היברנציה

במקום פרולוג. חורף.

סיפרת לי שהזאבים עזבו. די היה בשלג שהצטבר במהלך שעה אחת על מנת להסוות כליל את טביעת כפות רגליהם, די היה במשב רוח נחוש אחד על מנת לפזר את ריחם לכל רוח. החשיכה טשטשה אניצים של פרווה שעוד הכסיפו בקצות שיחים, השקט שב לאחר נסיגת היללות האחרונות. סוף סוף הזאבים עזבו. מחר תישמע הטענה שמעולם לא ביקרו כאן זאבים, אפילו יימצא מי שישאל בתמימות, אמיתית או מעושה, מה הם זאבים – איך נוכל להסביר לכל אלה את מה שנקרש בינתיים על לוח ליבנו, מבוהל וצהוב, מרשיע כמו פס שתן שהתיישן על זוג תחתונים חדש, כזה שלא נלבש מעולם.

 * * *

 חורף. זה אינו יומן. זהו אוסף דפים, חלקם שלמים, חלקם הושחתו באופן שלא מאפשר קריאת הכתוב בהם. הדפים נמצאו על ידי רועה עיזים בדואי, כמקובל, מפוזרים על קרקעיתה של מערת מסתור, אליה הזדמן בטעות במהלך מרדף אחר עז סוררת. הרועה, שחלם להיות מורה למתמטיקה אבל בינתיים סייע בפרנסת המשפחה, כינס את הדפים לתוך מעטפה חומה גדולה, אותה מסר לאחיו, שהיה קצין משטרה שחלם להיות טבח. שם המחבר לא ידוע, שפת הכתיבה עברית, סדר הצגת הדברים, אם כן, אפשרי אבל ודאי שאינו מחייב איש.

 *

חורף. כיצד נמדד אורכו של מסע? עפ"י מס' הקילומטרים שנחסרים מן האופק הקדמי ומתווספים אל האופק האחורי? אולי מוטב למנות את הימים, שכיוונם תמיד ברור? נוסע אחד אמד את אורך מסעו כמספר הפעמים שמילמל ברצף את המילה "אהובתי" עד שמצא עצמו ניצב סוף סוף מול דלת ביתה. רק בדיעבד הבין שיכול היה לומר בפשטות, יעל, ולקצר את מסעו פי שניים.

 *

נוסע מצטיין חייב להצטייד בדמיון עשיר, אחרת איש לא יאמין לסיפוריו.

 *

 הוראות נסיעה באוטובוס: הקפידי להתיישב ליד הדומים לך

הוראות נסיעה ברכבת: היזהרי מלהתמקם קרוב מדי לתא השירותים

הוראות הפלגה בספינה: עזבי, זה לא רעיון כל כך מוצלח

הוראות הפלגה בדמיון: קשרי עצמך היטב לתורן לפני שתפליגי, אהובתי, רק כך נבטיח שתשובי אליי בשלום.

*

אישה אחת, נהגה להלך מתוך שינה. מדי לילה צעדה היישר אל ארון הבגדים, ארזה לעצמה מזוודה גדולה בתשומת לב קפדנית. מדי בוקר, מייד לאחר שהתעוררה, נהגה להשיב פריט אחר פריט למקומו הקבוע בארון. אין בנמצא נוסעת מתמידה ממנה.

 *

 נולדתי פעמיים. אני יודע, אמירה מעין זו עשויה להתגלגל על לשונם של אנשים רבים, ובאירוע לידתם המאוחר הם מכוונים לרוב לאירוע מטלטל שהפך את עולמם עליהם ושינה את מסלול חייהם ללא הכר. אני, להבדיל, באמת נולדתי פעמיים, בחורף. בשני המקרים הולידה אותי אישה, לא אותה אחת, כמובן, ובשני המקרים הלידה סימנה מעבר מוחלט מהאין אל היש. אמי היקרה הטילה אותי לעולם לפני ארבעה עשורים בקירוב, ואף כי מאסה בי זמן קצר לאחר מכן, ונהגה בי כמו ילד שמזניח הצידה צעצוע שכבר אינו שובה את ליבו, אני עדיין מכיר לה תודה על אחד המעשים היחידים שחוללה במהלך חייה ושהכיל יסוד מסוים של חוסר אנוכיות, גם אם במינון נמוך מהמקובל. אבי, לעומתה, נהג ביתר התחשבות ומת כשהייתי בן שלוש, ובכך חסך ממני זיכרונות וגעגועים, וגם מנע ממני את ההתענגות המיוחדת הנלווית לרצח אב. אני צוחק. הלידה השנייה התרחשה לפני חמש שנים בקירוב, לא רחוק מכאן – – – נולדתי פעמיים, נעזבתי שלוש פעמים.

 *

אבל חורף. ופעם סיפרת לי על אזהרת המסע העתיקה שנמצאה בכתבי המשורר פריד א-דין עטאר, לפיה  "מי שיוצא למסע הזה צריך שיהיה בעל אלף לבבות, כדי שיוכל להקריב לב אחד בכל רגע". כששאלתי אותך למה לדעתך התכוון, השבת, אל תדאג, זה לא קשור אליך בשום צורה, יקירי. וצחקת את הצחוק הג'ינג'י שלך ואני האמנתי לך. ככל שהתפשטת. כך נדחסתי. דעי לך, שההחלטה לחיות חיים מאופקים הפכה כמעט כל רגש לביטוי מתועב של גנדרנות.

 *

משא מסע

 *

לעיתים היעד הסופי של מסע אינו מקום, אלא אדם. העיתונאי המפורסם הנרי מורטון סטנלי ביסס על כך קריירה. במשוואה שלו אפריקה היא דוקטור ליווינגסטון (אני מניח) – גבר סקוטי עז מצח, שפיאות לחייו מסתלסלות בפראות ומבטו ישיר ומעט קודר. האם משפט הזיהוי המפורסם, היובשני למדי, יש להודות –  התנסח במוחו של סטנלי רק ברגע המפגש, או שמא עוד קודם לכן חידד וליטש וזיקק את מה שהכרח היה שייאמר יום אחד בקול רם? אינני יודע, מה עוד אוכל להוסיף על כך. המפגש התקיים בחורף, אילו התקיים בקיץ אולי היו נופלים זה בזרועותיו של זה. אני זוכר שליוויתי אותך אל הדלת בשתיקה, וגם כשרחקת ממני לא הוצאתי הגה. אני זוכר שנשארתי עומד על הסף זמן רב לאחר שהאור בחדר המדרגות כבה. אני זוכר שנשמתי לאט, לאט, תוהה באשר לאוויר שאני שואף, חלקיקים מתוכו שהו קודם לכן בתוך ריאותייך, יפתי, ומשם חזרה לחלל הסתמי של בית-דירות עירוני, כאילו הכל רגיל, כמו לא נפל בינינו דבר?

 *

היציאה לדרך מסתמנת עוד בזמן שאתה עומד במרכז חדרך המוכר כל כך (זו תמיד התמונה הפותחת את המסע, כל מסע תחילתו ההכרחית במוכר כל כך). תיק נסיעות פעור וריק ממתין על מיטתך במקום בו הנחת את ראשך במשך לילות רבים כל כך. זה הזמן להחליט החלטות גורליות. אמנם המסע מתוכנן להימשך שבעה ימים בדיוק, ובכל זאת גורליות – מגבת אחת תספיק? שלושה זוגות גרביים? שמיכת צמר דקה? קצף הגילוח לא דורש שום שיקולים והתלבטויות, תודה לאל. במהלך השבוע הזה, כך כבר החלטת מראש, אין צורך לדבוק בשגרת גילוח. המקום אליו אתה נוסע אינו מקום בו מתגלחים.

 *

רשימת הפריטים שנשכחו בבית: פנקס כתובות

רשימת הפריטים אותם אין לקחת למסע בשום פנים ואופן: נעלי בית, נייר מכתבים יקר

*

אם במקרה הנך אישה העומדת לצאת למסע, מצורף נספח הוראות מגדריות:

זכרי, התחביב הנשי העתיק הוא טוויה. עלייך להצטייד בכל מה שנחוץ, כישור, פלך, נול אורגים – ולהמתין לשעת כושר. הכרתי אישה שהתקינה את כל הציוד הנדרש בתא המטען של מכוניתה. סיפרו עליה שטוותה בימים ונהגה בלילות, לפעמים להיפך. אפשר היה לעקוב אחרי מסלול התקדמותה באמצעות מעקב אחר כל החוטים שפרמה.

 *

זו אינה מערה

*

 יצורי החשיכה מסוקרנים לגביי, זה ברור. ככל שחולף זמן, את מקומה של החשדנות הולכת ותופסת סקרנות עזה. אני חש אותם נעים לעומתי גלים גלים, מקפידים להיעצר במרחק בטוח. כל תנועה שלי, אפילו קלה שבקלים, מבריחה אותם עמוק פנימה, בחזרה לתוך הסדקים והחריצים מתוכם הגיחו החוצה. כעת זו רק שאלה של זמן עד שארכוש את אמונם המלא. בעודי שכוב כאן בדוחק בתוך הבור, שקוע בתצפיותיי, מופת של איש מחקר סבלני, נחוש, עשוי ללא חת מסור לעבודתי המדעית – למעשה אני שקוע במחשבות אודותייך, אהובתי. אכתוב הכל, מבטיח.

*

היום (זהו רק מטבע לשוני. אני שב ומשתמש בו מתוך הרגל) פלש לפתע כלב לעומק המסתור. בחשיכה המוחלטת ניסיתי לחשב את גודלו על פי המרחק המשוער בין כובד נשימותיו לבין זנבו המבריש את הקרקע, אבל הממצאים שאספתי לא היו מאד חד-משמעיים. סברתי שאם אתקל בעיניו, משהו חי ונוצץ יגבר על החשיכה ויזהר לעומתי מתוך האפילה, ולכן התאמצתי לקשור איתו קשר עין, משער את מיקום עיניו מתוך נשימתו הקולנית, הלחה. אבל ככל שאימצתי את אישוניי נותרה פרושה מולי השמיכה השחורה הארורה, עבה ובלתי חדירה כתמיד (תמיד…). היצור נע ללא הרף. האזנתי לטפיפות קרבות ומתרחקות של כפותיו, קטיפה כהה מחליקה על עפר גרגרי. הוא נעצר קרוב כל כך, שאילו רציתי יכולתי להושיט לשון וללקק ללא מאמץ את פרוותו היבשה, המאובקת. להבל נשימתו החמימה נלוותה צחנה אופיינית, אם כי לגמרי נסבלת, כזו שאופיינית לחיה מבוייתת. הוא לא הראה שום סימן שחש בנוכחותי. לפתע שעט החוצה, נעלם כלעומת שבא, ורק עננת האבק שהתרוממה באחת לתוך נחיריי  ושבה ושקעה לאיטה על הקרקע עוד שימרה את זיכרון נוכחותו לזמן-מה, עד שהכל שב ונספג בדפנות. כמו ביום שעזבת, מתוקה שלי. רק כשהסתלק אזרתי אומץ להתנתק מהנחמה הכוזבת שהשרתה עליי המחשבה המרגיעה  "כלב" (חופש גדול//חוף ים חולות זהב//כלב רץ לתוך מי טורקיז//אוסף בשיניו כדור גומי// אדום//שנזרק הרחק// כתמי מלח מלבינים על// פרוותו השחורה//פיו פעור קלות בעווית שאני מתעקש// אפילו היום//לזהות כחיוך).

עכשיו כבר יכולתי לומר לעצמי: חתול פרא, אולי נמייה. שועל? זאב? יכולתי להתכווץ למחשבה שעוד ישוב הנה, חזיר בר, רעב, אפילו נמר, ויצמיד את טלפיו אל פניי נוגס באפי, חולדה. בן רגע התמלא החלל הצר בשיניים ובציפורניים. איני ראוי לך.

 *

ממש לפני שיצא למסע, כשעמד בדמעות על סף הדלת וחקק על לוח ליבו את מראהו האחרון של ביתו, נשבע שעוד ישוב לשם באחד הימים ושלעולם לעולם לעולם לא ישכח את המקום ממנו בא. שלוש פעמים במהלך מסעו התגלגל חזרה לביתו, אחוז פליאה מוחלטת הביט במקום בעיניו של תייר, הפוקד את המקום לראשונה. רעייתו, אהובתו משכבר, קיבלה את פניו בשמלה ישנה ובמאור פנים ולא טרחה להעמידו על טעותו.

 *

אהובתי, את כמו ספינה עתיקה שהיכתה שורשי אצות בנמל… שימי לב, אני על הרציף, מתחנן, מנופף בידיים, אנא, שימי לב – זה אינו נמל הבית הנכון. חוזר שנית: זה אינו נמל הבית.

מודעות פרסומת