונית מאז'ורית מאימו (אתה רוצה להרוג אותי?) וכך גם אביו, יורם (דב גליקמן). אפילו הערבי על הסוס, שמבליח לדקות ספורות, מספיק להתלונן על אשתו שאוסרת עליו לעשן.

(*) נשים בלתי נראות בסרט – למעט נתי קלוגר, בתפקיד מתווכת הנדל"ן הבלונדינית הסקסית – מכיוון שהיא לא קשורה בקשרי משפחה/נישואין לאיש מהגיבורים, הנוכחות שלה מול המצלמות לא מפרה את הכלל אלא מחזקת אותו. אה, ועוד משהו – מכשיר הטלפון הוא המאפיין המובהק ביותר של נשיות בסרט, ומכאן שקניית הפלאפון לילדה מציינת, אולי, את כניסתה הקרובה למתחם הנשי.

עלי מוהר באחד משיריו היפים המיר את המושג "אבהות" במושג "אימהות גברית". כשיורם, אביו של גידי, מופיע עם סיר מרק עוף – זו אימהות גברית. כשגידי עצמו נכנס למטבח ואופה עוגה – זו אימהות גברית, אבל מכיוון שהאפייה היא גם חיקוי של שלב בטקס הפסיכופטי של הרוצח, אולי בכל זאת הבמאים מציגים את האבהות החדשה כסטייה מהטבע האמיתי של הגבריות. אף על פי כן נורא אהבתי את ההבלחים האלו, שהציעו פרקטיקות רעננות של אבהות,.

אבל עיקר הסרט מטפל בפחדים של אבות, בכשלים של אבות, רגשות אשם – הרוצח הפסיכופט מענה את קרבנותיו לפני שהוא רוצח אותן. ברור לי שהפירוט המזוויע והמוגזם של העינויים האלו – גם שבירת אצבעות, גם עקירת צפורניים, גם אונס וגם כריתת ראש – כל אלו הם ביטוי לחשש הקמאי של אבות מפני בנותיהן העומדות בפתחו של גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך. זו הדרך הגברית המחוספסת להביע את המבט המגונן של האב שחרד לבתו המתפתחת. גם רגשות אשם מפותחים הם חלק מהקוקטייל האבהי העדכני, והבמאים לא מקמצים בהם – גידי לא אסף את בתו לפני שנרצחה כי היה עסוק בפעילות אינטימית עם מזכירתו; מיקי לא מגיע לאסוף את בתו מהחוג כי הוא תקוע בחקירה. כמובן שמתוך הגנת-יתר כל היעדרות אבהית נתפשת על-ידם כפטאלית. ועוד במסגרת ההתבוננות המפוכחת באבהות הגברית – לפעמים נדמה שהנוכחות השברירית של הילדות בסיפור היא רק תירוץ שמאפשר לאבות להרביץ מכות זה לזה, להתחרות מי חזק ואלים יותר.

כדאי גם להעיר משהו על ייצוג הילדות בסרט – הן מוצגות כפיות, יצורי פלא – מרחפות בקרינולינות וורודות בשיעור בלט, או לבושות בשמלות יפהפיות גם כשהן משחקות במחבואים בחורשה מאובקת, נעולות בנעלי לכה חדשות, תמיד נטולות קול – ברור שהילדות בסיפור הן יצורים אוטופיים. זה המבט האבהי שהופך אותן לכאלה. משום כך, לא פלא שהן נרצחות קצת לפני שגיל ההתבגרות מקלקל את תומתן, ובכך מנציחות את הדימוי המלאכי הבלתי אפשרי, לפני שיהפכו למפלצות-טלפון נבחניות כמו האמהות והסבתות שלהן.

שאלה מעניינת נוספת בה מטפל הסרט – האם קיים הבדל בין אבהות לבנים לבין אבהות לבנות? אז התשובה היא כן. כך לדוגמה ישנה סצנה מבדחת בה מיקי ננזף על ידי מפקדו (דביר בנדק). בחדר נוכח גם בנו של בנדק, ילדון שחוזר כהד על דברי אביו, האב הוא מודל לחיקוי. בהמשך נפרשת מערכת היחסים בין גידי לאביו יורם, שגם היא  מוצגת כהרמונית וטבעית, היחסים פתורים לגמרי בלי שום זכר לאלמנטים אדיפאליים או אפילו לטקס העקדה, שהיה אלמנט עיצובי הכרחי כמעט בכל יצירה שעסקה ביחסי אבות-בנים בישראל. נורא אהבתי את המרידה הזו בקונבנציות. בעוד האבהות לבנים מוצגת כטבעית וקלה, האבהות לבנות היא ניגודה המוחלט ומוצגת כמערכת טעונה, רכושנית, אפילו מפלצתית. שם משתחררים השדים. אלתרמן, בשירו הנצחי 'שיר משמר' מבטא במדוייק את ההיסטריה האבהית בכל הקשור לצער גידול בנות, אבל אני בוחרת לסיים בציטוט אחר שלו, מתוך שיר אפל ומצמרר שנקרא 'קץ האב' ומספר על גסיסתו של אב חולה בנוכחות בתו –

"אבל גם בשוכבו נטול קול ומזור

ובקרבך אליו, צעד צעד,

עוד נדמה לו כי הוא הנקרא לעזור

ואת המבקשת סעד"

שבוע הספר