אופני קריאה; על קריאה מרחוק מול קריאה מקרוב

קריאה היא אקט אינטימי שמתבצע בישיבה או בשכיבה; רק העיניים זזות, הגוף פסיבי, ואם הגוף נוכח במהלך הקריאה הוא נוכח כמטפורה: "קראתי בנשימה אחת", "בלעתי אותו", "לא יכולתי להוריד אותו מהידיים." אנחנו מכירים גם קריאה בציבור, קוראים לזה תפילה. לקריאה בציבור יש כללים ברורים: הקריאה טקסית, גברית בדרך כלל. זהו מופע עתיק, תיאטרון של קולות משוכפלים שמועלה בזמנים קבועים בבתי הכנסת, יש סולן ומקהלה וישנה גם במה קטנה. תפילה היא הדהוד קולי שמכוון בוזמנית אל העבר ואל העתיד; זמן התפילה נטול הווה, לחזרה על טקסטים עתיקים יש צורה מחזורית ומשמעות מצטברת. אבל אני מושכת אל הקריאה האחרת, קריאה פומבית של רומאנים. מועדוני קוראות.

בשבועות האחרונים התארחתי בארבעה מועדונים, וישנו גם מועדון הבית בזיכרון יעקב, בו אני משתתפת בקביעות. ניסיתי לסדר את המועדונים על רצף כלשהו, לנסות לחלץ מתוכם אופני קריאה פומבית. ניסיתי להבין משהו על הדרך בה נשים שאינן-אני קוראות ספר. החלוקה הראשונית, הגסה, שבלטה מיד לעין הייתה בין מועדונים מרובי משתתפות לבין מועדונים אינטימיים. חשבתי שהצורה מכתיבה את התוכן – במועדונים גדולים מאד אין ברירה אלא למשטר, אחרת יהיה בלגן. כך למשל במועדון חיפה מתקיים סבב מסודר, בו כל אחת מ-25 המשתתפות מביעה את דעתה על הספר כשמגיע תורה. במועדונים קטנים השיחה טבעית יותר, כלומר אנרכיסטית וכאוטית. מרחב רגעי של הסכמות ואי-הסכמות.

אבל אז הגעתי אל מועדון קוראות פולג. המפגש היה מצומצם, הגיעו שמונה משתתפות, גילאים מגוונים. השיחה קלחה. ישבנו במעגל, בסלון ביתה היפה של אורה, המואר באור רך ומקושט ביצירות אמנות עזות צבע. ההתחלה הייתה בסמולטוק שגרתי, איפה הייתי ומה עשיתי, ואז במעבר חד, בלי להכריז על המעבר, אחת המשתתפות התחילה לדבר על הספר.  הסמולטוק התפוגג באחת, התפתח דיון ערני, ארוך, על "שיר לאיזי ברדלי". ברגע מסוים, כמו בכוריאוגרפיה מתוזמנת היטב ותוך כדי המהלך הרגיל של השיחה, הפסיקו באחת לדבר על הספר וחזרו אל הסמולטוק. הוקסמתי מהקטיעה הכפולה, הספר היה כמו גוף זר שהושתל בין שני מקטעי שיחה יומיומית. אחרי המפגש הזה הסתובבתי מספר ימים בתחושה שהחמצתי משהו. היה שם עוד משהו, שלא הצלחתי לשים עליו אצבע. אבל מה זה היה.

רק ארבעה ימים מאוחר יותר הבהבה ההבנה – במועדון פולג אף אחת לא הכניסה את עצמה ואת ניסיונה האישי לתוך הדיון. הספר נשאר ספר, הדיון שמר על גבולות ברורים – ההפרדה בשיחה בין הספר לבין החיים לא הייתה רק צורנית, אלא עמוקה יותר ומהותית. הקריאה הייתה קריאה מבחוץ. חזרתי במחשבותיי אל המועדונים האחרים, ובעיקר אל מועדון אבן יהודה מרובה המשתתפות, שדיבר על אותו ספר בדיוק. לא הייתי צריכה להתבונן בסיכום שלי כדי לזכור סיפורים אישיים שסופרו בהקשר לספר הזה – אישה אחת סיפרה שהיא מתייסרת על כך שלפני שנים רבות השאירה ילד חולה בבית לבד, ללא השגחה. אישה אחרת דיברה על קרובת משפחה חרדית ששמרה בסוד את דבר מחלתה כי לא רצתה שיפקדו אותה אורחות מהקהילה מתוך ציווי ביקור חולים, ללא זיקה אישית. אלו רק שני סיפורים מייצגים, אבל היו שם עוד, כלומר המסופר בספר נרקם ונלוש לתוך ההווייה הפרטית של המשתתפות, ופעל שם לא כאות מתה אלא כחומר חי.

אם כך, מועדוני הקוראות בהם ביקרתי הציעו שני אופני קריאה, שאינם נגזרים רק מהפרמטר הטכני של מספר המשתתפות. במחשבה נוספת,  מועדון פולג הקטן ומועדון חיפה הגדול חלקו מאפיין משותף נוסף, שניהם מועדונים בהם משתתפות רבות מגיעות ממקצוע ההוראה. אולי מורות מורגלות בהתבוננות חיצונית על טקסט, והן נושאות את אופן הקריאה הזה מהכיתה החוצה, גם למפגש הפומבי עם קוראות אחרות?

ההבדל החד בין קריאת ספר במסגרת מועדון קוראות, מול קריאה רגילה, הוא שהמפגש הפומבי סביב טקסט מאלץ כל אחת מהמשתתפות לתמלל את מחשבותיה ולנסח עמדה בנוגע לספר שקראה. בקריאה רגילה לרוב זה לא קורה לנו, המפגש האינטימי עם ספר הוא ראשוני יותר, שוקע מה ששוקע בקרקעית הנפש בלי צורך לתת דין וחשבון מפורט. מפגש קבוצתי עם טקסט, כבר ראיתי, יכול להיות פנימי או חיצוני. במפגש הפנימי אני פוגשת את עצמי בתוך הטקסט, גם אם הוא מספר על קהילה מורמונית אדוקה ואני אישה חילונית מאבן יהודה. במפגש החיצוני עם הטקסט אני מאמצת הצעה לאסקפיזם, הספר הוא אקס-טריטוריה, "מפה להליכה לאיבוד", כפי שכינה זאת פעם שמעון אדף.  זה מופלא בעיניי שאותו טקסט בדיוק מזמן פעם אחת מפגש ופעם אחת בריחה. האבחנה הזו העלתה שאלות לגבי אופן הקריאה שלי – האם זו הטבעה קבועה, כלומר האם אופן קריאה הוא תבניתי – אני קוראת תמיד מבפנים, או תמיד מבחוץ?

(עוזבת לרגע את ההתבוננות בקריאה לטובת התבוננות בציור, נניח אימפרסיוניסטי. תנועת ההתקרבות אל הציור מצמצמת, דווקא ההתרחקות מרחיבה. מניחה את המחשבה הזו כאן.)

וידוי: אני לא-מסיימת ספרים כרונית. הספר האחרון שקראתי עד הסוף היה "בורחסטיין", ולפניו –  "החברה הגאונה". שני הספרים שונים במהותם. את בורחסטיין קראתי מבחוץ, את החברה הגאונה מבפנים, ודווקא הוא היוצא דופן, לרוב אני קוראת מבחוץ. ספר נטוש באמצעו הוא קצת כמו שתל שהנפש דחתה, נכשל בתפקידו – להתאחות. ככל שאני מזדקנת יורד מספר הספרים שאני מגיעה איתם עד לעמוד האחרון. מה שמאפיין את הספרים שאני אוהבת, נדמה לי, הוא סרבנות מסוימת לקוהרנטיות לצד צלילות אינסופית. זה לא אסקפיזם, זה גם לא חיפוש אחר מוקד להזדהות. כנראה שהקריאה שלי היא קריאה צורנית מעיקרה.

אני תוהה אם ישנם אופני קריאה נוספים, מעבר לשלושה שציינתי: קריאה אסקפיסטית, קריאה נרקיסיסטית וקריאה צורנית. אשמח לשמוע על כך.

מודעות פרסומת

קווים לדמותו, על הממואר "יורד לפסים" של יוסי קליין בפטל 2

ברכות חמות לאביבית משמרי לרגל הוצאת הגיליון השני של כתב העת "פטל", וכמובן ברכות לכל המשתתפים בגיליון. קראתי את רובו, הוא נהדר, כדאי לכם גם. אמנם איני מעורבת יותר בפעילות כתב העת, אבל נראה שלנצח ארגיש קשורה ל"פטל" נפשית, גם אם לא מעשית.

כחובבת מושבעת של טקסטים ארספואטיים בחרתי לכתוב על הממואר של יוסי קליין, "יורד לפסים". הנה הקריאה שלי:

"נזהרתי. ציירתי רק נוסעים ישנים או שקועים בעיתון או בספר." (יורד לפסים, יוסי קליין)

יוסי קליין בממואר היפה "יורד לפסים" יורד אל קרונות הרכבת התחתית ותר אחר מודלים אנושיים מזדמנים לציור חפוז. הוא הגיע לניו-יורק כצייר עם תיק עבודות, אך ניסיונו לכבוש את אמריקה כשל. זר בכרך, מהגר, אינו ראוי אפילו למבט. בדידותו כבירה והוא מייחל להיראות, מוכן להתפשר גם על מבטם החטוף של זרים, נוסעים מזדמנים כמוהו ברכבת התחתית. המבט הוא גיבורו של הסיפור הארספואטי היפה הזה. ראייה היא הכרה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בצייר: " רציתי לדעת מה הם רואים כשהם מתבוננים בי, אבל הם לא התבוננו. מעטה לא חדיר עטף אותם. אני עצמי הייתי שקוף, רואה ולא נראה. אפשר היה להסתכל דרכי."

הוא לא נכנע לאי-המבט. אי- המבט מדרבן אותו להביט בהם ביתר שאת, להעתיק את קוויהם. "הווה מחריש ובודד," כתב קפקא במחברות האוקטבו, "העולם יתמסר לך אז כדי שתערטלנו, לא יוכל שלא להתמסר לך, כמוקסם יהיה מתגלגל לפניך." בתחתית הוא צד נשמות כדי שיאכלסו את דפי פנקסו אדום הכריכה: "ציירתי את הנוסעים, ניסיתי לפענח מי נמצא בתוך המעטפת. קשר עין היה אסור. הוא חודרני, תוקפני, פולשני ואסור. נזהרתי. ציירתי רק נוסעים ישנים או שקועים בעיתון או בספר." הירידה אל התחתית, המבט האסור, האמן שמביט למרות האיסור – לא היה פעם סיפור כזה?

*

האנשים הישנים נתלשים מאיתנו באחת. רק נרדמו, וכבר מאבדים את נתינותם על קרקע המציאות, ועד שיקיצו משנתם הם משתייכים למקום אחר. מהו אותו מקום, לא נדע. במידה מסוימת כך גם הקוראים, גופם איתנו בעוד נפשם משוטטת הרחק. הישנים והקוראים מסמנים בגופם את כפל הנוכחות והיעדרה.

כדי שיוכל לצייר בקרונות התחתית באין מפריע, הוא מתחזה לאחד משלהם: "אחזתי בעיפרון אחיזה רופפת, מתחזה למתנמנם."

שינה במקום ציבורי היא הפרה בוטה של מוסכמת הפאסון. בשעת  ערנות הפאסון הוא נכס מובן מאליו, בשינה פומבית הוא אובד לנו כליל. מה גרוע יותר: נחרה קולנית שמנסרת את השקט הסמיך ששורר בין זרים ברכבת, או חוט רוק לח, מרשיע, שמנצנץ בזוויות הפה. והגוף שנשמט, חסר שליטה, ריק כמו מריונטה בתום הופעה.

הקירבה בין שינה לבין מוות אינה המצאה חדשה. למוות יש כיוון, החץ מצביע כלפי מטה כי  יורדים ביגון שאולה. גם לשינה יש כיוון, כי אנחנו שוקעים בתוך שינה. שוקעים גם בקריאה. הכיוון אותו כיוון, מטה. מיטה. מיתה.

המספר אינו מסתפק בהעלאת דיוקנם של הנוסעים בעיפרון רך על נייר מחוספס, אלא ממשיך וממציא לכל דיוקן סיפור משלו. אחת הנוסעות היא אם חד-הורית, תופרת, הממהרת לחתונת בתה. נוסע אחר הוא טכנאי טלפון אחרי משמרת לילה. המספר חרד להינטש באמצע הציור. פחדו הגדול ביותר הוא להיעזב – שאחד המודליסטים יתעורר, ישנה תנוחה, ייצא מהקרון, מהתמונה, מהסיפור. רק הוא, המספר, יקבע את נקודת הניתוק ההולמת, יסמן אותה במבט אחרון. כמו אורפיאוס?

התפאורה בתחתית של ניו יורק גיהנומית, קליין כותב: "הרציפים היו לוהטים בקיץ וקפואים בחורף." אנחנו מכירים את הארכיטיפ הזה, את האמן שיורד לתחתית כדי לזקק משם את יצירתו, בחיפוש אחר המוזה שלו. היצירה שנובעת מתוך סבל, הסבל שמזין את היצירה. אי אפשר שלא לחשוב על אורפיאוס, ועל מה שעשה לו המבט, הצוואר שעל כורחו נסוב לאחור. והעונש, שלא אחר להגיע.

"תוך כדי כך לבשתי את הכפפות. התנועה הייתה חפוזה מדי והפנקס נפל למטה. ממש קרוב, אבל למטה, ליד הפסים והעכברושים שמתרוצצים שם. הפנקס היה הדבר הכי יקר שיש לי. היחיד. ועכשיו הוא בשלולית חומה אפורה, עכורה, ליד פחית קוקה קולה. עד אז לא ידעתי כמה הוא יקר לי. אין לי עבודה, אין לי חברה, השהות שלי בניו יורק היא כישלון אחד גדול, ועכשיו גם הפנקס. בטנו האדומה במים וגבו מופנה אלי."

בלי לחשוב פעמיים המספר יורד אל הפסים, הוא כבר היה בתחתית ונכון לרדת עוד, להציל את הפנקס היקר, תחליף אוורדיקה, אובייקט התשוקה הזמני שלו. ברדתו, סוף סוף הוא זוכה שיביטו עליו, הנוסעים האחרים ערים להתרחשות הבלתי רגילה ומציצים. הוא כורע על רצפת הרציף המחוספסת (משל הייתה דף נייר מחוספס בפנקסו) והופך בעצמו למושא ראייה. עין תחת עין.

"מי זה קופץ לפסים? רק משוגע", במילים אחרות, מי שקופץ לפסים בהכרח יורד מהפסים. "הכר נא," אמרו אחיו של יוסף כשהושיטו ליעקב כתונת פסים מגואלת בדם. שוב מסומנת בגוף הנוכחות שבהיעדר, הפעם היא מסומנת בדם. 

עשרים שנה אחר כך (כמו אודיסיאוס), אורפיאוס חוזר לתחתית כדי לשחזר הכל. מצוייד בפנקס חדש ומחוספס, בעפרון איכותי, בכסף, במעמד. כדי לדעת מה קרה לו שם, אני מניחה שתצטרכו לקרוא את הממואר.

מסתובבת בין מועדוני קוראות ברחבי הארץ, מיני פרויקט

הקדמה קצרה:

אני חברה במועדון קוראות זיכרון יעקב, מיסודה של דורית תמיר הצדיקה בעלת הזכויות הרבות. מועדון זה הוא אחד מתוך חמישים מועדונים דומים המפוזרים בארץ ובעולם, ולא מזמן עלתה השאלה כיצד ניתן לקרב בין כל המועדונים ולהדק את תחושת הקהילתיות. עכשיו סטייה קטנה הצידה, תכף הכל יתחבר: לפני מספר ימים התארחתי במועדון קוראות חיפה, והרציתי על הסופר ברונו שולץ במסגרת הדיון על "אגדת ברונו ואדלה" מאת אמיר גוטפרוינד ז"ל. השוני הגדול בין שני המועדונים המם אותי. הסתקרנתי לדעת איך זה אצל כל האחרים. הסקרנות הזו, לצד הרצון לתרום להיכרות ההדדית בין המועדונים השונים, הובילו אותי ליזום מיני-פרויקט של ביקורים במועדוני קריאה ברחבי הארץ, והעלאת הסקירה על הכתב.

הסקירה הראשונה: ביקור במועדון קוראות בספריית אבן יהודה

הספר: שיר לאיזי ברדלי 

השעה עשר בבוקר, והחדר האחורי בספריה של אבן יהודה מתחיל להתמלא. הן מגיעות בזו אחר זו, אוחזות בידן קופסת פלסטיק שקופה משל היה זה כרטיס הכניסה לאירוע, ובלי קופסה ביד אולי ישאירו אותן חלילה בחוץ. ורדה, מנהלת הספרייה, מקבלת את פניהן במאור פנים. הן מניחות את הקופסאות במרכז השולחן הארוך וממהרות להתיישב סביבו. מישהי דואגת להסיר את המכסים: סלט כרוב, סלט סלק, סלט קולרבי, סלט תפוחי אדמה, ירקות חתוכים, פנכת טחינה ועוד. מבטים חמדניים נשלחים לעבר התותים בשוקולד. גילוי מרשים של איפוק. נגה מסדרת גבינות עזים של מחלבת "מיי דיר" על צלחת. חיש-קל נגדשות צלחות חד-פעמיות, והמפגש מתחיל כיאות בקול לעיסה. שקטה.

בשאלון שהכנתי מראש לצד סעיף הכיבוד אני רושמת: "כפרי-בריא-צבעוני"

אבזור: מפות חד-פעמיות בצבע יין עמוק, כלים חד-פעמיים.

סטיילינג: פרולטארי-פונקציונלי

אחת לחודש הן מתכנסות לשיחה בת שעה וחצי במועדון הקוראות של ספריית אבן יהודה. "כולכן מאבן יהודה?" אני מתעניינת.

לאו דווקא. הן מגיעות מאבן יהודה ו"הסביבה", כלומר מנתניה, מכפר נטר – בואך עפולה. אחת הקבועות מגיעה ממושב דבורה בתענכים.

קוד לבוש: ביתי ונוח.

מועדון הקוראות של ספריית אבן יהודה פעיל כבר למעלה משנתיים. בתחילת הדרך פורסמו מודעות ברחבי היישוב שהזמינו נשים להצטרף לפעילות. למפגש הראשון הגיעו שלוש, שתיים מהן כלל לא קראו את הספר ורק באו לרחרח במה מדובר. במפגש השני, שהוקדש לספרו של מאיר שליו "שתיים דובים", מספר המשתתפות כמעט הכפיל את עצמו, אך חלקן התאכזב מרה כשגילה שמאיר שליו אינו מתוכנן להגיע למפגש. מפה לשם השמועה על המועדון עשתה לה כנפיים בכל הסביבה, כלומר הגיעה עד עפולה, וכיום הן מונות קרוב לעשרים משתתפות. מאיר שליו עדיין לא הופיע.

מה אתן קוראות? "הכל." (הספר הבא: נמר השלג של צ'ינגיס אייטמטוב)

"מה מאפיין את המועדון שלכן?", אני מקשה. "אנחנו פנסיונריות," הן צוהלות בתשובה. נדמה לי שחלקן גם הוסיפו קריצה רבת-משמעות.

דורית תמיר, מנחת המפגש, מכחכחת בגרונה בראש השולחן. מתחילות. רשות הדיבור מוענקת למרגלית, שמטילה פצצה: "הספר הזכיר לי את החברה החרדית." קולות של הסכמה נשמעים ברחבי החדר: "הפנאטיות הדתית."

מישהי מהצד אומרת: "אבל גם את הקיבוצים!"

הקיבוצים???

"כן, כמו אצל המורמונים גם בקיבוצים אחד בתוך התחת של השני!"

ערגה: "אצל המורמונים כמו אצל החרדים, אין חשיבה עצמאית, מתייעצים עם רבנים על כל דבר. יש כאן כתב אישום נוקב כנגד הקהילה המורמונית."

רותי (מקווה שלא טעיתי בשם. מכפר יונה): "זה בשום אופן לא כתב אישום נגד הכנסיה המורמונית, יש דווקא גילויים של חמלה והכלה מצד הקהילה."

אחרי הפתיח הסוער, מתחילים להיכנס עמוק יותר פנימה. חלק מהמשתתפות מסמפטות את קלייר, או לכל הפחות מבינות אותה ואת מצבה. אחרות (כלומר נגה) מתרשמות דווקא מאיאן.

להלן מה שנאמר על איאן: פנאטי, הכת סוגרת עליו, מייחל להגיע להארה ונכשל, נאחז בכללים, אב שלא יודע לחבק, דווקא כן מפגין חמלה, אבא גרוע, לא יודע לומר לא, וורקוהוליק, אטום, מספר לעצמו סיפורים, קלייר החוזרת בתשובה הייתה פרויקט עבורו, הוא אוהב את קלייר, ג'ינג'י שרמנטי, גבר טיפוסי, אין לו מקום מפלט, גדל אצל הורים קרים, נכה רגשית, מגיע לנקודת שפל ומטפס ממנה כלפי מעלה.

להלן מה שנאמר על קלייר: אם מזניחה, חולה בדיכאון, חלשה, אם מזניחה, זקוקה לדמות אב, לא מגוננת מספיק על הילדים, עמדה בפני מצב בלתי אפשרי, אם מזניחה, קלייר בהתנהגותה פירקה את הבית, לא יכולה לנהוג אחרת, התפכחה, הבחירות שלה אומללות. והיא גם אם מזניחה.

השיחה שוטפת, אין רגעים מביכים של שתיקה. בנות המועדון יודעות להקשיב זו לזו, הדיון מתנהל בנעימות גם כשהטונים עולים, והם עולים בעיקר על רקע הויכוח מי ראוי יותר לאמפתיה שלנו, איאן או קלייר. קערת התותים בשוקולד עוברת מיד ליד. הדיון נצמד לספר, לא מתרחקים ממנו יותר מדי. לעתים עוזבים לרגע את השביל הסדור ומישהי משתפת ברגע פרטי: איפה בדיוק הספר פגש אותה. שמענו עדות על מקרה של דיכאון במשפחה, מישהי אחרת סיפרה על קרובת משפחה חרדית שעברה ניתוח ולא סיפרה לאיש כי לעתים "מצוות ביקור חולים" מכבידה (כשהיא נעשית מתוך כורח ולא מתוך רצון אמיתי ודאגה). אחת המשתתפות מעלה נקודה מעניינת, מה קורה כשבדיון על הספר נוכח אדם דתי. היא אומרת שבמקרה כזה מרכז הכובד של הדיון יוסט מהנזק שגורמת פנאטיות דתית אל עבר נושא שיש עליו מידה רבה יותר של קונצנזוס, כמו שכול במשפחה.

רגע השיא של הדיון מבחינתי: משתתפת מכה על חטא שפעם, לפני שלושים שנה, השאירה ילד חולה בן ארבע לבדו בבית והלכה לעבודה, "כי אין דבר כזה לא להגיע לעבודה." היא המשיכה וסיפרה שבשל מקרה זה ומקרים אחרים ארבעת ילדיה נוהגים להכריז על עצמם: "אנחנו ארבעה ניסים." שיא או לא שיא?

הדיון מתקרב אל סופו, האם הסוף אופטימי או פסימי? גם וגם, כמובן.

דורית מספרת על המפגש עם קריס בריי, הסופרת שעזבה את הכת המורמונית, וגם על שי סנדיק, מתרגם הספר, שכאדם חרדי חש שהספר מאפשר דווקא מתוך עמדה של הזרה  לתקן את הדת מתוך הדת.

דורית נעלה את המפגש, ולפני שאנחנו מתפזרות אני שואלת אותן אם הן ממליצות על הספר.

"כן," עונות במקהלה משתתפות אחדות. "זה ספר קשה לקריאה מהפן הרגשי", מציינת מישהי, ואחרת מוסיפה "כבד." שתיים קראו בהמשכים ועוד אחת אומרת שהיה מעניין מאד ללמוד על אורח החיים המורמוני.

על פי מידת המעורבות שלהן בדיון – ייאמר לזכותן שכמעט שמונים אחוז מהמשתתפות השתתפו בשיחה באופן פעיל – אני חושבת שהספר מתאים מאד למועדוני קריאה.

בדרך החוצה אני שואלת אותן מה הופך ספר, לדעתן, לאידיאלי עבור מועדון קריאה. "צריך למצוא ספר שמעורר דיון", הן משיבות. "לא סתם סיפור יפה אלא כזה שמציג בעיה". אני מהנהנת, אבל יודעת שזה לא רק זה. יש שם עוד משהו שתכף יתפענח לי. רגע.

כל הדרך הביתה לזיכרון יעקב (דרך שהתארכה עקב עצירה אפקטיבית בחנות היפה של משק יעקובס בכפר הרא"ה) אני חושבת על המפגש ומנסה לפענח את סוד קסמו של מועדון קוראות אבן יהודה. מה באמת מאפיין אותן, מעבר לפרט הטריוויאלי שציינו בתחילת המפגש, שחלק ניכר מהן כבר עבר את גיל הפנסיה. אי-שם ליד צומת בנימינה נופל האסימון: זו האכפתיות המופגנת, המעורבות הרגשית הרבה שלהן בנוגע לכל מה שעובר על הדמויות בסיפור. כל אחת מהמשתתפות דיברה על גיבורי הספר כאילו הם השכן מהבית ממול, או גיסתה – גם כשהושמעו דברי ביקורת נוקבים הם לא נאמרו מתוך אדישות קלינית מרוחקת, בכלל לא. איאן, קלייר, הילדים – גיבורי הספר קמו לתחייה בכוח אותה קירבה אינטימית שהצליחו לעורר בליבן של הקוראות, וזה היה לגמרי מקסים.

אה, והן תשמחנה לקבל אליהן חברות חדשות, הפעילות במועדון נעשית ללא תשלום.

 

 

 

אלגיה לגבר שהכרנו

(על ספרו של ניצן ויסמן, "ארוחת בוקר ישראלית")

בשנים האחרונות הטקסטים שאני מחפשת (ושמוצאים אותי) הם טקסטים שנושבת מתוכם רוח נשית מובהקת. נוח לי בסביבה נשית, השפה הנשית טבעית לי בכל צורותיה, שפה, תת-שפה ועל-שפה. אני משוטטת כבת-בית בכל הקומות והמסדרונות והמרתפים, ועל עליות הגג לבדן יכולתי לכתוב אנציקלופדיות.

דומה שספרו של ניצן ויסמן, "ארוחת בוקר ישראלית" (הקיבוץ המאוחד 2015) מצוי הרחק מכל אלה. דמותו של הגבר הישראלי היא מושא המחקר המשותף של חמשת הסיפורים בספר, והנשים שם, במקרה הטוב, נבלעות ברקע. רחוק, אבל לא באמת רחוק. לולא הכתיבה הנשית של העשורים האחרונים, שפתחה פתח לחקירה פנימית נוקבת מתוך רצון כן לייצג את המציאות ואת ההיסטוריה הנשית, על מורכבותה וצבעיה – נדמה לי שספר כמו של ויסמן לא יכול היה להיכתב. ויסמן מתבונן בגבר הישראלי הנורמטיבי כפי שהורגלנו להביט ב"אחר" – כל הקלישאות והדעות הקדומות מונחות לפתחנו, ועכשיו אפשר להתחיל במלאכת הפירוק.

הפמיניזם סלל את הדרך אל עבר נקודת המבט של האחר. אני חושבת שזה היה גרוסמן שכתב על הצצה דרך חור של מנעול, שמגלה, למרבה הבעתה, עוד עין שנועצת בך מבט חזרה מן העבר השני של הדלת. פמיניזם הוא בדיוק הדבר הזה – ההבנה שמהעבר השני יש עוד עין, עוד תודעה. בתחילת המסע אל האחר עמדה לרשותנו רק דרך עפר צרה ומשובשת, אבל היום זו כבר אוטוסטראדה עילית ומענג להיווכח שנוסעים עליה נהגים ונהגות משני המינים.

בספרו של ניצן חמישה גברים מביטים על עצמם לפני ולפנים. הם מביטים על עצמם ביחס לגברים שבסביבתם – מהר מאד מסתבר שמאחורי כל גבר מצליח עומד גבר עוד יותר מצליח שמטיל עליו צל קיומי. מול החייל בסדיר שערק בסיפור "מענטש" ניצב סבו המרדן, האידיאליסט, החזק. אידיאה של גבריות. מול מיקי, מהנדס בתעשייה ביטחונית, גיבור "מקדש כפרי", ניצבת דמותו המיתית של בעל הבית, סא"ל גדי מונשיין, רופא השייטת. מול עופר, איש ההייטק גיבור "ארוחת בוקר ישראלית", ניצב גיסו אריק שמימש את חלום האקזיט בארצות הברית. וכן הלאה. זה הסיפור הגברי העתיק של שושלות אדיפאליות, אבל וייסמן מעניק להשוואה הזו נופך עכשווי – הגברים עליהם כותב ניצן הם גברים שאך לפני רגע היו לגמרי שקופים, לא במובן הסוציו אקונומי שנילווה למושג הזה מאז קמפיין הבחירות האחרות, אלא בדיוק להיפך. הם היו שקופים דווקא משום שהיו להם הזדמנויות והם ניצלו אותן, התקדמו במעלה העשירונים, הצטיידו בסמלי סטטוס, עשו את זה. שיחקו אותה לגמרי. בתוך שדה ספרותי פעיל שמבקש לתת קול לשוליים, דווקא המיינסטרים מוצא עצמו נדחק ומושתק. ניצן לא נכנע לגל הזה, בדיוק להיפך. הגיבורים של ניצן מאבדים את שקיפותם ברגע בו מציאות חייהם מתגלה להם במבט חדש, מערער, שמחייב התארגנות מחודשת תוך גילוי עצמי.

הנשים בסיפורים מספקות רקע נוח אבל לא מופיעות כדמויות שלמות בפני עצמן. חלקן נעדרות או מתות. היתר, נוכחות בסיפורים בשתי תצורות – הפסיביות שזקוקות לגבר כדי להישען עליו, והאקטיביות שלתיאורן נלווה מימד קצת גרוטסקי. הנשים של וייסמן, פסיביות ואקטיביות כאחת, מקבלות את מרותה של השושלת האדיפאלית, אבל נשים הן לא הסיפור כאן. את הצעקה שלנו נשמיע בעצמנו.

לדגש מיוחד בסיפורים זוכים חפצים, סמלי סטטוס. הספר מלא אזכורים של מותגים כמו ברייטלינג, מונבלאן, לקסוס, שיבאס. חפצים גבריים שבעצם נוכחותם מסמלים "הגעת ליעד". אבל מעל לחפצים האלו, מעל לדמויות הגברים שהחפצים האלו שייכים להם, ואפילו מעל לזכרי האלפא שמטילים צל אדיפאלי על בעלי החפצים – מעל כל אלה מגיח מדי פעם המחבר המובלע, ואי אפשר שלא לשמוע איך הוא מתבונן בפולחן המותגים בהשתאות, ומדי פעם נפלט לו צחקוק לגלגני.

דעת המקום

הרומן הקצר של לאה איני, "בת המקום", הציב בפניי סימן שאלה מעניין בנוגע לגבולותיה הלגיטימיים של  טריטוריית הכתיבה – הגיבורה הראשית של איני היא ג'ני המכונה סמוקי, אמריקאית גדולת-מימדים ומוגבלת בשיכלה. סמוקי מתגוררת בעיירה קטנה בלב איזור הביצות של פלורידה כבת חסותה של יהודיה קשישה, גברת סולומון, שזה עתה הלכה לעולמה – מה לאיני ולה? איזו מין בחירה משונה עבור סופרת ישראלית! השאלה הזו שיגעה אותי במהלך כל הקריאה, ואני מודה שהעסיקה אותי הרבה יותר בהשוואה להתרת הסבך העלילתי שנרקם סביב אותה גיבורה. לא בכל יום קמה סופרת ישראלית וכותבת ספר מקור שנקרא כאילו היה ספר מתורגם, מתרפק על נוף אחר לגמרי, מפר את החוזה הבסיסי הלא כתוב שנחתם בין סופר לקורא. זו בחירה מפתיעה, קצת מטורללת, ואני מודה שבהתחלה הייתי מאד חשדנית ומאד סקרנית כלפי המהלך הזה. הורגלנו לחשוב שבפני כל סופר ניצבות שתי אופציות עקרוניות – האופציה הריאליסטית תובעת מהסופר לכתוב על מה שמוּכּר לו, זו הרי אחת העצות הראשונות (והנדושות…) שמשיאים לכל כותב בתחילת דרכו. וישנה גם האופציה הפנטסטית, הפופולארית הרבה פחות, שמשחררת את הכותב ומעניקה לו חירות גמורה (כמה מבהיל!) במנותק מהזמן, מהמקום, ולעיתים גם מחוקי הפיזיקה המוכרים לנו. "בת המקום" הוא לא זה ולא זה, יצור כלאיים מופלא ומסקרן, ריאליזם שקרי. מה זה?

אולי כך: בת המקום, סימן שאלה? ה-מקום?

שאלה שאיני היוצרת מפנה בעיקר פנימה כלפי האני הכותב שלה : מהו המקום, ובאותו הקשר מהם הגבולות הלגיטימיים שמסמנים את טריטוריית הכתיבה שלה, עד כמה מותר לה להרחיק עדות, עד כמה היא רצועה לקווי הרוחב והאורך פה אצלנו בשכונה. עד כמה חופש היצירה הוא אכן חופש מוחלט (ומי מחליט), ועד כמה מוכן הקורא לקבל ספר אמריקאי מאת סופרת ישראלית. אולי עולה כאן בעקיפין גם שאלת המקור והתרגום – כי פעולת הקריאה היא תמיד פעולה של תרגום, כי טקסט של מישהו אחר תמיד כתוב בשפה זרה, שפתו של זר, גם כשנכתב בשפת אמי. גם שאלת האמינות הסיפורית מתעוררת, אנחנו נוטים לשכוח שאין בנמצא רומן ריאליסטי נקי מבידיון. הכל מתערבב עם הכל, הגבולות מתפרקים. מסובך.

ואולי זו סימולקרה ספרותית? אולי הספר מציג ביקורת סמויה על חברה שלועסת ומקיאה דימויים שחוקים רק על מנת למחזר אותם שוב ושוב ושוב?

*

אם בוחנים את שאלת המקום בספרות הישראלית מגלים שהכותבים שלנו מנצלים היטב את הפריבילגיה הרב-תרבותית של חברת מהגרים, ז"א חברה שאמונה על מתיחת הטריטוריה לאן שרק רוצים, ימה וקדמה צפונה ונגבה והלאה. הסופרים שלנו יוצאים למסעות שורשים, מטלטלים עלילות בין שם לכאן בכל רחבי הגלובוס. בעשורים האחרונים נוספה גם אקזוטיקת תרמילאים במסע חיפוש רוחני כרקע עלילתי אפשרי, או טיולי בורגנים המהרהרים על חייהם תוך התרחקות מהשיגרה. עקירה אל ארצות נכר גם היא אופציה ספרותית מטופלת, יש יותר מסופר ישראלי אחד שמתגורר בחו"ל וכותב בעברית על ישראלים בחו"ל.

אבל איש מהם, אם איני טועה, לא כתב יצירה שמכוונת מראש להיות נטע זר, בלי שום מחויבות לישראל סבא ולקונפליקטים של זהות ישראלית ויהודית, בלי רדיפות ומלחמות ושואה-תקומה ופלסטינים וקרבנות ותנו לחיות בשקט. אולי למעט חזי לסקלי עם השירה ההולנדית הפסאודו-מתורגמת שלו (עם כל הכבוד, ארבעה שירים זה לא רומן, כן?) ואולי גם מאיה ערד עם 'שבע מידות רעות' שהיה אמריקאי מאד, אבל אני כמעט בטוחה שהייתה שם דמות אחת לפחות של מהגר ישראלי (וחוץ מזה מאיה ערד מתגוררת בארצות הברית, כך שהיא שומרת על הכלל של כתיבה על מה שמוכּר. לא בדיוק נטע זר).

הרומן הקצר של איני מתרחש בעיירה קטנה, מנומנמת (כמובן) וקצת פרימיטיבית, הקרתנות זועקת מכל דמות, וגם דמויות המשנה משורטטות להפליא – השריף הגמלוני, נער השליחויות הבהמי, בתו החשדנית של בעל חנות המכולת. אנחנו מכירים אותם, מכירים את המתח הבין-גזעי, את העוינות כלפי זרים, את מסכת הדעות הקדומות, הסטריאוטיפים הכל-אמריקאיים שמבעבעים מתחת לפני השטח. האם לאה איני אכן שהתה בפועל בעיירה כזו לצורך מעשה הכתיבה? או בדתה הכל מדמיונה בהתבסס על סרטים/ספרים אליהם נחשפה? אין לדעת. האופציה השנייה מסעירה הרבה יותר. בין כל אלו, יש דרמה משפחתית שמתגלגלת בטבעיות נינוחה, מתאימה עצמה לקצב החיים המנומנם בעיירה – צריך למצוא בית חדש לסמוקי, ומה יעלה בגורלם של הפסלים שפיסלה, מאות כלבי ים שבנתה מגרוטאות שליקטה במזבלה, ומה יקרה עם אחותה החד-הורית של סמוקי, ושני ילדיה של האחות – אבל רגע, מה טבעי בסיפור הזה? לאה איני היא אחת משלנו, האם באמת הייתה צריכה להרחיק עד פלורידה כדי לגולל דרמה משפחתית מהסוג הזה? חסרה מצוקה אותנטית פה בארץ? עיירות מנומנמות? פערי מעמד והשכלה? הבחירה של איני להציב גיבורה אמריקאית ווייט-טראשית טבעית בערך כמו הבחירה שלי לצבוע את שערי הכהה לבלונד פלטינה בוהק. תנאי הפתיחה הבלתי שגרתיים שינו את אופן הקריאה שלי, הפכו אותה לקריאה חטטנית, בולשת ודרוכה בחיפוש אחר רמזים, בניסיון לאתר את המניע גם אם לצורך כך אצטרך לסרק את כלבי הים בניגוד לכיוון הפרווה שלהם עצמם.

והרמז נמצא. זנב רמז. המופע שלו היה כל כך מפתיע, שאי אפשר היה שלא להתענג עליו לגמרי. כוונתי לשיר של דליה רביקוביץ' שמצוטט פתאום בסיפור, כאילו נכתב על פתק שנשר מכיסה של אחת הדמויות (מהכיס של ליאה סולומון, שהיא חוקרת ספרות עברית שמלמדת באוניברסיטה עירונית ומגיעה לעיירה בעקבות מות אמה, האפוטרופוסית של סמוקי). סמוקי אוחזת בפתק, קוראת את השיר (סמוקי קוראת אנגלית, כמובן, אבל הסיפור כתוב בעברית כך שאנחנו קוראים בגוף הסיפור את השיר "מתורגם" שוב לעברית אחרי שתורגם לאנגלית על ידי החוקרת).

גאווה/דליה רביקוביץ'

אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר,

שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גַּאֲוָה.

שָׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְּנוּעָה.

עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

(עמ' 140)

חשוב לי להבהיר שלא ניסיתי לפענח את העלילה של הסיפור באמצעות השיר המצורף, ולא ניסיתי ליצור הקבלות בין המטפורות בשיר לבין הדמויות בסיפור. הסתפקתי במפתח שהשיר הציע לי, בדמות כלב הים שצץ לפתע מבין הסלעים. השיר ניכס לעצמו חזרה את כלב הים, ערבב את העדר הזר של כלבי הים שיצרה סמוקי עם כלב הים המקומי, שהוא חלק מההוויה התרבותית שלנו כאן, דרך השתייכותו לקאנון השירי. אולי הייתי צריכה להתייחס לכך שכלב-ים הוא מין יצור כלאיים לא ברור, יונקים ימיים הם בעלי חיים קצת מוזרים, לא מפוענחים, ימיים-יבשתיים. אולי הייתי צריכה להתייחס אל סמוקי, שגם היא מין יצור שקשה לסווג אותו, ואל ליאה, שהייתה פעם גבר והיום היא אישה, הגבולות מטושטשים. אולי הייתי צריכה להזכיר את המפגש עם בת-דמותה של המחברת בפארק הימי הגדול, שגם הוא מקום לא-מקום, סימולקרה, ייצוג שהופקע לטובת מיחזור עייף של בידור להמונים ואיבד מזמן כל משמעות אותנטית. אבל כל זה לא באמת משנה משהו. מה שחשוב הוא שכלב הים מצביע על אפשרות הפענוח של טקסט: גם טקסט לכאורה זר מתפענח דרך הפילטר המקומי. עצם הקריאה שלי כבת המקום הזה בסיפור, זר ככל שיהיה, אבל אנושי ואוניברסאלי – שבה ומנכסת את הסיפור חזרה לכאן. הגבולות שלי כקוראת הם גבולות עולמי, החוטים המקשרים בין הזר למוכר מעצמם צצים ועולים מעצם מעשה הקריאה, שהוא מעשה פעיל של קשירת קשרים, כמו כלב הים המקומי שהגיח לפתע בעמ' 140. כל מקום נעשה ה-מקום, כשקוראים אותו בעיניים מקומיות.

.

ייבנה, ייבנה

בזמן האחרון אני מדברת עם ספרים; לפני כמה ימים דיברתי ארוכות עם הפתיח של 'מיכאל שלי', מי לא מכיר את הפתיח של 'מיכאל שלי', היה דיבור סמיך, אינטימי. היום אני מדברת עם סיפור אחר לגמרי (האמנם אחר לגמרי) שמצאתי אצל חיים באר בספרו המצויין "מזיכרונותיה של תולעת ספרים". הסיפור סופר על ידי המשורר אברהם חלפי, שמע אותו ממנו הבמאי דני וולמן, שסיפר לחיים באר, שהעלה את הסיפור על הכתב:

"אני (וולמן) זוכר סיפור אחד יפה מאד, שסיפר (חלפי) לי פעם.  (…) הוא סיפר על החיה הקטנה הקרויה בּוֹנֶה. הבונה חי באיזו מחילה, וחייב ללכת תמיד בדרך מסויימת כדי להגיע אל הסכר שהוא בונה על הנהר. הציידים אומרים, כך סיפר חלפי, שקשה מאד לצוד את הבונה, החשוב להם בשל פרוותו היקרה, משום שקשה למצוא את המחילה שלו. אבל ציידים שהצליחו לגלות אותה, מספרים כי הבונה הולך תמיד באותו שביל עצמו מן המחילה שלו אל הנהר. הוא לא ישנה את דרכו. וכשהציידים מוצאים את השביל הזה, הם מניחים מלכודת על השביל. הבונה יוצא לו ממחילתו, הולך והולך, עד שהוא מגיע למלכודת. אז הוא עומד, מסתכל במלכודת ומייבב זמן מה. הוא מסב את ראשו ימינה ושמאלה ומייבב עוד. הוא אינו מסוגל לפנות עורף למלכודת ולברוח, הוא אינו מסוגל לשנות את המסלול שלו, את השביל שהוא צועד בו יום-יום, וגם כשהוא רואה את המלכודת מולו – כל מה שהוא מסוגל לעשות הוא לייבב; להסתכל ימינה ושמאלה, לייבב, ולהיכנס לתוך המלכודת."

הצטערתי שקראתי, הסיפור הזה הכאיב לי. האמנתי ואחר-כך, נחושה להציל את הבונה בכל מחיר, לא האמנתי. התנהגות כזו הרי מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים ביותר, אין בה שום הגיון הישרדותי, סביר להניח שאלו סתם סיפורי מעשיות. התחלתי לחפש חומרי קריאה – אולי הקריאה תציע לבונה, לי, מפלט מהמלכודת שממתינה לו לבטח בהמשך השביל, ואם לא גאולה שלמה אז לפחות קורטוב נחמה. גיליתי עובדות מעניינות – למשל, העובדה שלבונה יש טופר מיוחד על אחת האצבעות ברגל האחורית, טופר שייעודו הבלעדי הוא ניקוי הפרווה; על שיניו של הבונה, שהן מכשיר עבודה מרכזי במלאכת הסכרים שלו, נאמר שעליו להשתמש בהן ללא הפסק, אחרת יצמחו ויצמחו;  במקום אחר מופיעה ההסתייגות ש"בניגוד לדעה הפופולרית, שיניו של הבונה אינן גדלות במהלך חייו הבוגרים." איזה יופי, עובדה והיפוכה, הטלת ספק מפורשת – לא הייתי זקוקה ליותר מזה. לתחושתי המלכודת על השביל החלה להתרחק, סוף-סוף. כשקראתי על כך שבעיני הבונים ישנו עפעף שלישי, שקוף, שמאפשר להם לראות בבהירות גם בעת שהייה מתחת למים – כבר חייכתי ממש (אבל למה אף אחד לא מסביר שום דבר בקשר לעפעף השני?). בכל המקורות הבונה מתואר כבעל חיים חרוץ ונמרץ, שמעצב את סביבת מגוריו בהתאם לצרכיו באמצעות מפעל בנייה שהוא מפעל חייו – תעלות, בריכות, מחילות ובקתות עץ. כך כתוב.

(אבל למה להתיפייף, למה. יופיו של הטבע נשמר ממרחק בטוח של מילה. הרי אם היה קופץ עליי פתאום איזה בונה, בשר ודם ופרווה ושיניים וזנב, זיפיותו הקשה, השמנונית והרטובה, פרצוף המכרסם המחודד שלו, כל אלו היו סוחטים ממני צווחה בטוחה)

לשונית, הקמצנות שבאה לידי ביטוי בשמה העברי של החיה הזו, אין לו מילה משלו. שמו, תוארו, פועלו – כל אלה מכונסים, דחוסים, בתוך מילה אחת – פלא שהבונה מתואר לעיתים כחיה מעט אובססיבית? לשונית, גם גיליתי שבאנגלית המילה beaver היא מילת סלנג שמציינת נרתיק נשי. וגינה, איבר שרירי דמוי צינור המחבר את צוואר הרחם אל הפות אצל יונקים ממין נקבה. המידע הלשוני הזה צובע את הסיפור של חלפי באור אחר לגמרי. אם כך, דומני שהסיפור שסיפר חלפי, אותו ציטט לדבריו מתוך ספר גרמני (גרמני, דווקא) ששמו לְיבֶּה נַטוּר, אהבת הטבע (אהבה!) – הוא כנראה בכל זאת לגמרי נכון.

בונה

תרגיל בהתמלאות, סוג של

אני נשארת עוד קצת בסביבה של הצעקה הפעורה אל הזולת מהפוסט הקודם, שנותרה תלויה באוויר. כדי להבין את הצעקה הזו אני מטפסת אל גבעת הצעקות הפרטית שלי, ומשקיפה שלוש מאות שישים. הגבעה הזאת – למעט בני המשפחה הגרעינית – שוממת לחלוטין. אני יורדת ממנה מהר, בתחושת הקלה.

*

בשבוע שעבר התחלתי לקרוא ספר שנקרא "הכאב", מאת מרגריט דיראס. הספר מבוסס על יומנים שכתבה הסופרת בסוף מלחמת העולם השנייה, בעת שהמתינה לבן זוגה שיחזור ממחנות הריכוז. דיראס לא ידעה אם הוא חי או מת, ואם חי – באיזה מצב ישוב אליה. מדי יום צעדה לתחנת הרכבת, שם סייעה כמתנדבת בארגון רשימות החוזרים. במסגרת תפקידה פגשה חיילים שחזרו מהשבי, פליטים, עקורים, ניצולי מחנות. היא ניסתה לדלות מהם מידע בנוגע לאהוב שלה, ללא הצלחה. במהלך כתיבת היומנים הדאגה מכרסמת בה בכל פה, היא טרופת דעת, ולא פלא שהכתיבה שלה מעונה ולכן מענה. זה ספר מצויין, אבל מהר מאאד גיליתי שאני לא יכולה לשאת את הכאב שעלה מהדפים ואפף אותי כאד חנק רעיל. נחנקתי. סגרתי את הספר שלא על מנת לפתוח אותו שוב. לעולם.

*

כבר עשרים שנה – יותר, כבר עשרים  ואחת שנים – שאני עובדת לבד, מהבית, מתוך בחירה. רק אני והמחשב. מצומת הבחירה ההיא זכור לי בילבול מקצועי גדול, בדיוק עברתי טיפולי פריון אינטנסיביים ועזבתי את לימודי התואר השני באמצע, מבינה שהמחקר המדעי לא מושך אותי בשום צורה. הסבה מקצועית מהירה ועבודה מהבית הבטיחו שאוכל להתייצב לטיפולים ככל שיידרש, ואחר כך כשהריתי העבודה מהבית הבטיחה שאוכל להיות נוכחת ודומיננטית בגידול הילדים ככל שארצה, ואחר כך, כשהילדים גדלו, כבר התרגלתי לאורח החיים הזה. התמכרתי לשקט, ולבדידות המזהרת של שעות היום. התמכרות כבדה. כל כך כבדה, שזה לא נעצר שם. ככל ששהיתי פחות בחברת אנשים, כך  -הוקוס פוקוס- קטן עוד יותר הצורך שלי לשהות בחברת אנשים. מעגל קסמים שנמשך עשרים ואחת שנים ובסופו מספר האנשים סביבי הצטמצם והצטמצם עד שאי אפשר לצמצם אותו יותר.

*

ואני חושבת לעצמי לא פעם, מה דפוק אצלי? מדוע אנשים אחרים כל כך נהנים מהקשרים החברתיים שלהם, מפתחים, מטפחים ומתחזקים אותם, ואילו אצלי זה אחרת? מדוע אני מתעייפת? כמובן שמדי פעם מתהוות נסיבות אין ברירה, נסיבות בהן אני מחוייבת לפגוש אנשים באירועים כמו חתונות, לוויות, ארוחות חגיגיות עם קולגות של בן הזוג, מפגשים עם החברים שלו ובנות זוגם – תמיד השיחה משעממת אותי למוות ואני מייחלת לרגע שכל זה ייגמר. נושא השיחה העיקרי הוא לרוב היבטים צרכניים/נהנתניים של הקיום האנושי, קניתי-את-הייתי-ב, ומעבר לזה – בעיות בעבודה, וריאציות כאלה או אחרות על יחסי אנוש, פכים קטנים מהווי בית הספר של הילדים (ועכשיו השירות הצבאי, בקרוב הטיול שאחרי הצבא, אוניברסיטה ונכדים) וכולי. כל כך לא מעניין. אני מעדיפה פי אלף לקרוא ספרים, שעוסקים באותם נושאים בדיוק, אבל איכשהו הספרים מענגים אותי מאד. מאד מאד. ואני לא מצליחה להבין למה אני לא מצליחה להתעניין במחשבות של האנשים שמולי, משכילים ואינטליגנטיים בדרך כלל, ומעדיפה לקרוא עליהן בספרים שכתבו זרים מוחלטים (או לצפות בסרטים, או להקשיב להרצאות במגוון תחומים של הידע האנושי).

*

(אולי בגלל שהספרים, בדויים ככל שיהיו, כנים יותר? במילים אחרות, הספרים מצליחים איכשהו לגבש מתוך הרעש איזו אמת בהירה ומרוכזת, שנעדרת מהיחסים שלי עם בני אדם אמיתיים. תמיד יש שם בינינו איזה קיר בלתי עביר, איזו שכבת אבנית עכורה שלא מאפשרת מבט צלול באמת, מבט חף, גם אצלי וגם אצלם)

*

בכל אופן, בימים האחרונים נתקלתי בתשובה נוספת אפשרית לשאלה שמציקה לי, תשובה מהממת לחלוטין. זה היה במסגרת הרצאה ששמעתי, של ד"ר שלמה מנדלוביץ' מנהל המחקר במרכז הרפואי שלוותה. ד"ר מנדלוביץ' מעלה במבוא להרצאה שלו תיאוריה מבנית נועזת בנוגע למבנה נפש האדם, ואשרטט את קוויה באופן כללי ומי שרוצה להתעמק בזה מוזמן להקשיב להרצאה עצמה.

*

ובכן, הד"ר מציע "להפסיק לחשוב על העצמי (של כל אחד מאיתנו) כדבר מה אָחוּד, גרעיני, ולהתחיל לחשוב על העצמי כמרובה". כלומר, ההצעה שלו היא להתייחס אל המרחב התוך-נפשי של כל אחד מאיתנו כמאוכלס ביותר מעצמי אחד, הרבה יותר, וכל אחד מהעצמי-ים הללו מאופיין במערך שלם של תכונות המאפיינות אותו: התנהגותיות, רגשיות, קוגניטיביות, ערכיות, דחפיות וכיוצא בזה. בשפה פשוטה – הנפש מורכבת ממערך רב-משתתפים של עצמי-ים השונים זה מזה.

מה שעוד יותר מרהיב בתיאוריה הזו היא המחשבה שאין עצמי אחד ראשוני "אמיתי" שיושב במרכז שליטה ומנווט את כל האחרים. לא. כל מופע של עצמי כזה או אחר הוא תלוי הקשר, או במילים שלו "העצמים המרובים נוצרים בתוך ומתוך האינטרקציה שבין העצמי לבין האחר, שיכול להיות זולת ממשי, זולת דמיוני, חפץ או רעיון." – הוא קורא לזה מופע הקשרי, כלומר העצמי שמופיע ברגע מסויים הוא תולדה של הֶקשר ברגע ספציפי.

אם כך, עולה השאלה, מי מארגן את המופע המתחלף? מי קובע איזו דמות תעלה ותגיב למתרחש ברגע מסויים?

התשובה שהד"ר מציע לשאלה הזו היא תשובה שהפתיעה אותי עד כדי שמיטת לסת – אם המרחב התוך-נפשי מורכב מעצמיים מרובים, אולי צריך להתייחס אל הסביבה הזאת כאל מרחב חברתי, הנענה לכללי משחק שחלים על כל מרחב חברתי שמוכר לנו, כלומר היחסים בין העצמי-ים השונים מתבססים על אמנה חברתית כלשהי.

האמנה החברתית (הובס, לוק, רוסו) היא עיסקה שמאפשרת כינון חברה מודרנית. כל אמנה חברתית מתבססת על הסכמה של הפרטים המרכיבים את החברה – כולם כפופים לכפייה משותפת, ובתמורה נהנים מזכויות אזרח. אבל לפני שמושגת ההסכמה הזו הפרטים המרכיבים את החברה חייבים להתגבש סביב גרעין אחד משותף – נרטיב – סיפור מרכזי שיארגן את החוויות והזכרונות של הפרטים בחברה באמצעות סיפורים, מיתוסים והסברים.

אם חוזרים להסבר של המבנה התוך-נפשי, הרי שגם היחיד זקוק לנרטיב מאחד, כזה שניתן לגזור מתוכו אמנה חברתית כופה אך מאפשרת. במקרה כזה הנרטיב יבטא מצב-על, החורג מעבר לתצורות המשתנות ויספק מעין חוט שזור שמחבר את כל התצורות כולן. ד"ר מנדלוביץ' הדגים לגבי עצמו, שמה שמגדיר אותו, כלומר הנרטיב שלו הוא היותו פסיכיאטר אבל התצורה שבאה לידי ביטוי משתנה בהתאם לנסיבות – לעיתים תקיף, לעיתים חלש, לעיתים רווי רגשות אשם.

המשך ההרצאה פחות עניין אותי, כי הוא עבר לעסוק בהפרעת אישיות גבולית שלדעת הד"ר נובעת מהעובדה שאותו סיפור מרכזי נחוץ נמצא מפורק או חסר, כלומר הסובלים מהפרעת אישיות גבולית לא מצליחים להתגבש סביב גרעין זהות אחד שממנו יתפצלו תצורות העצמי השונות, וכל המערך משתבש ונוטה לכאוטי.

*

אז תיכף ניסיתי למפות את התצורות העיקריות שלי – אשת משפחה, אשת מקצוע, התצורה החרדתית, התצורה הילדותית, התצורה הזועמת, התצורה המינית, התצורה הקוראת והכותבת. לכל אחת מהתצורות האלה יש מערך שלם ואופייני של תכונות, שלעיתים עומד בסתירה לתכונות של תצורות אחרות.

*

לגבי הנרטיב המאחד, אני לא יודעת להגדיר אותו במילה אבל חשה בבירור בקיומו. לתחושתי, הסיפור המרכזי הפנימי שלי כל-כך מהודק וסגור, שכל התצורות הפנימיות שוהות בתוכו בנינוחות כך שהאינטרקציה הפנימית ביניהן מחליפה את הצורך שלי באינטרקציה דומה עם דמויות מן החוץ. פעם קראו לזה בפשטות "עולם פנימי עשיר."

*

אבל את הכתיבה של פרננדו פסואה, למשל, אף פעם לא הצלחתי לחבב. בעיניי הוא כזה טרחן.

*

בעצם כתבתי את הפוסט הזה כי רציתי שמישהו יסביר לי, אם אפשר, מה לדעתכם אני מפסידה כשאני מוותרת על אינטרקציה חברתית?

(במובן המקובל. כי גם בלוג הוא אמצעי לאינטרקציה חברתית מוגבלת מאד)