אל תבכי, גם הלשון היא בית


את נוקשת  בעקבייך שלוש נקישות, חת-שתיים-שלוש, אבל לא קורה כלום.
לבסוף את מוצאת אותן, מונחות על המדף הכי גבוה בארון הבגדים, וכשאת מושכת את קופסת הקרטון החוצה מתאבכת פטריית אבק שגורמת לך להתעטש. פעם, הדודות היו משלחות מבט עז בכל מי שהתעטשה בקול רם מדי, להתעטש נחשב לא-נשי. רגע. את מתיישבת להסדיר את נשימתך, דקה תחלוף, תתפרק בדיוק לשישים שניות והכל יהיה בסדר, כמו תמיד, גם הדקירה בחזה ודאי תחלוף מיד. קצת מתקלפות, הנעליים. העקבים משופשפים כהוגן. כל אותן פעמים בהן ננעלו. שנים שמרת עליהן מכל משמר, בחירוף נפש, עד ששכחת מהן כי לא נזקקת להן יותר. באמת נעלת אותן פעם?
מה חשבת לעצמך. הצבע. זה לא רק הצבע. בכל זאת, הצבע. את מעדיפה להביט בהן ולא בכפות רגלייך היחפות, בבהונותייך המתעקלים כמו ענפי עצים סחופי רוח, כמו בהונותיה של מכשפה. לבסוף את אוזרת אומץ ותוחבת את כפות רגלייך פנימה. להפתעתך הנעליים מתאימות בדיוק. את מזדקפת, מתכוננת לשלוש הנקישות שלך. עכשיו זה יקרה. עכשיו תחזרי הביתה. חת-שתיים-שלוש. הצליל מוכר, כל כך מוכר, חד כצליפת שוט, שתיים שלוש, את כמעט מאושרת שוב, הביתה!
פוקחת עיניים לאט.
לא.
עדיין באותו מקום. אותה ספה עם אותן כריות צמר מטולאות, אותו דף פעילות שבועי שמציע הרצאות, תחרות ברידג', התעמלות בוקר, קבלת שבת, פפפפף. תמונות הנכדים מצטופפות על השידה שליד המיטה. אבל את, את רוצה לחזור הביתה. אולי את לא מספיק נחושה? פעם רצית יותר, היום זה פשוט לא מספיק. כל עוד את נערה, יש לך רק בית אחד לחזור אליו, רק מקום אחד שהוא ה-ביתה. הכל מאד ברור, גם כשאת מסתחררת:
ה-ביתה, שתי נקודות וקו ישר אחד. זה הכל.
אחר-כך,
אחר-כך את גדלה והכל מתחיל להתבלבל. את מהססת בין כל הבתים. איזה בית הוא הכי ה-ביתה? עברתם דירה כל כך הרבה פעמים. היו דירות שכורות ודירות משכנתא, דירות ששיפצתם מהיסוד ודירות אליהן נכנסתם ככה וככה. היו גם דירות לשעה אחת, שגודלן גודל מיטה אחת. התגוררתם בעיר והתגוררתם בכפר, בבית אחד גידלתם כלב, באחר – חתול, והמולת ילדים מתרוצצים עד שקט אחרון.
(אולי תשאלי את עצמך לאיזה בית את הכי רוצה לחזור)
את חייבת לנסות שוב.
אחת.
שתיים.
עינייך נעצמות, את מרגישה שמשהו קורה.
כן.
את מרגישה את זה יורד, יורד, יורד, עוטף אותך—
שלוש.
הביתה.