שארית

מטר שמונים וחמש שמעה במהלך חייה לא מעט סיפורים על אנשים שהסתגרו בביתם, ייתכן שאפילו ליקטה אותם בתשומת לב: הווארד יוז, מיליארדר, ובדרך כלל מקובל להוסיף לצד שמו גם את התואר "אקסצנטרי", או לכל הפחות להדגים בכוריאוגרפיה פשוטה אך אפקטיבית תנועה בה האצבע המורה מתברגת הלוך-חזור בצמוד לרקה; וישנו גם מה שמו, הסופר שכתב את "התפסן בשדה השיפון", שהצלחתו הכבירה ופרסומו הרב העיקו עליו מאד וחיזקו את נטייתו להתבודד, נטייה אותה מימש במלואה למגינת ליבם של מעריציו ברחבי הגלובוס; וכמובן השבדית הסגרירית מהוליבוד, זאת שלא צחקה כמעט אף פעם, ועליה מספרים שפרשה בשיא ולא יצאה מביתה חמישים שנה. חמישים שנה! הדעת לא תופסת. הדעת גם מסרבת להבין איך אפשר לקום יום אחד, ולטרוק את הדלת בפרצוף במין סלאמאת חד-משמעי ומהדהד שכזה. אפשר היה לחשוב שלכל הפחות פה בארץ זה לא יילך כל-כך בקלות, אנשים פה הרי לא יאפשרו למישהו להתפוגג לו סתם כך, ואם רק תנסה חביבי לאבד את ההכרה על איזו מדרכה או להסתגר בבית חמישים שנה תהיה בטוח שמייד יצוץ מי שידאג להציל אותך, ובמקרה הצורך גם לשלוף אותך החוצה מד' אמותיך בנזיפה רכה – נניח, אדון וועד בית בסבב הדו-חודשי שלו, ואם לא הוא אז קרוב לוודאי המשפחה שתתייצב אצלך בחגים, עם אותם סירים ואותן פשטידות צמיגות דלות-טעם ואותן בדיחות עבשות לקינוח, ולפני כן ודאי יימצאו חברים שיקפצו לראות מה נשמע אצלך מבלי להודיע מראש, סתם כי עברו בסביבה – ובכל זאת, ולמרות זאת, גם אצלנו הצטברה רשימת מתבודדים די מכובדת משלנו, צנועה אמנם באורכה אך משובחת, ובראשה זמר אחד ענק ומופנם, וראש ממשלה נערץ ועצוב, ומי יודע כמה עוד, אחרים, כאלו שההיעלמות שלהם לא הייתה עד כדי כך רועמת, ועליהם בהחלט אפשר לומר שנעלמו בקול ענות חלושה (לחלקם יש מן הסתם סיבה מוצדקת). מטר שמונים וחמש חושבת שמבין כל המקרים עליהם שמעה, ההסתגרות החביבה עליה ביותר היא זו של זמרת האופרה – היפהפייה, כך אומרים – שהסתגרה עשרים שנה בביתה ברחוב קלונימוס, והתפרנסה משיעורי פיתוח קול שניתנו אך ורק באמצעות הטלפון. אולי יפהפיות נוטות להסתגר יותר מאשר אחרים, בעיקר כשהן, איך לומר את זה בעדינות, צוברות וותק. בגילה, למטר שמונים וחמש כבר פחות אכפת מהעניינים הללו. היא יודעת שיופי הוא שילוב אקראי בין גנים, וזהו זה. גם כיעור, אגב. (ידיעה אין פירושה השלמה).

מטר שמונים וחמש מכירה אנשים שאומרים שמפון במקום שמפו ודוש במקום טוש, וכמו כולם גם היא נהנית לנעוץ מבטים בזוגות ישישים שאוחזים ידיים בזמן טיול שקיעה לאורך השדרה. מה עוד אפשר לספר עליה? שירים רוסיים ישנים בליווי אקורדיון מעלים בעיניה דמעות, איך לא, דמיון מפותח תמיד היה לה, אבל גם  מספיק שכל ישר והבנה שאם קצה של מטאטא מציץ מתחת לגלגל הקדמי של מכונית, אין פירוש הדבר בהכרח שלפני רגע נדרסה מכשפה. אם כן נורמאלית, פחות או יותר, למעט עניין השינה המופרזת והגובה המופרז. מטר שמונים וחמש זה לא גובה בשביל בחורה, בעיקר כשהדרישה המקובלת בציבור היא להפגין שבריריות מעודנת למשעי. יחד עם זאת, השנים לימדו אותה להתייחס אל גופה  באופן ענייני, כמעט סלחני אפילו. הנה: גוף הוא מקבץ איברים המשתדלים ככל יכולתם לפעול יחד מתוך הרמוניה סבירה. לא תמיד זה מצליח. (העיקר ההשתתפות?)

כבר בגיל ההתבגרות הצטיידה מטר שמונים וחמש בדעות נחרצות. לאחר ההשוואה הבלתי נמנעת בינה לבין נערות אחרות, ופער מדיד בן שבעה עשר סנטימטרים בממוצע, אם לא יותר, לרעתה – לא נותר לה אלא להיכנס למיטה ולישון. היום, משעברו לא מעט שנים מאז, היא כנראה האישה שצברה לזכותה או לחובתה הכי הרבה שעות שינה על פני כדור הארץ (למעט חולים בשלבים מתקדמים של מחלת הטריפנוזומיאזיס האפריקני). האם כיעור הוא מחלה חשוכת מרפא? קרוב לוודאי שנמנמה במהלך רוב שנות גיל ההתבגרות, מי זוכר, זה קרה כל כך מזמן. מי זוכר נסיעה לילית אחת ל"בית הפנקייק", שעת חצות, כוס דביקה עם מיץ תפוזים (משוחזר) על הדלפק וייאוש סמיך. מי זוכר ישיבה שקטה, מכונסת, בחדר אורחים זר, ובחור עם זקנקן שאפילו את שמו לא קלטה, כל מה שרצתה היה לחזור הביתה, להניח את הראש ולישון. מה יהיה. העיסה האפרפרה והדביקה של השנים ההן עולה על גדותיה ובולעת גם את השנים שבאו לאחר מכן – היא ישנה בשעה שחברותיה השתחררו מהצבא, כשנסעו לטיול הגדול וברובן גם חזרו ממנו. פסיכומטרי. לימודים. תואר, חתונה, קריירה, בחירת וילונות תואמים לצבע השטיח, 2.8 ילדים. ועד הורים, ועד בית, תחביבים, נסיעות לחו"ל, קידום משמעותי בעבודה, ניתוחים פלסטיים, טיולי העצמה במדבר ארבע על ארבע. שינה עמוקה.

ואולי לא ישנה כל-כך הרבה כפי שנדמה לה, אולי לימים פשוט הייתה מין תכונה כזאת, ימים שמתרוקנים מן העבר האחד ונערמים מהעבר האחר מבלי להותיר כל חותם, רק נקרשים זה על גבי זה לכדי חשרת ימים מעובה. חשב מי שחשב שאם היא ממילא ישנה כל הזמן, אפשר לנצל את זה. והוא ניצל את זה. (כאן הצנזורה הצבאית מחקה פיסקה שלמה שתיארה טכנולוגיה סודית מיוחדת שפותחה על בסיס אנרגיית חלימה). אחרי הכשרה קצרה, מטר שמונים וחמש החלה לשמש כ"מעבירה". כל מה שנדרש ממנה הוא להמשיך לישון, ואת זה עשתה ממילא במהלך רוב שעות היממה, ובכישרון גדול. הממונים היו שבעי רצון.

אין לה מושג מנין הם באים, או מתי יגיעו אל נקודת ההעברה. הם באים כשהם באים. צצים פתאום. כולם כל כך דומים זה לזה. אותו מבט עזוב, אותם אישונים מתרוצצים בבהלה לכל עבר, אותה דריכות חייתית של גוף המצוי במנוסה מתמשכת, עייפות שמאבנת את הרגליים, אבק דרכים וזיעה של מאמץ מעורבת בזיעה של פחד. משפחות. זוגות. יחידים. כולם באים אליה, ה"מעבירה", היא התחנה שלהם בדרך אל החופש. בחליפותיהם הבלות, שכמו נגזרו כולן אצל חייט מרושל אחד, כולם מהדקים כף יד גרומה על מזוודה מרופטת מחוזקת בחבלים. למעשה אין מה לראות, ראית אחד ראית את כולם, אפשר להמשיך לישון תוך כדי, אפילו מומלץ. יצורים דהויים, אולי בהשפעת אינספור תלאות שעברו בדרך, והחושך ודאי שאינו מסייע להיטיב להבחין בפרטים. אולי במקום ממנו הם באים הצבעים איכשהו מצומצמים יותר (ואולי כל אותן מזוודות גרועות מיוצרות אצל אותו יצרן?)

יש סיפורים שאי אפשר לספר, למשל סיפורים שנפרשים במרחב ארבע-מימדי, או סיפורים שחוזרים על עצמם פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, מי יאמין לזה, או כאלה שמתעקשים לתאר את רגע המעבר המדויק מחומר חי לחומר מת, וחוזר חלילה. כך גם סיפורים שמתקיימים במרחב החלומות, שנוטים לנוע קדימה ואחורה ולהסתחרר בכל המימדים האפשריים בעת ובעונה אחת. דמיינו, מאה, אלף, מליון אנשים חולמים בעת ובעונה אחת, ומדענים חדורי אמביציה שמצאו דרך לנצל את אנרגית החלום לשם התוויית מעבר שמיש בין עולמות. החלומות שלה מציירים עולם שגודלו הוא כגודל מערת מילוט אחת, עם פס אור דקיק שחודר פנימה למרות הכול. צינת סלעים רטובים ופכפוך עדין שבנסיבות חיים רועשות יותר ניתן לבלבל בינו לבין שקט. לו רק אפשר היה להגיח משם החוצה לרגע, לטבול את הידיים ולבחוש את שערות הדשא, עד כדי כך ירוק, עד כדי כך רך, שהצבע יכתים את האצבעות הבוחשות והריח יישאר עליהן חריף ומעורר גם אחרי היקיצה. אבל אי אפשר.

מטר שמונים וחמש לא אומרת על זה מילה. גם אין לה למי לספר. הם מתקרבים ומתקרבים, וברגע מסוים היא פשוט מאפשרת להם לעבור, וזהו זה, בזה מסתכם תפקידה ברכבת החופש. לא ברור כיצד מתבצע המעבר בפועל, וממילא אם יוסגרו הפרטים המדויקים הצנזורה לא תהסס להתערב ותמחק את הכול. אולי זה קשור לכשרון מולד לביטול עצמי, או למבנה הגוף המשונה שלה, אסופת איברים שמדגימה מטאפורה וולגרית במיוחד של חוסר התאמה. היא מאפשרת להם לעבור דרכה כמו שער פתוח לרווחה, תיכנסו תיכנסו, וולקאם וולקאם. אמנם איש מהממונים לא הורה לה לקבל אותם בברכה חגיגית, והיא לא בטוחה שהמועברים מבינים אנגלית, אבל בתוך-תוכה היא מרגישה שכך נכון, ולפעמים היא אפילו לוחשת "טוב שבאתם", או "יהיה בסדר". רגע המעבר עצמו תמיד אפוף ערפילים, אפשר לתאר אותו כשטף אנרגטי שחולף דרכה אל העבר האחר, בדומה לצמרמורת חזקה אבל לא בדיוק. לפעמים היא חושבת שאולי במקום ההוא, שאינה יודעת עליו דבר, אולי שם היא אישה מפורסמת. אולי שם מעריכים את כל זה, את המאמץ, את המסירות, את ההתמדה. מי יודע, אולי רחובות ותינוקות נקראים על שמה. אולי כמה ילדות קטנות חולמות להיות בדיוק כמוה כשתגדלנה, אולי שמה נכתב בקטגוריה "אישיות" כשמשחקים "ארץ-עיר". אבל מה שווה כל התהילה הזו אם אין למי לספר.

(כשחושבים על ההבדלים העיקריים בין המציאות היומיומית לבין מרחב החלימה, מזדקר מול העיניים הבדל יסודי אחד: החלום כופר בקיומו של מושג מהותי כמו "דיוק". בעולם העירות הדיוק הוא לא רק צורך, הוא אובססיה של ממש. כל מכשיר ויהא הפשוט ביותר הוא מופת של דיוק, וכמצופה, כל חריגה מדיוק היא פתח אפשרי לאסון ולוועדת חקירה. עולם בו נעים שבעה מיליארד בני אדם ונזהרים לא לדרוך זה לזה על קצות האצבעות חייב להיות עולם שמקדש את הדיוק. לעומת זה, אין ספק שבעולם החלומות הרבה פחות צפוף, ואי לכך הדיוק הוא התימה הכי מיותרת שניתן להעלות שם על הדעת. בחלום, אם תצליח למקד את הטשטוש תגלה תחתיו עוד טשטוש, עמוק יותר. בחלום אין רצף, אין הגיון, אין חוק – כל אותם אלמנטים שהדיוק הוא ביסוד הווייתם.)

מנהיג המחתרת היה ארוך וחיוור. אולי ארוך אולי לא, אולי חיוור אולי לא, מנקודה זו והלאה הסיפור הזה פוטר עצמו לגמרי מחובת הדיוק. אבל בכל פעם שהגיע משלוח, מנהיג המחתרת התייצב בצד ההוא, מכוסה חצי צל, והשגיח על המעבר. במעיל העור השחוק שלו, בפיזור השרמנטי של הזיפים על לחייו, בעיניו האדומות מחוסר שינה, איכשהו כל זה מושך אותה לישון על זה שוב ושוב, ולחלום ללא הרף על הגבר שלא ישן אף פעם. בכל חלום נוספים עוד פרטים, חלקם גורמים לה להסמיק. מטר שמונים וחמש לא יכלה שלא לתהות מה הוא רואה מהעבר ההוא כשהוא מביט בה? אישה מבוגרת, קצת מוזנחת, או זוהר ערפילי פועם, מתנפח ומתכווץ לקצב נשימותיה? כשהמחשבות שלה מתמקדות בו הנוף מתחלף פתאום, רחובות נטבלים בעשן ומתרחשות פרידות דומעות על רציפים שקצותיהם אכולי ערפל, פרידות מעושנות על רציפים אכולי דמעות, פרידות מעורפלות, עוד ועוד פרידות והיא מקיצה בבת אחת בחרדה עצומה. ובכל זאת, עם יד על הלב (או על המצח. לא מוכרחים לדייק במיקום) – היכן התחושות עמוקות יותר? הבהלות מבהילות באמת, והאושר – עילאי? האם אפשר להאשים אותה, מטר שמונים וחמש שכמותה, על שהיא מעדיפה את האינטנסיביות של עולם החלומות על פני החיוורון של היום יום, סרק סרק?

בכל אופן, מיותר לציין שהממונים עליה לא מרוצים מהשינוי.

אולי עדיף לישון על זה עוד קצת.

רואים עליה שהיא עוד לא סיימה לגדול.

גם זמנה יגיע. יום אחד גם מטר שמונים וחמש תרצה  לזוז, לנסוע, לטייל. להרחיק. לחרוז נופים למחרוזת צדפים לבנה, מקרקשת על עור פריך מרוב שמש. אבל בינתיים היא רצועה למיטה שגדלה כל הזמן, בעיקר בלילות. קשובה לחריקת הקרשים המתארכים, למזרן שנמתח במאמץ כבוש. עוד מעט תעלה המיטה על גדותיה, נפוחה ובצקנית, תעיק על קירות החדר עד שתכניע ותרים גם אותם, ותפלוט את מטר שמונים וחמש לרחוב, שם אפול על ישבני ואקום קלילה וצחקנית, מנסה להתייצב על רגליים סרבניות, מפלבלת בעיניי מול השמש החזקה, מחפשת במבט את אמא.

אחותו של קפקא, איפה את

גדול הפיתוי לדמיין אישה קפקאית

ב"חדר משלך" ערכה וירג'יניה וולף תרגיל מחשבתי מבריק: היא יצרה בבואה נשית של ויליאם שייקספיר, אחות דמיונית שכישוריה זהים לשלו. וולף הציבה את צמד האחים בנקודת זינוק שווה, והתחקתה אחרי תחנות-חייהם המקבילות. ויליאם שייקספיר זכה לתהילת עולם ואילו ג'ודית נדונה לשכחת עולם, משום שחיה בסביבה ובתקופה בהם לא ניתן היה לעכל בשום אופן נוכחות פומבית של אישה כותבת, מוכשרת ככל שתהיה.

לפרנץ קפקא היו שלוש אחיות, אף אחת מהן לא הפגינה כשרון כתיבה ראוי לציון.  בנסותי לדמיין את התנאים הנחוצים להתפתחות בבואה נשית של הסופר, כזו שתאמץ נקודת מבט קפקאית-נשית(מה זה?) על העולם, אני נתקלת במשוכה הראשונה – המהלך הגדול של פרנץ קפקא היה הניסיון הכושל שלו לכונן את גבריותו מול אבא הרמן קפקא האימתני. פרנץ היה הבן הבכור, והבן-זכר היחיד שנותר בחיים לאחר ששניים מאחיו נפטרו בינקותם. קל לדמיין עד כמה מגוננת הייתה הסביבה הנשית בה גדל, עד שנעקר ממנה למקום אחר, מקום בו צילו הגדול של אביו כיסה את עין השמש.

יש הטוענים שתחושת אי-התאימות המתמשכת שלו נבעה מהשילוב בין אבא תקיף מדי לבין אם חלשה ומגוננת מדי. אי היכולת להתמודד עם עוצמתו המיתית של האב כיווצה את קפקא הבן לתוך עצמו מתוך תחושה שהוא חסר את המפתח הנכון לפענוח העולם, מכאן האימה הסתומה וחוסר האונים שחש לנוכח כל ביטוי של אוטוריטה.

קפקא הכותב שבוי בתוך שדה של סמכות שמפעיל עליו כוח אינסופי. הכוח משתק אותו אבל מפעיל את היד הכותבת.

בחזרה למשוכה

אני מתעכבת על חוסר האפשרות לעמת אישה עם סמכות אבהית טוטאלית, הדיאלוג בין בת לאב הוא דיאלוג אחר לגמרי. הבת לא נדרשת בשום שלב לבצע רצח-אב כדי לפנות לעצמה מקום בעולם. חרדת ההשפעה (מהאם) מובילה את הבת למקום אחר לגמרי מאשר את הבן – במקום לדחות את האב היא מאמצת אותו, הופכת ביתר שאת לבת-של-אבא. החבירה אל האב היא חבירה למוקד כוח, ולכן התמודדות כזו היא חוויה מחזקת ולא מחלישה. כבתמונת-ראי, אחותו של קפקא – לשם נוחות נקרא לה פרנצ'סקה – גדלה כבת יחידה מוקפת אחים-בנים. היא לא יכולה להזדהות בשום אופן עם אמא שלה, ובפתחו של גיל ההתבגרות פרנצ'י חסרה מודל נשי ראוי (לדעתה) שבאמצעותו תכונן את הנשיות העתידית שלה. העולם הנשי נתפס בעיניה כעולם לא ברור, מסתורי ומשונה. היא מזדהה עם העוצמה הגברית אך נדחקת שוב ושוב אל המשבצת הנשית, במסגרתה היא נדרשת לסגנן לעצמה הופעה חיצונית מושכת, לתרגל צחקוקים, סודות נשיים, חולשה מופגנת. כל אלו זרים לה, מתנגשים עם הכוחות הכבירים שהיא יודעת שקיימים בתוכה. פרנצ'סקה מורחקת ו או מתרחקת מחברת בנות גילה. היא מתבודדת כי השפה שהבנים מפתחים בינם לבינם כבר אינה השפה שלה. מהר מאד היא קולטת שהעיקרון המכונן של העולם הנשי הוא שלטון הגוף. אחותו של קפקא לא יכולה שלא לשנוא את הגוף שלה, את הרודנות שלו, את היותו גיס חמישי בוגדני וחלקלק. היא תגלה שכאישה היא שבויה בתוך שדה מוקשים משתק של דימויים גופניים בלתי אפשריים. במקום גוף נשי היא תנסה לכונן לעצמה גוף רוחני חלופי, גוף בריחה. תוך כדי כך תגלה שהיא יודעת לכתוב, אבל גם בכתיבתה לא תוכל לחרוג מגבולות הגוף, כי אי אפשר לברוח מתוך הגוף והיא תשוב ותשחזר עד אין קץ את המפגש/התנגשות. אני לא יכולה להמשיך מכאן.

בהמשך החיפוש אחר האישה הקפקאית הנכונה

במקום ללדת אחות, קל יותר להשוות בין טקסטים המתארים סצנות בעלות מכניקה קפקאית דומה, שמעמידים במרכזם פעם אחת גיבור גבר ופעם אחרת גיבורה אישה. לגמרי במקרה מצאתי שני טקסטים תואמים העונים על התנאי הזה, הראשון נכתב על ידי קפקא (1883-1924), והשני נכתב על ידי אדוארד בס (1888-1946) עיתונאי וסופר צ'כי, נחשפתי לטקסט של קפקא, סיפור קצרצר ששמו "תשכח מזה",  בעת גלישה באתר של רות קלדרון, "החדר", אתר מומלץ שעבר לאחרונה רענון וקיבל מראה עדכני. הטקסט השני הוא מתוך ספר שיצא לאור לא מזמן, "בירה ומצבי רוח משתנים – מבחר הסיפור הצ'כי" בעריכתה ובתרגומה של רות בונדי. מתוך סמיכות מקרים מרנינת לב ניתן למצוא גם את הסיפור הזה ברשת.

מכיוון שהטקסט של קפקא קצר מאד, אעתיק אותו לכאן:

תשכח מזה

השכם בבוקר, הרחובות נקיים וריקים. הלכתי לתחנת הרכבת. כשהשוויתי את שעוני לשעון של מגדל, ראיתי שהשעה מאוחרת בהרבה משחשבתי. היה עליי להזדרז. הבהלה על גילוי זה גרמה לי לפקפק בדרך, עדיין לא התמצאתי כל כך בעיר הזאת: למזלי, היה שוטר בקרבת מקום. רצתי אליו ושאלתי אותו בקוצר-נשימה לדרך.

הוא חייך ואמר: "ממני אתה רוצה לשמוע על הדרך?"

"כן", אמרתי, "משום שבעצמי אינני מוצא אותה".

"תשכח מזה", אמר והסתובב בתפנית חדה, כמי שמבקש להיות לבד עם צחוקו.

הסיטואציה הבסיסית המתוארת בשני הסיפורים זהה – דמות הגיבור חווה אובדן דרך ופונה לשוטר בבקשת עזרה. ובכל זאת שני הסיפורים שונים מאד זה מזה. נתחיל בכך שקפקא הצ'כי כותב גרמנית, יוצר מעקף בין השפה לבין המקום ובכך מסמן עצמו מראש כאאוטסיידר מקומי. אדוארד בס כותב בצ'כית, שהיא שפתם של המעביד ושל השוטר וגם שפתה של המשרתת, אם כי כפי שאראה בהמשך יש בסיפור שפות  נוספות, בהן המשרתת אינה שולטת. אני מניחה שמי שיקרא את הסיפור של קפקא יחוש מייד בדמיון בין השוטר ב"תשכח מזה" לבין דמות השומר ב"מול שער החוק" – שני נציגי ממסד במופע משובש ומשבש, שעיקרו דיאלוג של אי שיתוף פעולה. מדוע בעצם נמנע השוטר מלעזור לאובד בדרך?

ישנם כמה הסברים אפשריים. ההסבר הפשוט – השוטר נשאל על דרך כללית (לא על מיקומו של רחוב ספציפי) ולכן השאלה המוזרה גורמת לו לחייך. זו שאלה שבלתי אפשרי להשיב עליה. הסבר אחר אפשרי הוא שהשוטר מכיר את הגיבור, השוטר הוא חלק מהמסלול הקבוע שעובר הגיבור מדי בוקר, ולכן השאלה שנשאל מגוחכת בעיניו. הידע הנחוץ למתן התשובה כבר קיים כולו אצל השואל.

לעומתו ישנה המשרתת – הידע הדרוש חסר לה. אין לה מפה מדומיינת בתוך ראשה, ההתמצאות במרחב העירוני כשפה שהיא לא שולטת בה (וגם, בדלת אחורית, הסטיגמה הפופולארית אודות קשיי ההתמצאות של נשים במרחב). מקור הסמכות בסיפור תמיד גברי, בין אם זה המעביד, השוטר הזוטר או השוטר הבכיר. המשרתת היא פרובינציאלית, תמימה, קלת דעת. הכי אהבתי את הרגע בו השוטרים 'מדברים' עם קנקן הבירה מעל לראשה של המשרתת, המשרתת, שמראש היא אישה-מופחתת בשל מעמדה החברתי הנחות, מועילה אפילו פחות מחפץ דומם! קנקן בירה הוא אביזר גברי, חלק מהשפה הגברית. הסיפור מציב את הגיבורה הנשית בעמדת חולשה מובהקת של 'נערה במצוקה', שמאפשרת לגברים להופיע כגואלים ומושיעים, רבי תושייה וטובי שכל.

אין לו אחות

תמיד תהיתי איך אישה תגיב אילו נקלעה לסיטואציה קפקאית. הסיפור שתרגמה בונדי עזר לי להבין, שאישה לא יכולה להיקלע למצב קפקאי כפי שאנחנו מכירים ומגדירים אותו. הגבר הקפקאי בסיפור חוזר לנקודת אפס עוברית – הוא צריך לארגן מחדש את שטף הזמן ותחושת המרחב, כושל בכך ופונה לסמכות, מקור החוק, שמכשיל אותו במקום לסייע לו. אצל קפקא הבעיה מתחוללת כשמשהו משתבש מבפנים – כמו התפרצות של מחלה אוטואימונית, המערכת תוקפת את עצמה בשל טעות בקריאת קודים (גנטיים), והתקיפה חסרת פשר והריפוי מסובך, כי איך תרפא את הגוף מעצמו. בן-רגע קפקא מערער את יחסי הכוחות המוכרים, מעביר אותם דרך פילטר של מנגנון הזרה – עד רגע מסויים הכל בסדר, הגבר הוא חלק מהמערכת, משתתף בסדר הקיים, אבל פתאום ובבת אחת הוא מתרושש מנכסיו הסימבוליים. לעומתו האישה, שמראש נחותה כשהיא מתמודדת מול מערכת המבוססת על השילוש גבר, כסף, כוח – לא חווה היפוך קפקאי כי היא מראש ותמיד האנדרדוג של המערכת. הקפקא הנשית תבקע כשלאישה יהיה מה לאבד. כל עוד אין לה נכסים סימבוליים לאבד, היא לא יכולה להיות חלק מהעולם הקפקאי.

כל הצילומים המלווים את הטקסט הם צילומים אותנטיים שצולמו על ידי המשטרה החשאית הצ'כית במהלך מעקבים שנערכו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. בצילומים נוספים ניתן לצפות כאן.