רימה

לא רציתי ללכת לשחק עם רימה, אבל אמא שלי הכריחה אותי. היא אמרה לי, ענתי, אולי תלכי היום סוף סוף לשחק קצת עם רימה, כבר הבטחתי לאמא שלה שתבואי, לא נעים. היא אמרה את זה באותו קול בו היתה שולחת אותי לשים מטבע של שני שקלים בקופסה של האיש הלא מגולח, זה ששוכב על המדרכה מתחת לבניין שלנו, אפילו שאני קצת פוחדת ממנו, בגלל הצפרניים השחורות.

אז הלכתי.

אני לא אוהבת את רימה. רימה לא נראית כמו יתר הילדות בכיתה. היא מאד לבנה, כאילו חסר לה צבע בגוף, וגם הבית שלהם מגעיל, תמיד מסריח מדגים מטוגנים. אני חושבת שזה בגלל שהם עניים ולאבא שלה אין עבודה, אז במקום לעבוד הוא הולך כל בוקר לדוג בים, כי זה בחינם. אבל אולי הם פשוט אוהבים לאכול הרבה דגים, כמו שאצלנו פעם אהבו המון שניצל. המשפחה של רימה גרה קומה אחת מתחתינו. אני תמיד עוברת מהר ליד הדלת שלהם, סותמת חזק את האף ואת הפה, ומשתדלת לא לנשום דקה לפחות, עד שכל שאריות הסירחון ייעלמו מתוך הנחיריים.

דפקתי על הדלת ונכנסתי. הבית היה חשוך אבל גם דרך החושך אפשר היה להרגיש את השמנוניות הדביקה שכל הבית היה ספוג בה. אמרתי "שלום" בקול רם לסבתא שלה, שישבה בסלון וראתה תכניות ברוסית, והסבתא חייכה אליי חיוך בלי שיניים ונופפה לי בידה. כיסא הגלגלים של אמא של רימה עמד ריק בצד. רציתי לשאול את רימה איפה אמא שלה, אבל התאפקתי ולא שאלתי. אמא סיפרה לי פעם שאמא של רימה הייתה לוליינית קרקס מפורסמת ברוסיה, אבל יום אחד הייתה לה תאונה והיא נפלה מהחבל, כי הפועל שהיה צריך לחבר את החבל לעמודים היה שיכור ולא סידר את זה כמו שצריך, אז אמא של רימה נפלה, וזה נס שהיא חיה בכלל.

רימה משכה אותי ביד, ישר לתוך החדר שלה, שדווקא לא הסריח בכלל ואפילו היה בו ריח די נעים של פרחים מיובשים. היא תכף רצתה להראות לי את כל האוסף שלה, אבל האוסף המטומטם לא עניין אותי, כי בפינת החדר עמד בית הבובות הכי יפה בעולם. זה היה בית ענקי, עם קירות צהובים, והיו בו ספות וכורסאות עם ריפוד עבה בצבע בורדו, וספרייה מלאה בהמון ספרים קטנטנים עם כריכה מעור, ושולחן עגול עם מפה רקומה ואגרטל עם פרחים, ואפילו ארון מעץ עם דלתות זכוכית, ומאחוריהן ערמות של צלחות מקושטות, מהסוג שמוציאים לשימוש רק כשאורחים באים לבקר. לא הבנתי איך לילדה מהסוג של רימה יש בית בובות נהדר כל כך, וגם התפלאתי שלא היו בו מנורות בכלל, רק פמוטים גדולים, עם נרות לבנים עבים שנראו כאילו הם דולקים באמת, לפי הצללים שהרקידו על הקיר. לאור נרות, הסלון נראה עוד יותר חגיגי אפילו, כמו סלון של ארמון אולי. על הריצפה היו שטיחים, ועוד שטיח אחד יפהפה היה תלוי על הקיר, ועליו ציור ענקי של חד קרן, עם קרן צבועה בצבע זהב. הקרן נצנצה כל כך חזק, עד שאי אפשר היה להפסיק להסתכל עליה, כאילו הייתה עשויה מזהב אמיתי למרות שאין שום סיכוי בעולם וזה בטח סתם.

רימה ראתה שאני מסתכלת ושאלה אם אני רוצה שנשחק בבית ביחד. עשיתי את עצמי כאילו אני עוד חושבת על זה, ועוד לא ממש בטוחה מה בא לי או לא בא לי. לא רציתי שהרימה הזאת תחשוב את עצמה, מי היא בכלל, סתם ילדה מסכנה בלי אף חברה בעולם. היא הצליחה להפתיע אותי כשלא חיכתה עד שאגיד לה כן, אני מעוניינת, אלא התגלגלה מהמיטה ומיד התיישבה בישיבה מזרחית מול בית הבובות הגדול, כאילו כבר החליטה עבור שתינו. מעניין שבכיתה היא אף פעם לא מרשה לעצמה להתנהג בצורה הזאת. ואז היא דחפה את כל הגוף שלה קדימה בכוונה, ככה שהכתפיים והראש הסתירו לי הכל ולא ראיתי כלום.

הייתי סקרנית לראות מה היא עושה והתקרבתי אליה עוד ועוד, עד שדחפתי את הראש שלי ממש לצד הראש שלה, מתעלמת מכל מה שהבנות בכיתה סיפרו עליה, שיש לה מיליון כינים בשערות, ושפעם אחת אפילו נראתה אצלה כינה כהה מטיילת על הצווארון הבהיר של חולצת התלבושת האחידה. לא חשבתי על כל זה, ופשוט דחפתי את הראש פנימה, לתוך הבית. באותו רגע משהו קרה לשתינו, ופתאום גם רימה וגם אני נשאבנו לתוך חדר עם קירות צהובים, וגם הבגדים שלנו היו פתאום אחרים והיה קר מאד והתאפקתי לא לבכות כי ראיתי שרימה לא בוכה.

שתינו ישבנו על הספה בגו זקוף ולא אמרנו כלום, אולי רימה חיכתה שאני אגיד משהו ראשונה אבל לא אמרתי. במקום, עשיתי את עצמי מקשיבה למנגינת פסנתר שנשמעה די חלשה, כפי הנראה מישהו ניגן מרחוק. הכי קר היה באזניים, שכבר צרבו מרוב קור, והשיניים שנקשו תק-תק-תק כאילו מישהי על עקבים מתקרבת ממש מהר. אחרי שעבר עוד פרק זמן, בדיוק כשהחלטתי להגיד לרימה שדי, מספיק, כואבת לי הבטן ואני הולכת הביתה, רימה הציעה לקחת אותי לסיור בבית ולהראות לי את כל מה שיש בתוכו. הלכנו.

החדרים היו גדושים בפעילות; בחדר הראשון התאמנו מוקיונים, מטיחים זה את זה ארצה וצוחקים. בחדר אחר התאמנו להטוטנים ובולעי חרבות, בעוד השוליה של מאלף הדובים מביט בהם בעיניים קרועות לרווחה. בחדר השלישי אמני טרפז שתו תה מספלי זכוכית דקיקים, וכשראו את פניה של רימה בדלת, הרימו את כוסותיהם לאות ברכה. וכן הלאה. בכל החדרים, ללא יוצא מן הכלל, התקיימו חזרות לקראת המופע הגדול של הערב. רימה התגלתה כידענית והסבירה לי כל מיני דברים שאני לא זוכרת כי לא הקשבתי לה בכלל, לשמנדוזה הזאת, ורק חיפשתי כל הזמן את הדלת שתחלץ אותי משם בשיא המהירות. כשהתקרבנו לדלת האחרונה, בקצה המסדרון של הקומה העליונה, מנגינת הפסנתר התחזקה מאד. רימה פתחה גם את הדלת הזו בתנופה ובלי לחשוב, אבל בניגוד לכל הדלתות האחרות, את הדלת הזו היא סגרה מיד. אף על פי כן, הספקתי להציץ וראיתי אישה יפהפיה וחיוורת מתאמנת בהליכה על חבל, צמתה הבלונדינית, שהייתה מהודקת סביב ראשה בסיכות, כמעט שפשפה את התקרה. מתחתיה, על כסא עגול נמוך נטול משענת, ישב גבר עם קרחת, וניגן על פסנתר כמעט בלי לטעות. הוא לבש חלוק כחול והחזיק בפיו סיגריה כבויה. ראיתי ששפתה התחתונה של רימה רועדת קצת. שתרעד, מה אכפת לי.

כשירדנו במדרגות שאלתי אותה איפה נמצאת פה הדלת שמובילה החוצה והיא אמרה לי בשקט שאין דלת כזאת. לא נשמתי ושאלתי בקול קטן מאד אז איך חוזרים מכאן הביתה ורימה הרימה את קולה כשאמרה, בשביל מה לך לחזור, בשביל ההורים הגרושים שלך? בשביל אחיך הגדול שמרביץ לך מכות רצח? בכיתי קצת והיא שינתה את דעתה ואמרה שהיא יכולה להחזיר אותי אם אני כל כך רוצה, אבל בתנאי שאתן לה במתנה לעולמים משהו ממש ממש שווה שיש לי.

אמרתי לה, זה הכל? אין שום בעיה, תבואי איתי הביתה וקחי מהחדר שלי כל מה שאת רוצה, העיקר שתוציאי אותי מפה ומהר. ראיתי שהאמירה שלי לא משאירה עליה שום רושם, ומיהרתי להוסיף שמצידי תקחי אפילו את הברבי-דיילת שלא מוכרים בארץ, זאת שאמא הזמינה לי במיוחד מהאינטרנט, אחרי שאבא עבר לגור עם החברה החדשה והיפה שלו בבית היפה והחדש. ממילא אני לא משחקת יותר בבובות. אבל רימה הסתכלה עליי בעיניים שלה בלי הצבע, ואמרה שזה צריך להיות משהו שאני אתן לה עכשיו, ברגע זה, ואין פה שום אחר-כך.

הסתכלתי על עצמי, מיואשת, מה כבר יכולתי לתת, בסוף שאלתי אותה אם יש משהו משלי שהיא רוצה. רימה חשבה רגע ועשתה כן חזק עם הראש, ואז,

היא הצביעה על האצבע שלי.

לא הבנתי.

היא דיברה מהר ואמרה ענתי רק שימי את האצבע על המשקוף של הדלת, ואני אטרוק אותה הכי חזק והאצבע בטוח תיפול ואוכל לקחת אותה ואז תוכלי לחזור הביתה תכף ומיד.

עוד פעם לא הבנתי אבל כל הבית כבר הסתחרר סביבי והסתחרר ולא ידעתי מה לעשות כדי להפסיק את הסחרור.

רימה הביטה בי במבט מלא חמלה ואמרה לי בקול הכי רך, קול של ילדה שמדברת אל הבובה האהובה שלה, אל תפחדי ענת, זה לא יכאב לך, את כבר ילדה בוגרת, טוב, אולי יכאב קצת אבל תראי שתתגברי והכאב יעבור, ואל תדאגי בקשר לאצבע בכלל. עצמתי עיניים חזק והיא צעקה עכשיו! וטרקה בכל הכוח.

שמעתי מישהי צורחת וצורחת וראיתי דם, מלא מלא דם, סילון כהה שהמטיר קילוחים לכל עבר וגם ראיתי, נדמה לי שראיתי, את רימה מתכופפת, מרימה את האצבע מהרצפה ועוטפת אותה בממחטה לבנה, שבמהרה התמלאה כתמים כהים של דם מקריש. הצרחות שצרחתי החלו להישמע עמומות יותר מרגע לרגע, כאילו עברו דרך וילון בד עבה, או אצבעות של מישהו שחסמו היטב את הפה הצועק, ואיכשהו נדחקתי משם דרך משהו רטוב ומסריח מריח של דגים מטוגנים, ופתאום הייתי בסלון ליד הסבתא, שנמנמה מול הערוץ הרוסי ונחרה קלות, ופתחתי את דלת הכניסה וברחתי משם הכי מהר שיכולתי, בריצה מטורפת, מתאפקת בכל הכוח לא למשש את המקום של האצבע, לא למשש בשום אופן, לא למשש עם האצבעות האחרות כמו שממששים עם הלשון את המקום הריק שנשאר אחרי  שן חלב שכבר נשרה.

מודעות פרסומת

לאחור

לאחור, גיל שבע, הנה זיכרון: שעת צהריים מאוחרת ואני משחקת בבובות. יש לי שלוש: שתיים בלונדיניות ועוד אחת בעלת שיער חום גלי (לנצח בובות מתמיינות באמצעות צבע שיערן). שומן תינוקות מפלסטיק קשיח מעבה אצלן זרועות, ברכיים ולחיים. פה ושם מתחפרת בפלסטיק גומת-חן, אפילו. הבובות שלי עוטות שמלות הדפסים מתוקות, הן לא מציעות מודל ריקני של נשיות ברבי מפונטזת, גם לא מדמות תינוקות אמיתיים באמצעות קפלים מניפולטיביים מגומי מעורב בפיגמנט. אני פורשת שמיכת פיקה על הרצפה ומושיבה עליה את כל השלוש. לפני כל אחת מהן אני מניחה ספל פלסטיק ריק ותחתית פרחונית תואמת

מבט זגוגי, חיוך קפוא. אני מסירה להן את הבגדים, רוחצת, מלבישה ומסרקת. אבל מה עוד? מה עוד?

שוב. לאחור. גיל שבע, צהריים ומאוחר. אני משחקת בבובות, קצרת-רוח, המשחק אינו אהוב עליי. יש לי שלוש בובות, איני טורחת לבחור להן שמות, ברור לי שאיני משחקת למען הנאתי – אני משחקת לעיניה של אמי. למעשה אני סוכנת כפולה, שמשחקת בלשחק בבובות, מתוך הבנה קדומה שזה התקן הנדרש. חיוך זגוגי מול חיוך זגוגי, מבט שקפא על פס הייצור. התנועות שלי מכאניות: מושיבה, מוזגת, רוחצת, מלבישה ומסרקת בשתיקה קמצנית. אמא, הביטי. הביטי היטב.

ארבעים שנה! א-ר-ב-ע-י-ם!

המשחק משעמם אותי, אני משתדלת להסוות את השעמום ולובשת חליפת שעם וחובשת כובע שעם עם נוצת שעם ונעה בתוך חדר שקירותיו מצופים שעם ובשקט בשקט דופקת את הראש בקיר.

לאחור. ילדות שמשחקות בבובות. לאחור, ילדות שצריכות לשחק בבובות. ילדות שמפתחות רגשות אשם על כך שאינן משחקות בבובות כמו ילדות שמשחקות בבובות. ילדות שמעדיפות לקרוא אודות ילדות אחרות, ומצידן הילדות האחרות, אלה שבסיפור, יכולות לשחק בבובות (אם הן רוצות).

אהבתי לקרוא ואהבתי לצייר. כשמשחקים בבובות (מטלטלים ממקום למקום רהיטי בובות, סכו"מי בובות, מלבושי בובות ומנעלים) הצורה כבר נתונה ורק צריך לקבץ את כל הנכסים לכדי עלילה. שם בדיוק כשלתי.

כשקוראים סיפור, המהלך לגמרי הפוך: העלילה נתונה, ותוך כדי קריאה רק צריך למלא אותה בצורות, קלי-קלות. לא אהבתי לשחק בבובות. אני זוכרת היטב את שממון הפלסטיק, את חוסר התשוקה, את העמדת הפנים היגעה. אבל אהבתי מאד לקרוא, אני יכולה להתקשט בזה: השפה שמנצחת את הצורה אחת-אפיים. נייר מודפס מביס תחתיו כל פלסטיק סדרתי,

כן כן, אני מעדיפה לאחוז בידי עולם (וכל הכרוך בזה) על פני גוש פלסטיק כבוי.

משחק בבובות הוא רצף של חיקויים. איני רוצה, כבר אז לא רציתי לחקות את אמא שלי (שגדלה במעברה ולא היו לה בובות, ומעולם לא חלקה איתי ישיבה משותפת על שמיכת פיקה). וגם בזה אני מתקשטת.

נוצות לתחת, אמר מישהו.

אילו למדוזה (המקורית) היו בובות עוד בזמן שהייתה ילדה קטנה, אולי בבגרותה לא הייתה נדרשת לכל אותם פסלי אבן אנושיים איומים שגידלה בגינתה (במקום לגדל שם פרחים וירקות כמו כל אישה הגונה).