שארית

מטר שמונים וחמש שמעה במהלך חייה לא מעט סיפורים על אנשים שהסתגרו בביתם, ייתכן שאפילו ליקטה אותם בתשומת לב: הווארד יוז, מיליארדר, ובדרך כלל מקובל להוסיף לצד שמו גם את התואר "אקסצנטרי", או לכל הפחות להדגים בכוריאוגרפיה פשוטה אך אפקטיבית תנועה בה האצבע המורה מתברגת הלוך-חזור בצמוד לרקה; וישנו גם מה שמו, הסופר שכתב את "התפסן בשדה השיפון", שהצלחתו הכבירה ופרסומו הרב העיקו עליו מאד וחיזקו את נטייתו להתבודד, נטייה אותה מימש במלואה למגינת ליבם של מעריציו ברחבי הגלובוס; וכמובן השבדית הסגרירית מהוליבוד, זאת שלא צחקה כמעט אף פעם, ועליה מספרים שפרשה בשיא ולא יצאה מביתה חמישים שנה. חמישים שנה! הדעת לא תופסת. הדעת גם מסרבת להבין איך אפשר לקום יום אחד, ולטרוק את הדלת בפרצוף במין סלאמאת חד-משמעי ומהדהד שכזה. אפשר היה לחשוב שלכל הפחות פה בארץ זה לא יילך כל-כך בקלות, אנשים פה הרי לא יאפשרו למישהו להתפוגג לו סתם כך, ואם רק תנסה חביבי לאבד את ההכרה על איזו מדרכה או להסתגר בבית חמישים שנה תהיה בטוח שמייד יצוץ מי שידאג להציל אותך, ובמקרה הצורך גם לשלוף אותך החוצה מד' אמותיך בנזיפה רכה – נניח, אדון וועד בית בסבב הדו-חודשי שלו, ואם לא הוא אז קרוב לוודאי המשפחה שתתייצב אצלך בחגים, עם אותם סירים ואותן פשטידות צמיגות דלות-טעם ואותן בדיחות עבשות לקינוח, ולפני כן ודאי יימצאו חברים שיקפצו לראות מה נשמע אצלך מבלי להודיע מראש, סתם כי עברו בסביבה – ובכל זאת, ולמרות זאת, גם אצלנו הצטברה רשימת מתבודדים די מכובדת משלנו, צנועה אמנם באורכה אך משובחת, ובראשה זמר אחד ענק ומופנם, וראש ממשלה נערץ ועצוב, ומי יודע כמה עוד, אחרים, כאלו שההיעלמות שלהם לא הייתה עד כדי כך רועמת, ועליהם בהחלט אפשר לומר שנעלמו בקול ענות חלושה (לחלקם יש מן הסתם סיבה מוצדקת). מטר שמונים וחמש חושבת שמבין כל המקרים עליהם שמעה, ההסתגרות החביבה עליה ביותר היא זו של זמרת האופרה – היפהפייה, כך אומרים – שהסתגרה עשרים שנה בביתה ברחוב קלונימוס, והתפרנסה משיעורי פיתוח קול שניתנו אך ורק באמצעות הטלפון. אולי יפהפיות נוטות להסתגר יותר מאשר אחרים, בעיקר כשהן, איך לומר את זה בעדינות, צוברות וותק. בגילה, למטר שמונים וחמש כבר פחות אכפת מהעניינים הללו. היא יודעת שיופי הוא שילוב אקראי בין גנים, וזהו זה. גם כיעור, אגב. (ידיעה אין פירושה השלמה).

מטר שמונים וחמש מכירה אנשים שאומרים שמפון במקום שמפו ודוש במקום טוש, וכמו כולם גם היא נהנית לנעוץ מבטים בזוגות ישישים שאוחזים ידיים בזמן טיול שקיעה לאורך השדרה. מה עוד אפשר לספר עליה? שירים רוסיים ישנים בליווי אקורדיון מעלים בעיניה דמעות, איך לא, דמיון מפותח תמיד היה לה, אבל גם  מספיק שכל ישר והבנה שאם קצה של מטאטא מציץ מתחת לגלגל הקדמי של מכונית, אין פירוש הדבר בהכרח שלפני רגע נדרסה מכשפה. אם כן נורמאלית, פחות או יותר, למעט עניין השינה המופרזת והגובה המופרז. מטר שמונים וחמש זה לא גובה בשביל בחורה, בעיקר כשהדרישה המקובלת בציבור היא להפגין שבריריות מעודנת למשעי. יחד עם זאת, השנים לימדו אותה להתייחס אל גופה  באופן ענייני, כמעט סלחני אפילו. הנה: גוף הוא מקבץ איברים המשתדלים ככל יכולתם לפעול יחד מתוך הרמוניה סבירה. לא תמיד זה מצליח. (העיקר ההשתתפות?)

כבר בגיל ההתבגרות הצטיידה מטר שמונים וחמש בדעות נחרצות. לאחר ההשוואה הבלתי נמנעת בינה לבין נערות אחרות, ופער מדיד בן שבעה עשר סנטימטרים בממוצע, אם לא יותר, לרעתה – לא נותר לה אלא להיכנס למיטה ולישון. היום, משעברו לא מעט שנים מאז, היא כנראה האישה שצברה לזכותה או לחובתה הכי הרבה שעות שינה על פני כדור הארץ (למעט חולים בשלבים מתקדמים של מחלת הטריפנוזומיאזיס האפריקני). האם כיעור הוא מחלה חשוכת מרפא? קרוב לוודאי שנמנמה במהלך רוב שנות גיל ההתבגרות, מי זוכר, זה קרה כל כך מזמן. מי זוכר נסיעה לילית אחת ל"בית הפנקייק", שעת חצות, כוס דביקה עם מיץ תפוזים (משוחזר) על הדלפק וייאוש סמיך. מי זוכר ישיבה שקטה, מכונסת, בחדר אורחים זר, ובחור עם זקנקן שאפילו את שמו לא קלטה, כל מה שרצתה היה לחזור הביתה, להניח את הראש ולישון. מה יהיה. העיסה האפרפרה והדביקה של השנים ההן עולה על גדותיה ובולעת גם את השנים שבאו לאחר מכן – היא ישנה בשעה שחברותיה השתחררו מהצבא, כשנסעו לטיול הגדול וברובן גם חזרו ממנו. פסיכומטרי. לימודים. תואר, חתונה, קריירה, בחירת וילונות תואמים לצבע השטיח, 2.8 ילדים. ועד הורים, ועד בית, תחביבים, נסיעות לחו"ל, קידום משמעותי בעבודה, ניתוחים פלסטיים, טיולי העצמה במדבר ארבע על ארבע. שינה עמוקה.

ואולי לא ישנה כל-כך הרבה כפי שנדמה לה, אולי לימים פשוט הייתה מין תכונה כזאת, ימים שמתרוקנים מן העבר האחד ונערמים מהעבר האחר מבלי להותיר כל חותם, רק נקרשים זה על גבי זה לכדי חשרת ימים מעובה. חשב מי שחשב שאם היא ממילא ישנה כל הזמן, אפשר לנצל את זה. והוא ניצל את זה. (כאן הצנזורה הצבאית מחקה פיסקה שלמה שתיארה טכנולוגיה סודית מיוחדת שפותחה על בסיס אנרגיית חלימה). אחרי הכשרה קצרה, מטר שמונים וחמש החלה לשמש כ"מעבירה". כל מה שנדרש ממנה הוא להמשיך לישון, ואת זה עשתה ממילא במהלך רוב שעות היממה, ובכישרון גדול. הממונים היו שבעי רצון.

אין לה מושג מנין הם באים, או מתי יגיעו אל נקודת ההעברה. הם באים כשהם באים. צצים פתאום. כולם כל כך דומים זה לזה. אותו מבט עזוב, אותם אישונים מתרוצצים בבהלה לכל עבר, אותה דריכות חייתית של גוף המצוי במנוסה מתמשכת, עייפות שמאבנת את הרגליים, אבק דרכים וזיעה של מאמץ מעורבת בזיעה של פחד. משפחות. זוגות. יחידים. כולם באים אליה, ה"מעבירה", היא התחנה שלהם בדרך אל החופש. בחליפותיהם הבלות, שכמו נגזרו כולן אצל חייט מרושל אחד, כולם מהדקים כף יד גרומה על מזוודה מרופטת מחוזקת בחבלים. למעשה אין מה לראות, ראית אחד ראית את כולם, אפשר להמשיך לישון תוך כדי, אפילו מומלץ. יצורים דהויים, אולי בהשפעת אינספור תלאות שעברו בדרך, והחושך ודאי שאינו מסייע להיטיב להבחין בפרטים. אולי במקום ממנו הם באים הצבעים איכשהו מצומצמים יותר (ואולי כל אותן מזוודות גרועות מיוצרות אצל אותו יצרן?)

יש סיפורים שאי אפשר לספר, למשל סיפורים שנפרשים במרחב ארבע-מימדי, או סיפורים שחוזרים על עצמם פעם כטרגדיה ופעם כפארסה, מי יאמין לזה, או כאלה שמתעקשים לתאר את רגע המעבר המדויק מחומר חי לחומר מת, וחוזר חלילה. כך גם סיפורים שמתקיימים במרחב החלומות, שנוטים לנוע קדימה ואחורה ולהסתחרר בכל המימדים האפשריים בעת ובעונה אחת. דמיינו, מאה, אלף, מליון אנשים חולמים בעת ובעונה אחת, ומדענים חדורי אמביציה שמצאו דרך לנצל את אנרגית החלום לשם התוויית מעבר שמיש בין עולמות. החלומות שלה מציירים עולם שגודלו הוא כגודל מערת מילוט אחת, עם פס אור דקיק שחודר פנימה למרות הכול. צינת סלעים רטובים ופכפוך עדין שבנסיבות חיים רועשות יותר ניתן לבלבל בינו לבין שקט. לו רק אפשר היה להגיח משם החוצה לרגע, לטבול את הידיים ולבחוש את שערות הדשא, עד כדי כך ירוק, עד כדי כך רך, שהצבע יכתים את האצבעות הבוחשות והריח יישאר עליהן חריף ומעורר גם אחרי היקיצה. אבל אי אפשר.

מטר שמונים וחמש לא אומרת על זה מילה. גם אין לה למי לספר. הם מתקרבים ומתקרבים, וברגע מסוים היא פשוט מאפשרת להם לעבור, וזהו זה, בזה מסתכם תפקידה ברכבת החופש. לא ברור כיצד מתבצע המעבר בפועל, וממילא אם יוסגרו הפרטים המדויקים הצנזורה לא תהסס להתערב ותמחק את הכול. אולי זה קשור לכשרון מולד לביטול עצמי, או למבנה הגוף המשונה שלה, אסופת איברים שמדגימה מטאפורה וולגרית במיוחד של חוסר התאמה. היא מאפשרת להם לעבור דרכה כמו שער פתוח לרווחה, תיכנסו תיכנסו, וולקאם וולקאם. אמנם איש מהממונים לא הורה לה לקבל אותם בברכה חגיגית, והיא לא בטוחה שהמועברים מבינים אנגלית, אבל בתוך-תוכה היא מרגישה שכך נכון, ולפעמים היא אפילו לוחשת "טוב שבאתם", או "יהיה בסדר". רגע המעבר עצמו תמיד אפוף ערפילים, אפשר לתאר אותו כשטף אנרגטי שחולף דרכה אל העבר האחר, בדומה לצמרמורת חזקה אבל לא בדיוק. לפעמים היא חושבת שאולי במקום ההוא, שאינה יודעת עליו דבר, אולי שם היא אישה מפורסמת. אולי שם מעריכים את כל זה, את המאמץ, את המסירות, את ההתמדה. מי יודע, אולי רחובות ותינוקות נקראים על שמה. אולי כמה ילדות קטנות חולמות להיות בדיוק כמוה כשתגדלנה, אולי שמה נכתב בקטגוריה "אישיות" כשמשחקים "ארץ-עיר". אבל מה שווה כל התהילה הזו אם אין למי לספר.

(כשחושבים על ההבדלים העיקריים בין המציאות היומיומית לבין מרחב החלימה, מזדקר מול העיניים הבדל יסודי אחד: החלום כופר בקיומו של מושג מהותי כמו "דיוק". בעולם העירות הדיוק הוא לא רק צורך, הוא אובססיה של ממש. כל מכשיר ויהא הפשוט ביותר הוא מופת של דיוק, וכמצופה, כל חריגה מדיוק היא פתח אפשרי לאסון ולוועדת חקירה. עולם בו נעים שבעה מיליארד בני אדם ונזהרים לא לדרוך זה לזה על קצות האצבעות חייב להיות עולם שמקדש את הדיוק. לעומת זה, אין ספק שבעולם החלומות הרבה פחות צפוף, ואי לכך הדיוק הוא התימה הכי מיותרת שניתן להעלות שם על הדעת. בחלום, אם תצליח למקד את הטשטוש תגלה תחתיו עוד טשטוש, עמוק יותר. בחלום אין רצף, אין הגיון, אין חוק – כל אותם אלמנטים שהדיוק הוא ביסוד הווייתם.)

מנהיג המחתרת היה ארוך וחיוור. אולי ארוך אולי לא, אולי חיוור אולי לא, מנקודה זו והלאה הסיפור הזה פוטר עצמו לגמרי מחובת הדיוק. אבל בכל פעם שהגיע משלוח, מנהיג המחתרת התייצב בצד ההוא, מכוסה חצי צל, והשגיח על המעבר. במעיל העור השחוק שלו, בפיזור השרמנטי של הזיפים על לחייו, בעיניו האדומות מחוסר שינה, איכשהו כל זה מושך אותה לישון על זה שוב ושוב, ולחלום ללא הרף על הגבר שלא ישן אף פעם. בכל חלום נוספים עוד פרטים, חלקם גורמים לה להסמיק. מטר שמונים וחמש לא יכלה שלא לתהות מה הוא רואה מהעבר ההוא כשהוא מביט בה? אישה מבוגרת, קצת מוזנחת, או זוהר ערפילי פועם, מתנפח ומתכווץ לקצב נשימותיה? כשהמחשבות שלה מתמקדות בו הנוף מתחלף פתאום, רחובות נטבלים בעשן ומתרחשות פרידות דומעות על רציפים שקצותיהם אכולי ערפל, פרידות מעושנות על רציפים אכולי דמעות, פרידות מעורפלות, עוד ועוד פרידות והיא מקיצה בבת אחת בחרדה עצומה. ובכל זאת, עם יד על הלב (או על המצח. לא מוכרחים לדייק במיקום) – היכן התחושות עמוקות יותר? הבהלות מבהילות באמת, והאושר – עילאי? האם אפשר להאשים אותה, מטר שמונים וחמש שכמותה, על שהיא מעדיפה את האינטנסיביות של עולם החלומות על פני החיוורון של היום יום, סרק סרק?

בכל אופן, מיותר לציין שהממונים עליה לא מרוצים מהשינוי.

אולי עדיף לישון על זה עוד קצת.

רואים עליה שהיא עוד לא סיימה לגדול.

גם זמנה יגיע. יום אחד גם מטר שמונים וחמש תרצה  לזוז, לנסוע, לטייל. להרחיק. לחרוז נופים למחרוזת צדפים לבנה, מקרקשת על עור פריך מרוב שמש. אבל בינתיים היא רצועה למיטה שגדלה כל הזמן, בעיקר בלילות. קשובה לחריקת הקרשים המתארכים, למזרן שנמתח במאמץ כבוש. עוד מעט תעלה המיטה על גדותיה, נפוחה ובצקנית, תעיק על קירות החדר עד שתכניע ותרים גם אותם, ותפלוט את מטר שמונים וחמש לרחוב, שם אפול על ישבני ואקום קלילה וצחקנית, מנסה להתייצב על רגליים סרבניות, מפלבלת בעיניי מול השמש החזקה, מחפשת במבט את אמא.

מודעות פרסומת