לגדול בין 4 שפות ולא לדעת כלום

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה. אולי כך: בשלוש וחצי לפנות בוקר אני סוגרת את הספר, מכבה את האור הקטן שליד המיטה ומתכוננת להירדם, אבל במקום לישון זולגות לי דמעות מהעיניים, אלה דמעות טובות. הרבה מהן. בפנים רטובות לגמרי אני קמה מהמיטה בהחלטה לנסות לכתוב את זה, לנסות לשמר את זה, למשטר את התחושות לתוך מילים.

לא, אני צריכה להתחיל את הפוסט הזה קצת קודם. יום שישי אינטנסיבי במיוחד, ניקיונות שהתארכו עד אמצע הצהריים, אחר כך בישולים. בתשע בערב אני קורסת למיטה וצוללת מייד לתוך שינה שחורה ואטומה, שנתם של העייפים באמת. בשלוש לפנות בוקר קולות עולים מהסלון, אחד הילדים חזר מבילוי. אני מתעוררת בבת-אחת לתוך ערנות מוחלטת, שבעתי משינה, מדליקה את האור הקטן ולוקחת ליד את אחד הספרים שאני קוראת עכשיו, "תהום שפה" של דנה אמיר.

הספר הזה לא מומלץ עבור כל אחד. הוא מיועד למי שיש לו אובססיה לשפה ונכונות לצלוח קטעים שכתובים בוירטואוזיות, אמנם, אבל קצת קשים לפענוח מיידי ודורשים מבט נוסף. לא חשוב. עכשיו ארבע לפנות בוקר ואני מול המחשב, מנסה לארגן מחדש את ההצפה הפנימית. בחוץ,על עץ הפומלות, הציפורים השתגעו לגמרי ולמרות החשיכה המוחלטת מצייצות בעליזות. לילה לבן לציפורים, מה זה צריך להיות. האביב, כנראה. לא רוצים לישון, רוצים להשת-ג-ע.

"השפה איננה אחיזה. היא איננה תופסת מאום ממהותו של המציאותי, אפילו לא את הדגימה הזעירה ביותר. אך היא גם איננה ויתור; היא איננה מסכימה להודות: 'זה איננו בשבילי'. מעצם טבעה, היא הולכת לקראת מה שהיא איננה. מאחר שנולדה מן האובדן ואין לה כלום משלה, תאבונה עצום! כדי לחיות היא יכולה, היא חייבת, לבלוע את הכול, עד הגוף ויותר ממנו: היא מפתה יותר מאיבר מין, היא מרגשת יותר מדמעות, היא משכנעת יותר ממכת אגרוף, היא פוצעת, מרדימה, מהממת […] היא ניחנה בכל הכוחות. בתנועה הזאת, הנושאת אותה מהשליטה, מהקסם, אל תודעת ריקותה המהותית, היא תתנודד בין ניצחון מאני לבין מלנכוליה. אך המלנכוליה חושפת את טבעה, בעוד המאניה אינה חושפת אלא את מאמציה." (דנה אמיר מצטטת את ז'אן ברטרן פונטליס).

על מה הספר, בעצם – על כינון האני באמצעות שפה, אני חושבת, בדגש על שפת-אם. נושא טעון אצלי, שפת אם, שפת ה-אם. אבל אני מתפזרת. אולי פשוט אעתיק את ההסבר מהכריכה האחורית של הספר:

"איזה שסע יוצרת השפה הפסיכוטית? מהו תחביר אוטיסטי? מהן צורות הביטוי של הגוף וכיצד מיתרגמים כל אלה לתורת המידות המיוחדת של מלאכת הפירוש? בשאלות אלה וברבות אחרות הקשורות בהן עוסק הספר תהום שפה. פרקיו השונים מאירים את הגוונים של השיח הנפשי הן בתוך המבנה הנפשי והן בשיח הבין-אישי, הן באזורי הקצה הפתולוגיים והן במופעיהם היום-יומיים בתוך השפה הרגילה ובאישיות הלא-פתולוגית. דוגמאות קליניות מפורטות, בצד עיונים ביצירותיהם של ריינר מריה רילקה, סמואל בקט, ז'אן-פול סרטר, יוסיף ברודסקי ופאול צלאן, שזורים לכל אורכו."

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות. אחת ה"דוגמאות הקליניות המפורטות" שהעלתה בסיפרה היא הסיפור של איילה. הסיפור מופיע תחת הכותרת "הגליית העצמי המְדָבֵּר מן העצמי החי". מאחורי הכותרת המרעידה הזו מסתתר סיפור חיים קשה מאד, אב עבריין ואחות צעירה ממנה, שהוטרדה מינית מגיל צעיר על ידי האב. אם פסיבית שידעה, שתקה והשתיקה, ואיילה כעדה שותקת לכל זה. היא מגיעה לטיפול בעקבות דיכאון וקושי בתפקוד, סובלת מהתקפי חרדה משתקים, ולא פעם גם מאובדן זיכרון. האבחון והטיפול מתבצעים דרך השפה –

איילה מדברת בשני משלבי שפה שהפער ביניהם גדול מאד. לעיתים מישלב השפה גבוה מאד, ספרותי אפילו עד גיחוך, לעיתים מישלב השפה נמוך מאד. "אין לה אמצע", כלומר חסר לה איזור-שפה עם שפת יומיום מאוזנת, חיה, שתאפשר לה להביע את עצמה בקולה שלה, לבטא רגשות ולהגיב לזולת.

מכיוון שאינני רוצה להאריך מדי את הפוסט הזה, לא אכנס לפרטי המהלך הטיפולי, אצטט רק קטע אחד כדי שאוכל להתקדם הלאה –

"שפת הדיבור הגבוהה של איילה הדהדה את המלכוד שחייה היו נתונים בו. למעשה נדמה היה כאילו אין לה כלל פרקטיקה של דיבור יום-יומי, דיבור חי, ספונטני, המייצר שדה רגשי ומגיב לדיבורו של האחר. מחיקת שפת האם שלה, שנחוותה על ידה כשפה מַשתיקה, מעקרת, שפה שבא אסור לבטא אמת או לייצר חיבור – (ומעניין שפעמים רבות תיארה את הדיבור של אמה כ'חסר כללי תחביר מתקבלים על הדעת') – ייצרה תחתיה שפה חסרת קרקע, חלולה, פסידו-ספרותית, שפה שבמקום להיות כלי לביטוי עצמי הפכה לחוצץ בינה לבין העצמי החי. השפה הפכה להיות ממה שמְגָלֶה את תוכה – למה שמַגְלֶה אותה מתוכה. ממה שמתווך למה שמבודד ואוטם. כך יצרה סביבה בועה הרמטית שאמנם הגנה עליה מפני החיכוך עם הכאב – אך רוקנה אותה מכל אנרגיות החיים שלה."

התשתית לכינון שפה אצל כל אחד מאיתנו, על פי המוסבר בספר, נוצרת דרך הקשר עם האם. התנועה של הצאצא אל עבר השפה, בתמיכת האם, מתחלקת לשלושה חלקים (ההסבר קצת מסובך אנסה לפשט אותו) –

תפקיד אחד הוא מתן שמות לאובייקטים ויצירת הֶקשֶרים בין אובייקטים. כשהתהליך הזה תקין, הילד סקרן, חוקר את העולם.

התפקיד השני הוא מתן שם פרטי לילד. הילד מקבל את שמו, כלומר מוכרז כפרט נפרד מאמו, ובכך מתאפשרת בנייה שלו כאינדיבידואל נפרד, עם עולם פרטי משלו.

התפקיד השלישי הוא הנכחה של האב לתוך העולם הפרטי של ילד/אם. הנוכחות של האב מאפשרת מעבר בין הפרטי לפומבי, כלומר הכללה ('אני', 'את', ועכשיו נוסף גם 'הוא'). כשנוסף 'הוא' לעולם המתהווה של הילד, נוצר צורך בשפה משותפת שתאפשר תקשורת. כאן מתבצע המעבר משפת-יחיד לשפת-רבים.

*

ועכשיו ל'מקרה' שלי. לגמרי לא פתולוגי, לגמרי לא מזעזע, ובכל זאת 'מקרה'. ואולי כל אחד מאיתנו הוא 'מקרה', טרגדיה קטנה שאפשר בקלות לעבור על פניה לסדר היום והיא רק צובטת לפעמים. בכל אופן, חשוב לי לציין שאלה לא רק ההסברים המאירים של דנה אמיר שהביאו אותי עד הלום, אני חושבת שהם נפלו על קרקע פוריה בין השאר הודות לסיפור של קינקייד בו התעסקתי בזמן האחרון, והמיתווה בת/אם שהסיפור הזה הציע, וכל הדיון הפנימי חיצוני שהתפתח סביב העניין הזה, ועל כן אני (שוב) אסירת תודה על קיומו של הבלוג הזה ועל מה שהוא מאפשר.

*

אני חוזרת אל תקופת הילדות. אמא שלי הייתה אמא מטפחת ומסורה, עקרת-בית שהקפידה על נוכחות רציפה, תמידית. הבגדים שלי תמיד היו מכובסים ומגוהצים, הסדינים נקיים וריחניים, הכרים רכים והשמיכות מחממות, ותבשילים טעימים וטריים הונחו מדי יום על צלחתי. אני אסירת תודה על כך. ובכל זאת, כל השנים אני מסתובבת בתחושה שמשהו מאד עמוק דפוק אצלי לחלוטין, משהו שקשור למערכת הזאת של אם/בת ומשפיע הרבה הרבה מעבר לכך, איזו הפרה יסודית – שלא הצלחתי להגדיר לעצמי מהו הדבר הזה שחסר, איפה נפער החלל. לפעמים, החוסר הוא כל כך שלם וסגור בתוך עצמו, שאין אפילו תקשורת שתאפשר לדעת מה חסר.

לפנות בוקר, כשקראתי על 'המקרים' של דנה אמיר, החוסר פתאום חשף עצמו לפניי, כל כך ברור, כל כך נוכח, שלא הבנתי איך הייתי עיוורת אליו קודם.שפת האם של אמאשלי הייתה שפה קונקרטית, שפה שהכילה אך ורק עצמים, וזאת השפה שהיא הנחילה לי. שפה נטולת רגשות, שלא היה בה מקום לפענוח רגשי של העולם. בשפה מבוססת עצמים אי אפשר לנסח רצונות מופשטים. לכל היותר אפשר להצביע על אובייקט, לרצות אותו או לדחות אותו, ובזה זה נגמר.

אני זוכרת שיחה אישית עם המורה חיה בכיתה ו'. במקביל להוראה, המורה חיה למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. למידע הזה יש משמעות, כי בכיתה ו' הדימוי של פסיכולוגים בעיניי היה פחות או יותר כשל אינקוויזיטורים, כלומר כמי שמסוגלים לפרק מתוכך אמיתות, בכל מחיר. פעם אחת המורה

חיה הזמינה אותי לשיחה אישית, היא ואני בארבע עיניים. אני לא יודעת מה היא ראתה. היא שאלה אותי איך בבית, ואני ניסיתי לנסח וכשלתי, גמגמתי, שתקתי קצת ולבסוף המצוקה הרגשית שלי התנסחה לתוך המשפט, אני זוכרת אותו עד היום – "קשה להיות הבת הבכורה."

היום אני יודעת בדיוק למה התכוונתי – לקושי העצום שלי לעצב תמונת עולם מלאה, בהתחשב בעובדה שאני חייבת להמציא הכל בעצמי, בלי שום יד מסייעת, בלי הנחייה הורית או של מבוגר אחראי אחר, או אפילו של אח או אחות בוגרים. זה נורא נורא קשה להמציא את הגלגל.

באתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי על השיחה. היא הייתה בהלם ונפגעה עד עמקי נשמתה – הסבירה לי, בכעס גדול, שאין לי שום זכות לומר אמירה כזאת כי אני לא נדרשת לעשות דבר בבית – לא לנקות, לא לכבס, לא לבשל, שאני מקבלת הכל מן המוכן ובמקום להיות אסירת תודה אני הולכת ומלשינה למורה שמעבידים אותי בבית בפרך, כי איזה פירוש אחר יכול היה להיות, מתוך עולמה, למשפט כמו "קשה להיות הבת הבכורה"… כשאבא שלי חזר מהעבודה והיא סיפרה לו, גם הוא כעס עליי מאד, עד כדי כך כעס שהוריד לי סטירת לחי. ההורים שלי לא היכו אותי מעולם, הייתי ילדה טובה. למעט הסטירה העלבונית הזאת.

למה לא הצלחתי לבטא את עצמי רגשית (עד היום אני נרתעת מרגש חשוף מדי)? למה אמא שלי לא הצליחה לבטא את עצמה רגשית, ולכן לא ידעה להנחיל לי את השפה הרגשית אלא רק את שפת העצמים?

אני חושבת שהסיבה לכך היא כשל שפתי שנגרר מדור לדור, בגלל האופי המיוחד של המאה העשרים כעידן של הגירה אינטנסיבית, "הגורל היהודי" אם תרצו. כתוצאה מכך, גדלתי בין ארבע שפות:

אמא שלי עלתה ארצה מטריפולי לוב ב1949. שפת האם שלה היא ערבית, והעברית הייתה עבורה שפה שנייה, חיצונית, שפה אותה למדה בשנים המעטות בהן ביקרה בבית הספר עד שיצאה לעזור בפרנסת המשפחה. לכן אני מניחה שאת השפה העברית אמא שלי קלטה בעיקר מהסביבה, סביבה של מהגרים כמוה. עולם דל במגע עם העולם החיצון, שאין בו רדיו וכמובן לא טלוויזיה, כך שהשפה הרשמית לא מבקעת את הבועה המהגרית. לפיכך אני מניחה שהעולם הרגשי של אמא שלי כונן בשפה הערבית, אין לי דרך לדעת, אני לא דוברת את הניב הזה. ואולי גם אצלה יש תהום שפה, אולי גם אצלה העברית ניצחה את הערבית כבר בשלב מוקדם וגם אמא שלה נכשלה בניסיון להנחיל לה שפת-אם רגשית, בשפה זרה לה.

אבא שלי עלה ארצה מרומניה עם הוריו בשנת 1949, כשהוא בן שש, ואחרי שנה אחת בישראל משפחתו היגרה לקנדה. בשנת 1965 אבי עלה ארצה שוב, הפעם בגפו. שפת האם שלו הייתה רומנית, העברית הייתה עבורו שפה שנייה שנשכחה, אחר כך התבגר לתוך האנגלית. כשחזר ארצה העברית היוותה עבורו שפה שלישית. כלומר גם אצלו השפה בה התפתח הייתה שפה ששמה חיץ בינו לבין הוריו, והשפה אליה היגר שמה חיץ נוסף בינו לבין סביבתו. לא יהיה מופרך להניח שהזוגיות בין הוריי התבססה על גמגומים בשתי שפות, כלומר השפה המשותפת שלהם הייתה שפה קונקרטית, שבלתי אפשרי להביע בה אלמנטים מופשטים.

הוריי התחתנו בארץ ואחר כך נסעו לקנדה, שם התגוררו במשך שנתיים בביתם של סבתי וסבי מצד אבי. אני ילידת קנדה, נולדתי לתוך בית שדיברו בו רומנית, אנגלית ועברית. השפה העיקרית שלי הייתה אנגלית, כשעליתי ארצה בגיל שנתיים לא ידעתי לדבר מילה בעברית. האנגלית של אמא שלי בשלב הקריטי של כינון השפה הייתה בסיסית מאד, שפה שידעה להצביע על אובייקטים, אבל לא הרבה מעבר לזה. אלמנטרי, ווטסון.

מודעות פרסומת

ראו-בת

בפוסט זה מופיעה קריאה בסיפור "בת", מאת ג'מייקה קינקייד. הערה מקדימה: כדי לקרוא את "בת"  חזרתי בזמן לשנת 1978, השנה בה נכתב הסיפור. הפוסט הזה נכתב מתוך העולם שהיה העולם שלי בשנת 1978, שנת בת-המצווה שלי. אני מודעת לכך שהעולם השתנה מאז, אפילו אני השתניתי. אני מודעת לכך שהיום אנחנו חיים בעולם אחר – זה לא שהדיכוי נעלם, כמובן, הוא רק החליף צורה ושמות.

             תמונת ניצחון אופיינית, 1978

פתיח א', והוא פתיח כללי: התרבות שלנו מרבה לעסוק בדינמיקה המתקיימת בין אב לבן: האב הוא מקור הסמכות; האב מנחיל לבנו את השפה ובאמצעותה את הסדר החברתי, יראת האל והחוק. כל השנים אני מחפשת התייחסות מקבילה למה שאם מנחילה לבתה ולא מוצאת. ברור לי שקיימת הנחלה כזו, אבל לא הצלחתי לנסח אותה לעצמי, או אפילו להתחיל לארגן אותה בתוך מחשבה. הסיפור של קינקייד עזר לי לתפוס קצה חוט. משכתי קצת.

פתיח ב', פתיח פרטי: ההשתוקקות (מאז ומתמיד) לקבל לידי רשימה כזו: פשוטה ומורכבת, מפורטת ולקונית. משהו פתור. מגיל ההתבגרות אני זוכרת המון ניסיונות נואשים של פיצוח, חיפוש אחר פשר בתוך הוויה שנראתה לי נטולת פשר. הרגשתי שמצופה ממני להצטרף למסדר עתיק-יומין מבלי שאדע את כללי היסוד הנהוגים בו, ואני נדרשת איכשהו לנחש אותם (ונכשלת כל הזמן). אני מניחה שחלק מתחושת הניכור נבע מכך שאמי שוחחה עם אמה ואחיותיה בשפה שלא הבנתי, שפת האם שלה, ואני נשארתי מחוץ לשפה הזו. אבל זה לא רק זה. אני זוכרת הרבה תסכול מצדי וגם מצד אמא שלי כי כמעט כל מה שהיא מסרה לידי לא היה רלוונטי עבורי, וכל מה שרציתי ממנה היא לא הייתה מסוגלת לתת. בסוף ויתרתי.

בסיפור של קינקייד יש שני טקסטים מקבילים – טקסט אחד מכיל רק את הכתוב, והוא מיועד לכלל הקוראים. הטקסט השני הוא טקסט של דיבור משולב פעולה, טקסט שעיקרו סדרת הדגמות, והוא מיועד לנמענת של הסיפור, בת. בעוד מורשת אב לבנו מתבססת על טקסט כתוב (במשך דורות רבים מדי הכתיבה והקריאה הייתה פריבילגיה גברית), הרי שמורשת אם לבתה התבססה על דיבור ופעולה, ולכן היא חמקמקה יותר לאיתור ולסימון.

בתוך עולם פטריאכלי שכלליו נקבעו על ידי גברים למען גברים, אישה נדרשת לאיזון עדין מאד. כדי לשרוד בעולם כזה היא חייבת ללמוד לשתף פעולה עם הפטריארכיה, אבל במקביל על מנת לא למות או להימחק היא חייבת לשמר את היסוד השונה שבנפשה, ואף לחזק אותו. התפקיד של האם בהבנייה הזו הוא לשמש כסוכן כפול – לדאוג שהבת תדע להשתלב בעולם הפטריאכלי, אבל גם להנחיל לה את הנשיות שאינה תלוית-גבריות. אני חושבת שהטקסט של קינקייד הוא כמו מיתר שמתוח בין שני הקצוות הללו.

מהו אותו יסוד של נשיות לעצמה, נשיות שאינה תלויית גבריות? על פני השטח שיתוף פעולה עם הכללים המקובלים, ולצידו האפשרות לפתוח לעצמה מרחב פרטי חתרני, ברווחים ובין הטיפות, בשוליים, בכל המקומות שאינם מוארים על ידי הזרקור הפטריאכלי השליט.

אסור להגדיר במילים את המרחב הזה, כי כל ניסיון ללכוד אותו במילים גם יסמן אותו כמרחב חשוד וכך בהכרח יבשר את קיצו. אבל איך ניתן להנחיל את קיומו של המרחב הזה לבנות הדור הבא, מבלי למלל אותו? צריך לסמן אותו באופן אחר, דרך פעולות ולא דרך מילים, ובאופן הזה להנחיל לבת אורח חשיבה אחר. המרחב הזה מתהווה דרך הפעולה וההבנה של הפעולה והניסיון וגם דרך חיקוי פעולות של נשים אחרות. השפה היא אמנם הדרך הראשית ללכת בה, אבל חשוב שהבת תלמד לזחול בין הסדקים שלה ולסטות מדי פעם לדרכים צדדיות. [וזה לא מקרי שנשים המציאו את אמנות הפעולה והיו דומיננטיות בסוגה הזאת].

לא אמנע מעצמי את העונג שבקריאה מטפורית של הסיפור של קינקייד. אם הסיפור הוא פשט בלבד, רשימת פעולות, מדוע לטרוח ולהעלותו על הכתב? זנבות משפטים תלויים באוויר, כלום יש בהם תועלת כלשהי ללא הפעולות המשלימות? בטח שיש. הפעולה משלימה את הדיבור, הכתוב מנכיח את שניהם במרחב הזיכרון. היחס בין הטקסט הכתוב לטקסט המדובר והפועל הוא כמו היחס בין מפה לטריטוריה.

04:32   "לפעמים אתם יודעים במחזמר לא משלימים את הביטויים אלא באמצעות תנועות, של כוריאוגרפיה"

עוד דרך לעקוף את העין הפטריאכלית המפקחת, באמצעות המשלת משלים. למשל, עניין הכביסה שמופיע מייד בהתחלה. זו בריאת עולם בלי הפאתוס של בריאת עולם. כזכור, המעשה הראשון הוא מעשה הבריאה הבראשיתי שהתבצע באמצעות ארגון מחדש של יסודות מתוך הכאוס. עשיית סדר כרוכה קודם כל בזיהוי, אחר כך בהפרדה. "ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך" – לכן הבחירה להתחיל דווקא במיון הכבסים לצבעוניים וללבנים, היא לא בחירה מקרית. נקבע כאן עיקרון מארגן רב-משמעות.

באותה רוח, אפשר לקשור בקלות בין המשפטים הפשוטים בסיפור לבין עקרונות רחבים יותר.

למשל, חשיבות התכנון מראש:

"השרי דגים מלוחים במים למשך הלילה לפני שאת מבשלת אותם"

מתן תשומת לב לפרטים: "כשאת קונה כותנה על מנת להכין לעצמך חולצה נאה, הקפידי שתהיה נקייה מגומי"

הפרדה בין המרחב הפרטי לבין המרחב הציבורי, לאו דווקא כמקום קונקרטי, גם כמקום מטאפורי –

"אל תאכלי פירות ברחוב – זבובים יבואו בעקבותייך".

עקרונות חשובים נוספים המובעים דרך הדוגמאות שניתנו בסיפור – לקיחת אחריות, היכולת לשאת בתוצאות מעשייך, לא לנהוג בפזיזות ואני מניחה שאפשר לנסח עוד ועוד עקרונות כאלו, כולם תקפים. העיקרון המאחד – זיהוי/מיון כתנאי מקדים לשליטה בסיטואציה. עקרון העל – תלמדי לדבר על דבר אחד, ולהתכוון לדבר אחר. תלמדי לקרוא באופן הזה גם את הדיבור של האחרות. תלמדי לדבר גם באופנים אחרים, שאינם שפת דיבור.

מעניינת במיוחד ההתייחסות למיניות הנשית בסיפור. הדיבור הוא דיבור כפול, שמשקף במדוייק את היחס של החברה למיניות הנשית. מצד אחד, החשש מהטבעת סטיגמה של מופקרת, מצד שני, ללא טיפת התחסדות, הפרקטיות האימהית שבאה לידי ביטוי בסוד הכנת שיקוי יעיל שמסייע להפלה. כדאי לבחון לעומק את האזהרה האימהית – האם לא מזהירה אותה מפני החטא, לא משננת לה פסוקים המתארים את גורלם המר של חוטאים שייצלו בגיהנום – היא רק מייעצת לה בדרכים שונות לאמץ התנהגויות שלא יחשפו כלפי חוץ את המיניות המבעבעת שלה. יש כאן ביטוי נוסף של מרדנות נשית – לציות על פני השטח למוסכמה הפטריאכלית, לצד קבלה לעומק של התנהגות שמתנגדת לסדר הזה ופורעת אותו. מלבד זאת, אי אפשר להגזים בחשיבות ההערה האגבית המשחררת, במקרה שהניסיון לאהוב גבר אינו צולח "אל תהססי לוותר על כל העניין" – אמנם נקבע כלל, אבל יחד איתו נקבעה גם דרךמילוט, המנעול נמסר יחד עם המפתח. אני מניחה שיש אזורים בעולם בהם העצה הזו היא עדיין רדיקלית לחלוטין.

וישנו גם העניין הזה עם הלחם, שהוא גדול מסכום פרוסותיו. מבחן הלחם מפצל את הנשים בעולם לשני סוגים – אלה שקובעות לעצמן את הגבולות, ואלה שמעניקות לאחרים את הפריבילגיה הזו.

ואני מניחה שאני לא האישה היחידה שבעקבות הסיפור הזה תכף התחילה לתרגל בינה לבינה שלושה סוגי חיוכים.

גברים בחליפות וסנטר אל האופק, עוד תמונת נצחון אופיינית מ1978

"בת" מאת ג'מייקה קינקייד

לכבוד יום האישה הבינלאומי, קצת באיחור אמנם, תרגמתי סיפור קצר (מאד קצר) מאת ג'מייקה קינקייד. הסיפור נקרא Girl ואפשר לקרוא אותו במקור או לחילופין, להאזין לו. אני מתה על הסיפור הזה, כששמעתי אותו לראשונה נמרח לי על הפרצוף כזה חיוך. ג'מייקה קינקייד היא סופרת אפרו-אמריקאית שנולדה בקאריביים.GIRL נכתב ב1978, הייתי בדיוק בגיל המתאים:

כבסי את הכביסה הלבנה בימי שני והניחי אותה על גל אבנים לייבוש;

כבסי את הכביסה הצבעונית בימי שלישי ותלי אותה על חבל כביסה;

אל תצעדי גלוית-ראש תחת השמש הקופחת;

טגני לביבות דלעת בשמן מתוק, חם מאד;

השרי במים את תחבושות הבד המשומשות שלך מיד לאחר שהסרת אותן מעצמך;

כשאת קונה אריג על מנת להכין לעצמך חולצה נאה, הקפידי שהכותנה תהיה נקייה מגומי, אחרת היא לא תחזיק מעמד אחרי שטיפה;

השרי דגים מלוחים במים למשך הלילה לפני שאת מבשלת אותם;

זה נכון שאתם שרים מוסיקה מהקאריביים בבית-הספר של יום א'?

אכלי תמיד את הארוחה שלך באופן שלא יהפוך את המעיים לכל האחרים;

בימי ראשון נסי להלך כמו גברת ולא כמו הזנזונת שאת מתה להיות;

אל תשירי מוסיקה מהקאריביים בבית הספר של יום א';

אסור לך לדבר עם פרחחים מהרציף, אפילו לא כשיבקשו הוראות הגעה לכתובת כזו או אחרת;

אל תאכלי פירות ברחוב – זבובים יבואו בעקבותייך;

אבל אני בכלל לא שרה מוסיקה מהקאריביים בימי ראשון, ואף פעם לא עושה את זה בבית הספר של יום א';

כך תופרים כפתור;

כך מכינים לולאה לכפתור שזה עתה סיימת לתפור;

כך מתקינים מכפלת לשמלה כשהשמלה קצרה מדי, כדי למנוע ממך להיראות כמו הזנזונת שאת מתה להיות;

כך תגהצי את חולצת החאקי של אביך שתהיה ללא קמט;

כך תגהצי את מכנסי החאקי של אביך שיהיו ללא קמט;

כך תגדלי את עץ הבמיה – הרחק מהבית, כי עץ הבמיה הוא מקום משכנן של נמלים אדומות;

כך תגדלי בטטות לבנות – ודאי שהן מקבלות הרבה מים, אחרת גרונך יגרד כשתאכלי אותן;

כך עלייך לטאטא פינה;

כך עלייך לטאטא בית שלם;

כך עלייך לטאטא את החצר;

כך עלייך לחייך לעבר מישהו שאינך מחבבת כל-כך;

כך עלייך לחייך לעבר מישהו שאינך מחבבת בכלל;

כך עלייך לחייך לעבר מישהו שאת מחבבת לחלוטין;

כך עלייך לערוך שולחן לשעת התה;

כך עלייך לערוך שולחן לארוחת ערב;

כך עלייך לערוך שולחן לארוחת ערב אשר מוזמן אליה אורח מכובד;

כך עלייך לערוך שולחן לארוחת צהריים;

כך עלייך לערוך שולחן לארוחת בוקר;

כך עלייך להתנהג בנוכחות גברים שמכירים אותך רק באופן שטחי, על מנת שלא יזהו בך מהרגע הראשון את הזנזונת מפניה כבר הזהרתי אותך;

ודאי שאת מתנקה מדי יום, גם אם לצורך כך עלייך להשתמש ברוק שלך;

אל תכרעי ארצה על מנת לשחק בגולות – אינך בן, כידוע;

אל תקטפי פרחים של אנשים אחרים – את עלולה לחטוף מנה;

אל תשליכי אבנים על שחרורים – ומה אם יתברר שזו ציפור אחרת;

כך יש להכין רפרפת לחם;

כך יש להכין רפרפת תירס;

כך יש להכין נזיד פלפלים;

כך יש להכין תרופה טובה נגד צינון;

כך יש להכין תרופה טובה שתעזור להפיל תינוק עוד לפני שהוא נהיה תינוק;

כך יש לדוג דג;

כך יש להשליך חזרה אל המים דג שאינך אוהבת ובאופן הזה תישמרי מפני כל רע;

כך יש לתקוף גבר;

כך גבר יתקוף אותך;

כך יש לאהוב גבר; ואם זה לא מצליח יש גם דרכים אחרות, ואם גם הן לא מצליחות, לא נורא, אל תהססי לוותר על כל העניין;

כך יש לירוק כלפי מעלה באוויר, אם מתחשק לך; וכך יש לנוע במהירות כדי שזה לא יפול עלייך בחזרה;

כך יש להפגיש קצוות;

תמיד תמעכי מעט את הלחם כדי לוודא שהוא טרי;

אבל מה אם האופה לא ירשה לי למשש את הלחם?

רגע, את רוצה לומר לי שאחרי כל מה שאמרתי את מתכוונת להיעשות אישה מהסוג שהאופה לא ירשה לה להתקרב אל הלחם?

 JaysonKeeling,$Girl$, 2009 © Museo del Barrio

"אין פסקי הלכה לקולנוע" (רמה בורשטיין בראיון לאיילת שני)

הסרט 'למלא את החלל' הוא סרט שזכה לשבחים ולפרסים, ובכל זאת כשסיימתי לצפות בו חשתי אכזבה מסוימת – הסרט אמנם יפה מאד לעין, הצילומים מרהיבים ממש, אבל הסיפור לא הגיע אליי ונשארתי מרוחקת ואפאטית. יצאתי מהאולם מלווה בתחושת צרימה עקשנית אבל לא ידעתי לדייק את זה, והצרימה נותרה עמומה. אחר כך חשבתי שאולי המקור לאי-הנחת נעוץ בעובדה שהחברה החרדית היא חברה מאופקת מאד (באחת הסצנות הראשונות בסרט האחות הבכורה מייעצת לצעירה להקפיד על איפוק). מכיוון שהסרט נאמן לנקודת המבט החרדית, הוא בהכרח חייב להתמקד במחוות מינוריות, תוך שמירה על איפוק מקסימלי – מגבלת הצניעות מחייבת את הבמאית להציג גם רגעים של חוסר איפוק באופן מאופק ומרומז בלבד, וזו בעייה (בעיקר עבור צופות חילוניות המכורות לקתרזיס). המשכתי להתקשקש עם זה עוד. בפער שנפער בין ההתלהבות הגלובאלית מהסרט לבין ההסתייגויות שלי התגלגלתי קצת יותר משבועיים; משהו התחבא שם בפנים, הרגשתי את זה רוחש ומתנועע, אבל נמנע מללבוש צורה – וזה שיגע אותי. הייתי נחושה להבין את מבנה העומק של היצירה, אולי בדרך זו אוכל לפתור אותה לעצמי.

למה?

הכל בגלל העדשה.

יש טקסטים שמספיק לקרוא פעם אחת על מנת שייחרתו בשורשי נשמתך. כזה הוא המאמר של הירשפלד על רעייתו בתיה גור זכרונה לברכה, שהתפרסם ב"הארץ" במלאת שלושים למותה, ובמיוחד קטע מתוכו שעסק באגדה "הנסיכה על העדשה":

"לפני 27 שנים החל הוויכוח על "הנסיכה על העדשה". אני טענתי שהיא מפונקת. אני שבאתי מעולם המושבות ועבודת הכפיים חשבתי, אולי דיקלמתי, שאדם ואשה בכלל זה, צריכים לישון בכל מקום ובכל תנאי. בתיה אמרה שהנסיכה היא הצודקת: הנסיכה היא האדם הנכון. וכי הסיפור עוסק בכלל באמו של הנסיך: האם היא המחפשת אשה הראויה לבנה, ובמקום מבחן הנעל העדינה של סינדרלה היא מעמידה מבחן אחר, חכם במיוחד – מבחן של רגישות: האם האשה יכולה לחוש במכשול, בעוולה, בעקום העקוב, גם מבעד לעשרה מזרנים חוצצים? האם היא יכולה לישון כשמשהו מעקם את עולמה?"

חשבתי שאם אני מבקשת לפענח את הסרט, עליי לחפש בו את העדשה שלי – את אותו רמז זעיר שנחבא במעמקי המזרנים, את מה שגרם לי להמשיך ולהתהפך בחוסר מנוחה.

עלילת הסרט, למי שלא הספיק ועבור מי שאינו מתכוון להספיק: שירה, נערה חרדית, הגיעה לפירקה והמשפחה עסוקה בהליך השידוך. לפתע נחת עליהם אסון – אחותה הבכורה של שירה מתה במהלך לידה, מותירה אחריה תינוק חי, מרדכי שמו. חודשים אחדים חולפים ויוחאי האלמן מבקש לעצמו שידוך, אשה שתשמש גם כאם מסורה לילדו. עולה הצעה להשתדך לאלמנה בלגית, אך אמה של שירה ממאנת להשלים עם הרחקתו של נכדה הראשון. האם מנסה לשכנע את שירה הצעירה להינשא ליוחאי האלמן, ומכאן הסרט ממשיך ומלווה את הלבטים של כל הצדדים המעורבים, עד לסופו.

אם הרצון להישאר בקירבת התינוק מרדכי הוא שמחולל מלכתחילה את המהלך העלילתי, כך חשבתי לעצמי, איך יתכן שכמעט ואין צילומי תקריב של הפעוט (מול אינספור תקריבים של כל האחרים)? שאין מפגנים מפורשים של חיבה מצד סבתו? שהתינוק מצולם כמעט תמיד ממרחק, או מגבו, וכשהוא בוכה מנענעים אותו על הכתף באופן מכאני, בלי חמימות? שהוא עובר מיד ליד כמו חפץ, עטוף כחבילה? הרי בכל סרט אחר היו מנצלים את פגיעותו הזכה של התינוק הרך על מנת לגרד קלוז-אפ של אמפתיה מהצופים, ואילו הבמאית רמה בורשטיין מתעקשת שלא לעשות זאת. הנה הצרימה, השיבוש – חוסר התאמה בין העלילה הרשמית של הסרט לבין מה שמוצג בו בפועל. פער בין הטקסט – שמדבר על הרצון להיות בקירבת התינוק בכל מחיר – לבין תמונה שאמורה לייצג את הטקסט אך במקום קירבה מציעה ניכור ועוד ניכור. ועדיין הרגשתי שזה לא מספיק. שיש בסרט עוד גילויים שממתינים לי, אם רק אדע לשנות את נקודת המבט האוטומטית שלי.

הסרט מציג את נקודת המבט של האישה החרדית, מהלך נועז למדי בהתחשב בנסיבות. במרחב הפומבי הישראלי נקודת מבט זו כמעט שאינה באה לידי ביטוי – הפומביות החרדית היא לרוב גברית, רשמית, ציבורית. קולו של הגבר החרדי נשמע ברמה, פחות או יותר, והאישה החרדית מושתקת כי קול באישה ערווה וכבודה של בת מלך פנימה אז תהיי צנועה ותשתקי. הקיום החרדי בא לידי ביטוי גם כנוכחות תרבותית דרך מדף הספרים, באמצעות מדפים עמוסים בטקסטים שמפרשים את הקיום, כך שהנוכחות הגברית החרדית היא בין השאר גם נוכחות מצטברת של טקסטים (יהדות אורתודוקסית, לפני הכל, היא עיסוק אובססיבי בטקסט). הבנתי, שאם אני רוצה להיצמד לנקודת המבט הנשית, אני חייבת "לנקות" מתוך הצפייה שלי את הטקסטים עצמם, להישאר רק עם התמונות והצלילים. כך עשיתי.

אבל לפני כן –

לפני שבוע פורסם ראיון מקיף עם רמה בורשטיין, קראתי אותו מרותקת. רמה היא אישה מאד לא שגרתית, מבוע של כריזמה טורפנית, ועדיין כאישה חילונית התקשיתי להכיל אמירות כמו –

"ניגשתי לרב עם רעיון, אמרתי וסתרתי תוך כדי. ואמרתי שאני רוצה ואני לא יודעת אם אני מסוגלת, ושאני רוצה להתעסק ביחסים. זו דרישה. זה השער שלי, נקודה, ידוע." (בתשובה לשאלה איך קיבלה אישור לעשות סרט)

וגם

"הוא (=הרב) שם את בעלי כמישהו שצריך לקרוא ולהחליט שזה בסדר, ולפני כמה זמן הוא רצה לקרוא את התסריט, כי מתקשרים אליו הרבה אנשים. רצה להבין בדיוק במה מדובר. הוא קרא שני עמודים ואמר, זה לא בשבילי. סגר ושם את זה בצד."

מישהי עד כדי כך סוערת כמו רמה בורשטיין, אישה כל כך צבעונית וגדושה – איך היא מתפקדת בתוך סיר הלחץ של כל האילוצים והאיסורים וההשגחות? הדואליות הזו חייבת לבוא לידי ביטוי ביצירה שלה, גם אם במאמר היא חוזרת ומצהירה על שלמות. מרד, ולו קטנטן, חייב למצוא לו נתיב מילוט החוצה (כל אחת מאיתנו נושאת את העדשה שלה כמו תכשיט יקר). ביצירה שלה חייב להיות רובד חתרני, כזה שיערער מבפנים על הכליאה בתוך טקסט נוקשה של גבריות. על דעת עצמי החלטתי שיש לסרט רובד לא-מודע, דהיינו כל מה שמתגלה מעבר לטקסט המפורש, וששם עליי להמשיך ולנבור באופן הרבה יותר רציני. כל סרט הרי מורכב משכבות של ביטוי, והטקסט הוא רק שכבה אחת. לרוב שוררת הרמוניה בין התמונה לטקסט, אבל לא תמיד זה כך. צריך לבדוק את השכבות האחרות, צריך פשוט להשתיק את הטקסטים כדי לחשוף את מה שהטקסט מסתיר.כשעשיתי את זה הכל כבר צץ בבת אחת ובשפע מסחרר:

– אחת הדמויות המשניות בסרט היא דמות הדודה הנכה, חסרת הידיים, שרוולים ריקים משתלשלים משני צידי גופה. הגופניות חסרת הידיים כל כך משובשת, שהיא צועקת מטפורה. מטפורה של חוסר אונים ותלות נשית, מצד אחד, ומאידך – דווקא העובדה שלא נישאה מעולם מאפשרת לה לומר את כל מה שעולה על רוחה. עצם הנוכחות הבולטת שלה בתוך קהילת הנשים מצביעה על כך שגם הנשים הנשואות הן כמוה, כלומר חסרות ידיים (מטפוריות). יש פה גם משחק ויזואלי יפה על הביטוי 'ביקש את ידה', או 'נתנה את ידה' – אין לה ידיים, לכן היא רווקה. אף על פי כן הדודה מתהלכת בכיסוי ראש, כדי לא להצטייר כחריגה בין הנשים האחרות, כאילו כיסוי הראש הוא שיפתור את החריגות שלה.

– דמות משנית נוספת היא של החברה אדומת השיער שמתקשה למצוא שידוך. בהמשך הסרט היא מתפשרת על נישואים עם חתן מבוגר מאד ולא אטרקטיבי, העיקר להיפטר מעול הרווקות ומועקת איחולי ה'בקרוב אצלך'. בסצנות שלאחר חתונתה היא ממשיכה להופיע ללא כיסוי ראש, כששיערה הטבעי האדמוני עדיין מעטר את ראשה ובולט מאד בנוכחותו. קשה לי להאמין שהבמאית 'שכחה' לשים לה כיסוי ראש, שיערה לוהט למרחוק. סביר להניח שמובלעת כאן אמירה חתרנית אודות הנישואים החיצוניים, שנערכים מהסיבות הלא נכונות.

– בתחילת הסרט, המפגש המתוכנן הראשון של שירה עם מועמד לשידוך נעשה בסופרמרקט. שירה ואמה מציצות בו מבין המדפים, בוחנות אותו במדוקדק ומונות את תכונותיו של המיועד, משל היה גם הוא מוצר על המדף.

– שירה מתפרנסת כנגנית אקורדיון בשיעורי ריתמיקה הנערכים בגני ילדים. באחד השיעורים היא מנגנת מנגינה עליזה והילדות רוקדות, אך לפתע כמעט מאליה מתחלפת המנגינה השמחה במנגינה אחרת, מלאת יגון, והילדות מפסיקות לרקוד ונאספות סביבה ומביטות, כששירה מכונסת בתוך עולמה ומאפשרת למוסיקה להביע את תחושותיה. בכך היא שוב עוקפת את מלכודת המילים ומצליחה להביע את עצמה.

– האנקדוטה המשונה והמקסימה אודות תנור האפייה – בני המשפחה מגיעים אל הרב להתייעצות חשובה בשאלת השידוך בין שירה ליוחאי. מחוץ לחדר נשמעים קולות נרגשים של אישה מבוגרת, שמתעקשת להתקבל אצל הרב עכשיו ומייד. היא מקימה מהומה, מתעקשת שהעניין דחוף והרב נעתר לה לבסוף ומקבל אותה. מסתבר שהיא מבקשת להתייעץ עם הרב בנוגע לתנור אפיה שהיא מעוניינת לרכוש, הקודם התקלקל… הרב מוליך אותה אל מטבחו, ומציג בפניה את התנור בו הוא משתמש, מונה את מעלותיו כאיש שיווק מיומן. גם כאן מובעת ביקורת סמויה, על התלות המוחלטת של אנשי הקהילה בסמכות הרבנית, ובנוסף מתבצע כאן עוד מהלך של השעיית האמון בטקסט כאמצעי להבנה, כי הדיאלוג בין הרב לבין האישה הוא תלוש ומופרך במידה יוצאת דופן בהשוואה לסצנה שקדמה לו.

האישה שמבקשת להביע עצמה שלא דרך מילותיו של הגבר נדרשת להשתחל בין המילים. החתרנות בסרט היא זרם צדדי, איטי אבל עיקש, של מחוות גופניות ושיבושים. לא דרך המילה, המילה היא ההסוואה המושלמת, אלא דרך החלל שבין מילה למילה.