"אין פסקי הלכה לקולנוע" (רמה בורשטיין בראיון לאיילת שני)

הסרט 'למלא את החלל' הוא סרט שזכה לשבחים ולפרסים, ובכל זאת כשסיימתי לצפות בו חשתי אכזבה מסוימת – הסרט אמנם יפה מאד לעין, הצילומים מרהיבים ממש, אבל הסיפור לא הגיע אליי ונשארתי מרוחקת ואפאטית. יצאתי מהאולם מלווה בתחושת צרימה עקשנית אבל לא ידעתי לדייק את זה, והצרימה נותרה עמומה. אחר כך חשבתי שאולי המקור לאי-הנחת נעוץ בעובדה שהחברה החרדית היא חברה מאופקת מאד (באחת הסצנות הראשונות בסרט האחות הבכורה מייעצת לצעירה להקפיד על איפוק). מכיוון שהסרט נאמן לנקודת המבט החרדית, הוא בהכרח חייב להתמקד במחוות מינוריות, תוך שמירה על איפוק מקסימלי – מגבלת הצניעות מחייבת את הבמאית להציג גם רגעים של חוסר איפוק באופן מאופק ומרומז בלבד, וזו בעייה (בעיקר עבור צופות חילוניות המכורות לקתרזיס). המשכתי להתקשקש עם זה עוד. בפער שנפער בין ההתלהבות הגלובאלית מהסרט לבין ההסתייגויות שלי התגלגלתי קצת יותר משבועיים; משהו התחבא שם בפנים, הרגשתי את זה רוחש ומתנועע, אבל נמנע מללבוש צורה – וזה שיגע אותי. הייתי נחושה להבין את מבנה העומק של היצירה, אולי בדרך זו אוכל לפתור אותה לעצמי.

למה?

הכל בגלל העדשה.

יש טקסטים שמספיק לקרוא פעם אחת על מנת שייחרתו בשורשי נשמתך. כזה הוא המאמר של הירשפלד על רעייתו בתיה גור זכרונה לברכה, שהתפרסם ב"הארץ" במלאת שלושים למותה, ובמיוחד קטע מתוכו שעסק באגדה "הנסיכה על העדשה":

"לפני 27 שנים החל הוויכוח על "הנסיכה על העדשה". אני טענתי שהיא מפונקת. אני שבאתי מעולם המושבות ועבודת הכפיים חשבתי, אולי דיקלמתי, שאדם ואשה בכלל זה, צריכים לישון בכל מקום ובכל תנאי. בתיה אמרה שהנסיכה היא הצודקת: הנסיכה היא האדם הנכון. וכי הסיפור עוסק בכלל באמו של הנסיך: האם היא המחפשת אשה הראויה לבנה, ובמקום מבחן הנעל העדינה של סינדרלה היא מעמידה מבחן אחר, חכם במיוחד – מבחן של רגישות: האם האשה יכולה לחוש במכשול, בעוולה, בעקום העקוב, גם מבעד לעשרה מזרנים חוצצים? האם היא יכולה לישון כשמשהו מעקם את עולמה?"

חשבתי שאם אני מבקשת לפענח את הסרט, עליי לחפש בו את העדשה שלי – את אותו רמז זעיר שנחבא במעמקי המזרנים, את מה שגרם לי להמשיך ולהתהפך בחוסר מנוחה.

עלילת הסרט, למי שלא הספיק ועבור מי שאינו מתכוון להספיק: שירה, נערה חרדית, הגיעה לפירקה והמשפחה עסוקה בהליך השידוך. לפתע נחת עליהם אסון – אחותה הבכורה של שירה מתה במהלך לידה, מותירה אחריה תינוק חי, מרדכי שמו. חודשים אחדים חולפים ויוחאי האלמן מבקש לעצמו שידוך, אשה שתשמש גם כאם מסורה לילדו. עולה הצעה להשתדך לאלמנה בלגית, אך אמה של שירה ממאנת להשלים עם הרחקתו של נכדה הראשון. האם מנסה לשכנע את שירה הצעירה להינשא ליוחאי האלמן, ומכאן הסרט ממשיך ומלווה את הלבטים של כל הצדדים המעורבים, עד לסופו.

אם הרצון להישאר בקירבת התינוק מרדכי הוא שמחולל מלכתחילה את המהלך העלילתי, כך חשבתי לעצמי, איך יתכן שכמעט ואין צילומי תקריב של הפעוט (מול אינספור תקריבים של כל האחרים)? שאין מפגנים מפורשים של חיבה מצד סבתו? שהתינוק מצולם כמעט תמיד ממרחק, או מגבו, וכשהוא בוכה מנענעים אותו על הכתף באופן מכאני, בלי חמימות? שהוא עובר מיד ליד כמו חפץ, עטוף כחבילה? הרי בכל סרט אחר היו מנצלים את פגיעותו הזכה של התינוק הרך על מנת לגרד קלוז-אפ של אמפתיה מהצופים, ואילו הבמאית רמה בורשטיין מתעקשת שלא לעשות זאת. הנה הצרימה, השיבוש – חוסר התאמה בין העלילה הרשמית של הסרט לבין מה שמוצג בו בפועל. פער בין הטקסט – שמדבר על הרצון להיות בקירבת התינוק בכל מחיר – לבין תמונה שאמורה לייצג את הטקסט אך במקום קירבה מציעה ניכור ועוד ניכור. ועדיין הרגשתי שזה לא מספיק. שיש בסרט עוד גילויים שממתינים לי, אם רק אדע לשנות את נקודת המבט האוטומטית שלי.

הסרט מציג את נקודת המבט של האישה החרדית, מהלך נועז למדי בהתחשב בנסיבות. במרחב הפומבי הישראלי נקודת מבט זו כמעט שאינה באה לידי ביטוי – הפומביות החרדית היא לרוב גברית, רשמית, ציבורית. קולו של הגבר החרדי נשמע ברמה, פחות או יותר, והאישה החרדית מושתקת כי קול באישה ערווה וכבודה של בת מלך פנימה אז תהיי צנועה ותשתקי. הקיום החרדי בא לידי ביטוי גם כנוכחות תרבותית דרך מדף הספרים, באמצעות מדפים עמוסים בטקסטים שמפרשים את הקיום, כך שהנוכחות הגברית החרדית היא בין השאר גם נוכחות מצטברת של טקסטים (יהדות אורתודוקסית, לפני הכל, היא עיסוק אובססיבי בטקסט). הבנתי, שאם אני רוצה להיצמד לנקודת המבט הנשית, אני חייבת "לנקות" מתוך הצפייה שלי את הטקסטים עצמם, להישאר רק עם התמונות והצלילים. כך עשיתי.

אבל לפני כן –

לפני שבוע פורסם ראיון מקיף עם רמה בורשטיין, קראתי אותו מרותקת. רמה היא אישה מאד לא שגרתית, מבוע של כריזמה טורפנית, ועדיין כאישה חילונית התקשיתי להכיל אמירות כמו –

"ניגשתי לרב עם רעיון, אמרתי וסתרתי תוך כדי. ואמרתי שאני רוצה ואני לא יודעת אם אני מסוגלת, ושאני רוצה להתעסק ביחסים. זו דרישה. זה השער שלי, נקודה, ידוע." (בתשובה לשאלה איך קיבלה אישור לעשות סרט)

וגם

"הוא (=הרב) שם את בעלי כמישהו שצריך לקרוא ולהחליט שזה בסדר, ולפני כמה זמן הוא רצה לקרוא את התסריט, כי מתקשרים אליו הרבה אנשים. רצה להבין בדיוק במה מדובר. הוא קרא שני עמודים ואמר, זה לא בשבילי. סגר ושם את זה בצד."

מישהי עד כדי כך סוערת כמו רמה בורשטיין, אישה כל כך צבעונית וגדושה – איך היא מתפקדת בתוך סיר הלחץ של כל האילוצים והאיסורים וההשגחות? הדואליות הזו חייבת לבוא לידי ביטוי ביצירה שלה, גם אם במאמר היא חוזרת ומצהירה על שלמות. מרד, ולו קטנטן, חייב למצוא לו נתיב מילוט החוצה (כל אחת מאיתנו נושאת את העדשה שלה כמו תכשיט יקר). ביצירה שלה חייב להיות רובד חתרני, כזה שיערער מבפנים על הכליאה בתוך טקסט נוקשה של גבריות. על דעת עצמי החלטתי שיש לסרט רובד לא-מודע, דהיינו כל מה שמתגלה מעבר לטקסט המפורש, וששם עליי להמשיך ולנבור באופן הרבה יותר רציני. כל סרט הרי מורכב משכבות של ביטוי, והטקסט הוא רק שכבה אחת. לרוב שוררת הרמוניה בין התמונה לטקסט, אבל לא תמיד זה כך. צריך לבדוק את השכבות האחרות, צריך פשוט להשתיק את הטקסטים כדי לחשוף את מה שהטקסט מסתיר.כשעשיתי את זה הכל כבר צץ בבת אחת ובשפע מסחרר:

– אחת הדמויות המשניות בסרט היא דמות הדודה הנכה, חסרת הידיים, שרוולים ריקים משתלשלים משני צידי גופה. הגופניות חסרת הידיים כל כך משובשת, שהיא צועקת מטפורה. מטפורה של חוסר אונים ותלות נשית, מצד אחד, ומאידך – דווקא העובדה שלא נישאה מעולם מאפשרת לה לומר את כל מה שעולה על רוחה. עצם הנוכחות הבולטת שלה בתוך קהילת הנשים מצביעה על כך שגם הנשים הנשואות הן כמוה, כלומר חסרות ידיים (מטפוריות). יש פה גם משחק ויזואלי יפה על הביטוי 'ביקש את ידה', או 'נתנה את ידה' – אין לה ידיים, לכן היא רווקה. אף על פי כן הדודה מתהלכת בכיסוי ראש, כדי לא להצטייר כחריגה בין הנשים האחרות, כאילו כיסוי הראש הוא שיפתור את החריגות שלה.

– דמות משנית נוספת היא של החברה אדומת השיער שמתקשה למצוא שידוך. בהמשך הסרט היא מתפשרת על נישואים עם חתן מבוגר מאד ולא אטרקטיבי, העיקר להיפטר מעול הרווקות ומועקת איחולי ה'בקרוב אצלך'. בסצנות שלאחר חתונתה היא ממשיכה להופיע ללא כיסוי ראש, כששיערה הטבעי האדמוני עדיין מעטר את ראשה ובולט מאד בנוכחותו. קשה לי להאמין שהבמאית 'שכחה' לשים לה כיסוי ראש, שיערה לוהט למרחוק. סביר להניח שמובלעת כאן אמירה חתרנית אודות הנישואים החיצוניים, שנערכים מהסיבות הלא נכונות.

– בתחילת הסרט, המפגש המתוכנן הראשון של שירה עם מועמד לשידוך נעשה בסופרמרקט. שירה ואמה מציצות בו מבין המדפים, בוחנות אותו במדוקדק ומונות את תכונותיו של המיועד, משל היה גם הוא מוצר על המדף.

– שירה מתפרנסת כנגנית אקורדיון בשיעורי ריתמיקה הנערכים בגני ילדים. באחד השיעורים היא מנגנת מנגינה עליזה והילדות רוקדות, אך לפתע כמעט מאליה מתחלפת המנגינה השמחה במנגינה אחרת, מלאת יגון, והילדות מפסיקות לרקוד ונאספות סביבה ומביטות, כששירה מכונסת בתוך עולמה ומאפשרת למוסיקה להביע את תחושותיה. בכך היא שוב עוקפת את מלכודת המילים ומצליחה להביע את עצמה.

– האנקדוטה המשונה והמקסימה אודות תנור האפייה – בני המשפחה מגיעים אל הרב להתייעצות חשובה בשאלת השידוך בין שירה ליוחאי. מחוץ לחדר נשמעים קולות נרגשים של אישה מבוגרת, שמתעקשת להתקבל אצל הרב עכשיו ומייד. היא מקימה מהומה, מתעקשת שהעניין דחוף והרב נעתר לה לבסוף ומקבל אותה. מסתבר שהיא מבקשת להתייעץ עם הרב בנוגע לתנור אפיה שהיא מעוניינת לרכוש, הקודם התקלקל… הרב מוליך אותה אל מטבחו, ומציג בפניה את התנור בו הוא משתמש, מונה את מעלותיו כאיש שיווק מיומן. גם כאן מובעת ביקורת סמויה, על התלות המוחלטת של אנשי הקהילה בסמכות הרבנית, ובנוסף מתבצע כאן עוד מהלך של השעיית האמון בטקסט כאמצעי להבנה, כי הדיאלוג בין הרב לבין האישה הוא תלוש ומופרך במידה יוצאת דופן בהשוואה לסצנה שקדמה לו.

האישה שמבקשת להביע עצמה שלא דרך מילותיו של הגבר נדרשת להשתחל בין המילים. החתרנות בסרט היא זרם צדדי, איטי אבל עיקש, של מחוות גופניות ושיבושים. לא דרך המילה, המילה היא ההסוואה המושלמת, אלא דרך החלל שבין מילה למילה.

מודעות פרסומת