סליקה

פנייך אל המזרח, קרני שמש מלחכות את גבך. חליפת העסקים הקטנה, שנראתה כל-כך אפורה ומהוגנת כשלבשת אותה הבוקר, כבר מקומטת כולה וקרעים קטנים נראים לעין בשני מקומות לפחות. בקרת הנזקים היסודית שערכת בגופך הסגירה קולקציה שלמה של שריטות, חבורות ושפשופים ססגוניים, רובם מרוכזים באזור הברכיים ולאורך השוקיים, ועל מצב הגרביונים עדיף שלא להרחיב את הדיבור. לפחות הדימום פסק. את לא מצליחה להיפטר מהחול:  באוזניים, בקפלי הצוואר, מתחת לשדיים, אפילו בתוך התחתונים. פלגים קטנים של חול עדיין מפתיעים אותך כשהם מחלחלים מהצווארון לאורך גופך, מכבידים עלייך כמו בדרך חזרה מהים. מזל שלפחות נעלת את הנעליים השטוחות. מזל שלא יורד גשם עכשיו. מזל שאת עוד מסוגלת ללכת. כבר חמישה קילומטר לפחות את גוררת את המטאטא שלך, נוגעת בו בקושי בשתי אצבעות מלאות סלידה. המטאטא, בדרכו הערמומית, מנסה לגרום לך לחוש אשמה. אולי לא פעלת בדיוק לפי ההוראות, אולי האצת בו יתר על המידה. הביטי בו עכשיו, שבר כלי מרוט וחסר תועלת. אולי בכל זאת היית צריכה לנטוש אותו לצד הדרך תכף אחרי ההתרסקות. כפי שהגיע לו. חצוף.

מצד שני, מה תעשי אם פתאום תקפוץ עלייך חיית טרף? עדיף מטאטא מרוט אחד ביד מלא כלום. חיות טרף באמת קופצות? אין לך מושג.

אם סללו כאן כביש סימן שמתי/שהוא הכביש הזה יגיע לאן/שהוא, לא?

לא.  מנין לך לדעת. אולי את חוזה במפגן סר-טעם של הומור שמאפיין אזורי ספר מרוחקים במיוחד, קבלו את הכביש משומקום לשומקום, להיט מקומי. במקום אחר ראית במו עינייך הממאנות להאמין שלט שציין את מרחק הנסיעה במכונית מכאן עד שער הניצחון בפריז. אפשר לחשוב, כולה יומיים ועוד שעה.

התכנית שהגית אחרי שהתאוששת הייתה להמשיך לצעוד רגלית לאורך הכביש עד שתגיעי למקום ישוב. ברור שהיית מעדיפה לשבת על סלע ולהגיר בדמעות את כל הרחמים העצמיים שהיית מצליחה לגייס, ויש המון מזה, אבל בכי של אישה לא נועד להיות עץ שנופל ביער. כבר שעה ארוכה את צועדת לאורכו של כביש סרגלי ששולח אותך היישר קדימה, ועם כל צעד נוסף את נעשית פחות ופחות אופטימית. את מתחילה להבין שבחבל ארץ שומם כמו זה אפילו נוכחותה של תחנת דלק בשירות עצמי תיחשב לסנסציה מרעישה. ימין ושמאל רק חול וחול וחול ועוד קצת חול.

בכל זאת, עובר פה כביש, וכבישים מגיעים למקומות כמעט תמיד.

אבל אולי זו מחשבה עירונית מדי, טענה שנשמעת משכנעת כל עוד אינה חורגת מתוך המארג הצפוף של מגדלי זכוכית ובטון, מנוקדים בסניפים מפקיעי מחירים של רשתות קפה ארציות. לא פה, בלב אדמת בור המשתרעת מאופק עד אופק, חגורה ברצועה מהודקת של אספלט שחור. ככל שאת נמצאת כאן זמן רב יותר, כך הביטחון שלך בכל מה שאת חושבת שאת יודעת מתערער ללא תקנה. אם היית עכשיו בעיר, הדרך לשומקום הייתה יכולה לשמש לך כמטפורה נהדרת, אבל כאן לא זקוקים למטפורות. כל דבר הינו רק הוא עצמו, אחד לאחד וגם זה די והותר.

בעודך מתקדמת את בולשת לשווא אחרי סימני נוכחות אנושיים, תמרורים, שלטים, עטיפות ריקות של חטיפים. תתפשרי בשמחה גם על לוח קרטון מכוער עם הכיתוב "לחתונה של עומר ועדי" מוצמד לעמוד חשמל. אבל אין כלום. שעה שלמה את כאן ועדיין לא חלפה על פנייך אף מכונית, גם לא עגלה רתומה לחמור, אורחת גמלים או צלחת מעופפת.

הצילו?

עוד מעט יירד הלילה ואז באמת תהיי בצרות, מי כמוך מכירה בכך שכישורי השדאות שלך לוקים בחסר.  אולי היית צריכה להישאר במקום אחד ולנצל את הזמן עד רדת החשיכה בסימון S.O.S אקספרסיבי עשוי מאבנים גדולות. אבל מי יצליח להבחין בהן מלמעלה, בתוך כל ערמות האבנים המפוזרות באקראי על פני שטח רחב כל כך. באיחור בן שלושים שנה, את קצת מתחרטת על שנטשת את הפעילות בצופים בכיתה ד'. בדיעבד – מעשה חסר אחריות. היית צריכה לתת לזה צ'אנס, למרות שכבר אז מסעות רגליים שעממו אותך עד מוות. לא, לא מוות. אנא לא. אילו רק השתדלת עוד, אולי גם את היית מגלה אז את סוד הקסם הטמון בלינה מתגרדת תחת כיפת השמיים, תוך מריחה אינטנסיבית של חומר דוחה יתושים. עד עצם היום הזה את נבעתת כשאת נתקלת באיזו רשג"דית לשעבר, כי פעם רשג"דית תמיד רשג"דית, ותמיד זו מישהי עם שבר מאמץ אישיותי כרוני. בדרך כלל הן מתגלגלות אחר כך למשרות בתחום הייעוץ הארגוני. אחת כזאת הייתה יודעת בדיוק מה עליה לעשות עכשיו. שלא כמוך. לך אין שמץ מושג איך תשרדי את הלילה בישימון הזה.

יש פה עדרי זאבים? תולעים טורפניות? זומבים אדומי עיניים?

מדי פעם את מביטה על הצג של הסלולארי מתוך הרגל או תקווה נואשת. אין קליטה, אין קליטה, אין קליטה. פה ושם את מבחינה בכתם מטושטש גבוה מעלייך, מתקדם מזרחה בזמזום מטאטאים חרישי. לרכב על מטאטא זה כמו לרכב על אופניים, כך סברת לתומך, עניין של שיווי משקל וביטחון עצמי. כן ולא. ההשוואה מתעלמת מכך שנאמנותו של זוג אופניים לעולם לא תעמוד למבחן, בניגוד משווע למקל נרקיסיסטי מכוער עם ציצת סיבי פלסטיק, שאינו כל כך תמים כפי שעשויה מישהי לחשוב. טיפשה. מה חשבת לעצמך. לא צפית ב"שוליית הקוסם" כשהיית קטנה? כשהיית קטנה.

אביב עכשיו, ועשב דליל מכסה את הגבעות סביבך, כמו אניצי זקן מהוססים על פניו של מתבגר. הילדים שלך ישנים הלילה אצל אבא שלהם, יעברו יומיים לפחות עד שמישהו שאכפת לו יבין שקרתה לך תקלה איומה.

דמדומים סגולים לכל מלוא העין. לעזאזל, יפה פה.

אבחת כאב מכיוון הקרסול היא תזכורת מייסרת שמגיעה מהצד הפחות פיוטי של המציאות.

יקולל הרגע בו טיפסת על המטאטא.

את לא נולדת מכשפה. את נעשית כזו כשאת מתחילה להבחין במטאטאים בכל מקום. חלקם מזכירים לך אהובים לשעבר, חלקם נראים כמו ילדים שזה עתה התעוררו משנתם. יש מטאטאים שדומים למנהלים שפיטרו אותך או ללקוחות שדיברו אלייך בגסות. את אלה את מחביאה בחדרי שירות חשוכים, לטאטא, לטאטא הכל. תראי אותך, גרושה בהסכמה פלוס שניים, ויש לך קריירה, כלומר מישהו מוכן לשלם לך עבור השעות שבהן את עושה את מה שנאמר לך לעשות. את באמת סבורה שאיש מלבדך לא הבחין במטאטאים? בינך לבינך את תוהה איזו מין מכשפה את אם מעולם לא כישפת אף אחד. רגע רגע, את מיד מצטדקת, יש כל מיני סוגים של סוכנים רדומים. איש אינו מרים גבה לנוכח סיפורים על סוכני ק.ג.ב. שהושתלו באמריקה עוד בזמן המלחמה הקרה. איש לא מפקפק בכך שהם אכן חיים בינינו את חייהם המנומנמים, המשעממים לתפארת, בעודם ממתינים בחשאי לסימנים המוסכמים. האם העובדה שהורדמו למשך רבע מאה ויותר גורעת מעצם היותם סוכנים? כל מי שמאמין בקיומם של מרגלים רדומים, יפהפיות רדומות או חשבונות בנק רדומים, חייב להאמין גם בקיומן של מכשפות רדומות. זו עסקת חבילה.

נכון, לא כך דמיינת שיקראו לך להתייצב. לא התקבלה הבוקר אף שיחת טלפון ממספר חסוי, ושום זר מסתורי לא כחכח בגרונו מעברו האחר של הקו, לוחש לך משהו בקול משתנק של סוטים ומנתק מיד, מותיר אותך בוהה במכשיר שבידך. גם לא התרחש שום שיבוש זמני חמור בקליטת שידורי הטלוויזיה, כשפתאום, מתוך המרקע, מגיחה דמות עטופת צללים מתוך האור הלבן, קוראת בשמך המלא ומאיצה בך לקום וללכת. לא, הזימון דמה יותר לעקצוץ קצוב בעור, קצת מתחת לסרעפת: שלושה עקצוצים קצרים, שלושה ארוכים ועוד שלושה קצרים. מובן שהתעלמת, גם כשהעקצוץ חזר באותו מיקום, בעוצמה מתגברת. אחרי הפעם הרביעית חשבת שאולי זה משהו שאכלת, אולי לא היית צריכה לגעת בדג ההוא, או בשעועית המאודה בחמאה ולימון, או בעוגת הפיסטוק. הרבה אנשים חיים בינינו עם אלרגיה לפיסטוק.

כשעוצמת העקצוצים התגברה עוד והמרווח בין עקצוץ לעקצוץ התקצר, התחלת להבין במה מדובר. אחרי שעתיים כבר היית בחוץ, גורפת אתך את אחד המטאטאים המשרדיים, זה עם המקל הירוק המהודר והסיבים הוורודים הסינתטיים. קשה לומר שהשקעת בבחירתו יותר מדי מחשבה, הוא נראה לך חזק ויציב יחסית, ואהבת את מה שהוורוד והירוק עשו לחליפה האפורה שלך. טעות מביכה של מתחילות, לחשוב שכל המטאטאים אותו דבר ושידיעת הדרך טמונה בתוכם כמו פיסת ידע קמאית.

עכשיו את משלמת על זה ביוקר.

פתאום נהיה לך קר. אחר כך שוב חם. חם-קר. מתוך הדממה המוחלטת שמסביב את מסוגלת לשמוע את חריקת האספלט שנכנע לסוליות נעלייך, ואולי זו איוושת הנוירונים הנשחקים בתוך ראשך, מבהילים אותות חירום פועמים לכל רחבי גופך, שיירות של אמבולנסים טעונים אדרנלין. זה מסתכם במופע ראווה גופני שמשלב דופק, רוק, זיעה ונשימה מואצת. פתאום את יכולה לדמיין בקלות מבהילה את רגעייך האחרונים. לא במיטת זיקנתך, מוקפת נינים כפי שקיווית,  אלא על האדמה הטרשית הזאת, זוחלת על ארבע ושורטת את הקרקע, סהר אדמה שחור מצטבר תחת כל אחת ואחת מציפורנייך. נשרים קרחים עם עיניים רעות דואים במעגלים מושלמים מעלייך.

טוב, סתמי.

את צריכה לחשוב. אבל על מה עוד תוכלי לחשוב שלא חשבת כבר?

את מבקשת לעצמך סימן. מוכנה להתפשר על כל סימן שהוא.

סליחה, מי האחראי פה?

הקיבה שלך מכווצת לגודל אגרוף, שקעה מזמן לתחתית הבטן. את ממאנת להשלים עם גורלך, לא יתכן שאין פתרון. שמי משי כחול כהה פרושים מעלייך, מבריקים וצוננים ויפים מאד. את עייפה מאד, אבל מכריחה את עצמך בכל זאת להמשיך לצעוד, יודעת שאם תקרסי פשוט לא תקומי יותר.

זהו אחד הרגעים האלה בהם את צריכה לגייס את כל מה שיש בך. כמו בערב חתונה. זוכרת איך חייכת לאורחים במנוד ראש בובתי ומחונך מאד, כובשת את הדחף להעיף מעלייך את השמלה המגוחכת שלבשת ופשוט להיעלם? כמעט עשית זאת, עוצרת בעצמך בכוח ברגע האחרון. כמה את מתגעגעת לעצמך-של-פעם, אדישה, קשוחה וכמעט מסוכנת. אל מי שהיית אז, כשעוד לבשת גופיות בלי חזייה, לפני שהילדים ריככו אותך ללא הכר, לפני שחיי הנישואים הקהו אותך ואז השליכו אותך בצד הדרך.

אף ברק אדיר לא מרעיד את השמיים כשחמש דקות אחר כך את שואלת את עצמך, בקול של אאוריקה, אם מותר למכשפות לכשף כישופים לטובת עצמן, ולמה לא בעצם. או שזה תמיד עובד רק לטובת אחרים, כמו בעשרות המקרים בהם הורדת חום גבוה לילד חולה באמצע הלילה, או כשלחשת באזני בתך את מילות הקסם שלימדו אותה את כל מה שראוי לדעת. אבל אם למכשפות מותר לכשף כישוף עצמי, איך עושים את זה בדיוק? כי את לגמרי לבדך כאן, וכבר ברור לך שאף אחד לא יבוא להציל אותך, או אפילו רק להגניב פתק לתוך כף ידך עם מילות הלחש הנכונות בסדר הנכון. אפילו לא היית בטוחה ש"הם", יהיו אשר יהיו, בכלל יודעים על קיומך. יצאת לדרך מבלי להודיע על כך לאיש. שיכורה לגמרי מהמעוף, הפיאסקו של ההתרסקות התרחש עוד לפני שהספקת משהו, גם לא להתייצב ולומר להם שאת כאן, שהגעת. שהית באוויר חצי שעה בקושי כשהמטאטא התחיל להשתולל תחתייך כאילו השלט-רחוק להפעלתו מצוי בידיו של מישהו אחר. ההחלטה לנסות ולבדוק אם זה פועל, גם מבלי להבין עד הסוף אם הכישוף הוא משהו שטמון בתוכך או מצוי מחוצה לך, גחמני כמו מטאטא מעופף, הייתה קלה יחסית. את סוגרת אצבעות על המקל המעוגל, זה כל מה שיש לך. כן, את עדיין עוינת, שמחה לאידו המעוקם לגמרי והמקריח, ובכל זאת משהו נע בתוך ידייך, מהיר כמו הכשה

גם הפעם תיאלצי להסתמך על שיטת הניסוי והטעייה. כמו בפעם הראשונה שהתנשקת עם ירמי ולא ידעת אם הלשון מתחככת בד בבד עם הצמדת השפתיים או מחכה לטפיחה קטנה של הלשון האחרת שמזמינה אותה לבוא לשחק. ירמי. לטעות זה אנושי, לחזור על אותה טעות שוב ושוב זה טיפשי. אולי מביעים כישוף כמו משאלת יום הולדת, עוצמים עיניים ונושפים חזק. אין סיבה מיוחדת שהפטנט הזה יעבוד, אבל גם אין סיבה שלא יעבוד. מעולם לא הבעת משאלה אמיתית, תמיד בילפת. אולי הגיע הזמן לבקש משהו מכל הלב. את מבקשת אופנוע גדול וכבד שיוציא אותך מפה. את עוצמת עיניים ומדמיינת בכל הכוח את הרוח מתגברת שורקת בתוך שערך.

יש משהו ליד הרגל שלך. זה תיק נשי גדול ושחור, כזה שחצי בית נכנס לתוכו. רק חצי בית. את פותחת את התיק ובתוכו המואר-מבפנים את מוצאת עשרות זוגות תחתוני מלמלה, מקושטים כמו עוגת חתונה, מעולם לא נלבשו, לא הוסרו, ועשרות מברשות שיניים זהות, חדשות לגמרי. מתחת לערימת מוצצי גומי ישנים את מזהה את יומן הנעורים שכתבת כשהיית בת שתים עשרה, חמש עשרה, רואה ואינך נראית. בתיק יש גם צרור מכתבי אהבה ישנים, עולים באש אך לא נשרפים. האש נושכת את אצבעך בחוזקה, את מושכת את ידך החוצה ולידך נעצר נחשי-מה גדול ושחור, כולו צלצולי נירוסטה ושאגת מנועים עצבנית.  הנהג לבוש בחליפת עור שחורה, עוטה כפפות ונועל מגפיים. לראשו קסדה שחורה ואת חוששת להביט עליה כי יש לך תחושת בטן חזקה מאד שהקסדה הזאת ריקה לגמרי מבפנים, שכל הדבר הזה, גדול ככל שיהיה, ריק לגמרי מבפנים. אתם טסים במהירות הבזק ולאחר היסוס קל את דווקא כן מחבקת אותו מאחור, בידיעה שהחליפה ריקה ולכן זה לא באמת משנה. את מהדקת את אחיזתך.

כעבור שעה קלה של רכיבה האופנוע עוצר ליד דוכן מאולתר שניצב לצד הדרך, כזה שמוכר עיתונים ומגזינים מכל העולם. את מעלעלת בכמה מהם, חלקם בני חמישים שנה וחלקם מהשבוע הבא. מאחורי הדלפק עומדת אישה זקנה מאד, שמזכירה לך מישהי שהזכירה לך מישהי שהכרת פעם.

עכשיו את יודעת שכל זה היה בעצם מבחן קבלה מוזר, ועמדת בו בהצלחה רבה. האישה מהנהנת, ומצביעה על דופן הצריף, שם עומד מטאטא חדש לגמרי, עם שמך חרוט עליו באותיות זהב.

את מטפסת עליו. אוחזת בו בשתי ידיים חזקות. עוצמת עיניים.

פוקחת אותן.

יורדת מהמטאטא, מחזירה אותו למקומו ליד הקיר, כולו רוטט לגמרי בידייך.

את עומדת בגבך לצריף. פורשת את ידייך לצדדים, עוצמת עיניים ומתרכזת בכל הכוח.

עכשיו זה באמת רק עניין של זמן.

מודעות פרסומת

המיתוס מקשט את העבר והפנטזיה מקשטת את העתיד. ומה נותר להווה.

 את ההווה בעירומו האפרורי מתארת מארי נדיאיי בספרה הנהדר "המכשפה", המלווה משפחה בהתפרקות. לוסי, אֵם המשפחה, היא עקרת-בית ומכשפה כושלת, שניחנה בכישרון מוגבל לחזיונות. מדי פעם היא 'רואה' את העתיד וגם את העבר, אבל המראות חלקיים וקטועים. יחסית לספר בעל יסודות פנטסטיים העלילה דווקא ריאליסטית להחריד, בעיקר בכל הקשור לתיאור המדכא של ההוויה הבורגנית בפריפריה.

לוסי היא חוליה עכשווית מתוך שושלת קדמונית של מכשפות. אמה מתוארת כמכשפה אדירת-כוח, וכך גם בנותיה, להן היא מנחילה את סודות הכישוף והן מתגלות במהרה כמוכשרות ממנה. אנו נוטים להעצים את הורינו, בעיקר בתקופת ילדותנו, עד כדי הפיכתם למיתוס. המחשבה שהם חיו פרק חיים שלם לפני שהגחנו לחייהם היא לעיתים בלתי נסבלת, ומציגה בפנינו פערים הדורשים מילוי ויהי מה. אימה של לוסי היא מכשפה כשרונית, ומתוך אותה נטייה למיתיזציה של העבר לוסי בטוחה שאימה היא האדירה שבמכשפות השושלת.

באותו להט, או יותר, אנחנו מעריצים את ילדינו, וגם לוסי חשה שצמד התאומות שלה, ליז ומוד, הרבה הרבה יותר מוכשרות ומוצלחות ממנה, והיא חוזרת ומציינת זאת ללא הרף. הנטייה של לוסי להעריך את עצמה הערכת-חסר היא לעיתים מעצבנת, ולעיתים מעצבנת מאד.

 *

 הפרבר, הפריפריה, הם בית הגידול השוקק של הפנטזיה. היכן שיש פער, יש פנטזיה. בעוד אמה בובארי, בת נאמנה לתקופתה, פנטזה על רומנטיקה כמפלט, הפנטזיה הנשית העדכנית היא פנטזיה שונה, אולי מפוכחת יותר– מארי נדיאיי כותבת על  כוחות כישוף שיאפשרו המראה, הסתלקות. הפנטזיה מתמלאת רק מכוח אחרותו של המקום האחר. המחשבה הזו מזכירה את קפקא בקצרצר שנקרא "היציאה" – המשרת עוצר את אדונו ליד השער ושואל, " לאן הוא רוכב האדון?"

והתשובה המתקבלת, המפתיעה, "אינני יודע אמרתי. רק ללכת מפה. רק ללכת מפה. בלי הרף ללכת מפה".

 הפנטזיה הפרברית מדבקת, גם גברים נגועים בה. אצלם, זה כמובן מצטייר באור הרבה יותר פרקטי – פיירו, בעלה של לוסי, מתפרנס היטב משיווק פנטזיות, הוא איש מכירות בכיר שעושה חיל בשיווק יחידות נופש. איזבל, השכנה המרשעת (שבאופן מובהק לובשת את המכנסיים בבית), מפנטזת על עצמאות והצלחה עסקית וגם על העלמתו של בנה, סטיב, אותו היא רואה כמכשול בדרך להגשמתה העצמית. לאמא של פיירו יש פנטזיה אימהית – בתה החד-הורית תלד, בת כמובן (היא שמרה את בגדי הילדות של בתה) ותיווצר שרשרת גנאולוגית של נשים בלבד, כשזהות האב אינה ידועה ואינה רלוונטית. לוסי עצמה מפנטזת על חזרתם של הוריה הפרודים זו לחיקו של זה.

 כוחו של הספר, בעיניי, הוא לא באגביות היומיומית בה מתבצעים מעשי פלאות, גם לא בגישה הפסימיסטית באשר לכוחו המנחם של התא המשפחתי. בעיניי כוחו של הספר הוא בהצגת השפה  עצמה כמאגיה. המעשים הרגילים ביותר מקבלים סטרוקטורה של כישוף באמצעות ביטוי לשוני, למשל – כשבנותיה המתבגרות של לוסי עוזבות את הבית, או כפי שמקובל לומר, "פרחו מן הקן", הן לובשות צורה של עורבים ומתרחקות בשקשוק כנפיים שלא על מנת לחזור. כשאמה של לוסי מבקשת להפגין את דעתה על רכרוכיותו של האב, היא הופכת אותו לשבלול. אם מאמצים את הקריאה המטפורית של הספר, אזי גם החזיונות של לוסי הופכים יומיומיים, כי סדר היום הבורגני עד כדי כך חוזר על עצמו שהניחוש הוא לא יותר משינון הרגלים.

(המכשפה, מאת מארי נדיאיי, תרגמה מצרפתית רמה איילון. הוצאת בבל 2012)

 *

 מכשפות מסוג אחר לגמרי מצאתי אצל טליה לינק  בתערוכה "חדרי פלאות" שמוצגת עכשיו במוזיאון הרצליה.

נוראות הוד ועמוסות, והאסוציאציה הויזואלית הראשונה שלי הייתה של כלה תימניה בטקס חינה מסורתי.

או, להבדיל (האמנם להבדיל) של מועמדת משקיענית המשתתפת במופע התלבושות הלאומיות בתחרות מיס יוניברס. מיס פנמה?

המכשפות של טליה לינק הן אקלקטיות ומצחיקות, אבל כשאני חושבת על מכשפה אני רואה בעיני רוחי דמות היפית ארוכת שיער ויחפה, ודאי שלא מאופרת, ודאי שלא כולאת עצמה תחת משא-יתר של אקססוריז. גם הוידאו שנלווה לתצוגה במוזיאון, וכאן אפשר לצפות בחלקו, לא כל כך מצא חן בעיניי בגלל נימת הפאתוס המטיפני שעולה מתוכו. נניח שכל זה אירוני, נניח שיש כאן בין השאר גם קריצה כנגד כל הביטויים הניו-אייג'יים של נשיות פגאנית. נניח שהמכשפות האלה עדיין עוטות על עצמן את סמלי הדיכוי הגברי ולכן הן עמוסות במידה מוגזמת.  בכל זאת משהו הפריע לי.

*

 אחר-כך, בבית, ניסיתי להבין מה עוד מפריע לי במכשפות של לינק, מנין נובעת תחושת אי-הנוחות ואי-הנחת. חשבתי חשבתי, עד שהבנתי – המכשפות שלה יפות מדי. אלה מכשפוטושופ, מאופרות למשעי, מטופחות כדוגמניות, מתוחות ומסולקנות במקומות הנכונים. יש שיחשבו, אולי, שהדימוי המטופח הנוכחי בא כתיקון לדימוי הותיק והלא מחמיא של מכשפה בתרבות שלנו, כזקנה כעורה, חורשת רע

אבל גם בתיקון אני רואה  עוד ניסיון לטיהור המרחב הציבורי מהאופציה להיראות מבוגרת, מכוערת, לא מטופחת, או לכל הפחות – לא יפה. אם תרצו, גם המכשפות של טליה לינק מבצעות במידה מסויימת מהלך מתוחכם של הדרת נשים.