הגילוי של הכיסוי

 

המבט נמשך אל התינוק: הוא בהיר ומואר, ומוצג במרכז התצלום בתנוחה המזמנת התבוננות מתפעלת, אם כי ההתפעלות ממנו שגרתית למדי – צילום של תינוק מפעיל רפלקס של התפעמות לנוכח מפגן התום המוחלט, לצד הנאה מן השלמות האסתטית שמציעה לנו המיניאטורה. אבל יש בצילום הזה עוד משהו שתובע תשומת לב: במקביל להתגלותו של האובייקט המרכזי בתמונה, מתחיל גם הרקע של הצילום להתרקם מול העין המתבוננת, וגם הוא תובע חזקה על התודעה. מה קורה שם? אין ספק שברקע הצילום ישנו דבר-מה לא רגיל, שיבוש מטריד; איזו צללית שכבר ראינו פעם, אריג שטופל באופן מחשיד… המתבונן מזהה ברקע יותר מרמז לקו מיתאר מוכר, ומייד משלים את הפער בעיניי רוחו, מלביש על הצללית את המטען התרבותי המערבי שהוא נושא בתוכו. אם "יסיט" את פיסת הבד, ייחשף תחתיה משהו כזה:

גם בלי קשר לאיקונוגרפיה הנוצרית, יש לשער שקונבנציית המבט האנושית בנויה כך שכאשר אנו נתקלים בתינוק בן-יומו, התנועה האינסטינקטיבית של העין היא סריקה מהירה של הסביבה בחיפוש  אחר אימו. הנוכחות הנעדרת של האם בצילום גורמת אי-נוחות עד כדי כך רבה, שהיא הופכת על פניה את כוונתו המקורית של הצלם:  להעמיד את העולל במרכז תשומת הלב ולהתעלם מהדמות האחרת באותה קלות בה מתעלמים מנוכחותו הבימתית של מפעיל תאטרון-בובות לבוש שחורים, במקום, הצופה הופך פעיל בדרמה של היעדרות. מסתבר שכצופים אנו מאמצים בקלות רבה את נקודת מבטו התובענית של התינוק כלפי אמו.

צילום זה מראשית המאה העשרים שייך למסורת של צילומי פעוטות שרווחה באותה תקופה, מסורת שמציגה דיוקנאות ילדים לצד אמהותיהם הנוכחות-מובלעות ברקע.  ההצדקה הפרוזאית להסתרה קשורה למוגבלות הטכנית של ציוד הצילום שהיה בשימוש בזמנים ההם, וחייב זמן חשיפה ארוך. הצלמים חיפשו פתרון יעיל לאי-השקט שתקף את הפעוטות, שנצטוו להישאר זמן ממושך ללא תנועה בסביבה לא מוכרת ומול מכשיר מסורבל ומוזר. הפתרון – נוכחות מרגיעה ומייצבת של האם, פעמים רבות מוסווית תחת יריעת בד. תאטרון ההיעדרות של האם מרמז על הדרמה שהתרחשה מתחת לכיסוי הבד. זו דרמה של מגע ושל ריח ושל קול, הצילום אילם בכל הקשור לאספקטים הללו ויכול להציג רק עקבות רפים שלהם. כל מי שמעוניין להציץ בצילומים נוספים באותו סגנון, מוזמן לעיין בדף הפליקר הגדוש של הקבוצה שעוסקת באיסוף צילומים כאלו, ולבדוק בעצמו את מגוון אופני ההיעדרות של האם (חלקם משעשעים במיוחד). אני מניחה שבוגרי "הציור השבועי לילד" של ג'קי לא יתקשו להשיב על השאלה, "איפה אמא?". צילומים אחדים מסגירים ידיים מגוננות שהסתננו לתוך הפריים, בפעמים אחרות ניכר שהצילום עבר ריטוש אגרסיבי. לרוב הוצג הצילום המוכן בתוך מסגרת מגבילה, שממילא קצצה את מה שאין להראות ויצרה למעשה שכבת הסתרה כפולה.

אבל מעבר לקוריוז התקופתי, הצילומים הללו תובעים קריאה מעמיקה יותר, של המנגנונים הנחשפים לנוכח ההיעדרות המוצגת.

אם כן, המחיקה של האם מהתצלום מפקיעה מהדמות את ממד הקיום ההיסטורי שלה – כלומר תולשת אותה מנקודת הזמן והמקום הספציפיים והופכת את האם לדמות מיתית, ייצוג ארכיטיפי של אימהוּת. הדמות המכוסה אינה האם ההיסטורית של התינוק, היא מייצגת אידאה רחבה יותר –  הנוכחות האימהית שמשמשת כנקודת משען תמידית ומתמשכת, מרגע ראשון עד רגע אחרון, בין אם בנוכחותה הפיזית או בנוכחותה המטא-פיזית. למדנו (כפי שהוסבר ע"י פרויד ומלאני קליין) שההיעדרות של האם חיונית להתפתחותו של התינוק כסובייקט נפרד, וכל הפרה של האיזון המתבקש בין נוכחות לבין היעדרות אימהית היא מקור לבעיות עתידיות בגיבוש ה'אני'. הצילום לוכד את ה-אחד-הבלתי-נפרד, אם וילד, ברגע שמסמן את התהוות הסדק הראשוני, מחיצת בד שתאפשר הפרדה עתידית.

בעקבות הצילומים הללו אני חושבת באהבה על הדרמה של האימהוּת, כמעבר הדרגתי מקיום כגוּף לשדה כבידה. מעבר ממאסה לאנרגיה.

אבל יש גם קריאות אחרות אפשריות, פחות סמפטיות. למשל, קריאה שמבליטה את העלמת הגוף הנשי. החברה השמרנית שלנו תובעת הכרעה – או שאת אם, או שאת יצור מיני. נקודת מבט כזו צרה מלהכיל את הגוף הנשי כגוף אימהי שהוא בו זמנית גוף מיני שנוכח לעצמו, כבעל רצונות ותשוקות נפרדות מהתינוק. במילים אחרות, כשאת נעשית אם את מוותרת על המימוש הגופני-מיני שלך. סכנת מחיקה כזו לא אורבת רק במישור הגופני, אלא גם במישור הנפשי -כשאת נעשית אם את עלולה להיסחף לעבר מחיקה עצמית מרצון, לביטול הייחודיות שלך כאדם לטובת מתן מענה  לאידאל אימהי מדומיין שתקוע בראשך. אידאל שהוא כל כך דומיננטי בתרבות עד שזכה למעמד תאולוגי מקודש שהעצים את הדימוי עד למדרגה של אייקון.

אפשר לקרוא את הצילומים הללו גם בקריאה מעמדית – זו לא האם שמצולמת שם ונמחקת, אלא האומנת. איש לא היה מעז למחוק באופן מבזה כזה את גברת הבית הנכבדת, כנראה שהסיפור האמיתי מעט אחר: האם הביולוגית עסוקה מכדי להשתתף באופן פעיל בעולמם היומיומי של ילדיה, מוסכמות מעמדיות מטילות את התפקיד על אישה אחרת. לתפקיד מגויסת אישה ממעמד נמוך, שבשל נסיבות כלכליות נאלצת להקדיש את חייה לגידול ילדים לא-לה ואינה מממשת את עצמה כבת-זוג וכאם. אם זו אכן האומנת שצולמה על מנת להימחק, אקט הסילוק נצבע בגוונים הרבה יותר אלימים ומקוממים.

קריאה סוציולוגית-עכשווית של הצילומים מציעה תמונת עולם בה הילד תופש את ציר השליטה המרכזי בבית. זהו מאפיין בולט של תקופתנו בה ההורים משתוקקים להיות חברים של הילדים שלהם ולא מנסים להעמיד עצמם כמופת חינוכי. חינוך לגבולות נתפש כאנכרוניסטי ובעצם הילדים עושים פחות או יותר מה שבא להם, סגורים בעולמם ללא פיקוח. הילדים מחקים את המבוגרים, המבוגרים מחקים את הילדים, גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם ונמתח לאין קץ. הצילומים שהבאתי מציגים באופן אכזרי את יחסי הכוחות הללו, האדונים בחזית והעבדים מטושטשים ברקע.

צייר אייקוני שהשתמש לא מעט בתימת כיסוי הפנים הוא מאגריט, הצייר הסוריאליסטי הנודע. חיפשתי בגוגל Magritte+mother מתוך תקווה למצוא נקודת מבט רעננה שלו על נושא הכיסוי האימהי, ומצאתי את הציור הבא:
הציור נקרא  L'invention de la vie, המצאת החיים, ומצויירות בו שתי דמויות נשיות, אחת גלויה והאחרת מכוסה. האם מאגריט צייר אישה שנעדרת לעצמה ושבה ומוצאת את עצמה? בצילומי התינוקות, האם עוברת החפצה. היא האובייקט הלא ספציפי שאוחז בתינוק ולכן הצילום מציג מעין מוות סימבולי של האם, או התחלת גילגול שלה. חיטטתי קצת ומסתבר שאמו של מאגריט התאבדה בטביעה כשהיה בן שלוש עשרה. הדמות המצויירת שפניה גלויות דומה לאימו. פרשנים טוענים שהדמות המכוסה מייצגת את אימו המתה, שכתונת הלילה שלבשה כיסתה באופן הזה את פניה כשגופתה נמשתה מן המים. אותם פרשנים מנסים להסביר על ידי כך את האובססיה של מאגריט לכיסוי פנים.

מכיוון שזה לא פייר לסיים פוסט ארוך כל-כך  במנת דכדכת כזאת, הנה עוד צילום אחד מסדרת הנעלמות/נוכחות – תמים מכדי להיות פארודי, ובכל זאת: