היילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו

אני חושבת שהייתי בכיתה ג' כששמעתי על שואת היהודים באירופה בפעם הראשונה. באותו יום חזרתי מבית הספר מבועתת וחסרת מנוחה, מסרבת להאמין שמה שסופר בכיתה אכן התרחש במציאות – אבל בו בזמן ידעתי שהכל אמת כי המורה עדי סיפרה והיא לא משקרת. כילדה, היטלר הפחיד אותי נורא. יותר מהאמא החורגת של שלגיה, יותר מהמכשפה של עמי ותמי. כנראה שהבנתי שהמציאות מכריעה את הדמיון, ואולי יהדותי סימנה אותי בעיני עצמי כקרבן אפשרי. בשנים שלאחר מכן הפחד מהיטלר רק התעצם. שפת הגוף העוויתית הבהילה אותי. הגוף ההיטלרי היה עיניים החורגות מארובותיהן, ידיים מתנופפות באיום ופה שירק מילים החוצה בקצב של מכונת ירייה. אבל המאפיין הגופני הכי בולט שלו היה ללא ספק העיצוב המשונה של שיער הפנים.

בשנות השבעים פרצופו החייכני של סמיילי היה אייקון נפוץ מאד, אני זוכרת אותו מככב אפילו בחלון הראווה של החנות היחידה למוצרי פופ ברחובה הראשי של נתניה. ההפשטה הילדותית של תווי הפנים לכדי קשת שחורה אחת ומעליה שני עיגולים לא נדרשה להסברים מורכבים. הסמיילי בצורתו האייקונית המוכרת לנו הופיע לראשונה בשנת 1963. חברת ביטוח ממסצ'וסטס הזמינה מהמעצב הרווי באל סמל שמטרתו להעלות את המוראל של עובדי החברה. שכרו של המעצב היה 45 דולר, והוא השקיע בעבודה עשר דקות מזמנו. מאוחר יותר נוסף לצד האיור החייכני  גם המשפט, Have a nice day, שהשתלב היטב באווירת ה-"קיץ של אהבה" של ילדי הפרחים. מאוחר יותר, אותו משפט עצמו הצטייר כחלול וריק מתוכן על רקע אבדן התמימות שאפיין את עידן ניקסון.

אני תוהה איזה מין מוח מופרע היה מסוגל להגות חיבור מופרך עד כדי כך:

לפני מספר ימים ראיתי ידיעה באינטרנט שדיווחה על ילד אמריקאי בן 11 שעומד למשפט לאחר שבהיותו בן 10 רצח את אביו ביריית אקדח. האירוע תואר כך: בעוד האב מנמנם על הספה, לקח הילד את האקדח שהיה בבית, הצמיד אותו לראשו של אביו וירה. האב מת במקום, אבל זה לא כל הסיפור. מסתבר שאותו אב, ג'ף האל, היה מנהיג בקנה מידה ארצי של ה NSM, התנועה הניאו-נאצית האמריקאית. בסרטון משנת 2009 נראה האל (גבוה מאד וקרח לחלוטין) משתתף בתהלוכה ניאו-נאצית בקליפורניה, לבוש במדים שחורים שמזכירים מדי גסטפו. בידו אחז מגפון, ועל המגפון הייתה מדבקה בולטת:


מעניין לבחון את השפעת המפגש הגרפי בין שני האייקונים משני כיוונים –

הסמייליזציה של היטלר

וההיטלריזציה של סמיילי

הסמייליזציה של היטלר מרככת את הדימוי הדמוני. במקום מפלצת אנושית מטילת מורא הוא מצטייר כדוד חביב ולא מזיק, אייקון פופ אולי. היטלר כפופ-סלב, היטלר כמוצר.

מטרידה לא פחות היא ההיטלריזציה שעבר סמיילי. עצם העובדה שאפשר בקלות להלביש את היטלר על סמיילי מדגישה את שבריריותו של הדימוי. דווקא הפשטות הישירה של הסמל, ששבתה את לב ההמונים, עומדת לו לרועץ כשסמיילי הופך לנשא פסיבי של כל אידיאה, ללא כל פילטר ערכי. כשהעין נתקלת בדימוי המשולב לראשונה, הצירוף היטלר/סמיילי מזוהה מייד וללא כל מאמץ. במובן הזה ההלבשה הגסה של היטלר על סמיילי רק מדגישה את האלמנט הפשיסטי הסמוי שכנראה טמון מלכתחילה בתוך כל סמל פשטני-המוני מהסוג הזה.