סליקה

פנייך אל המזרח, קרני שמש מלחכות את גבך. חליפת העסקים הקטנה, שנראתה כל-כך אפורה ומהוגנת כשלבשת אותה הבוקר, כבר מקומטת כולה וקרעים קטנים נראים לעין בשני מקומות לפחות. בקרת הנזקים היסודית שערכת בגופך הסגירה קולקציה שלמה של שריטות, חבורות ושפשופים ססגוניים, רובם מרוכזים באזור הברכיים ולאורך השוקיים, ועל מצב הגרביונים עדיף שלא להרחיב את הדיבור. לפחות הדימום פסק. את לא מצליחה להיפטר מהחול:  באוזניים, בקפלי הצוואר, מתחת לשדיים, אפילו בתוך התחתונים. פלגים קטנים של חול עדיין מפתיעים אותך כשהם מחלחלים מהצווארון לאורך גופך, מכבידים עלייך כמו בדרך חזרה מהים. מזל שלפחות נעלת את הנעליים השטוחות. מזל שלא יורד גשם עכשיו. מזל שאת עוד מסוגלת ללכת. כבר חמישה קילומטר לפחות את גוררת את המטאטא שלך, נוגעת בו בקושי בשתי אצבעות מלאות סלידה. המטאטא, בדרכו הערמומית, מנסה לגרום לך לחוש אשמה. אולי לא פעלת בדיוק לפי ההוראות, אולי האצת בו יתר על המידה. הביטי בו עכשיו, שבר כלי מרוט וחסר תועלת. אולי בכל זאת היית צריכה לנטוש אותו לצד הדרך תכף אחרי ההתרסקות. כפי שהגיע לו. חצוף.

מצד שני, מה תעשי אם פתאום תקפוץ עלייך חיית טרף? עדיף מטאטא מרוט אחד ביד מלא כלום. חיות טרף באמת קופצות? אין לך מושג.

אם סללו כאן כביש סימן שמתי/שהוא הכביש הזה יגיע לאן/שהוא, לא?

לא.  מנין לך לדעת. אולי את חוזה במפגן סר-טעם של הומור שמאפיין אזורי ספר מרוחקים במיוחד, קבלו את הכביש משומקום לשומקום, להיט מקומי. במקום אחר ראית במו עינייך הממאנות להאמין שלט שציין את מרחק הנסיעה במכונית מכאן עד שער הניצחון בפריז. אפשר לחשוב, כולה יומיים ועוד שעה.

התכנית שהגית אחרי שהתאוששת הייתה להמשיך לצעוד רגלית לאורך הכביש עד שתגיעי למקום ישוב. ברור שהיית מעדיפה לשבת על סלע ולהגיר בדמעות את כל הרחמים העצמיים שהיית מצליחה לגייס, ויש המון מזה, אבל בכי של אישה לא נועד להיות עץ שנופל ביער. כבר שעה ארוכה את צועדת לאורכו של כביש סרגלי ששולח אותך היישר קדימה, ועם כל צעד נוסף את נעשית פחות ופחות אופטימית. את מתחילה להבין שבחבל ארץ שומם כמו זה אפילו נוכחותה של תחנת דלק בשירות עצמי תיחשב לסנסציה מרעישה. ימין ושמאל רק חול וחול וחול ועוד קצת חול.

בכל זאת, עובר פה כביש, וכבישים מגיעים למקומות כמעט תמיד.

אבל אולי זו מחשבה עירונית מדי, טענה שנשמעת משכנעת כל עוד אינה חורגת מתוך המארג הצפוף של מגדלי זכוכית ובטון, מנוקדים בסניפים מפקיעי מחירים של רשתות קפה ארציות. לא פה, בלב אדמת בור המשתרעת מאופק עד אופק, חגורה ברצועה מהודקת של אספלט שחור. ככל שאת נמצאת כאן זמן רב יותר, כך הביטחון שלך בכל מה שאת חושבת שאת יודעת מתערער ללא תקנה. אם היית עכשיו בעיר, הדרך לשומקום הייתה יכולה לשמש לך כמטפורה נהדרת, אבל כאן לא זקוקים למטפורות. כל דבר הינו רק הוא עצמו, אחד לאחד וגם זה די והותר.

בעודך מתקדמת את בולשת לשווא אחרי סימני נוכחות אנושיים, תמרורים, שלטים, עטיפות ריקות של חטיפים. תתפשרי בשמחה גם על לוח קרטון מכוער עם הכיתוב "לחתונה של עומר ועדי" מוצמד לעמוד חשמל. אבל אין כלום. שעה שלמה את כאן ועדיין לא חלפה על פנייך אף מכונית, גם לא עגלה רתומה לחמור, אורחת גמלים או צלחת מעופפת.

הצילו?

עוד מעט יירד הלילה ואז באמת תהיי בצרות, מי כמוך מכירה בכך שכישורי השדאות שלך לוקים בחסר.  אולי היית צריכה להישאר במקום אחד ולנצל את הזמן עד רדת החשיכה בסימון S.O.S אקספרסיבי עשוי מאבנים גדולות. אבל מי יצליח להבחין בהן מלמעלה, בתוך כל ערמות האבנים המפוזרות באקראי על פני שטח רחב כל כך. באיחור בן שלושים שנה, את קצת מתחרטת על שנטשת את הפעילות בצופים בכיתה ד'. בדיעבד – מעשה חסר אחריות. היית צריכה לתת לזה צ'אנס, למרות שכבר אז מסעות רגליים שעממו אותך עד מוות. לא, לא מוות. אנא לא. אילו רק השתדלת עוד, אולי גם את היית מגלה אז את סוד הקסם הטמון בלינה מתגרדת תחת כיפת השמיים, תוך מריחה אינטנסיבית של חומר דוחה יתושים. עד עצם היום הזה את נבעתת כשאת נתקלת באיזו רשג"דית לשעבר, כי פעם רשג"דית תמיד רשג"דית, ותמיד זו מישהי עם שבר מאמץ אישיותי כרוני. בדרך כלל הן מתגלגלות אחר כך למשרות בתחום הייעוץ הארגוני. אחת כזאת הייתה יודעת בדיוק מה עליה לעשות עכשיו. שלא כמוך. לך אין שמץ מושג איך תשרדי את הלילה בישימון הזה.

יש פה עדרי זאבים? תולעים טורפניות? זומבים אדומי עיניים?

מדי פעם את מביטה על הצג של הסלולארי מתוך הרגל או תקווה נואשת. אין קליטה, אין קליטה, אין קליטה. פה ושם את מבחינה בכתם מטושטש גבוה מעלייך, מתקדם מזרחה בזמזום מטאטאים חרישי. לרכב על מטאטא זה כמו לרכב על אופניים, כך סברת לתומך, עניין של שיווי משקל וביטחון עצמי. כן ולא. ההשוואה מתעלמת מכך שנאמנותו של זוג אופניים לעולם לא תעמוד למבחן, בניגוד משווע למקל נרקיסיסטי מכוער עם ציצת סיבי פלסטיק, שאינו כל כך תמים כפי שעשויה מישהי לחשוב. טיפשה. מה חשבת לעצמך. לא צפית ב"שוליית הקוסם" כשהיית קטנה? כשהיית קטנה.

אביב עכשיו, ועשב דליל מכסה את הגבעות סביבך, כמו אניצי זקן מהוססים על פניו של מתבגר. הילדים שלך ישנים הלילה אצל אבא שלהם, יעברו יומיים לפחות עד שמישהו שאכפת לו יבין שקרתה לך תקלה איומה.

דמדומים סגולים לכל מלוא העין. לעזאזל, יפה פה.

אבחת כאב מכיוון הקרסול היא תזכורת מייסרת שמגיעה מהצד הפחות פיוטי של המציאות.

יקולל הרגע בו טיפסת על המטאטא.

את לא נולדת מכשפה. את נעשית כזו כשאת מתחילה להבחין במטאטאים בכל מקום. חלקם מזכירים לך אהובים לשעבר, חלקם נראים כמו ילדים שזה עתה התעוררו משנתם. יש מטאטאים שדומים למנהלים שפיטרו אותך או ללקוחות שדיברו אלייך בגסות. את אלה את מחביאה בחדרי שירות חשוכים, לטאטא, לטאטא הכל. תראי אותך, גרושה בהסכמה פלוס שניים, ויש לך קריירה, כלומר מישהו מוכן לשלם לך עבור השעות שבהן את עושה את מה שנאמר לך לעשות. את באמת סבורה שאיש מלבדך לא הבחין במטאטאים? בינך לבינך את תוהה איזו מין מכשפה את אם מעולם לא כישפת אף אחד. רגע רגע, את מיד מצטדקת, יש כל מיני סוגים של סוכנים רדומים. איש אינו מרים גבה לנוכח סיפורים על סוכני ק.ג.ב. שהושתלו באמריקה עוד בזמן המלחמה הקרה. איש לא מפקפק בכך שהם אכן חיים בינינו את חייהם המנומנמים, המשעממים לתפארת, בעודם ממתינים בחשאי לסימנים המוסכמים. האם העובדה שהורדמו למשך רבע מאה ויותר גורעת מעצם היותם סוכנים? כל מי שמאמין בקיומם של מרגלים רדומים, יפהפיות רדומות או חשבונות בנק רדומים, חייב להאמין גם בקיומן של מכשפות רדומות. זו עסקת חבילה.

נכון, לא כך דמיינת שיקראו לך להתייצב. לא התקבלה הבוקר אף שיחת טלפון ממספר חסוי, ושום זר מסתורי לא כחכח בגרונו מעברו האחר של הקו, לוחש לך משהו בקול משתנק של סוטים ומנתק מיד, מותיר אותך בוהה במכשיר שבידך. גם לא התרחש שום שיבוש זמני חמור בקליטת שידורי הטלוויזיה, כשפתאום, מתוך המרקע, מגיחה דמות עטופת צללים מתוך האור הלבן, קוראת בשמך המלא ומאיצה בך לקום וללכת. לא, הזימון דמה יותר לעקצוץ קצוב בעור, קצת מתחת לסרעפת: שלושה עקצוצים קצרים, שלושה ארוכים ועוד שלושה קצרים. מובן שהתעלמת, גם כשהעקצוץ חזר באותו מיקום, בעוצמה מתגברת. אחרי הפעם הרביעית חשבת שאולי זה משהו שאכלת, אולי לא היית צריכה לגעת בדג ההוא, או בשעועית המאודה בחמאה ולימון, או בעוגת הפיסטוק. הרבה אנשים חיים בינינו עם אלרגיה לפיסטוק.

כשעוצמת העקצוצים התגברה עוד והמרווח בין עקצוץ לעקצוץ התקצר, התחלת להבין במה מדובר. אחרי שעתיים כבר היית בחוץ, גורפת אתך את אחד המטאטאים המשרדיים, זה עם המקל הירוק המהודר והסיבים הוורודים הסינתטיים. קשה לומר שהשקעת בבחירתו יותר מדי מחשבה, הוא נראה לך חזק ויציב יחסית, ואהבת את מה שהוורוד והירוק עשו לחליפה האפורה שלך. טעות מביכה של מתחילות, לחשוב שכל המטאטאים אותו דבר ושידיעת הדרך טמונה בתוכם כמו פיסת ידע קמאית.

עכשיו את משלמת על זה ביוקר.

פתאום נהיה לך קר. אחר כך שוב חם. חם-קר. מתוך הדממה המוחלטת שמסביב את מסוגלת לשמוע את חריקת האספלט שנכנע לסוליות נעלייך, ואולי זו איוושת הנוירונים הנשחקים בתוך ראשך, מבהילים אותות חירום פועמים לכל רחבי גופך, שיירות של אמבולנסים טעונים אדרנלין. זה מסתכם במופע ראווה גופני שמשלב דופק, רוק, זיעה ונשימה מואצת. פתאום את יכולה לדמיין בקלות מבהילה את רגעייך האחרונים. לא במיטת זיקנתך, מוקפת נינים כפי שקיווית,  אלא על האדמה הטרשית הזאת, זוחלת על ארבע ושורטת את הקרקע, סהר אדמה שחור מצטבר תחת כל אחת ואחת מציפורנייך. נשרים קרחים עם עיניים רעות דואים במעגלים מושלמים מעלייך.

טוב, סתמי.

את צריכה לחשוב. אבל על מה עוד תוכלי לחשוב שלא חשבת כבר?

את מבקשת לעצמך סימן. מוכנה להתפשר על כל סימן שהוא.

סליחה, מי האחראי פה?

הקיבה שלך מכווצת לגודל אגרוף, שקעה מזמן לתחתית הבטן. את ממאנת להשלים עם גורלך, לא יתכן שאין פתרון. שמי משי כחול כהה פרושים מעלייך, מבריקים וצוננים ויפים מאד. את עייפה מאד, אבל מכריחה את עצמך בכל זאת להמשיך לצעוד, יודעת שאם תקרסי פשוט לא תקומי יותר.

זהו אחד הרגעים האלה בהם את צריכה לגייס את כל מה שיש בך. כמו בערב חתונה. זוכרת איך חייכת לאורחים במנוד ראש בובתי ומחונך מאד, כובשת את הדחף להעיף מעלייך את השמלה המגוחכת שלבשת ופשוט להיעלם? כמעט עשית זאת, עוצרת בעצמך בכוח ברגע האחרון. כמה את מתגעגעת לעצמך-של-פעם, אדישה, קשוחה וכמעט מסוכנת. אל מי שהיית אז, כשעוד לבשת גופיות בלי חזייה, לפני שהילדים ריככו אותך ללא הכר, לפני שחיי הנישואים הקהו אותך ואז השליכו אותך בצד הדרך.

אף ברק אדיר לא מרעיד את השמיים כשחמש דקות אחר כך את שואלת את עצמך, בקול של אאוריקה, אם מותר למכשפות לכשף כישופים לטובת עצמן, ולמה לא בעצם. או שזה תמיד עובד רק לטובת אחרים, כמו בעשרות המקרים בהם הורדת חום גבוה לילד חולה באמצע הלילה, או כשלחשת באזני בתך את מילות הקסם שלימדו אותה את כל מה שראוי לדעת. אבל אם למכשפות מותר לכשף כישוף עצמי, איך עושים את זה בדיוק? כי את לגמרי לבדך כאן, וכבר ברור לך שאף אחד לא יבוא להציל אותך, או אפילו רק להגניב פתק לתוך כף ידך עם מילות הלחש הנכונות בסדר הנכון. אפילו לא היית בטוחה ש"הם", יהיו אשר יהיו, בכלל יודעים על קיומך. יצאת לדרך מבלי להודיע על כך לאיש. שיכורה לגמרי מהמעוף, הפיאסקו של ההתרסקות התרחש עוד לפני שהספקת משהו, גם לא להתייצב ולומר להם שאת כאן, שהגעת. שהית באוויר חצי שעה בקושי כשהמטאטא התחיל להשתולל תחתייך כאילו השלט-רחוק להפעלתו מצוי בידיו של מישהו אחר. ההחלטה לנסות ולבדוק אם זה פועל, גם מבלי להבין עד הסוף אם הכישוף הוא משהו שטמון בתוכך או מצוי מחוצה לך, גחמני כמו מטאטא מעופף, הייתה קלה יחסית. את סוגרת אצבעות על המקל המעוגל, זה כל מה שיש לך. כן, את עדיין עוינת, שמחה לאידו המעוקם לגמרי והמקריח, ובכל זאת משהו נע בתוך ידייך, מהיר כמו הכשה

גם הפעם תיאלצי להסתמך על שיטת הניסוי והטעייה. כמו בפעם הראשונה שהתנשקת עם ירמי ולא ידעת אם הלשון מתחככת בד בבד עם הצמדת השפתיים או מחכה לטפיחה קטנה של הלשון האחרת שמזמינה אותה לבוא לשחק. ירמי. לטעות זה אנושי, לחזור על אותה טעות שוב ושוב זה טיפשי. אולי מביעים כישוף כמו משאלת יום הולדת, עוצמים עיניים ונושפים חזק. אין סיבה מיוחדת שהפטנט הזה יעבוד, אבל גם אין סיבה שלא יעבוד. מעולם לא הבעת משאלה אמיתית, תמיד בילפת. אולי הגיע הזמן לבקש משהו מכל הלב. את מבקשת אופנוע גדול וכבד שיוציא אותך מפה. את עוצמת עיניים ומדמיינת בכל הכוח את הרוח מתגברת שורקת בתוך שערך.

יש משהו ליד הרגל שלך. זה תיק נשי גדול ושחור, כזה שחצי בית נכנס לתוכו. רק חצי בית. את פותחת את התיק ובתוכו המואר-מבפנים את מוצאת עשרות זוגות תחתוני מלמלה, מקושטים כמו עוגת חתונה, מעולם לא נלבשו, לא הוסרו, ועשרות מברשות שיניים זהות, חדשות לגמרי. מתחת לערימת מוצצי גומי ישנים את מזהה את יומן הנעורים שכתבת כשהיית בת שתים עשרה, חמש עשרה, רואה ואינך נראית. בתיק יש גם צרור מכתבי אהבה ישנים, עולים באש אך לא נשרפים. האש נושכת את אצבעך בחוזקה, את מושכת את ידך החוצה ולידך נעצר נחשי-מה גדול ושחור, כולו צלצולי נירוסטה ושאגת מנועים עצבנית.  הנהג לבוש בחליפת עור שחורה, עוטה כפפות ונועל מגפיים. לראשו קסדה שחורה ואת חוששת להביט עליה כי יש לך תחושת בטן חזקה מאד שהקסדה הזאת ריקה לגמרי מבפנים, שכל הדבר הזה, גדול ככל שיהיה, ריק לגמרי מבפנים. אתם טסים במהירות הבזק ולאחר היסוס קל את דווקא כן מחבקת אותו מאחור, בידיעה שהחליפה ריקה ולכן זה לא באמת משנה. את מהדקת את אחיזתך.

כעבור שעה קלה של רכיבה האופנוע עוצר ליד דוכן מאולתר שניצב לצד הדרך, כזה שמוכר עיתונים ומגזינים מכל העולם. את מעלעלת בכמה מהם, חלקם בני חמישים שנה וחלקם מהשבוע הבא. מאחורי הדלפק עומדת אישה זקנה מאד, שמזכירה לך מישהי שהזכירה לך מישהי שהכרת פעם.

עכשיו את יודעת שכל זה היה בעצם מבחן קבלה מוזר, ועמדת בו בהצלחה רבה. האישה מהנהנת, ומצביעה על דופן הצריף, שם עומד מטאטא חדש לגמרי, עם שמך חרוט עליו באותיות זהב.

את מטפסת עליו. אוחזת בו בשתי ידיים חזקות. עוצמת עיניים.

פוקחת אותן.

יורדת מהמטאטא, מחזירה אותו למקומו ליד הקיר, כולו רוטט לגמרי בידייך.

את עומדת בגבך לצריף. פורשת את ידייך לצדדים, עוצמת עיניים ומתרכזת בכל הכוח.

עכשיו זה באמת רק עניין של זמן.

אל הסוף הטוב

(מעלה לבלוג את הממואר שלי שהתפרסם ב"פטל" הראשון, בנושא "זיכרונות ילדות מתל-אביב". ברכות לאביבית משמרי שהוציאה לאור את הגיליון השלישי של "פטל", כן ירבו)

היום אני יודעת שהמסעות אליהם לא יצאתי השפיעו עליי לא פחות מהמסעות שערכתי בפועל. אבל אז? שלושים מטרים בלבד הפרידו בין הכניסה לבית המשותף בו התגוררתי בילדותי לבין שער בית הספר בו למדתי מכיתה אל"ף עד חי"ת. שלושים מטרים זה כלום, מה כבר אפשר להספיק, לא ספרת חמישים צעדים והגעת. קינאתי קינאה מלובנת בכל תלמידי הכיתה שהתגוררו בפאתי השכונה וצעדו הביתה בחבורה או כיחידים. מה לא הייתי נותנת כדי להיות שותפה להשתרכות היומית מהבית אל בית-הספר, או לבהייה החולמנית כל הדרך חזרה. אלה היו מסעות קבועים שנמנעו ממני.

טיולים משפחתיים בשבתות היו עוד החמצה של מסע, כי עד שמלאו לי אחת עשרה לא הייתה לנו מכונית. כילדה, הוקצה לי שטח שיטוט שגבולותיו מאד ברורים: מצפון המכולת של הרומנים, ממזרח גדר בית הספר, מדרום עוד בית ספר, ממלכתי-דתי, שבו למדו כל המופרעים, וממערב טורי בתים שהציגו חזית שיכונית אחידה של תריסי תכלת מתפרקים וכביסה מתנפנפת. מעבר לבית הספר הכסיפה אוטוסטראדה, ואחרי האוטוסטראדה עלה ריח מתוק מן הפרדסים. אחרי הפרדסים היו שלושה צבים ופיל ענק, ודרומה משם, דרומה דרומה דרומה משם, הייתה עיר שקראו לה תל אביב, וידעתי עליה שהיא גדולה וסואנת ושיש בה דברים.

הייתי בת אחת עשרה כשהוריי רכשו את המכונית הראשונה שלנו, פיאט 850 זערורית בצבע טורקיז. תמה תקופה. נפרדנו בלי צער מנסיעות מיוסרות העירה באוטובוס "אגד" רועש, צפוף ואיטי, ובשבתות ובחגים לא נדרשנו עוד לחסדיהם של קרובי משפחה חומלים וממונעים. פתאום נפתחו בפנינו אפשרויות חדשות ומרגשות, כמו אופציית הישיבה במושב לצד הנהג! הפיאט התאימה לנו בדיוק – זוג הורים מלפנים וארבעתנו דחוסים מאחור, ערימה מתנועעת של מרפקים וברכיים. מעתה יכולנו גם אנחנו להצטרף לנדידה השבטית הגדולה של ימי החגים, אל ארץ הדשא המובטחת בגני יהושע.

פסח 1978, בת אחת-עשרה. פעם ראשונה שלי בפארק, שעל קיומו למדתי רק באותו בוקר, כשאימא העירה אותנו ואמרה שנוסעים לפיקניק בגני התערוכה. ככה זה היה פעם, ההורים האמינו בכל ליבם באסטרטגיה חמורה של מידור, והסגירו החוצה רק פיסות מידע הכרחיות, תמיד ברגע האחרון. שעה קלה אחר-כך כבר יצאנו לדרך. הכל היה חדש ומעורר. אפילו פקקי התנועה בכניסה למגרש החניה בתשלום הקסימו אותי, כי בשכונה בה גדלתי בדרום נתניה לא הצטברה עדיין מסה קריטית של מכוניות שתעמיד פקק תנועה ראוי.

כל המסעות אליהם לא יצאתי, כולם גם יחד לא הכינו אותי לעומס המראות שנגלה לי בהגיענו לפארק. אנשים ועוד אנשים, שלוש מאות ושישים מעלות של בני אנוש, אוקיינוס דמויות עצום מתנועע ורוחש, וכולם עסוקים: מחטטים בצידניות, יושבים על כסאות ים ומפטפטים, מגרשים זבובים בעודם שרועים על שמיכות פיקה. ראיתי נשים מבוגרות מביטות בריכוז עילאי בטסי פלסטיק של רמיקוב. ראיתי שפתיים ננשכות מול קוביות שהתגלגלו על לוחות שש-בש. ראיתי כלבים שיכורי חופש משתוללים משמחה, ראיתי ילדים שדרשו במפגיע לקבל קרטיב. רק הדשא בקושי נראה. פה ושם בצבצו אניצים ירוקים במרווחים הצרים בין שמיכה למחצלת. דמיינתי שכונות שלמות מתרוקנות מיושביהן, וכולם ניגרים הנה, אל נקודת האיסוף המוסכמת. וייסעו ויחנו ויפצחו גרעינים.

גם אנחנו התקדמנו על השביל, ידינו עמוסות, עינינו בולשות סביב בניסיון לאתר פיסת קרקע פנויה. לבסוף נדחקנו בין שתי משפחות בעלות ותק, וכדי לממש מידית את היאחזותנו בקרקע תקענו דגל-שמשייה. העשן שעלה מהמנגלים סביבנו נמסך לתוך עמוד עשן קולקטיבי, עוד יותר צורב ועוד יותר סמיך, שכבר החל מתעבה מעל לראשנו. מה עושים עכשיו?

ילדה בת אחת-עשרה בפיקניק משפחתי בפארק יהושע. זה בדיוק הגיל בו מלנכוליה דקה של סף נעורים מוצאת לה משכן בנפש. זה הגיל בו מאבדים עניין במשחקי הילדים, ועדיין לא מועלים לדרגת שותפי סוד בעולם המבוגרים. כך הייתי אז, מתנדנדת בין הכבר-לא לבין העוד-לא. הגן השתרע מאופק עד אופק, מציע עצמו לפניי, כך שאין להתפלא על הרגליים, שהחלו לצעוד כמעט מאליהן. אפילו הפה כבר נפער, מעט מעט, זהיר זהיר, מכין עצמו לנגוס ביס קטנטן בעולם.

מה עבר לי בראש? חופש. הרפתקה. ללכת מכאן. הגן הציע ואני נעתרתי. יש להניח שהשתוקקתי לחקור את סוד שביליו הנעלמים, לחפש מה עוד צפון בו עבורי. לא היה לי מושג. כל עיקול הבטיח גילוי, פיסת אגם פתאומית נצצה בשמש מאחורי קבוצת שיחים, רכבת נוסעים מצועצעת בצהוב שקשקה על השביל, צופרת צפירות אזהרה עליזות. טווסים הידסו גאים מחוץ לפינת החי, שלטים על שער סגור הבטיחו עוד גן בתוך הגן, עם תצוגת צמחייה אקזוטית מכל העולם. אילו קיפץ מולי על השביל חד-קרן זהוב היה זה הגיוני באותה מידה. רגליי נשאו אותי, השביל הורה את הדרך. זה הספיק. הלכתי והלכתי.

הלכתי. השביל התארך, בשתי גדותיו הוסיפה להימתח אותה חגורה אנושית צפופה. ראיתי נשים שצחקו בקול רם ומתאמץ מבדיחות של גברים  לבושים חולצות קטנות מכפי מידתם. ילדים קפצו אגרופים, בעטו בסתר באחיהם הצעירים. ריח העשן היה מר. עוד ועוד בשר נצלה על רשתות, למרות שכולם כבר אכלו לשובע. הרחקתי עוד, מדמיינת לרגע חריפות מעוררת של דשא קצור, אבל סרחון הליזול שבקע מתוך צריף השירותים הציבוריים הדף את כל הריחות האחרים ובלע וכיסה על הכול. ולפארק עדיין לא נמצא קצה.

*

הכרת המרחק באה באיחור גדול. כמו אנשי פנים-הארץ שמגיעים לראשונה לחוף הים ורואים מולם רק מישור מימי חלק, מבלי לשער את חמקמקותה של הקרקע המתרחקת תחת הרגליים. מתי מתחולל הרגע שבו מחלחלת לתודעה ההכרה הכאוטית שמרגע זה ואילך החלה הליכה לאיבוד? מתי איבוד מכריז על עצמו ככזה? כשפתאום היתה יותר מדי שמש ופחות מדי צל; כשילדים אחרים מלפניי ומצדדיי טמנו ידם לבטח בכף יד אימהית או אבהית ואני לא; כשהמרחק כבר תורגם לכאב מציק בכפות הרגליים, ליובש מחניק בגרון; כשתחושת הזרות הביסה את הדחף לגלות עוד ועוד יבשות חדשות. ברגע כזה האיבוד מכריז על עצמו במלוא עוצמתו המועכת, ניזון מחרדת נטישה נצחית שמלווה אותנו פחות או יותר מהעריסה עד הקבר: אבל איפה אמא.

מה יכולתי לעשות? לפנות בבקשת עזרה למבוגר אקראי? אפילו לא ידעתי להסביר לאן בעצם אני צריכה לחזור. מה יכולתי לומר לו? סליחה אדוני, המשפחה שלי, הם כאן בסביבה, חונים בצמוד למשפחה בעלת צידנית תכלכלה, ליד סבתא פעלתנית שלא מפסיקה להתלונן על החום? אה, כן, ממש בסמוך ישנו זוג תאומים ג'ינג'ים, שובבים כאלה, שנרדמו בעגלול. אולי ראית במקרה?

האפשרות שיחושו בחסרוני ויצאו לחפש אחרי כלל לא עלתה בדעתי. הרי הייתי ילדה כזאת של בית, ילדה של ספרים. הבת הבכורה. רצינית ואחראית. בשום פנים ואופן לא בילבי פורקת עול של הרפתקאות, שטויות ועניינים. לא, הם בוודאות לא יחפשו אותי, דווקא משום שהם סומכים עליי כל כך.

באופן משונה האיבוד עצמו כלל לא הפחיד אותי. לא איימו עלי שיניים חדות, פרווה בוהקת או מבט חמדני מדי. לא הגבתי בריצה מיוזעת, גם לא הזלתי דמעות. פשוט המשכתי ללכת. לעיתים קהות חושים היא נכס, גם תמימות יתירה עשויה להתגלות כיתרון ולו זמני (עד שהיא הופכת לעול בלתי נסבל). פשוט המשכתי ללכת.

המסעות אליהם לא יצאתי אין פירושם שלא צברתי ניסיון מתוך מסעותיהם של אחרים, להם הייתי שותפה שקטה. כך חוויתי מסעות ועוד מסעות, אחריהם עקבתי בנשימה עצורה – בעוד האחרים גומאים מרחקים, אני גמאתי דף אחר דף. ניסיוני הרב בסיפורי מעשיות לימד אותי, שהדרך בסופו של דבר תמיד מוליכה הביתה. למעשה כל הדרכים כולן תמיד הוליכו הביתה, ואם הולכים הביתה סימן בדוק הוא שמתקרבים לסוף. כיפה אדומה, עמי ותמי, זהבה של הדובים ואפילו פינוקיו – אף לא אחד מילדי הסיפורים הופקר לנפשו, אף לא אחד מהם ננטש על השביל לנדודי נצח. הדרך תמיד נמצאה, סוף אחר כלל לא בא בחשבון. לכל אחד ואחת מהם המתין בית בקצה. לא משנה עד כמה התפקוד ההורי באותו בית היה חסר אחריות, עקר או לקוי, אבל בית. הייתי בת אחת-עשרה, ועדיין בטחתי ביכולתו של סיפור, כל סיפור שהוא, להוביל אותי בסופו של דבר בחזרה לאימא, אל הסוף הטוב. והמשכתי ללכת.