היברנציה

במקום פרולוג. חורף.

סיפרת לי שהזאבים עזבו. די היה בשלג שהצטבר במהלך שעה אחת על מנת להסוות כליל את טביעת כפות רגליהם, די היה במשב רוח נחוש אחד על מנת לפזר את ריחם לכל רוח. החשיכה טשטשה אניצים של פרווה שעוד הכסיפו בקצות שיחים, השקט שב לאחר נסיגת היללות האחרונות. סוף סוף הזאבים עזבו. מחר תישמע הטענה שמעולם לא ביקרו כאן זאבים, אפילו יימצא מי שישאל בתמימות, אמיתית או מעושה, מה הם זאבים – איך נוכל להסביר לכל אלה את מה שנקרש בינתיים על לוח ליבנו, מבוהל וצהוב, מרשיע כמו פס שתן שהתיישן על זוג תחתונים חדש, כזה שלא נלבש מעולם.

 * * *

 חורף. זה אינו יומן. זהו אוסף דפים, חלקם שלמים, חלקם הושחתו באופן שלא מאפשר קריאת הכתוב בהם. הדפים נמצאו על ידי רועה עיזים בדואי, כמקובל, מפוזרים על קרקעיתה של מערת מסתור, אליה הזדמן בטעות במהלך מרדף אחר עז סוררת. הרועה, שחלם להיות מורה למתמטיקה אבל בינתיים סייע בפרנסת המשפחה, כינס את הדפים לתוך מעטפה חומה גדולה, אותה מסר לאחיו, שהיה קצין משטרה שחלם להיות טבח. שם המחבר לא ידוע, שפת הכתיבה עברית, סדר הצגת הדברים, אם כן, אפשרי אבל ודאי שאינו מחייב איש.

 *

חורף. כיצד נמדד אורכו של מסע? עפ"י מס' הקילומטרים שנחסרים מן האופק הקדמי ומתווספים אל האופק האחורי? אולי מוטב למנות את הימים, שכיוונם תמיד ברור? נוסע אחד אמד את אורך מסעו כמספר הפעמים שמילמל ברצף את המילה "אהובתי" עד שמצא עצמו ניצב סוף סוף מול דלת ביתה. רק בדיעבד הבין שיכול היה לומר בפשטות, יעל, ולקצר את מסעו פי שניים.

 *

נוסע מצטיין חייב להצטייד בדמיון עשיר, אחרת איש לא יאמין לסיפוריו.

 *

 הוראות נסיעה באוטובוס: הקפידי להתיישב ליד הדומים לך

הוראות נסיעה ברכבת: היזהרי מלהתמקם קרוב מדי לתא השירותים

הוראות הפלגה בספינה: עזבי, זה לא רעיון כל כך מוצלח

הוראות הפלגה בדמיון: קשרי עצמך היטב לתורן לפני שתפליגי, אהובתי, רק כך נבטיח שתשובי אליי בשלום.

*

אישה אחת, נהגה להלך מתוך שינה. מדי לילה צעדה היישר אל ארון הבגדים, ארזה לעצמה מזוודה גדולה בתשומת לב קפדנית. מדי בוקר, מייד לאחר שהתעוררה, נהגה להשיב פריט אחר פריט למקומו הקבוע בארון. אין בנמצא נוסעת מתמידה ממנה.

 *

 נולדתי פעמיים. אני יודע, אמירה מעין זו עשויה להתגלגל על לשונם של אנשים רבים, ובאירוע לידתם המאוחר הם מכוונים לרוב לאירוע מטלטל שהפך את עולמם עליהם ושינה את מסלול חייהם ללא הכר. אני, להבדיל, באמת נולדתי פעמיים, בחורף. בשני המקרים הולידה אותי אישה, לא אותה אחת, כמובן, ובשני המקרים הלידה סימנה מעבר מוחלט מהאין אל היש. אמי היקרה הטילה אותי לעולם לפני ארבעה עשורים בקירוב, ואף כי מאסה בי זמן קצר לאחר מכן, ונהגה בי כמו ילד שמזניח הצידה צעצוע שכבר אינו שובה את ליבו, אני עדיין מכיר לה תודה על אחד המעשים היחידים שחוללה במהלך חייה ושהכיל יסוד מסוים של חוסר אנוכיות, גם אם במינון נמוך מהמקובל. אבי, לעומתה, נהג ביתר התחשבות ומת כשהייתי בן שלוש, ובכך חסך ממני זיכרונות וגעגועים, וגם מנע ממני את ההתענגות המיוחדת הנלווית לרצח אב. אני צוחק. הלידה השנייה התרחשה לפני חמש שנים בקירוב, לא רחוק מכאן – – – נולדתי פעמיים, נעזבתי שלוש פעמים.

 *

אבל חורף. ופעם סיפרת לי על אזהרת המסע העתיקה שנמצאה בכתבי המשורר פריד א-דין עטאר, לפיה  "מי שיוצא למסע הזה צריך שיהיה בעל אלף לבבות, כדי שיוכל להקריב לב אחד בכל רגע". כששאלתי אותך למה לדעתך התכוון, השבת, אל תדאג, זה לא קשור אליך בשום צורה, יקירי. וצחקת את הצחוק הג'ינג'י שלך ואני האמנתי לך. ככל שהתפשטת. כך נדחסתי. דעי לך, שההחלטה לחיות חיים מאופקים הפכה כמעט כל רגש לביטוי מתועב של גנדרנות.

 *

משא מסע

 *

לעיתים היעד הסופי של מסע אינו מקום, אלא אדם. העיתונאי המפורסם הנרי מורטון סטנלי ביסס על כך קריירה. במשוואה שלו אפריקה היא דוקטור ליווינגסטון (אני מניח) – גבר סקוטי עז מצח, שפיאות לחייו מסתלסלות בפראות ומבטו ישיר ומעט קודר. האם משפט הזיהוי המפורסם, היובשני למדי, יש להודות –  התנסח במוחו של סטנלי רק ברגע המפגש, או שמא עוד קודם לכן חידד וליטש וזיקק את מה שהכרח היה שייאמר יום אחד בקול רם? אינני יודע, מה עוד אוכל להוסיף על כך. המפגש התקיים בחורף, אילו התקיים בקיץ אולי היו נופלים זה בזרועותיו של זה. אני זוכר שליוויתי אותך אל הדלת בשתיקה, וגם כשרחקת ממני לא הוצאתי הגה. אני זוכר שנשארתי עומד על הסף זמן רב לאחר שהאור בחדר המדרגות כבה. אני זוכר שנשמתי לאט, לאט, תוהה באשר לאוויר שאני שואף, חלקיקים מתוכו שהו קודם לכן בתוך ריאותייך, יפתי, ומשם חזרה לחלל הסתמי של בית-דירות עירוני, כאילו הכל רגיל, כמו לא נפל בינינו דבר?

 *

היציאה לדרך מסתמנת עוד בזמן שאתה עומד במרכז חדרך המוכר כל כך (זו תמיד התמונה הפותחת את המסע, כל מסע תחילתו ההכרחית במוכר כל כך). תיק נסיעות פעור וריק ממתין על מיטתך במקום בו הנחת את ראשך במשך לילות רבים כל כך. זה הזמן להחליט החלטות גורליות. אמנם המסע מתוכנן להימשך שבעה ימים בדיוק, ובכל זאת גורליות – מגבת אחת תספיק? שלושה זוגות גרביים? שמיכת צמר דקה? קצף הגילוח לא דורש שום שיקולים והתלבטויות, תודה לאל. במהלך השבוע הזה, כך כבר החלטת מראש, אין צורך לדבוק בשגרת גילוח. המקום אליו אתה נוסע אינו מקום בו מתגלחים.

 *

רשימת הפריטים שנשכחו בבית: פנקס כתובות

רשימת הפריטים אותם אין לקחת למסע בשום פנים ואופן: נעלי בית, נייר מכתבים יקר

*

אם במקרה הנך אישה העומדת לצאת למסע, מצורף נספח הוראות מגדריות:

זכרי, התחביב הנשי העתיק הוא טוויה. עלייך להצטייד בכל מה שנחוץ, כישור, פלך, נול אורגים – ולהמתין לשעת כושר. הכרתי אישה שהתקינה את כל הציוד הנדרש בתא המטען של מכוניתה. סיפרו עליה שטוותה בימים ונהגה בלילות, לפעמים להיפך. אפשר היה לעקוב אחרי מסלול התקדמותה באמצעות מעקב אחר כל החוטים שפרמה.

 *

זו אינה מערה

*

 יצורי החשיכה מסוקרנים לגביי, זה ברור. ככל שחולף זמן, את מקומה של החשדנות הולכת ותופסת סקרנות עזה. אני חש אותם נעים לעומתי גלים גלים, מקפידים להיעצר במרחק בטוח. כל תנועה שלי, אפילו קלה שבקלים, מבריחה אותם עמוק פנימה, בחזרה לתוך הסדקים והחריצים מתוכם הגיחו החוצה. כעת זו רק שאלה של זמן עד שארכוש את אמונם המלא. בעודי שכוב כאן בדוחק בתוך הבור, שקוע בתצפיותיי, מופת של איש מחקר סבלני, נחוש, עשוי ללא חת מסור לעבודתי המדעית – למעשה אני שקוע במחשבות אודותייך, אהובתי. אכתוב הכל, מבטיח.

*

היום (זהו רק מטבע לשוני. אני שב ומשתמש בו מתוך הרגל) פלש לפתע כלב לעומק המסתור. בחשיכה המוחלטת ניסיתי לחשב את גודלו על פי המרחק המשוער בין כובד נשימותיו לבין זנבו המבריש את הקרקע, אבל הממצאים שאספתי לא היו מאד חד-משמעיים. סברתי שאם אתקל בעיניו, משהו חי ונוצץ יגבר על החשיכה ויזהר לעומתי מתוך האפילה, ולכן התאמצתי לקשור איתו קשר עין, משער את מיקום עיניו מתוך נשימתו הקולנית, הלחה. אבל ככל שאימצתי את אישוניי נותרה פרושה מולי השמיכה השחורה הארורה, עבה ובלתי חדירה כתמיד (תמיד…). היצור נע ללא הרף. האזנתי לטפיפות קרבות ומתרחקות של כפותיו, קטיפה כהה מחליקה על עפר גרגרי. הוא נעצר קרוב כל כך, שאילו רציתי יכולתי להושיט לשון וללקק ללא מאמץ את פרוותו היבשה, המאובקת. להבל נשימתו החמימה נלוותה צחנה אופיינית, אם כי לגמרי נסבלת, כזו שאופיינית לחיה מבוייתת. הוא לא הראה שום סימן שחש בנוכחותי. לפתע שעט החוצה, נעלם כלעומת שבא, ורק עננת האבק שהתרוממה באחת לתוך נחיריי  ושבה ושקעה לאיטה על הקרקע עוד שימרה את זיכרון נוכחותו לזמן-מה, עד שהכל שב ונספג בדפנות. כמו ביום שעזבת, מתוקה שלי. רק כשהסתלק אזרתי אומץ להתנתק מהנחמה הכוזבת שהשרתה עליי המחשבה המרגיעה  "כלב" (חופש גדול//חוף ים חולות זהב//כלב רץ לתוך מי טורקיז//אוסף בשיניו כדור גומי// אדום//שנזרק הרחק// כתמי מלח מלבינים על// פרוותו השחורה//פיו פעור קלות בעווית שאני מתעקש// אפילו היום//לזהות כחיוך).

עכשיו כבר יכולתי לומר לעצמי: חתול פרא, אולי נמייה. שועל? זאב? יכולתי להתכווץ למחשבה שעוד ישוב הנה, חזיר בר, רעב, אפילו נמר, ויצמיד את טלפיו אל פניי נוגס באפי, חולדה. בן רגע התמלא החלל הצר בשיניים ובציפורניים. איני ראוי לך.

 *

ממש לפני שיצא למסע, כשעמד בדמעות על סף הדלת וחקק על לוח ליבו את מראהו האחרון של ביתו, נשבע שעוד ישוב לשם באחד הימים ושלעולם לעולם לעולם לא ישכח את המקום ממנו בא. שלוש פעמים במהלך מסעו התגלגל חזרה לביתו, אחוז פליאה מוחלטת הביט במקום בעיניו של תייר, הפוקד את המקום לראשונה. רעייתו, אהובתו משכבר, קיבלה את פניו בשמלה ישנה ובמאור פנים ולא טרחה להעמידו על טעותו.

 *

אהובתי, את כמו ספינה עתיקה שהיכתה שורשי אצות בנמל… שימי לב, אני על הרציף, מתחנן, מנופף בידיים, אנא, שימי לב – זה אינו נמל הבית הנכון. חוזר שנית: זה אינו נמל הבית.

מודעות פרסומת

יחסי הגומלין בין אור לחומר אינם תמיד מספקים

בזמן האחרון, לאחר עשרות שנים עם עדשות מגע, אני נאלצת לשוב ולהרכיב משקפי ראייה. ממש כמו כשהייתי בת 10, 11, 12, 13, 14, 15 – כובד הראייה שוב ממוסגר, נשען על עיקול האף ונסמך על בליטת תנוכי האוזניים. יש להסתגל מחדש לתנועה הפותחת את היום: יד ימין נשלחת אל עבר השידה, מגששת בעיוורון. ההבדל בין עדשות מגע למשקפיים הוא הבדל תהומי; פתאום החיץ הזה שנעוץ מלפנים, שקוף אמנם, דק אמנם – אבל שוב החיץ הזה שמסמן בבירור, אני? כאן, העולם? שם.

[החיץ הזה לפעמים הכרחי. כך למשל אני לא מסוגלת להירדם בלי להתעטף כולי בפיסת אריג, שאחת הפינות שלו תמיד מונחת על הלחי. מוכרחה להיכרך בתוך רחם לילית עשויה בד].

בסרט הצ'יליאני "גלוריה" הגיבורה מרכיבה משקפי ראייה גדולים, מסורבלים ונטולי חן. גודלם בולט שבעתיים לנוכח ה – אין ברירה, אני חייבת להשתמש במילה הזאת ששייכת לארסנל של מישהי אחרת – גודלם בולט לנוכח הקוקטיות המרהיבה של השחקנית. משקפיים גדולים מדי, שמסמנים את מבטה של הגיבורה שמופנה יותר מדי החוצה ופחות מדי פנימה. המשקפיים כהפרעה של ראיית-יתר וראיית-חסר. גלוריה היא אישה בת 58, גרושה שחיה לבדה בדירה עירונית בסנטיאגו. יש לה בן נשוי ובת מורה ליוגה, שמתעניינים בה במידה. יש לה בעל לשעבר שנישא מחדש, ואהוב לא יציב בשם רודולפו.

1704197

בסופי שבוע היא פוקדת מועדוני ריקודים לפנויים פנויות מבוגרים, שם היא פוגשת לראשונה את רודולפו שבולע אותה בעיניו, ובצדק. כשהיא מחייכת אי אפשר להסיר ממנה את המבט. אלה לא רק השרירים המתרוממים ומתיחת השפתיים הנלווית. כל חיוך שלה הוא התגלות פתאומית של מפל אור שנובע מתוכה החוצה. יש נשים כאלה, אני יודעת. גם כשאינה מחייכת גלוריה היא אישה מושכת, מטופחת  וסקסית, אבל המשקפיים. הרבה משקפיים כל הזמן,  היא מסירה אותם רק לפני השינה ובזמן שהיא מתקלחת או מזדיינת עם רודולפו. אני לא רוצה לכתוב כאן את הצירוף המכובס והפוריטני "עושה אהבה", ביטוי שמוחק את הגוף. גלוריה מזדיינת,  אישה בת 58 בעירום פרונטלי מרהיב, נועז, נשי ומלא עוצמה, בתוך תאורה שנמסה סביבה אבל מראה הכל, גם את רודולפו. איזו תעוזה, להיחשף כך במטח אירוטיקה ישירה, בלתי מתחמקת. רודולפו, אני מוכרחה להודות, לא ולנטינו בכלל, גבר אפרפר עם מבט כלבי מובס. לפעמים, לרגע, מבליח ממנו שארם לטיני שדועך מייד. אולי צריך משקפי ענק, כמו של גלוריה, כדי להבחין בו באמת.

כשהייתי ילדה ממושקפת הטרידה אותי הפרידה ההכרחית מהמשקפיים בזמן החלומות. ייחלתי לחלומות חדים וממוקדים, קיוויתי שלא אצטרך לגרור את המגבלה שלי לתוך החלום. אני לא יכולה להישבע על כך, אבל נדמה לי שהחלומות שלי מאז ומתמיד מטושטשים. מוצללים. אני חולמת תחושה של דימוי במקום לחלום חיזיון.

הסרט "גלוריה" הוא סרט קטן ואינטימי. אהבתי את הסרט הזה כמו שאוהבים מישהו קצת מוגבל, ואוהבים אותו דווקא מתוך חולשתו. זה לא אמור להפתיע, יש המון סוגים של אהבה, אבל אני מודה שלקח לי די הרבה זמן לסגל לעצמי גם את סוג האהבה הזה. במיוחד מצאה חן בעיניי סצנת הסיום – גלוריה מגיעה לבדה לחתונה, זוג חברים טובים שלה מחתן את בתם. גלוריה חסרת מנוחה מעט, מסרבת בחטף לגבר זר שמזמין אותה לרקוד, ויוצאת לשוטט לבדה בגינה הגדולה שצמודה לאולם החתונה. היא שומעת קולות מתוך הלילה, ויוצאת לחפש את מקורם. לפתע, בין העצים, היא מוצאת עצמה ניצבת מול טווס לבקן שזנבו העצום פרוש כולו לראווה. יש להודות שטווס לבקן בלילה אינו מראה שכיח כל-כך, וגלוריה המופתעת עומדת מולו כמו שעומדים מול מראה. אי אפשר שלא לחייך לנוכח המבטים שהאישה מחליפה עם הטווס. זה היה זמן טוב להיזכר בפעמים שאני עצמי עמדתי ככה באיזו גינה נידחת, כל-כולי טווס לבקן פרוש זנב. גלוריה חוזרת לאולם, מסירה את המשקפיים ומניחה אותם על השולחן. היא פוסעת לרחבת הריקודים, ורוקדת לבדה ריקוד סוער. לו רק ידעתי לרקוד.

תרגיל בהתמלאות, סוג של

אני נשארת עוד קצת בסביבה של הצעקה הפעורה אל הזולת מהפוסט הקודם, שנותרה תלויה באוויר. כדי להבין את הצעקה הזו אני מטפסת אל גבעת הצעקות הפרטית שלי, ומשקיפה שלוש מאות שישים. הגבעה הזאת – למעט בני המשפחה הגרעינית – שוממת לחלוטין. אני יורדת ממנה מהר, בתחושת הקלה.

*

בשבוע שעבר התחלתי לקרוא ספר שנקרא "הכאב", מאת מרגריט דיראס. הספר מבוסס על יומנים שכתבה הסופרת בסוף מלחמת העולם השנייה, בעת שהמתינה לבן זוגה שיחזור ממחנות הריכוז. דיראס לא ידעה אם הוא חי או מת, ואם חי – באיזה מצב ישוב אליה. מדי יום צעדה לתחנת הרכבת, שם סייעה כמתנדבת בארגון רשימות החוזרים. במסגרת תפקידה פגשה חיילים שחזרו מהשבי, פליטים, עקורים, ניצולי מחנות. היא ניסתה לדלות מהם מידע בנוגע לאהוב שלה, ללא הצלחה. במהלך כתיבת היומנים הדאגה מכרסמת בה בכל פה, היא טרופת דעת, ולא פלא שהכתיבה שלה מעונה ולכן מענה. זה ספר מצויין, אבל מהר מאאד גיליתי שאני לא יכולה לשאת את הכאב שעלה מהדפים ואפף אותי כאד חנק רעיל. נחנקתי. סגרתי את הספר שלא על מנת לפתוח אותו שוב. לעולם.

*

כבר עשרים שנה – יותר, כבר עשרים  ואחת שנים – שאני עובדת לבד, מהבית, מתוך בחירה. רק אני והמחשב. מצומת הבחירה ההיא זכור לי בילבול מקצועי גדול, בדיוק עברתי טיפולי פריון אינטנסיביים ועזבתי את לימודי התואר השני באמצע, מבינה שהמחקר המדעי לא מושך אותי בשום צורה. הסבה מקצועית מהירה ועבודה מהבית הבטיחו שאוכל להתייצב לטיפולים ככל שיידרש, ואחר כך כשהריתי העבודה מהבית הבטיחה שאוכל להיות נוכחת ודומיננטית בגידול הילדים ככל שארצה, ואחר כך, כשהילדים גדלו, כבר התרגלתי לאורח החיים הזה. התמכרתי לשקט, ולבדידות המזהרת של שעות היום. התמכרות כבדה. כל כך כבדה, שזה לא נעצר שם. ככל ששהיתי פחות בחברת אנשים, כך  -הוקוס פוקוס- קטן עוד יותר הצורך שלי לשהות בחברת אנשים. מעגל קסמים שנמשך עשרים ואחת שנים ובסופו מספר האנשים סביבי הצטמצם והצטמצם עד שאי אפשר לצמצם אותו יותר.

*

ואני חושבת לעצמי לא פעם, מה דפוק אצלי? מדוע אנשים אחרים כל כך נהנים מהקשרים החברתיים שלהם, מפתחים, מטפחים ומתחזקים אותם, ואילו אצלי זה אחרת? מדוע אני מתעייפת? כמובן שמדי פעם מתהוות נסיבות אין ברירה, נסיבות בהן אני מחוייבת לפגוש אנשים באירועים כמו חתונות, לוויות, ארוחות חגיגיות עם קולגות של בן הזוג, מפגשים עם החברים שלו ובנות זוגם – תמיד השיחה משעממת אותי למוות ואני מייחלת לרגע שכל זה ייגמר. נושא השיחה העיקרי הוא לרוב היבטים צרכניים/נהנתניים של הקיום האנושי, קניתי-את-הייתי-ב, ומעבר לזה – בעיות בעבודה, וריאציות כאלה או אחרות על יחסי אנוש, פכים קטנים מהווי בית הספר של הילדים (ועכשיו השירות הצבאי, בקרוב הטיול שאחרי הצבא, אוניברסיטה ונכדים) וכולי. כל כך לא מעניין. אני מעדיפה פי אלף לקרוא ספרים, שעוסקים באותם נושאים בדיוק, אבל איכשהו הספרים מענגים אותי מאד. מאד מאד. ואני לא מצליחה להבין למה אני לא מצליחה להתעניין במחשבות של האנשים שמולי, משכילים ואינטליגנטיים בדרך כלל, ומעדיפה לקרוא עליהן בספרים שכתבו זרים מוחלטים (או לצפות בסרטים, או להקשיב להרצאות במגוון תחומים של הידע האנושי).

*

(אולי בגלל שהספרים, בדויים ככל שיהיו, כנים יותר? במילים אחרות, הספרים מצליחים איכשהו לגבש מתוך הרעש איזו אמת בהירה ומרוכזת, שנעדרת מהיחסים שלי עם בני אדם אמיתיים. תמיד יש שם בינינו איזה קיר בלתי עביר, איזו שכבת אבנית עכורה שלא מאפשרת מבט צלול באמת, מבט חף, גם אצלי וגם אצלם)

*

בכל אופן, בימים האחרונים נתקלתי בתשובה נוספת אפשרית לשאלה שמציקה לי, תשובה מהממת לחלוטין. זה היה במסגרת הרצאה ששמעתי, של ד"ר שלמה מנדלוביץ' מנהל המחקר במרכז הרפואי שלוותה. ד"ר מנדלוביץ' מעלה במבוא להרצאה שלו תיאוריה מבנית נועזת בנוגע למבנה נפש האדם, ואשרטט את קוויה באופן כללי ומי שרוצה להתעמק בזה מוזמן להקשיב להרצאה עצמה.

*

ובכן, הד"ר מציע "להפסיק לחשוב על העצמי (של כל אחד מאיתנו) כדבר מה אָחוּד, גרעיני, ולהתחיל לחשוב על העצמי כמרובה". כלומר, ההצעה שלו היא להתייחס אל המרחב התוך-נפשי של כל אחד מאיתנו כמאוכלס ביותר מעצמי אחד, הרבה יותר, וכל אחד מהעצמי-ים הללו מאופיין במערך שלם של תכונות המאפיינות אותו: התנהגותיות, רגשיות, קוגניטיביות, ערכיות, דחפיות וכיוצא בזה. בשפה פשוטה – הנפש מורכבת ממערך רב-משתתפים של עצמי-ים השונים זה מזה.

מה שעוד יותר מרהיב בתיאוריה הזו היא המחשבה שאין עצמי אחד ראשוני "אמיתי" שיושב במרכז שליטה ומנווט את כל האחרים. לא. כל מופע של עצמי כזה או אחר הוא תלוי הקשר, או במילים שלו "העצמים המרובים נוצרים בתוך ומתוך האינטרקציה שבין העצמי לבין האחר, שיכול להיות זולת ממשי, זולת דמיוני, חפץ או רעיון." – הוא קורא לזה מופע הקשרי, כלומר העצמי שמופיע ברגע מסויים הוא תולדה של הֶקשר ברגע ספציפי.

אם כך, עולה השאלה, מי מארגן את המופע המתחלף? מי קובע איזו דמות תעלה ותגיב למתרחש ברגע מסויים?

התשובה שהד"ר מציע לשאלה הזו היא תשובה שהפתיעה אותי עד כדי שמיטת לסת – אם המרחב התוך-נפשי מורכב מעצמיים מרובים, אולי צריך להתייחס אל הסביבה הזאת כאל מרחב חברתי, הנענה לכללי משחק שחלים על כל מרחב חברתי שמוכר לנו, כלומר היחסים בין העצמי-ים השונים מתבססים על אמנה חברתית כלשהי.

האמנה החברתית (הובס, לוק, רוסו) היא עיסקה שמאפשרת כינון חברה מודרנית. כל אמנה חברתית מתבססת על הסכמה של הפרטים המרכיבים את החברה – כולם כפופים לכפייה משותפת, ובתמורה נהנים מזכויות אזרח. אבל לפני שמושגת ההסכמה הזו הפרטים המרכיבים את החברה חייבים להתגבש סביב גרעין אחד משותף – נרטיב – סיפור מרכזי שיארגן את החוויות והזכרונות של הפרטים בחברה באמצעות סיפורים, מיתוסים והסברים.

אם חוזרים להסבר של המבנה התוך-נפשי, הרי שגם היחיד זקוק לנרטיב מאחד, כזה שניתן לגזור מתוכו אמנה חברתית כופה אך מאפשרת. במקרה כזה הנרטיב יבטא מצב-על, החורג מעבר לתצורות המשתנות ויספק מעין חוט שזור שמחבר את כל התצורות כולן. ד"ר מנדלוביץ' הדגים לגבי עצמו, שמה שמגדיר אותו, כלומר הנרטיב שלו הוא היותו פסיכיאטר אבל התצורה שבאה לידי ביטוי משתנה בהתאם לנסיבות – לעיתים תקיף, לעיתים חלש, לעיתים רווי רגשות אשם.

המשך ההרצאה פחות עניין אותי, כי הוא עבר לעסוק בהפרעת אישיות גבולית שלדעת הד"ר נובעת מהעובדה שאותו סיפור מרכזי נחוץ נמצא מפורק או חסר, כלומר הסובלים מהפרעת אישיות גבולית לא מצליחים להתגבש סביב גרעין זהות אחד שממנו יתפצלו תצורות העצמי השונות, וכל המערך משתבש ונוטה לכאוטי.

*

אז תיכף ניסיתי למפות את התצורות העיקריות שלי – אשת משפחה, אשת מקצוע, התצורה החרדתית, התצורה הילדותית, התצורה הזועמת, התצורה המינית, התצורה הקוראת והכותבת. לכל אחת מהתצורות האלה יש מערך שלם ואופייני של תכונות, שלעיתים עומד בסתירה לתכונות של תצורות אחרות.

*

לגבי הנרטיב המאחד, אני לא יודעת להגדיר אותו במילה אבל חשה בבירור בקיומו. לתחושתי, הסיפור המרכזי הפנימי שלי כל-כך מהודק וסגור, שכל התצורות הפנימיות שוהות בתוכו בנינוחות כך שהאינטרקציה הפנימית ביניהן מחליפה את הצורך שלי באינטרקציה דומה עם דמויות מן החוץ. פעם קראו לזה בפשטות "עולם פנימי עשיר."

*

אבל את הכתיבה של פרננדו פסואה, למשל, אף פעם לא הצלחתי לחבב. בעיניי הוא כזה טרחן.

*

בעצם כתבתי את הפוסט הזה כי רציתי שמישהו יסביר לי, אם אפשר, מה לדעתכם אני מפסידה כשאני מוותרת על אינטרקציה חברתית?

(במובן המקובל. כי גם בלוג הוא אמצעי לאינטרקציה חברתית מוגבלת מאד)

עוד תרגיל בריקנות

כל הערב חיפשתי ברחבי הבית את "אושר סמוי" של קלריס ליספקטור, אבל הספר לא נראה בשום מקום. זה לא מפתיע, כי ספרים שאני אוהבת אני מניידת אתי כל הזמן, נניח כמו כוכב-לכת שסוחב איתו את הירחים שלו – אם כי למרבה הצער ובניגוד לכל כללי הפיזיקה, אני יכולה לנטוש פתאום ירח או שניים (ליקוי מהותי ביותר). אחרי חיפושים נרחבים נאלצתי להודות שאין לי צל של מושג היכן הנחתי אותו – בחדר השינה או באמבטיה, בסלון או בחדר העבודה. לא נותר לי אלא להשלים עם האובדן ולקבל את הדין. אין ספק שנעשה פה צדק פואטי, אם כי אכזרי – לחפש ספר שמטפל בריקנות ובמקומו למצוא ריקנות. 'אושר סמוי' הוא קרוב לוודאי הספר הכי אהוב עליי בעולם, ו'תלאותיה של סופי' הוא הסיפור הכי הכי אהוב מתוך הספר הכי אהוב. בסיפור ישנו תיאור מדוייק של סוג הריקנות בו רציתי לעסוק, מזל שנזכרתי שאת הציטוט עצמו נצרתי מזמן על גבי סיליקון משובח. תיכף.

זה קצת מטופש לתאר בקצרה את עלילת הסיפור כי אצל ליספקטור העלילה היא החלק הכי פחות חשוב, אבל נדמה לי שהנימוס מחייב שאעשה מאמץ מסויים בכיוון. ובכן, 'תלאותיה של סופי' מספר על תלמידת בית ספר שמציקה בהתמדה למורה שלה, בלי שום סיבה מובחנת. יום אחד המורה מבקש מתלמידי הכיתה לכתוב חיבור, והחיבור שהיא כותבת כלאחר יד טומן בחובו רגע של התגלות דווקא עבור המורה, והוא כל כך נפעם ממה שכתבה עד שהוא מתגלה בפניה אחרת פתאום, וזה רגע כמעט מיסטי בו הוא כמעט נולד מול עיניה המביטות בו בהשתאות ילדותית מבועתת. התיאור של הריקנות תופס רק חלק זעיר מהפיסקה, אבל המהלך התיאורי המתפתח כל כך יפה שאני לא מסוגלת להתאפק וחייבת לצטט הכל:

"אני לא יודעת איך לספר את זה. אני הייתי ילדה סקרנית מאד, ולמרבה חיוורוני, ראיתי. סמורה, כמעט מקיאה, אף על פי שעד היום אני לא ממש יודעת מה ראיתי. אבל אני יודעת שראיתי. ראיתי עמוק כמו בתוך פה, לפתע ראיתי את תהום העולם. מה שראיתי היה אנונימי כמו בטן פתוחה לקראת ניתוח מעיים. ראיתי משהו מתהווה על הפנים שלו – המצוקה שכבר נקרשה טיפסה לו בעמל רב עד לעור, אבל הדבר הזה, שמתוך פורענות אילמת נתלש מן השורש, הדבר הזה עדיין כל כך לא דמה לחיוך, כאילו הכבד או כף הרגל ניסו לחייך, אני לא יודעת. מה שראיתי, ראיתי כל כך מקרוב, שאני לא יודעת מה ראיתי. כאילו העין הסקרנית שלי נצמדה לחור המנעול והזדעזעה כשנתקלה בצד השני בעין אחרת צמודה ומביטה בי. אני ראיתי בתוך עין. מה שהיה בלתי-מובן כמו עין. עין פקוחה עם הג´לטין המתנועע שבה. עם הדמעות האורגניות שלה. העין בוכה מעצמה, העין צוחקת מעצמה. עד שהמאמץ של האיש הושלם במלוא הקשב, ובהבעת נצחון ילדותית הוא הראה, פנינה שנשלפה מתוך הבטן הפתוחה – שהוא מחייך. אני ראיתי גבר עם קרביים שמחייך. ראיתי את החשש המופלג שלו שמא ישגה, את השקידה של תלמיד אטי, את חוסר-המיומנות כאילו נעשה פתאום שמאלי. בלי להבין, ידעתי שמבקשים ממני לקבל את ההתמסרות שלו ושל הכרס הפתוחה שלו, ושאני אקבל את משקלו של הגבר הזה. הגב שלי ניסה נואשות לפרוץ את הקיר, נרתעתי – היה מוקדם מדי בשבילי לראות כל-כך הרבה. היה מוקדם מכדי שאראה איך נולדים חיים. החיים בלידתם היו מגואלים בדם הרבה יותר ממיתה. המיתה בלתי-נקטעת. אבל לראות חומר דומם מנסה להזדקף לאט כמו מת-חי גדול…ראיית התקווה עוררה בי בעתה, ראיית החיים עוררה בי בחילה. ביקשו יותר מדי מהאומץ שלי רק מפני שהייתי אמיצה, ביקשו את הכוח שלי רק מפני שהייתי חזקה. "אבל מה אתי?" צעקתי כעבור עשר שנים בגלל אהבה אבודה, "מי יבוא אי-פעם לקראת החולשה שלי?" אני הבטתי בו מופתעת, ולעד לא ידעתי מה ראיתי, מה שאני ראיתי עלול היה לסמא את עיני הסקרנים"

המשפט האחד שחיפשתי הוא, "ראיתי עמוק כמו בתוך פה, לפתע ראיתי את תהום העולם."

אני יכולה להסביר את המשפט הזה, אבל למה לי אם מונק כבר צייר את זה קודם:

לרוב אנחנו סגורים בפני הזולת, סגורים גם במובן המילולי – מציגים רק את המעטפת ואי אפשר להביט לנו [לתוך הגוף], אלא במקרה של פציעה. אנחנו לא בדיוק יודעים מה מתרחש שם, בתוך סוד הרקמות, ומדחיקים את המחשבה על הבשר שלנו בעת שאנו באים במגע עם נתח בשר לבישול. המקרה הפרטי של צעקה הוא חריג – הפה הפעור לרווחה מזמין מבט, והמבט נופל פנימה, לתוך תהום. אצל מונק הוא לא רק נופל פנימה אלא נופל ומתערבל, מתערבל ונופל.

בסוגריים אפשר להזכיר כאן גם את סצנת הסיום המבהילה של הסרט "הדייר" של פולנסקי, שללא ספק מצטט את מונק. המצלמה מתקרבת אל פנים חבושות, רק העין והפה חשופים. ואז – פה נפער, הצעקה נשמעת, והמצלמה צוללת פנימה, אל המקום ממנו בקע הקול, עמוק עמוק לתוך החושך. קאט.

פולנסקי כמו מציג לידה הפוכה, מעבר בתעלה שבקצה האחר שלה ממתין חושך. אגב, מצאתי ביוטיוב גירסה מלאה של הסרט. לכל המעוניין.

במובן הרחב יותר, בפה פעור לרווחה הזולת מציג בפנינו את ריקנותו, ועצם ההצגה היא כבר תביעה עזה מאין כמוה למילוי החלל. נעשינו שותפים על כורחנו. הפתרון של פולנסקי הוא פסימי, הגיבור המתבודד שלו מוכיח שאי אפשר למלא חלל אצל האחר, והוא מותיר את התביעה מהדהדת, תוך טיפוח רגשות אשם אצל שכניו המתנכרים של הגיבור ואצל הצופים.

אבל לפעמים גם בריקנות יש הצעה זהירה לגאולה, דרך האמנות למשל. אני מתכוונת לדוד גרוסמן ב"עיין ערך אהבה", שטיפל באותו חלל עצמו, באותו ציור עצמו, באותה תביעה בלתי אפשרית, ויכול לה, באמצעות דמותו של ברונו שולץ, הסופר הנערץ עליו –

"מרגע שראה ברונו את תמונת 'הזעקה' בגלריה 'ארטוס הופ' הבין מה אירע שם על הבד: ידו של הצייר החליקה. מונק לא היה מעז לתכנן ליצור שלמות שכזו. יכול היה רק לנחש אותה. להתיירא מפניה או להיות נכסף אליה. לא ליצור אותה בכוונה תחילה. ברונו, שבעצמו צייר וכתב, ידע זאת היטב ובדאבון-לב: הרי הוא התגעגע כל חייו אל היום שבו – כדבריו – ישיל העולם את עורו וייצא מקשקשתו כמו לטאה מופלאה. 'העידן הגאוני', כך כינה ברונו את היום הזה. ועד אז, הזהיר, אל לנו לשכוח שהמילים שאנו כותבים בהן אינן אלא קטעים עלובים של סיפורים קדמוניים נצחיים; שאנו כולנו בונים את בתינו – בדומה לברברים – משברי פסלים וצלמי אלילים עתיקים, מפירורי מיתולוגיות כבירות.(…) ברונו ידע: שלמות כמו זו שמצא מונק נחשפת לעינינו רק מתוך מקרה או טעות. מישהו התרשל אי שם, מישהו הסיח דעתו לרגע, והאמת הודלפה למקום הלא נכון.(…) תוך כדי הליכה על הרציף הוא (ברונו) עוצם את עיניו וחוזר בליבו על המעשה שלו בגלריה: מדלג במהירות מעל לשרשרת הברזל ונושק לתמונה. (…) השומר המנומנם בגלריה ננער בבהלה ושרק בכל כוחו במשרוקית. במרוצה בא שומר נוסף, ושניהם משכו אותו מתוך תחום התמונה לתחומם. אז החלו להכות אותו בשתיקה ובדייקנות וכאילו בלי כעס. על התמונה התהווה כתם קטן של רוק. ברונו החטיא את פיה של הדמות הזועקת: הוא נשק רק לאחד מאדני העץ של הגשר. אבל גם בכך היה די. היתה זו פעולת החייאה פשוטה: הנשמה. וברונו ניצל."

הניסיון לפתור את הזעקה באמצעות מחווה נגדית של נשיקה – גאוני בעיניי. ברונו אמנם נכשל, ומפספס את הפה הזועק – כי אי אפשר באמת למלא את החלל של הזולת, אפשר רק לנסות, בקירוב, להגיע הכי קרוב שאפשר באמצעות גשר שנמתח – אבל "גם בכך היה די", עצם הניסיון והכוונה מספיקים. הפי אנד.

*

לא. לא יודעת. זה הרבה הרבה יותר מורכב.

*

אני לא מצליחה להבין הרבה ממה שהיא אומרת, אבל מהפנט להביט בזה. החל מ 02:56 Not I  מאת סמואל בקט

*

תוספת עוד יותר מאוחרת – במחזה Not I מאת סמואל בקט הדוברת היא אישה בת שבעים, שננטשה בלידתה וגדלה במוסדות. אותה אישה עברה סאגת חיים מלאת סבל, וכל שנותיה הייתה אילמת מתוך בחירה. בגיל שבעים תוך כדי טיול בשדה היא מתחילה פתאום לדבר, והמחזה הזה מציג את הפה המדבר שלה על במה מוחשכת, מוארת באור קלוש. בנוסף לפה ניצבת עוד דמות עטופה שחורים בצד הבמה, שתפקידה מסתכם בארבע מחוות תנועתיות של הבעת חמלה, באמצעות הנפת הזרועות לצדדים והפלתן, בעוצמה פוחתת, כך שהתנועה האחרונה כמעט אינה מורגשת.

גם בעברית המונולוג לא קוהרנטי במיוחד, אעתיק מתוכו קטע –

"…נוכחה…שמלים באו…רק לתאר!…מלים באו…קול שלא הכירה…בתחילה…זמן כה רב מאז נשמע…אז היה עליה להודות לבסוף…לא היה יכול להיות אלא…שלה עצמה…קולות הגאים מסויימים…שלא שמעה אף פעם…במקום אחר…כך שאנשים היו בוהים בה…בפעמים הנדירות…פעם או פעמיים בשנה…תמיד חורף מוזר מאד…בוהים בה באי הבנה…ועכשיו השטף הזה…שטף בלתי פוסק…היא שאף פעם לא…להפך…ממש ללא אומר…כל ימיה…איך החזיקה מעמד! אפילו    קניות…יוצאת    לקניות…מרכז   קניות   סואן…סופרמרקט…רק למסור את הרשימה…עם הסל…סל קניות שחור ישן…אז עומדת שם ומחכה…מי יודע כמה זמן…באמצע ההמון…ללא ניע…בוהה בחלל…פה חצי פתוח כרגיל…עד שהיה שוב בידה…הסל שוב בידה…אז לשלם וללכת…אפילו לא שלום ולהתראות…איך החזיקה מעמד! ועכשיו השטף הזה…לא תופסת אפילו את חציו…לא רבע…שום מושג…מה היא אמרה…רק לתאר!

(מתוך "לא אני", סמואל בקט מחזות, תרגם שמעון לוי, בהוצ' אוניברסיטת תל אביב)

"אין פסקי הלכה לקולנוע" (רמה בורשטיין בראיון לאיילת שני)

הסרט 'למלא את החלל' הוא סרט שזכה לשבחים ולפרסים, ובכל זאת כשסיימתי לצפות בו חשתי אכזבה מסוימת – הסרט אמנם יפה מאד לעין, הצילומים מרהיבים ממש, אבל הסיפור לא הגיע אליי ונשארתי מרוחקת ואפאטית. יצאתי מהאולם מלווה בתחושת צרימה עקשנית אבל לא ידעתי לדייק את זה, והצרימה נותרה עמומה. אחר כך חשבתי שאולי המקור לאי-הנחת נעוץ בעובדה שהחברה החרדית היא חברה מאופקת מאד (באחת הסצנות הראשונות בסרט האחות הבכורה מייעצת לצעירה להקפיד על איפוק). מכיוון שהסרט נאמן לנקודת המבט החרדית, הוא בהכרח חייב להתמקד במחוות מינוריות, תוך שמירה על איפוק מקסימלי – מגבלת הצניעות מחייבת את הבמאית להציג גם רגעים של חוסר איפוק באופן מאופק ומרומז בלבד, וזו בעייה (בעיקר עבור צופות חילוניות המכורות לקתרזיס). המשכתי להתקשקש עם זה עוד. בפער שנפער בין ההתלהבות הגלובאלית מהסרט לבין ההסתייגויות שלי התגלגלתי קצת יותר משבועיים; משהו התחבא שם בפנים, הרגשתי את זה רוחש ומתנועע, אבל נמנע מללבוש צורה – וזה שיגע אותי. הייתי נחושה להבין את מבנה העומק של היצירה, אולי בדרך זו אוכל לפתור אותה לעצמי.

למה?

הכל בגלל העדשה.

יש טקסטים שמספיק לקרוא פעם אחת על מנת שייחרתו בשורשי נשמתך. כזה הוא המאמר של הירשפלד על רעייתו בתיה גור זכרונה לברכה, שהתפרסם ב"הארץ" במלאת שלושים למותה, ובמיוחד קטע מתוכו שעסק באגדה "הנסיכה על העדשה":

"לפני 27 שנים החל הוויכוח על "הנסיכה על העדשה". אני טענתי שהיא מפונקת. אני שבאתי מעולם המושבות ועבודת הכפיים חשבתי, אולי דיקלמתי, שאדם ואשה בכלל זה, צריכים לישון בכל מקום ובכל תנאי. בתיה אמרה שהנסיכה היא הצודקת: הנסיכה היא האדם הנכון. וכי הסיפור עוסק בכלל באמו של הנסיך: האם היא המחפשת אשה הראויה לבנה, ובמקום מבחן הנעל העדינה של סינדרלה היא מעמידה מבחן אחר, חכם במיוחד – מבחן של רגישות: האם האשה יכולה לחוש במכשול, בעוולה, בעקום העקוב, גם מבעד לעשרה מזרנים חוצצים? האם היא יכולה לישון כשמשהו מעקם את עולמה?"

חשבתי שאם אני מבקשת לפענח את הסרט, עליי לחפש בו את העדשה שלי – את אותו רמז זעיר שנחבא במעמקי המזרנים, את מה שגרם לי להמשיך ולהתהפך בחוסר מנוחה.

עלילת הסרט, למי שלא הספיק ועבור מי שאינו מתכוון להספיק: שירה, נערה חרדית, הגיעה לפירקה והמשפחה עסוקה בהליך השידוך. לפתע נחת עליהם אסון – אחותה הבכורה של שירה מתה במהלך לידה, מותירה אחריה תינוק חי, מרדכי שמו. חודשים אחדים חולפים ויוחאי האלמן מבקש לעצמו שידוך, אשה שתשמש גם כאם מסורה לילדו. עולה הצעה להשתדך לאלמנה בלגית, אך אמה של שירה ממאנת להשלים עם הרחקתו של נכדה הראשון. האם מנסה לשכנע את שירה הצעירה להינשא ליוחאי האלמן, ומכאן הסרט ממשיך ומלווה את הלבטים של כל הצדדים המעורבים, עד לסופו.

אם הרצון להישאר בקירבת התינוק מרדכי הוא שמחולל מלכתחילה את המהלך העלילתי, כך חשבתי לעצמי, איך יתכן שכמעט ואין צילומי תקריב של הפעוט (מול אינספור תקריבים של כל האחרים)? שאין מפגנים מפורשים של חיבה מצד סבתו? שהתינוק מצולם כמעט תמיד ממרחק, או מגבו, וכשהוא בוכה מנענעים אותו על הכתף באופן מכאני, בלי חמימות? שהוא עובר מיד ליד כמו חפץ, עטוף כחבילה? הרי בכל סרט אחר היו מנצלים את פגיעותו הזכה של התינוק הרך על מנת לגרד קלוז-אפ של אמפתיה מהצופים, ואילו הבמאית רמה בורשטיין מתעקשת שלא לעשות זאת. הנה הצרימה, השיבוש – חוסר התאמה בין העלילה הרשמית של הסרט לבין מה שמוצג בו בפועל. פער בין הטקסט – שמדבר על הרצון להיות בקירבת התינוק בכל מחיר – לבין תמונה שאמורה לייצג את הטקסט אך במקום קירבה מציעה ניכור ועוד ניכור. ועדיין הרגשתי שזה לא מספיק. שיש בסרט עוד גילויים שממתינים לי, אם רק אדע לשנות את נקודת המבט האוטומטית שלי.

הסרט מציג את נקודת המבט של האישה החרדית, מהלך נועז למדי בהתחשב בנסיבות. במרחב הפומבי הישראלי נקודת מבט זו כמעט שאינה באה לידי ביטוי – הפומביות החרדית היא לרוב גברית, רשמית, ציבורית. קולו של הגבר החרדי נשמע ברמה, פחות או יותר, והאישה החרדית מושתקת כי קול באישה ערווה וכבודה של בת מלך פנימה אז תהיי צנועה ותשתקי. הקיום החרדי בא לידי ביטוי גם כנוכחות תרבותית דרך מדף הספרים, באמצעות מדפים עמוסים בטקסטים שמפרשים את הקיום, כך שהנוכחות הגברית החרדית היא בין השאר גם נוכחות מצטברת של טקסטים (יהדות אורתודוקסית, לפני הכל, היא עיסוק אובססיבי בטקסט). הבנתי, שאם אני רוצה להיצמד לנקודת המבט הנשית, אני חייבת "לנקות" מתוך הצפייה שלי את הטקסטים עצמם, להישאר רק עם התמונות והצלילים. כך עשיתי.

אבל לפני כן –

לפני שבוע פורסם ראיון מקיף עם רמה בורשטיין, קראתי אותו מרותקת. רמה היא אישה מאד לא שגרתית, מבוע של כריזמה טורפנית, ועדיין כאישה חילונית התקשיתי להכיל אמירות כמו –

"ניגשתי לרב עם רעיון, אמרתי וסתרתי תוך כדי. ואמרתי שאני רוצה ואני לא יודעת אם אני מסוגלת, ושאני רוצה להתעסק ביחסים. זו דרישה. זה השער שלי, נקודה, ידוע." (בתשובה לשאלה איך קיבלה אישור לעשות סרט)

וגם

"הוא (=הרב) שם את בעלי כמישהו שצריך לקרוא ולהחליט שזה בסדר, ולפני כמה זמן הוא רצה לקרוא את התסריט, כי מתקשרים אליו הרבה אנשים. רצה להבין בדיוק במה מדובר. הוא קרא שני עמודים ואמר, זה לא בשבילי. סגר ושם את זה בצד."

מישהי עד כדי כך סוערת כמו רמה בורשטיין, אישה כל כך צבעונית וגדושה – איך היא מתפקדת בתוך סיר הלחץ של כל האילוצים והאיסורים וההשגחות? הדואליות הזו חייבת לבוא לידי ביטוי ביצירה שלה, גם אם במאמר היא חוזרת ומצהירה על שלמות. מרד, ולו קטנטן, חייב למצוא לו נתיב מילוט החוצה (כל אחת מאיתנו נושאת את העדשה שלה כמו תכשיט יקר). ביצירה שלה חייב להיות רובד חתרני, כזה שיערער מבפנים על הכליאה בתוך טקסט נוקשה של גבריות. על דעת עצמי החלטתי שיש לסרט רובד לא-מודע, דהיינו כל מה שמתגלה מעבר לטקסט המפורש, וששם עליי להמשיך ולנבור באופן הרבה יותר רציני. כל סרט הרי מורכב משכבות של ביטוי, והטקסט הוא רק שכבה אחת. לרוב שוררת הרמוניה בין התמונה לטקסט, אבל לא תמיד זה כך. צריך לבדוק את השכבות האחרות, צריך פשוט להשתיק את הטקסטים כדי לחשוף את מה שהטקסט מסתיר.כשעשיתי את זה הכל כבר צץ בבת אחת ובשפע מסחרר:

– אחת הדמויות המשניות בסרט היא דמות הדודה הנכה, חסרת הידיים, שרוולים ריקים משתלשלים משני צידי גופה. הגופניות חסרת הידיים כל כך משובשת, שהיא צועקת מטפורה. מטפורה של חוסר אונים ותלות נשית, מצד אחד, ומאידך – דווקא העובדה שלא נישאה מעולם מאפשרת לה לומר את כל מה שעולה על רוחה. עצם הנוכחות הבולטת שלה בתוך קהילת הנשים מצביעה על כך שגם הנשים הנשואות הן כמוה, כלומר חסרות ידיים (מטפוריות). יש פה גם משחק ויזואלי יפה על הביטוי 'ביקש את ידה', או 'נתנה את ידה' – אין לה ידיים, לכן היא רווקה. אף על פי כן הדודה מתהלכת בכיסוי ראש, כדי לא להצטייר כחריגה בין הנשים האחרות, כאילו כיסוי הראש הוא שיפתור את החריגות שלה.

– דמות משנית נוספת היא של החברה אדומת השיער שמתקשה למצוא שידוך. בהמשך הסרט היא מתפשרת על נישואים עם חתן מבוגר מאד ולא אטרקטיבי, העיקר להיפטר מעול הרווקות ומועקת איחולי ה'בקרוב אצלך'. בסצנות שלאחר חתונתה היא ממשיכה להופיע ללא כיסוי ראש, כששיערה הטבעי האדמוני עדיין מעטר את ראשה ובולט מאד בנוכחותו. קשה לי להאמין שהבמאית 'שכחה' לשים לה כיסוי ראש, שיערה לוהט למרחוק. סביר להניח שמובלעת כאן אמירה חתרנית אודות הנישואים החיצוניים, שנערכים מהסיבות הלא נכונות.

– בתחילת הסרט, המפגש המתוכנן הראשון של שירה עם מועמד לשידוך נעשה בסופרמרקט. שירה ואמה מציצות בו מבין המדפים, בוחנות אותו במדוקדק ומונות את תכונותיו של המיועד, משל היה גם הוא מוצר על המדף.

– שירה מתפרנסת כנגנית אקורדיון בשיעורי ריתמיקה הנערכים בגני ילדים. באחד השיעורים היא מנגנת מנגינה עליזה והילדות רוקדות, אך לפתע כמעט מאליה מתחלפת המנגינה השמחה במנגינה אחרת, מלאת יגון, והילדות מפסיקות לרקוד ונאספות סביבה ומביטות, כששירה מכונסת בתוך עולמה ומאפשרת למוסיקה להביע את תחושותיה. בכך היא שוב עוקפת את מלכודת המילים ומצליחה להביע את עצמה.

– האנקדוטה המשונה והמקסימה אודות תנור האפייה – בני המשפחה מגיעים אל הרב להתייעצות חשובה בשאלת השידוך בין שירה ליוחאי. מחוץ לחדר נשמעים קולות נרגשים של אישה מבוגרת, שמתעקשת להתקבל אצל הרב עכשיו ומייד. היא מקימה מהומה, מתעקשת שהעניין דחוף והרב נעתר לה לבסוף ומקבל אותה. מסתבר שהיא מבקשת להתייעץ עם הרב בנוגע לתנור אפיה שהיא מעוניינת לרכוש, הקודם התקלקל… הרב מוליך אותה אל מטבחו, ומציג בפניה את התנור בו הוא משתמש, מונה את מעלותיו כאיש שיווק מיומן. גם כאן מובעת ביקורת סמויה, על התלות המוחלטת של אנשי הקהילה בסמכות הרבנית, ובנוסף מתבצע כאן עוד מהלך של השעיית האמון בטקסט כאמצעי להבנה, כי הדיאלוג בין הרב לבין האישה הוא תלוש ומופרך במידה יוצאת דופן בהשוואה לסצנה שקדמה לו.

האישה שמבקשת להביע עצמה שלא דרך מילותיו של הגבר נדרשת להשתחל בין המילים. החתרנות בסרט היא זרם צדדי, איטי אבל עיקש, של מחוות גופניות ושיבושים. לא דרך המילה, המילה היא ההסוואה המושלמת, אלא דרך החלל שבין מילה למילה.