לתרגם את מירנדה ג'ולי עם דמעות בעיניים וחיוך קטן בזוויות

להמשיך לקרוא לתרגם את מירנדה ג'ולי עם דמעות בעיניים וחיוך קטן בזוויות

אחרת נתקרר

"לאט יותר" הוא סרט קצר של אברהם הפנר משנת 1967, שבמרכזו זוג מזדקן. הסרט הוא עיבוד לסיפור קצר מאת סימון דה-בובואר.

כבר הרבה שנים שאני משתוקקת לראות את היצירה הזו [הפנר רק בן 32, פאני לוביץ' בת 64, אברהם בן יוסף בן 60] – והנה, פתאום דגתי אותה בחיפוש עיוור ביוטיוב. ארבע-עשרה דקות שמומלצות מאד לצפייה [למרות שבחוץ מזג אוויר יפהפה, חבל שלא הסתגרר, זו חוצפה שמזג האוויר].

[ועכשיו, לאחר שצפיתי בו, אני מניחה שאת שאריות הבוקר הזה אאלחש עם המון מוסיקה צרפתית של פעם]

על הזרות

מה שמוּכּר נראה היטב גם מבעד לעיניים עצומות, אולי זהו פשר הביטוי "מוּכּר לעייפה", שחוצה את שער העייפות וממשיך גם אחריו. מאידך, קל לדמיין שפה בה מתקיימת קירבה לשונית הדוקה בין המילים "זר" ו-"הרפתקה"; אם כך, זו לא חכמה לבנות ספינות אדירות, לגייס עשרות ספנים, לנפח מפרשי משי ולצאת אל המרחבים – כל זה בשם הזרוּת, כמובן, כמה הבטחה טמונה בה לעיניים – אבל האם ניתן לאתר נקודות של זרוּת בתוך המרחב שמוכר מימים ימימה? בתוך מה ששייך לו? נראה אותו אובד בין שבילי גנו, נועץ מבט ממושך במזרקה, תוהה על משמעות הפס הקריר של שיחי המנטה. נראה אותו מביט בגופו מוכה תימהון, לעיתים בחוסר אמונה מוחלט – כמוני, כל בוקר מחדש. חבל שלא התאמנתי על כך במהלך השנים. יכולתי,  למשל, מדי פעם לאלץ את עצמי לכתוב רק ביד שמאל. שאוכל להרגיש אחרת את הגוף, יותר מהוסס, עצור. חבל שלא נהגתי כך. כמה שאננה הייתי, מכונה מטופשת עם אמונה עיוורת בחוק ההתמד.