חיי קריאה; והלילות –

בזמן האחרון אני ישנה בהמשכים, מקיצה בשעות מוזרות בהן השינה מתרחקת ממני כמו קמעונאי זעיר שתולה על הדלת הבטחה מתנצלת של "תיכף אשוב". הניסיון מלמד שאין טעם להתנגד להסתלקות שיש בה גם מימד בלום של הבטחה. מכיוון שכך, בלי פאניקה אני לוקחת ליד ספר מכל הבא ליד, פותחת בעמוד אקראי ושוקעת בספרים שכבר קראתי פעם. הלילה זה יואל הופמן עם הקוריקולום ויטה שלו, ספר נפלא ("האוניברסיטה היתה מחולקת [כמו ירושלים עצמה] בין חסידיו של בר-הלל וחסידיו של רוטנשטרייך. חסידיו של בר-הלל אמרו דברים של אמת שלא היה להם שום ערך וחסידיו של רוטנשטרייך דיברו שטויות שמילאו את הלב שמחה"). מה יש לומר, לא היו לי שעות קריאה טובות כמו השעות שלוש עד ארבע לפנות בוקר, בתוך רכות כפולה של שמיכה ופיז'מה. השורות הראשונות עוד מסתבכות בקורי השינה האחרונים, שנפרמים במהירות, אחר כך פרק של קריאה חלקה ולבסוף אני שוב מתערפלת, מתפזרת, וקורים חדשים נרקמים בין העין לדף. כשזה מגיע, אני נכנעת לכובד העפעפיים בלי מאבק כי מן השינה באתי ואל השינה אשוב. יד נשלחת אל עבר מנורת הקריאה. חושך.

אני יכולה לדמות את הקריאה בשלוש לפנות בוקר לצילום בו נתקלתי לאחרונה:

סיזיפוס, אתה לא לבד?
סיזיפוס, אתה לא לבד?

 בנקודת ההתחלה, אי-שם למטה בתחתית, עומד וממתין מצבור של חומר גלם לא מאורגן, אנשים וציוד, תוהו מעורבב בקצת בוהו. בקצה השמאלי התחתון מתחילה להתארגן איזו תנועה אל עבר הקו המושחר, ואז העין מעפילה זמן-מה לאורך הצלע השחורה, הצפופה, מטפסת בסדר-אנשים מופתי אל מעלה ההר. שם, בקצה העליון, קורה משהו: הצלע השלישית במשולש הדמיוני שנוצר היא צלע פתוחה, מתבדרת, מסרבת להתכנס לקו. דמויות אחדות יורדות במורד, חלקן בגלישה על העכוז, חלקן בהליכה. אם בהתחלה נדמה שהדרמה נמתחת בקו השחור, שמשוך החלטי כלפי מעלה, הרי שאחר-כך מבינים שהדרמה האמיתית היא הדרמה של הצלע השלישית, שם נמצא כל מי שהחריג עצמו מתוך השורה.

הצילום הזה צולם ביוקון (טריטוריה בצפון קנדה), במהלך העשור האחרון של המאה התשע-עשרה. השביל הוא שביל אינדיאני, לא יותר ממעבר הרים צר המוליך את הפוסעים בו אל עבר מיקום משוער של מרבצי זהב.

ואולי הדרמה האמיתית של הצילום הזה לא נמצאת בתווים השחורים הקטנטנים שמאורגנים כך או אחרת, אלא במסכת הלבנה, איומת ההוד, שעוטפת את הכל בדממת נצח גיאולוגית.

אסוציאציה אופטית, מאה שנים מאוחר יותר:

מיכל רובנר,  שארית הזמן, 2002 (עבודת וידאו)
מיכל רובנר, שארית הזמן, 2002 (עבודת וידאו)

לא משולש, אלא קו אינסופי שנמתח מהאין וחוזר אל האין. אין כאן שיא, ולו גם מלאכותי, ובכל זאת יש פה לא מעט דרמה – דרמה של בריאה ושל היעלמות.

אבל בשבע בבוקר אני מתעוררת ראשונה כאילו כלום, לתוך נוהל-שבת בבית דומם, טבול בפסקול נשימות חרישי של שאר בני הבית שעוד ישנים. כמעט בלי משים אני מתיישבת עם כוס קפה, כמעט באקראי אני מדפדפת-קוראת קריאה ראשונה בספר שירים של נורית זרחי (עצמות ועננים, מבחר). כמה עשרות שירים אחר כך, אני מבינה את ההבדל בין קריאת פרוזה לבין קריאת שירה – כי כשאני קוראת את השירים של זרחי מתחשק לי תוך כדי קריאה להחזיק ביד משהו דוקר, כדור סיכות נניח, וללחוץ חזק. כשאני קוראת פרוזה אני מסתפקת בספל קפה.

זֶה הָאַהֲבָה, מִיסְטֶר, שֶׁאַף אֶחָד לֹא יוֹדֵעַ מַהִי, מִיסְטֶר.

שֶׁמּוֹלִידָה אוֹתָנוּ כָּאֵלֶּה,

שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהוֹצִיא אֶת זֶה

מִתּוֹךְ קוּפְסַת הַהֲבָנָה שֶׁלָּנוּ, מִיסְטֶר,

יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת הָרוּחַ מִתּוֹךְ חֲלַל הָאַבּוּב.

לַמְרוֹת שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת מָהֵם חַיִּים, מִיסְטֶר,

בֶּטַח מוּצָר אָצִיל, זֶה רַק מַה שֶׁמּוּצָק,

הָפַּחַד, מִיסְטֶר, שֶׁמְּצַלְצֵל בְּשָׁעוֹן עַכְשָׁו.

כָּל לַיְלָה שָׁעָה אַחַר חֲצוֹת

מֵעִיר אוֹתָנוּ חָזָק, לְלֹא מְחוֹגִים, מִיסְטֶר.

לוּחַ שֶׁעַכְבָּרִים רוֹקְדִים עָלָיו:

מְאֻחָר לִחְיוֹת, מִיסְטֶר, מֻקְדָּם?

(מתוך "מיסטר", נורית זרחי)

"אין פסקי הלכה לקולנוע" (רמה בורשטיין בראיון לאיילת שני)

הסרט 'למלא את החלל' הוא סרט שזכה לשבחים ולפרסים, ובכל זאת כשסיימתי לצפות בו חשתי אכזבה מסוימת – הסרט אמנם יפה מאד לעין, הצילומים מרהיבים ממש, אבל הסיפור לא הגיע אליי ונשארתי מרוחקת ואפאטית. יצאתי מהאולם מלווה בתחושת צרימה עקשנית אבל לא ידעתי לדייק את זה, והצרימה נותרה עמומה. אחר כך חשבתי שאולי המקור לאי-הנחת נעוץ בעובדה שהחברה החרדית היא חברה מאופקת מאד (באחת הסצנות הראשונות בסרט האחות הבכורה מייעצת לצעירה להקפיד על איפוק). מכיוון שהסרט נאמן לנקודת המבט החרדית, הוא בהכרח חייב להתמקד במחוות מינוריות, תוך שמירה על איפוק מקסימלי – מגבלת הצניעות מחייבת את הבמאית להציג גם רגעים של חוסר איפוק באופן מאופק ומרומז בלבד, וזו בעייה (בעיקר עבור צופות חילוניות המכורות לקתרזיס). המשכתי להתקשקש עם זה עוד. בפער שנפער בין ההתלהבות הגלובאלית מהסרט לבין ההסתייגויות שלי התגלגלתי קצת יותר משבועיים; משהו התחבא שם בפנים, הרגשתי את זה רוחש ומתנועע, אבל נמנע מללבוש צורה – וזה שיגע אותי. הייתי נחושה להבין את מבנה העומק של היצירה, אולי בדרך זו אוכל לפתור אותה לעצמי.

למה?

הכל בגלל העדשה.

יש טקסטים שמספיק לקרוא פעם אחת על מנת שייחרתו בשורשי נשמתך. כזה הוא המאמר של הירשפלד על רעייתו בתיה גור זכרונה לברכה, שהתפרסם ב"הארץ" במלאת שלושים למותה, ובמיוחד קטע מתוכו שעסק באגדה "הנסיכה על העדשה":

"לפני 27 שנים החל הוויכוח על "הנסיכה על העדשה". אני טענתי שהיא מפונקת. אני שבאתי מעולם המושבות ועבודת הכפיים חשבתי, אולי דיקלמתי, שאדם ואשה בכלל זה, צריכים לישון בכל מקום ובכל תנאי. בתיה אמרה שהנסיכה היא הצודקת: הנסיכה היא האדם הנכון. וכי הסיפור עוסק בכלל באמו של הנסיך: האם היא המחפשת אשה הראויה לבנה, ובמקום מבחן הנעל העדינה של סינדרלה היא מעמידה מבחן אחר, חכם במיוחד – מבחן של רגישות: האם האשה יכולה לחוש במכשול, בעוולה, בעקום העקוב, גם מבעד לעשרה מזרנים חוצצים? האם היא יכולה לישון כשמשהו מעקם את עולמה?"

חשבתי שאם אני מבקשת לפענח את הסרט, עליי לחפש בו את העדשה שלי – את אותו רמז זעיר שנחבא במעמקי המזרנים, את מה שגרם לי להמשיך ולהתהפך בחוסר מנוחה.

עלילת הסרט, למי שלא הספיק ועבור מי שאינו מתכוון להספיק: שירה, נערה חרדית, הגיעה לפירקה והמשפחה עסוקה בהליך השידוך. לפתע נחת עליהם אסון – אחותה הבכורה של שירה מתה במהלך לידה, מותירה אחריה תינוק חי, מרדכי שמו. חודשים אחדים חולפים ויוחאי האלמן מבקש לעצמו שידוך, אשה שתשמש גם כאם מסורה לילדו. עולה הצעה להשתדך לאלמנה בלגית, אך אמה של שירה ממאנת להשלים עם הרחקתו של נכדה הראשון. האם מנסה לשכנע את שירה הצעירה להינשא ליוחאי האלמן, ומכאן הסרט ממשיך ומלווה את הלבטים של כל הצדדים המעורבים, עד לסופו.

אם הרצון להישאר בקירבת התינוק מרדכי הוא שמחולל מלכתחילה את המהלך העלילתי, כך חשבתי לעצמי, איך יתכן שכמעט ואין צילומי תקריב של הפעוט (מול אינספור תקריבים של כל האחרים)? שאין מפגנים מפורשים של חיבה מצד סבתו? שהתינוק מצולם כמעט תמיד ממרחק, או מגבו, וכשהוא בוכה מנענעים אותו על הכתף באופן מכאני, בלי חמימות? שהוא עובר מיד ליד כמו חפץ, עטוף כחבילה? הרי בכל סרט אחר היו מנצלים את פגיעותו הזכה של התינוק הרך על מנת לגרד קלוז-אפ של אמפתיה מהצופים, ואילו הבמאית רמה בורשטיין מתעקשת שלא לעשות זאת. הנה הצרימה, השיבוש – חוסר התאמה בין העלילה הרשמית של הסרט לבין מה שמוצג בו בפועל. פער בין הטקסט – שמדבר על הרצון להיות בקירבת התינוק בכל מחיר – לבין תמונה שאמורה לייצג את הטקסט אך במקום קירבה מציעה ניכור ועוד ניכור. ועדיין הרגשתי שזה לא מספיק. שיש בסרט עוד גילויים שממתינים לי, אם רק אדע לשנות את נקודת המבט האוטומטית שלי.

הסרט מציג את נקודת המבט של האישה החרדית, מהלך נועז למדי בהתחשב בנסיבות. במרחב הפומבי הישראלי נקודת מבט זו כמעט שאינה באה לידי ביטוי – הפומביות החרדית היא לרוב גברית, רשמית, ציבורית. קולו של הגבר החרדי נשמע ברמה, פחות או יותר, והאישה החרדית מושתקת כי קול באישה ערווה וכבודה של בת מלך פנימה אז תהיי צנועה ותשתקי. הקיום החרדי בא לידי ביטוי גם כנוכחות תרבותית דרך מדף הספרים, באמצעות מדפים עמוסים בטקסטים שמפרשים את הקיום, כך שהנוכחות הגברית החרדית היא בין השאר גם נוכחות מצטברת של טקסטים (יהדות אורתודוקסית, לפני הכל, היא עיסוק אובססיבי בטקסט). הבנתי, שאם אני רוצה להיצמד לנקודת המבט הנשית, אני חייבת "לנקות" מתוך הצפייה שלי את הטקסטים עצמם, להישאר רק עם התמונות והצלילים. כך עשיתי.

אבל לפני כן –

לפני שבוע פורסם ראיון מקיף עם רמה בורשטיין, קראתי אותו מרותקת. רמה היא אישה מאד לא שגרתית, מבוע של כריזמה טורפנית, ועדיין כאישה חילונית התקשיתי להכיל אמירות כמו –

"ניגשתי לרב עם רעיון, אמרתי וסתרתי תוך כדי. ואמרתי שאני רוצה ואני לא יודעת אם אני מסוגלת, ושאני רוצה להתעסק ביחסים. זו דרישה. זה השער שלי, נקודה, ידוע." (בתשובה לשאלה איך קיבלה אישור לעשות סרט)

וגם

"הוא (=הרב) שם את בעלי כמישהו שצריך לקרוא ולהחליט שזה בסדר, ולפני כמה זמן הוא רצה לקרוא את התסריט, כי מתקשרים אליו הרבה אנשים. רצה להבין בדיוק במה מדובר. הוא קרא שני עמודים ואמר, זה לא בשבילי. סגר ושם את זה בצד."

מישהי עד כדי כך סוערת כמו רמה בורשטיין, אישה כל כך צבעונית וגדושה – איך היא מתפקדת בתוך סיר הלחץ של כל האילוצים והאיסורים וההשגחות? הדואליות הזו חייבת לבוא לידי ביטוי ביצירה שלה, גם אם במאמר היא חוזרת ומצהירה על שלמות. מרד, ולו קטנטן, חייב למצוא לו נתיב מילוט החוצה (כל אחת מאיתנו נושאת את העדשה שלה כמו תכשיט יקר). ביצירה שלה חייב להיות רובד חתרני, כזה שיערער מבפנים על הכליאה בתוך טקסט נוקשה של גבריות. על דעת עצמי החלטתי שיש לסרט רובד לא-מודע, דהיינו כל מה שמתגלה מעבר לטקסט המפורש, וששם עליי להמשיך ולנבור באופן הרבה יותר רציני. כל סרט הרי מורכב משכבות של ביטוי, והטקסט הוא רק שכבה אחת. לרוב שוררת הרמוניה בין התמונה לטקסט, אבל לא תמיד זה כך. צריך לבדוק את השכבות האחרות, צריך פשוט להשתיק את הטקסטים כדי לחשוף את מה שהטקסט מסתיר.כשעשיתי את זה הכל כבר צץ בבת אחת ובשפע מסחרר:

– אחת הדמויות המשניות בסרט היא דמות הדודה הנכה, חסרת הידיים, שרוולים ריקים משתלשלים משני צידי גופה. הגופניות חסרת הידיים כל כך משובשת, שהיא צועקת מטפורה. מטפורה של חוסר אונים ותלות נשית, מצד אחד, ומאידך – דווקא העובדה שלא נישאה מעולם מאפשרת לה לומר את כל מה שעולה על רוחה. עצם הנוכחות הבולטת שלה בתוך קהילת הנשים מצביעה על כך שגם הנשים הנשואות הן כמוה, כלומר חסרות ידיים (מטפוריות). יש פה גם משחק ויזואלי יפה על הביטוי 'ביקש את ידה', או 'נתנה את ידה' – אין לה ידיים, לכן היא רווקה. אף על פי כן הדודה מתהלכת בכיסוי ראש, כדי לא להצטייר כחריגה בין הנשים האחרות, כאילו כיסוי הראש הוא שיפתור את החריגות שלה.

– דמות משנית נוספת היא של החברה אדומת השיער שמתקשה למצוא שידוך. בהמשך הסרט היא מתפשרת על נישואים עם חתן מבוגר מאד ולא אטרקטיבי, העיקר להיפטר מעול הרווקות ומועקת איחולי ה'בקרוב אצלך'. בסצנות שלאחר חתונתה היא ממשיכה להופיע ללא כיסוי ראש, כששיערה הטבעי האדמוני עדיין מעטר את ראשה ובולט מאד בנוכחותו. קשה לי להאמין שהבמאית 'שכחה' לשים לה כיסוי ראש, שיערה לוהט למרחוק. סביר להניח שמובלעת כאן אמירה חתרנית אודות הנישואים החיצוניים, שנערכים מהסיבות הלא נכונות.

– בתחילת הסרט, המפגש המתוכנן הראשון של שירה עם מועמד לשידוך נעשה בסופרמרקט. שירה ואמה מציצות בו מבין המדפים, בוחנות אותו במדוקדק ומונות את תכונותיו של המיועד, משל היה גם הוא מוצר על המדף.

– שירה מתפרנסת כנגנית אקורדיון בשיעורי ריתמיקה הנערכים בגני ילדים. באחד השיעורים היא מנגנת מנגינה עליזה והילדות רוקדות, אך לפתע כמעט מאליה מתחלפת המנגינה השמחה במנגינה אחרת, מלאת יגון, והילדות מפסיקות לרקוד ונאספות סביבה ומביטות, כששירה מכונסת בתוך עולמה ומאפשרת למוסיקה להביע את תחושותיה. בכך היא שוב עוקפת את מלכודת המילים ומצליחה להביע את עצמה.

– האנקדוטה המשונה והמקסימה אודות תנור האפייה – בני המשפחה מגיעים אל הרב להתייעצות חשובה בשאלת השידוך בין שירה ליוחאי. מחוץ לחדר נשמעים קולות נרגשים של אישה מבוגרת, שמתעקשת להתקבל אצל הרב עכשיו ומייד. היא מקימה מהומה, מתעקשת שהעניין דחוף והרב נעתר לה לבסוף ומקבל אותה. מסתבר שהיא מבקשת להתייעץ עם הרב בנוגע לתנור אפיה שהיא מעוניינת לרכוש, הקודם התקלקל… הרב מוליך אותה אל מטבחו, ומציג בפניה את התנור בו הוא משתמש, מונה את מעלותיו כאיש שיווק מיומן. גם כאן מובעת ביקורת סמויה, על התלות המוחלטת של אנשי הקהילה בסמכות הרבנית, ובנוסף מתבצע כאן עוד מהלך של השעיית האמון בטקסט כאמצעי להבנה, כי הדיאלוג בין הרב לבין האישה הוא תלוש ומופרך במידה יוצאת דופן בהשוואה לסצנה שקדמה לו.

האישה שמבקשת להביע עצמה שלא דרך מילותיו של הגבר נדרשת להשתחל בין המילים. החתרנות בסרט היא זרם צדדי, איטי אבל עיקש, של מחוות גופניות ושיבושים. לא דרך המילה, המילה היא ההסוואה המושלמת, אלא דרך החלל שבין מילה למילה.

חברה מסורה מהשורה

 

הוליווד, 1961 – נערך מבחן בד לחתולים שחורים לצורך הופעה בסרט אימה בכיכובם של וינסנט פרייס ופיטר לורי. תמונה זו, ותמונות נוספות מאותה סדרה, צולמו על ידי הצלם רלף קריין עבור מגזין לייף.

1. שכפול, שיבוט, חזרה, הידהוד. המפגש המאיים (בדרך כלל) עם הכפיל נצבע כאן בצבעים קומיים. יתכן שהריבוי מנרמל. הריבוי מנרמל.

2. השכפול מגדיל את אפשרות הבחירה אבל גם מצמצם אותה – מקבלים עוד מאותו הדבר. עוד הרבה מאותו הדבר.

3. הצילום כניסיון לארגן פיסת מציאות – פיסת מציאות שמופקעת מתוך רצף ונגלית מחדש דרך העדשה של הצלם. כאן הניסיון אינו עולה יפה – המציאות סוריאליסטית מדי, מבטלת את מימד הגילוי שהכרחי באמנות גדולה. הכל פרוש על פני השטח, הגילוי הופך בנאלי והתצלום – לקוריוז.

4. מול האחידות המודגשת של שורת החתולים, עד כמה בולטת השונות האנושית! לא, איני יכולה לעמוד בלב שלם מאחורי המשפט הזה.

5. אפשר גם כך: צילום פולחני-טיקסי של דוֹמוּת, עם סבטקסט שחותר תחתיו ומציע הנצחה חגיגית של אינדיבידואליזם. אבל גם זאת רק למראית עין.

6. התור שומר על סדר מופתי, מעניק לצופה אשלייה שמהלך הדברים המתואר פה הוא הגיוני. שוב הסטרוקטורה הביסה את האתיקה.

7. תצלום הוא אובייקט שניתן לשכפול. התצלום הזה כבר מכיל את השכפול בתוכו. זוהי ארספואטיקה.

8. החתול השחור כאביזר קוקטי. כמעט אף אחת מהנשים שמחכות בתור אינה לובשת בגד שחור. החתול הוא מענה אפשרי לשחורה הקטנה של שאנל.

9. הרצועה המתוחה בין האדונית לחתול היא טקסט פוליטי. חוק התנועה השלישי של ניוטון מתממש מול עינינו כאמירה פוליטית, תמיד חשדתי בו שהוא כזה.

10. חלק מהנשים אוחזות ברצועת החתול ביד אחת, ובידן השנייה מחזיקות תיק. שנות השישים, מיניות האישה: מהלך שהושלם בהצלחה במעבר מהתיק אל החתול.