חיי קריאה; והלילות –

בזמן האחרון אני ישנה בהמשכים, מקיצה בשעות מוזרות בהן השינה מתרחקת ממני כמו קמעונאי זעיר שתולה על הדלת הבטחה מתנצלת של "תיכף אשוב". הניסיון מלמד שאין טעם להתנגד להסתלקות שיש בה גם מימד בלום של הבטחה. מכיוון שכך, בלי פאניקה אני לוקחת ליד ספר מכל הבא ליד, פותחת בעמוד אקראי ושוקעת בספרים שכבר קראתי פעם. הלילה זה יואל הופמן עם הקוריקולום ויטה שלו, ספר נפלא ("האוניברסיטה היתה מחולקת [כמו ירושלים עצמה] בין חסידיו של בר-הלל וחסידיו של רוטנשטרייך. חסידיו של בר-הלל אמרו דברים של אמת שלא היה להם שום ערך וחסידיו של רוטנשטרייך דיברו שטויות שמילאו את הלב שמחה"). מה יש לומר, לא היו לי שעות קריאה טובות כמו השעות שלוש עד ארבע לפנות בוקר, בתוך רכות כפולה של שמיכה ופיז'מה. השורות הראשונות עוד מסתבכות בקורי השינה האחרונים, שנפרמים במהירות, אחר כך פרק של קריאה חלקה ולבסוף אני שוב מתערפלת, מתפזרת, וקורים חדשים נרקמים בין העין לדף. כשזה מגיע, אני נכנעת לכובד העפעפיים בלי מאבק כי מן השינה באתי ואל השינה אשוב. יד נשלחת אל עבר מנורת הקריאה. חושך.

אני יכולה לדמות את הקריאה בשלוש לפנות בוקר לצילום בו נתקלתי לאחרונה:

סיזיפוס, אתה לא לבד?
סיזיפוס, אתה לא לבד?

 בנקודת ההתחלה, אי-שם למטה בתחתית, עומד וממתין מצבור של חומר גלם לא מאורגן, אנשים וציוד, תוהו מעורבב בקצת בוהו. בקצה השמאלי התחתון מתחילה להתארגן איזו תנועה אל עבר הקו המושחר, ואז העין מעפילה זמן-מה לאורך הצלע השחורה, הצפופה, מטפסת בסדר-אנשים מופתי אל מעלה ההר. שם, בקצה העליון, קורה משהו: הצלע השלישית במשולש הדמיוני שנוצר היא צלע פתוחה, מתבדרת, מסרבת להתכנס לקו. דמויות אחדות יורדות במורד, חלקן בגלישה על העכוז, חלקן בהליכה. אם בהתחלה נדמה שהדרמה נמתחת בקו השחור, שמשוך החלטי כלפי מעלה, הרי שאחר-כך מבינים שהדרמה האמיתית היא הדרמה של הצלע השלישית, שם נמצא כל מי שהחריג עצמו מתוך השורה.

הצילום הזה צולם ביוקון (טריטוריה בצפון קנדה), במהלך העשור האחרון של המאה התשע-עשרה. השביל הוא שביל אינדיאני, לא יותר ממעבר הרים צר המוליך את הפוסעים בו אל עבר מיקום משוער של מרבצי זהב.

ואולי הדרמה האמיתית של הצילום הזה לא נמצאת בתווים השחורים הקטנטנים שמאורגנים כך או אחרת, אלא במסכת הלבנה, איומת ההוד, שעוטפת את הכל בדממת נצח גיאולוגית.

אסוציאציה אופטית, מאה שנים מאוחר יותר:

מיכל רובנר,  שארית הזמן, 2002 (עבודת וידאו)
מיכל רובנר, שארית הזמן, 2002 (עבודת וידאו)

לא משולש, אלא קו אינסופי שנמתח מהאין וחוזר אל האין. אין כאן שיא, ולו גם מלאכותי, ובכל זאת יש פה לא מעט דרמה – דרמה של בריאה ושל היעלמות.

אבל בשבע בבוקר אני מתעוררת ראשונה כאילו כלום, לתוך נוהל-שבת בבית דומם, טבול בפסקול נשימות חרישי של שאר בני הבית שעוד ישנים. כמעט בלי משים אני מתיישבת עם כוס קפה, כמעט באקראי אני מדפדפת-קוראת קריאה ראשונה בספר שירים של נורית זרחי (עצמות ועננים, מבחר). כמה עשרות שירים אחר כך, אני מבינה את ההבדל בין קריאת פרוזה לבין קריאת שירה – כי כשאני קוראת את השירים של זרחי מתחשק לי תוך כדי קריאה להחזיק ביד משהו דוקר, כדור סיכות נניח, וללחוץ חזק. כשאני קוראת פרוזה אני מסתפקת בספל קפה.

זֶה הָאַהֲבָה, מִיסְטֶר, שֶׁאַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ מַהִי, מִיסְטֶר.

שֶׁמּוֹלִידָה אוֹתָנוּ כָּאֵלֶּה,

שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהוֹצִיא אֶת זֶה

מִתּוֹךְ קוּפְסַת הַהֲבָנָה שֶׁלָּנוּ, מִיסְטֶר,

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת הָרוּחַ מִתּוֹךְ חֲלַל הָאַבּוּב.

לַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָהֵם חַיִּים, מִיסְטֶר,

בֶּטַח מוּצָר אָצִיל, זֶה רַק מַה שֶׁמּוּצָק,

הָפַּחַד, מִיסְטֶר, שֶׁמְּצַלְצֵל בְּשָׁעוֹן עַכְשָׁו.

כָּל לַיְלָה שָׁעָה אַחַר חֲצוֹת

מֵעִיר אוֹתָנוּ חָזָק, לְלֹא מְחוֹגִים, מִיסְטֶר.

לוּחַ שֶׁעַכְבָּרִים רוֹקְדִים עָלָיו:

מְאֻחָר לִחְיוֹת, מִיסְטֶר, מֻקְדָּם?

(מתוך "מיסטר", נורית זרחי)

מודעות פרסומת