קרטון

הגשם היה הכרחי. התפוח בתיק היה הכרחי. היא – לא. בתור לשין גימל בשער קפלן, היא הייתה רק אחת מתוך נחיל רוחש של חיילות צבא ההגנה לשמונה-עד-חמש. גם היא, כמותן, נשבעה בהן צדקה, אחוזת צמרמורת, לשמור אמונים למדינה ואף להקריב למענה את חייה, אם צריך. בינתיים רק אחזה בצייתנות בתעודת החוגר שלה שלופה במצב הכן.

מהשער הזדמזמה עם יתר הנחיל לתוך כל המשרדים, דרך כל מסדרונות החאקי שנמתחו מדלת לדלת, בכל הבניינים חסרי הצורה. תמיד קצת אבודה, כמו כולן.

עוד בוקר אחד.

מנומנמת, שרויה באינקובציה, נאלצה לנחש את עצמה כי איש עוד לא גילה לה מי היא. מין יצור ביניים שכזה. חציו כבר חובט בכנפיו כתרנגולת, חציו האחר עדיין דומם כביצה. מדי חיל האוויר לא עשו עמה חסד, ובכל זאת לא עלה בדעתה לקחתם לתופרת, שתתקן את מה שנדרש (בדומה לדברים רבים אחרים בעולמה, שמעולם לא עלו בדעתה). אולי כי הורגלה לקבל את הדברים בדיוק כפי שהם: מעורפלים דיים כדי להידמות קרובים ורחוקים בעת ובעונה אחת.

לא מזמן נטשה את חוף המבטחים של הילדות. אבא, אמא, בית, בת. נדמה שרק אתמול מילים אלה שורבטו בכתב יד הססני על דפי מחברת. אי-שם, בהתחלה, כוח העל שלה היה לצפות. אחר כך, כשגדלה, כוח העל שלה היה לא לצפות. היום, בגיל תשע עשרה וקצת, לפי חשבונה כבר הגיע המועד שבו הייתה צריכה להיות הכרחית עבור מישהו (סליחה, תקלה). נכון, היו מספר מתעניינים שחגו מעט סביבה, מתווים מסלולי משיכה עצלים, אז מה, לעת עתה שום התעניינות לא הבשילה לכדי הכרח של ממש. עלבונה בער בתוכה על אש קטנה. היא לא הייתה כעורה יותר מאחרות, אולי אפילו להפך. רק יותר מאובנת מהן, בעיקר בנוכחותם של, איך להגיד. כאלה. הזה והזה.

התפשרה.

במקום להיעשות הכרחית, החליטה להיות מועילה. להצטיין במשהו, לבלוט לא משנה במה, העיקר לא להיות שקופה לחלוטין. אם נגזר עליה לשרת כפקידה בקריה, היא תהיה הפקידה הטובה ביותר. מלכת הפקידות. מופת אנושי של תיוק, של ניהול יומנים מיומן, של ספל קפה מדויק מאין כמוהו. אצלה שתיים סוכר יהיה שתיים סוכר.

נצמדה לכיסא המזכירה כמו מפלט, במשך היום בקושי זזה. כל הזמן עסוקה. המשרד שלה היה מתחת לאדמה, והאוויר מתחת לאדמה היה צמיג, כמו בזמן חלום. לעתים בוצעו גיחות. למשרד הראשי קומה אחת מעל כדי לקחת דואר. לשירותים, שם לא הצליחה להתרגל בשום אופן לחיפוי הקירות באריחי חאקי מרובעים מחרסינה. שמירות. תורנויות מטבח. המסדרונות היו ארוכים וטבולים באור פלורסצנטים נצחי.

לעתים רחוקות נדרשה לצאת העירה אל רחוב אבן גבירול, לאסוף חומרים ממחלקת ההוצאה לאור. כל יציאה מהחומות התקבלה דווקא בברכה. מעבר לשער משהו נפתח. הרגישה את הכרך עוטף אותה, אופף אותה בחיותו המופלגת, החושנית. אפילו הסכימה שיחנוק אותה בערפיח מרוב אהבה.

לעתים הציפייה עצמה הופכת לחזות הכל, למשימה הראשית ולתכלית הקיום. בין תיוק לתיוק היא שיחרה למשהו, לא היה לה מושג ברור לְמה. באין מטרה ממשית מסתפקים במה שיש, גם כשאין. עד שעלה בדעתה ליטול יוזמה. ליטול, כלומר בלי רשות, בדרכה העקומה.

הוא עמד ברמזור ממש לידה, פניו לכיוון רח' דיזנגוף, עוטה חליפה עסקית כהה והבעה רבת חשיבות. מבוגר ממנה, בחזית המצח קו השיער נסוג אבל זה לא היה רק עניין של גיל. עלתה פה בעיקר שאלה מעמדית והיא לא הייתה בטוחה מה התשובה. היא אחזה בידה גליל קרטון קשיח שקיבלה ממדור המיפוי, והרמזור היה אדום, ומתוך איוולת מטופשת של נעורים חבטה בישבן המכובד והזר בעזרת הגליל, שלעתים הוא רובה סער אבל במקרה שלה היה סתם מאה אחוז קרטון דחוס. האיש בחליפה נשנק. הוא אמר, לאף אחד במיוחד, "אני הולך ללמד מישהי לקח" או נהם "מישהי עוד תצטער מאד", אבל בפועל רק חיכה שהרמזור של הולכי הרגל יתחלף לירוק, כי בכל זאת חוק זה חוק והתנועה סואנת והפקעת בגרון עוד יותר. היא לא חייכה אפילו. רק בדיעבד היא-העתידית תזהה את הרגע הזה כמועד הלא-עוד. המהלך שלה היה ללא ספק אידיוטי, נואש ומזהיר בעת ובעונה אחת. המציאות נרעדה רק לרגע, לפני שהתייצבה סביבה מחדש.

ובסוף אותה שנה כבר היה לה חבר.

היברנציה

במקום פרולוג. חורף.

סיפרת לי שהזאבים עזבו. די היה בשלג שהצטבר במהלך שעה אחת על מנת להסוות כליל את טביעת כפות רגליהם, די היה במשב רוח נחוש אחד על מנת לפזר את ריחם לכל רוח. החשיכה טשטשה אניצים של פרווה שעוד הכסיפו בקצות שיחים, השקט שב לאחר נסיגת היללות האחרונות. סוף סוף הזאבים עזבו. מחר תישמע הטענה שמעולם לא ביקרו כאן זאבים, אפילו יימצא מי שישאל בתמימות, אמיתית או מעושה, מה הם זאבים – איך נוכל להסביר לכל אלה את מה שנקרש בינתיים על לוח ליבנו, מבוהל וצהוב, מרשיע כמו פס שתן שהתיישן על זוג תחתונים חדש, כזה שלא נלבש מעולם.

 * * *

 חורף. זה אינו יומן. זהו אוסף דפים, חלקם שלמים, חלקם הושחתו באופן שלא מאפשר קריאת הכתוב בהם. הדפים נמצאו על ידי רועה עיזים בדואי, כמקובל, מפוזרים על קרקעיתה של מערת מסתור, אליה הזדמן בטעות במהלך מרדף אחר עז סוררת. הרועה, שחלם להיות מורה למתמטיקה אבל בינתיים סייע בפרנסת המשפחה, כינס את הדפים לתוך מעטפה חומה גדולה, אותה מסר לאחיו, שהיה קצין משטרה שחלם להיות טבח. שם המחבר לא ידוע, שפת הכתיבה עברית, סדר הצגת הדברים, אם כן, אפשרי אבל ודאי שאינו מחייב איש.

 *

חורף. כיצד נמדד אורכו של מסע? עפ"י מס' הקילומטרים שנחסרים מן האופק הקדמי ומתווספים אל האופק האחורי? אולי מוטב למנות את הימים, שכיוונם תמיד ברור? נוסע אחד אמד את אורך מסעו כמספר הפעמים שמילמל ברצף את המילה "אהובתי" עד שמצא עצמו ניצב סוף סוף מול דלת ביתה. רק בדיעבד הבין שיכול היה לומר בפשטות, יעל, ולקצר את מסעו פי שניים.

 *

נוסע מצטיין חייב להצטייד בדמיון עשיר, אחרת איש לא יאמין לסיפוריו.

 *

 הוראות נסיעה באוטובוס: הקפידי להתיישב ליד הדומים לך

הוראות נסיעה ברכבת: היזהרי מלהתמקם קרוב מדי לתא השירותים

הוראות הפלגה בספינה: עזבי, זה לא רעיון כל כך מוצלח

הוראות הפלגה בדמיון: קשרי עצמך היטב לתורן לפני שתפליגי, אהובתי, רק כך נבטיח שתשובי אליי בשלום.

*

אישה אחת, נהגה להלך מתוך שינה. מדי לילה צעדה היישר אל ארון הבגדים, ארזה לעצמה מזוודה גדולה בתשומת לב קפדנית. מדי בוקר, מייד לאחר שהתעוררה, נהגה להשיב פריט אחר פריט למקומו הקבוע בארון. אין בנמצא נוסעת מתמידה ממנה.

 *

 נולדתי פעמיים. אני יודע, אמירה מעין זו עשויה להתגלגל על לשונם של אנשים רבים, ובאירוע לידתם המאוחר הם מכוונים לרוב לאירוע מטלטל שהפך את עולמם עליהם ושינה את מסלול חייהם ללא הכר. אני, להבדיל, באמת נולדתי פעמיים, בחורף. בשני המקרים הולידה אותי אישה, לא אותה אחת, כמובן, ובשני המקרים הלידה סימנה מעבר מוחלט מהאין אל היש. אמי היקרה הטילה אותי לעולם לפני ארבעה עשורים בקירוב, ואף כי מאסה בי זמן קצר לאחר מכן, ונהגה בי כמו ילד שמזניח הצידה צעצוע שכבר אינו שובה את ליבו, אני עדיין מכיר לה תודה על אחד המעשים היחידים שחוללה במהלך חייה ושהכיל יסוד מסוים של חוסר אנוכיות, גם אם במינון נמוך מהמקובל. אבי, לעומתה, נהג ביתר התחשבות ומת כשהייתי בן שלוש, ובכך חסך ממני זיכרונות וגעגועים, וגם מנע ממני את ההתענגות המיוחדת הנלווית לרצח אב. אני צוחק. הלידה השנייה התרחשה לפני חמש שנים בקירוב, לא רחוק מכאן – – – נולדתי פעמיים, נעזבתי שלוש פעמים.

 *

אבל חורף. ופעם סיפרת לי על אזהרת המסע העתיקה שנמצאה בכתבי המשורר פריד א-דין עטאר, לפיה  "מי שיוצא למסע הזה צריך שיהיה בעל אלף לבבות, כדי שיוכל להקריב לב אחד בכל רגע". כששאלתי אותך למה לדעתך התכוון, השבת, אל תדאג, זה לא קשור אליך בשום צורה, יקירי. וצחקת את הצחוק הג'ינג'י שלך ואני האמנתי לך. ככל שהתפשטת. כך נדחסתי. דעי לך, שההחלטה לחיות חיים מאופקים הפכה כמעט כל רגש לביטוי מתועב של גנדרנות.

 *

משא מסע

 *

לעיתים היעד הסופי של מסע אינו מקום, אלא אדם. העיתונאי המפורסם הנרי מורטון סטנלי ביסס על כך קריירה. במשוואה שלו אפריקה היא דוקטור ליווינגסטון (אני מניח) – גבר סקוטי עז מצח, שפיאות לחייו מסתלסלות בפראות ומבטו ישיר ומעט קודר. האם משפט הזיהוי המפורסם, היובשני למדי, יש להודות –  התנסח במוחו של סטנלי רק ברגע המפגש, או שמא עוד קודם לכן חידד וליטש וזיקק את מה שהכרח היה שייאמר יום אחד בקול רם? אינני יודע, מה עוד אוכל להוסיף על כך. המפגש התקיים בחורף, אילו התקיים בקיץ אולי היו נופלים זה בזרועותיו של זה. אני זוכר שליוויתי אותך אל הדלת בשתיקה, וגם כשרחקת ממני לא הוצאתי הגה. אני זוכר שנשארתי עומד על הסף זמן רב לאחר שהאור בחדר המדרגות כבה. אני זוכר שנשמתי לאט, לאט, תוהה באשר לאוויר שאני שואף, חלקיקים מתוכו שהו קודם לכן בתוך ריאותייך, יפתי, ומשם חזרה לחלל הסתמי של בית-דירות עירוני, כאילו הכל רגיל, כמו לא נפל בינינו דבר?

 *

היציאה לדרך מסתמנת עוד בזמן שאתה עומד במרכז חדרך המוכר כל כך (זו תמיד התמונה הפותחת את המסע, כל מסע תחילתו ההכרחית במוכר כל כך). תיק נסיעות פעור וריק ממתין על מיטתך במקום בו הנחת את ראשך במשך לילות רבים כל כך. זה הזמן להחליט החלטות גורליות. אמנם המסע מתוכנן להימשך שבעה ימים בדיוק, ובכל זאת גורליות – מגבת אחת תספיק? שלושה זוגות גרביים? שמיכת צמר דקה? קצף הגילוח לא דורש שום שיקולים והתלבטויות, תודה לאל. במהלך השבוע הזה, כך כבר החלטת מראש, אין צורך לדבוק בשגרת גילוח. המקום אליו אתה נוסע אינו מקום בו מתגלחים.

 *

רשימת הפריטים שנשכחו בבית: פנקס כתובות

רשימת הפריטים אותם אין לקחת למסע בשום פנים ואופן: נעלי בית, נייר מכתבים יקר

*

אם במקרה הנך אישה העומדת לצאת למסע, מצורף נספח הוראות מגדריות:

זכרי, התחביב הנשי העתיק הוא טוויה. עלייך להצטייד בכל מה שנחוץ, כישור, פלך, נול אורגים – ולהמתין לשעת כושר. הכרתי אישה שהתקינה את כל הציוד הנדרש בתא המטען של מכוניתה. סיפרו עליה שטוותה בימים ונהגה בלילות, לפעמים להיפך. אפשר היה לעקוב אחרי מסלול התקדמותה באמצעות מעקב אחר כל החוטים שפרמה.

 *

זו אינה מערה

*

 יצורי החשיכה מסוקרנים לגביי, זה ברור. ככל שחולף זמן, את מקומה של החשדנות הולכת ותופסת סקרנות עזה. אני חש אותם נעים לעומתי גלים גלים, מקפידים להיעצר במרחק בטוח. כל תנועה שלי, אפילו קלה שבקלים, מבריחה אותם עמוק פנימה, בחזרה לתוך הסדקים והחריצים מתוכם הגיחו החוצה. כעת זו רק שאלה של זמן עד שארכוש את אמונם המלא. בעודי שכוב כאן בדוחק בתוך הבור, שקוע בתצפיותיי, מופת של איש מחקר סבלני, נחוש, עשוי ללא חת מסור לעבודתי המדעית – למעשה אני שקוע במחשבות אודותייך, אהובתי. אכתוב הכל, מבטיח.

*

היום (זהו רק מטבע לשוני. אני שב ומשתמש בו מתוך הרגל) פלש לפתע כלב לעומק המסתור. בחשיכה המוחלטת ניסיתי לחשב את גודלו על פי המרחק המשוער בין כובד נשימותיו לבין זנבו המבריש את הקרקע, אבל הממצאים שאספתי לא היו מאד חד-משמעיים. סברתי שאם אתקל בעיניו, משהו חי ונוצץ יגבר על החשיכה ויזהר לעומתי מתוך האפילה, ולכן התאמצתי לקשור איתו קשר עין, משער את מיקום עיניו מתוך נשימתו הקולנית, הלחה. אבל ככל שאימצתי את אישוניי נותרה פרושה מולי השמיכה השחורה הארורה, עבה ובלתי חדירה כתמיד (תמיד…). היצור נע ללא הרף. האזנתי לטפיפות קרבות ומתרחקות של כפותיו, קטיפה כהה מחליקה על עפר גרגרי. הוא נעצר קרוב כל כך, שאילו רציתי יכולתי להושיט לשון וללקק ללא מאמץ את פרוותו היבשה, המאובקת. להבל נשימתו החמימה נלוותה צחנה אופיינית, אם כי לגמרי נסבלת, כזו שאופיינית לחיה מבוייתת. הוא לא הראה שום סימן שחש בנוכחותי. לפתע שעט החוצה, נעלם כלעומת שבא, ורק עננת האבק שהתרוממה באחת לתוך נחיריי  ושבה ושקעה לאיטה על הקרקע עוד שימרה את זיכרון נוכחותו לזמן-מה, עד שהכל שב ונספג בדפנות. כמו ביום שעזבת, מתוקה שלי. רק כשהסתלק אזרתי אומץ להתנתק מהנחמה הכוזבת שהשרתה עליי המחשבה המרגיעה  "כלב" (חופש גדול//חוף ים חולות זהב//כלב רץ לתוך מי טורקיז//אוסף בשיניו כדור גומי// אדום//שנזרק הרחק// כתמי מלח מלבינים על// פרוותו השחורה//פיו פעור קלות בעווית שאני מתעקש// אפילו היום//לזהות כחיוך).

עכשיו כבר יכולתי לומר לעצמי: חתול פרא, אולי נמייה. שועל? זאב? יכולתי להתכווץ למחשבה שעוד ישוב הנה, חזיר בר, רעב, אפילו נמר, ויצמיד את טלפיו אל פניי נוגס באפי, חולדה. בן רגע התמלא החלל הצר בשיניים ובציפורניים. איני ראוי לך.

 *

ממש לפני שיצא למסע, כשעמד בדמעות על סף הדלת וחקק על לוח ליבו את מראהו האחרון של ביתו, נשבע שעוד ישוב לשם באחד הימים ושלעולם לעולם לעולם לא ישכח את המקום ממנו בא. שלוש פעמים במהלך מסעו התגלגל חזרה לביתו, אחוז פליאה מוחלטת הביט במקום בעיניו של תייר, הפוקד את המקום לראשונה. רעייתו, אהובתו משכבר, קיבלה את פניו בשמלה ישנה ובמאור פנים ולא טרחה להעמידו על טעותו.

 *

אהובתי, את כמו ספינה עתיקה שהיכתה שורשי אצות בנמל… שימי לב, אני על הרציף, מתחנן, מנופף בידיים, אנא, שימי לב – זה אינו נמל הבית הנכון. חוזר שנית: זה אינו נמל הבית.

לגדול בין 4 שפות ולא לדעת כלום

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל את הפוסט הזה. אולי כך: בשלוש וחצי לפנות בוקר אני סוגרת את הספר, מכבה את האור הקטן שליד המיטה ומתכוננת להירדם, אבל במקום לישון זולגות לי דמעות מהעיניים, אלה דמעות טובות. הרבה מהן. בפנים רטובות לגמרי אני קמה מהמיטה בהחלטה לנסות לכתוב את זה, לנסות לשמר את זה, למשטר את התחושות לתוך מילים.

לא, אני צריכה להתחיל את הפוסט הזה קצת קודם. יום שישי אינטנסיבי במיוחד, ניקיונות שהתארכו עד אמצע הצהריים, אחר כך בישולים. בתשע בערב אני קורסת למיטה וצוללת מייד לתוך שינה שחורה ואטומה, שנתם של העייפים באמת. בשלוש לפנות בוקר קולות עולים מהסלון, אחד הילדים חזר מבילוי. אני מתעוררת בבת-אחת לתוך ערנות מוחלטת, שבעתי משינה, מדליקה את האור הקטן ולוקחת ליד את אחד הספרים שאני קוראת עכשיו, "תהום שפה" של דנה אמיר.

הספר הזה לא מומלץ עבור כל אחד. הוא מיועד למי שיש לו אובססיה לשפה ונכונות לצלוח קטעים שכתובים בוירטואוזיות, אמנם, אבל קצת קשים לפענוח מיידי ודורשים מבט נוסף. לא חשוב. עכשיו ארבע לפנות בוקר ואני מול המחשב, מנסה לארגן מחדש את ההצפה הפנימית. בחוץ,על עץ הפומלות, הציפורים השתגעו לגמרי ולמרות החשיכה המוחלטת מצייצות בעליזות. לילה לבן לציפורים, מה זה צריך להיות. האביב, כנראה. לא רוצים לישון, רוצים להשת-ג-ע.

"השפה איננה אחיזה. היא איננה תופסת מאום ממהותו של המציאותי, אפילו לא את הדגימה הזעירה ביותר. אך היא גם איננה ויתור; היא איננה מסכימה להודות: 'זה איננו בשבילי'. מעצם טבעה, היא הולכת לקראת מה שהיא איננה. מאחר שנולדה מן האובדן ואין לה כלום משלה, תאבונה עצום! כדי לחיות היא יכולה, היא חייבת, לבלוע את הכול, עד הגוף ויותר ממנו: היא מפתה יותר מאיבר מין, היא מרגשת יותר מדמעות, היא משכנעת יותר ממכת אגרוף, היא פוצעת, מרדימה, מהממת […] היא ניחנה בכל הכוחות. בתנועה הזאת, הנושאת אותה מהשליטה, מהקסם, אל תודעת ריקותה המהותית, היא תתנודד בין ניצחון מאני לבין מלנכוליה. אך המלנכוליה חושפת את טבעה, בעוד המאניה אינה חושפת אלא את מאמציה." (דנה אמיר מצטטת את ז'אן ברטרן פונטליס).

על מה הספר, בעצם – על כינון האני באמצעות שפה, אני חושבת, בדגש על שפת-אם. נושא טעון אצלי, שפת אם, שפת ה-אם. אבל אני מתפזרת. אולי פשוט אעתיק את ההסבר מהכריכה האחורית של הספר:

"איזה שסע יוצרת השפה הפסיכוטית? מהו תחביר אוטיסטי? מהן צורות הביטוי של הגוף וכיצד מיתרגמים כל אלה לתורת המידות המיוחדת של מלאכת הפירוש? בשאלות אלה וברבות אחרות הקשורות בהן עוסק הספר תהום שפה. פרקיו השונים מאירים את הגוונים של השיח הנפשי הן בתוך המבנה הנפשי והן בשיח הבין-אישי, הן באזורי הקצה הפתולוגיים והן במופעיהם היום-יומיים בתוך השפה הרגילה ובאישיות הלא-פתולוגית. דוגמאות קליניות מפורטות, בצד עיונים ביצירותיהם של ריינר מריה רילקה, סמואל בקט, ז'אן-פול סרטר, יוסיף ברודסקי ופאול צלאן, שזורים לכל אורכו."

דנה אמיר היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, משוררת וחוקרת ספרות. אחת ה"דוגמאות הקליניות המפורטות" שהעלתה בסיפרה היא הסיפור של איילה. הסיפור מופיע תחת הכותרת "הגליית העצמי המְדָבֵּר מן העצמי החי". מאחורי הכותרת המרעידה הזו מסתתר סיפור חיים קשה מאד, אב עבריין ואחות צעירה ממנה, שהוטרדה מינית מגיל צעיר על ידי האב. אם פסיבית שידעה, שתקה והשתיקה, ואיילה כעדה שותקת לכל זה. היא מגיעה לטיפול בעקבות דיכאון וקושי בתפקוד, סובלת מהתקפי חרדה משתקים, ולא פעם גם מאובדן זיכרון. האבחון והטיפול מתבצעים דרך השפה –

איילה מדברת בשני משלבי שפה שהפער ביניהם גדול מאד. לעיתים מישלב השפה גבוה מאד, ספרותי אפילו עד גיחוך, לעיתים מישלב השפה נמוך מאד. "אין לה אמצע", כלומר חסר לה איזור-שפה עם שפת יומיום מאוזנת, חיה, שתאפשר לה להביע את עצמה בקולה שלה, לבטא רגשות ולהגיב לזולת.

מכיוון שאינני רוצה להאריך מדי את הפוסט הזה, לא אכנס לפרטי המהלך הטיפולי, אצטט רק קטע אחד כדי שאוכל להתקדם הלאה –

"שפת הדיבור הגבוהה של איילה הדהדה את המלכוד שחייה היו נתונים בו. למעשה נדמה היה כאילו אין לה כלל פרקטיקה של דיבור יום-יומי, דיבור חי, ספונטני, המייצר שדה רגשי ומגיב לדיבורו של האחר. מחיקת שפת האם שלה, שנחוותה על ידה כשפה מַשתיקה, מעקרת, שפה שבא אסור לבטא אמת או לייצר חיבור – (ומעניין שפעמים רבות תיארה את הדיבור של אמה כ'חסר כללי תחביר מתקבלים על הדעת') – ייצרה תחתיה שפה חסרת קרקע, חלולה, פסידו-ספרותית, שפה שבמקום להיות כלי לביטוי עצמי הפכה לחוצץ בינה לבין העצמי החי. השפה הפכה להיות ממה שמְגָלֶה את תוכה – למה שמַגְלֶה אותה מתוכה. ממה שמתווך למה שמבודד ואוטם. כך יצרה סביבה בועה הרמטית שאמנם הגנה עליה מפני החיכוך עם הכאב – אך רוקנה אותה מכל אנרגיות החיים שלה."

התשתית לכינון שפה אצל כל אחד מאיתנו, על פי המוסבר בספר, נוצרת דרך הקשר עם האם. התנועה של הצאצא אל עבר השפה, בתמיכת האם, מתחלקת לשלושה חלקים (ההסבר קצת מסובך אנסה לפשט אותו) –

תפקיד אחד הוא מתן שמות לאובייקטים ויצירת הֶקשֶרים בין אובייקטים. כשהתהליך הזה תקין, הילד סקרן, חוקר את העולם.

התפקיד השני הוא מתן שם פרטי לילד. הילד מקבל את שמו, כלומר מוכרז כפרט נפרד מאמו, ובכך מתאפשרת בנייה שלו כאינדיבידואל נפרד, עם עולם פרטי משלו.

התפקיד השלישי הוא הנכחה של האב לתוך העולם הפרטי של ילד/אם. הנוכחות של האב מאפשרת מעבר בין הפרטי לפומבי, כלומר הכללה ('אני', 'את', ועכשיו נוסף גם 'הוא'). כשנוסף 'הוא' לעולם המתהווה של הילד, נוצר צורך בשפה משותפת שתאפשר תקשורת. כאן מתבצע המעבר משפת-יחיד לשפת-רבים.

*

ועכשיו ל'מקרה' שלי. לגמרי לא פתולוגי, לגמרי לא מזעזע, ובכל זאת 'מקרה'. ואולי כל אחד מאיתנו הוא 'מקרה', טרגדיה קטנה שאפשר בקלות לעבור על פניה לסדר היום והיא רק צובטת לפעמים. בכל אופן, חשוב לי לציין שאלה לא רק ההסברים המאירים של דנה אמיר שהביאו אותי עד הלום, אני חושבת שהם נפלו על קרקע פוריה בין השאר הודות לסיפור של קינקייד בו התעסקתי בזמן האחרון, והמיתווה בת/אם שהסיפור הזה הציע, וכל הדיון הפנימי חיצוני שהתפתח סביב העניין הזה, ועל כן אני (שוב) אסירת תודה על קיומו של הבלוג הזה ועל מה שהוא מאפשר.

*

אני חוזרת אל תקופת הילדות. אמא שלי הייתה אמא מטפחת ומסורה, עקרת-בית שהקפידה על נוכחות רציפה, תמידית. הבגדים שלי תמיד היו מכובסים ומגוהצים, הסדינים נקיים וריחניים, הכרים רכים והשמיכות מחממות, ותבשילים טעימים וטריים הונחו מדי יום על צלחתי. אני אסירת תודה על כך. ובכל זאת, כל השנים אני מסתובבת בתחושה שמשהו מאד עמוק דפוק אצלי לחלוטין, משהו שקשור למערכת הזאת של אם/בת ומשפיע הרבה הרבה מעבר לכך, איזו הפרה יסודית – שלא הצלחתי להגדיר לעצמי מהו הדבר הזה שחסר, איפה נפער החלל. לפעמים, החוסר הוא כל כך שלם וסגור בתוך עצמו, שאין אפילו תקשורת שתאפשר לדעת מה חסר.

לפנות בוקר, כשקראתי על 'המקרים' של דנה אמיר, החוסר פתאום חשף עצמו לפניי, כל כך ברור, כל כך נוכח, שלא הבנתי איך הייתי עיוורת אליו קודם.שפת האם של אמאשלי הייתה שפה קונקרטית, שפה שהכילה אך ורק עצמים, וזאת השפה שהיא הנחילה לי. שפה נטולת רגשות, שלא היה בה מקום לפענוח רגשי של העולם. בשפה מבוססת עצמים אי אפשר לנסח רצונות מופשטים. לכל היותר אפשר להצביע על אובייקט, לרצות אותו או לדחות אותו, ובזה זה נגמר.

אני זוכרת שיחה אישית עם המורה חיה בכיתה ו'. במקביל להוראה, המורה חיה למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה. למידע הזה יש משמעות, כי בכיתה ו' הדימוי של פסיכולוגים בעיניי היה פחות או יותר כשל אינקוויזיטורים, כלומר כמי שמסוגלים לפרק מתוכך אמיתות, בכל מחיר. פעם אחת המורה

חיה הזמינה אותי לשיחה אישית, היא ואני בארבע עיניים. אני לא יודעת מה היא ראתה. היא שאלה אותי איך בבית, ואני ניסיתי לנסח וכשלתי, גמגמתי, שתקתי קצת ולבסוף המצוקה הרגשית שלי התנסחה לתוך המשפט, אני זוכרת אותו עד היום – "קשה להיות הבת הבכורה."

היום אני יודעת בדיוק למה התכוונתי – לקושי העצום שלי לעצב תמונת עולם מלאה, בהתחשב בעובדה שאני חייבת להמציא הכל בעצמי, בלי שום יד מסייעת, בלי הנחייה הורית או של מבוגר אחראי אחר, או אפילו של אח או אחות בוגרים. זה נורא נורא קשה להמציא את הגלגל.

באתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי על השיחה. היא הייתה בהלם ונפגעה עד עמקי נשמתה – הסבירה לי, בכעס גדול, שאין לי שום זכות לומר אמירה כזאת כי אני לא נדרשת לעשות דבר בבית – לא לנקות, לא לכבס, לא לבשל, שאני מקבלת הכל מן המוכן ובמקום להיות אסירת תודה אני הולכת ומלשינה למורה שמעבידים אותי בבית בפרך, כי איזה פירוש אחר יכול היה להיות, מתוך עולמה, למשפט כמו "קשה להיות הבת הבכורה"… כשאבא שלי חזר מהעבודה והיא סיפרה לו, גם הוא כעס עליי מאד, עד כדי כך כעס שהוריד לי סטירת לחי. ההורים שלי לא היכו אותי מעולם, הייתי ילדה טובה. למעט הסטירה העלבונית הזאת.

למה לא הצלחתי לבטא את עצמי רגשית (עד היום אני נרתעת מרגש חשוף מדי)? למה אמא שלי לא הצליחה לבטא את עצמה רגשית, ולכן לא ידעה להנחיל לי את השפה הרגשית אלא רק את שפת העצמים?

אני חושבת שהסיבה לכך היא כשל שפתי שנגרר מדור לדור, בגלל האופי המיוחד של המאה העשרים כעידן של הגירה אינטנסיבית, "הגורל היהודי" אם תרצו. כתוצאה מכך, גדלתי בין ארבע שפות:

אמא שלי עלתה ארצה מטריפולי לוב ב1949. שפת האם שלה היא ערבית, והעברית הייתה עבורה שפה שנייה, חיצונית, שפה אותה למדה בשנים המעטות בהן ביקרה בבית הספר עד שיצאה לעזור בפרנסת המשפחה. לכן אני מניחה שאת השפה העברית אמא שלי קלטה בעיקר מהסביבה, סביבה של מהגרים כמוה. עולם דל במגע עם העולם החיצון, שאין בו רדיו וכמובן לא טלוויזיה, כך שהשפה הרשמית לא מבקעת את הבועה המהגרית. לפיכך אני מניחה שהעולם הרגשי של אמא שלי כונן בשפה הערבית, אין לי דרך לדעת, אני לא דוברת את הניב הזה. ואולי גם אצלה יש תהום שפה, אולי גם אצלה העברית ניצחה את הערבית כבר בשלב מוקדם וגם אמא שלה נכשלה בניסיון להנחיל לה שפת-אם רגשית, בשפה זרה לה.

אבא שלי עלה ארצה מרומניה עם הוריו בשנת 1949, כשהוא בן שש, ואחרי שנה אחת בישראל משפחתו היגרה לקנדה. בשנת 1965 אבי עלה ארצה שוב, הפעם בגפו. שפת האם שלו הייתה רומנית, העברית הייתה עבורו שפה שנייה שנשכחה, אחר כך התבגר לתוך האנגלית. כשחזר ארצה העברית היוותה עבורו שפה שלישית. כלומר גם אצלו השפה בה התפתח הייתה שפה ששמה חיץ בינו לבין הוריו, והשפה אליה היגר שמה חיץ נוסף בינו לבין סביבתו. לא יהיה מופרך להניח שהזוגיות בין הוריי התבססה על גמגומים בשתי שפות, כלומר השפה המשותפת שלהם הייתה שפה קונקרטית, שבלתי אפשרי להביע בה אלמנטים מופשטים.

הוריי התחתנו בארץ ואחר כך נסעו לקנדה, שם התגוררו במשך שנתיים בביתם של סבתי וסבי מצד אבי. אני ילידת קנדה, נולדתי לתוך בית שדיברו בו רומנית, אנגלית ועברית. השפה העיקרית שלי הייתה אנגלית, כשעליתי ארצה בגיל שנתיים לא ידעתי לדבר מילה בעברית. האנגלית של אמא שלי בשלב הקריטי של כינון השפה הייתה בסיסית מאד, שפה שידעה להצביע על אובייקטים, אבל לא הרבה מעבר לזה. אלמנטרי, ווטסון.

הגילוי של הכיסוי

 

המבט נמשך אל התינוק: הוא בהיר ומואר, ומוצג במרכז התצלום בתנוחה המזמנת התבוננות מתפעלת, אם כי ההתפעלות ממנו שגרתית למדי – צילום של תינוק מפעיל רפלקס של התפעמות לנוכח מפגן התום המוחלט, לצד הנאה מן השלמות האסתטית שמציעה לנו המיניאטורה. אבל יש בצילום הזה עוד משהו שתובע תשומת לב: במקביל להתגלותו של האובייקט המרכזי בתמונה, מתחיל גם הרקע של הצילום להתרקם מול העין המתבוננת, וגם הוא תובע חזקה על התודעה. מה קורה שם? אין ספק שברקע הצילום ישנו דבר-מה לא רגיל, שיבוש מטריד; איזו צללית שכבר ראינו פעם, אריג שטופל באופן מחשיד… המתבונן מזהה ברקע יותר מרמז לקו מיתאר מוכר, ומייד משלים את הפער בעיניי רוחו, מלביש על הצללית את המטען התרבותי המערבי שהוא נושא בתוכו. אם "יסיט" את פיסת הבד, ייחשף תחתיה משהו כזה:

גם בלי קשר לאיקונוגרפיה הנוצרית, יש לשער שקונבנציית המבט האנושית בנויה כך שכאשר אנו נתקלים בתינוק בן-יומו, התנועה האינסטינקטיבית של העין היא סריקה מהירה של הסביבה בחיפוש  אחר אימו. הנוכחות הנעדרת של האם בצילום גורמת אי-נוחות עד כדי כך רבה, שהיא הופכת על פניה את כוונתו המקורית של הצלם:  להעמיד את העולל במרכז תשומת הלב ולהתעלם מהדמות האחרת באותה קלות בה מתעלמים מנוכחותו הבימתית של מפעיל תאטרון-בובות לבוש שחורים, במקום, הצופה הופך פעיל בדרמה של היעדרות. מסתבר שכצופים אנו מאמצים בקלות רבה את נקודת מבטו התובענית של התינוק כלפי אמו.

צילום זה מראשית המאה העשרים שייך למסורת של צילומי פעוטות שרווחה באותה תקופה, מסורת שמציגה דיוקנאות ילדים לצד אמהותיהם הנוכחות-מובלעות ברקע.  ההצדקה הפרוזאית להסתרה קשורה למוגבלות הטכנית של ציוד הצילום שהיה בשימוש בזמנים ההם, וחייב זמן חשיפה ארוך. הצלמים חיפשו פתרון יעיל לאי-השקט שתקף את הפעוטות, שנצטוו להישאר זמן ממושך ללא תנועה בסביבה לא מוכרת ומול מכשיר מסורבל ומוזר. הפתרון – נוכחות מרגיעה ומייצבת של האם, פעמים רבות מוסווית תחת יריעת בד. תאטרון ההיעדרות של האם מרמז על הדרמה שהתרחשה מתחת לכיסוי הבד. זו דרמה של מגע ושל ריח ושל קול, הצילום אילם בכל הקשור לאספקטים הללו ויכול להציג רק עקבות רפים שלהם. כל מי שמעוניין להציץ בצילומים נוספים באותו סגנון, מוזמן לעיין בדף הפליקר הגדוש של הקבוצה שעוסקת באיסוף צילומים כאלו, ולבדוק בעצמו את מגוון אופני ההיעדרות של האם (חלקם משעשעים במיוחד). אני מניחה שבוגרי "הציור השבועי לילד" של ג'קי לא יתקשו להשיב על השאלה, "איפה אמא?". צילומים אחדים מסגירים ידיים מגוננות שהסתננו לתוך הפריים, בפעמים אחרות ניכר שהצילום עבר ריטוש אגרסיבי. לרוב הוצג הצילום המוכן בתוך מסגרת מגבילה, שממילא קצצה את מה שאין להראות ויצרה למעשה שכבת הסתרה כפולה.

אבל מעבר לקוריוז התקופתי, הצילומים הללו תובעים קריאה מעמיקה יותר, של המנגנונים הנחשפים לנוכח ההיעדרות המוצגת.

אם כן, המחיקה של האם מהתצלום מפקיעה מהדמות את ממד הקיום ההיסטורי שלה – כלומר תולשת אותה מנקודת הזמן והמקום הספציפיים והופכת את האם לדמות מיתית, ייצוג ארכיטיפי של אימהוּת. הדמות המכוסה אינה האם ההיסטורית של התינוק, היא מייצגת אידאה רחבה יותר –  הנוכחות האימהית שמשמשת כנקודת משען תמידית ומתמשכת, מרגע ראשון עד רגע אחרון, בין אם בנוכחותה הפיזית או בנוכחותה המטא-פיזית. למדנו (כפי שהוסבר ע"י פרויד ומלאני קליין) שההיעדרות של האם חיונית להתפתחותו של התינוק כסובייקט נפרד, וכל הפרה של האיזון המתבקש בין נוכחות לבין היעדרות אימהית היא מקור לבעיות עתידיות בגיבוש ה'אני'. הצילום לוכד את ה-אחד-הבלתי-נפרד, אם וילד, ברגע שמסמן את התהוות הסדק הראשוני, מחיצת בד שתאפשר הפרדה עתידית.

בעקבות הצילומים הללו אני חושבת באהבה על הדרמה של האימהוּת, כמעבר הדרגתי מקיום כגוּף לשדה כבידה. מעבר ממאסה לאנרגיה.

אבל יש גם קריאות אחרות אפשריות, פחות סמפטיות. למשל, קריאה שמבליטה את העלמת הגוף הנשי. החברה השמרנית שלנו תובעת הכרעה – או שאת אם, או שאת יצור מיני. נקודת מבט כזו צרה מלהכיל את הגוף הנשי כגוף אימהי שהוא בו זמנית גוף מיני שנוכח לעצמו, כבעל רצונות ותשוקות נפרדות מהתינוק. במילים אחרות, כשאת נעשית אם את מוותרת על המימוש הגופני-מיני שלך. סכנת מחיקה כזו לא אורבת רק במישור הגופני, אלא גם במישור הנפשי -כשאת נעשית אם את עלולה להיסחף לעבר מחיקה עצמית מרצון, לביטול הייחודיות שלך כאדם לטובת מתן מענה  לאידאל אימהי מדומיין שתקוע בראשך. אידאל שהוא כל כך דומיננטי בתרבות עד שזכה למעמד תאולוגי מקודש שהעצים את הדימוי עד למדרגה של אייקון.

אפשר לקרוא את הצילומים הללו גם בקריאה מעמדית – זו לא האם שמצולמת שם ונמחקת, אלא האומנת. איש לא היה מעז למחוק באופן מבזה כזה את גברת הבית הנכבדת, כנראה שהסיפור האמיתי מעט אחר: האם הביולוגית עסוקה מכדי להשתתף באופן פעיל בעולמם היומיומי של ילדיה, מוסכמות מעמדיות מטילות את התפקיד על אישה אחרת. לתפקיד מגויסת אישה ממעמד נמוך, שבשל נסיבות כלכליות נאלצת להקדיש את חייה לגידול ילדים לא-לה ואינה מממשת את עצמה כבת-זוג וכאם. אם זו אכן האומנת שצולמה על מנת להימחק, אקט הסילוק נצבע בגוונים הרבה יותר אלימים ומקוממים.

קריאה סוציולוגית-עכשווית של הצילומים מציעה תמונת עולם בה הילד תופש את ציר השליטה המרכזי בבית. זהו מאפיין בולט של תקופתנו בה ההורים משתוקקים להיות חברים של הילדים שלהם ולא מנסים להעמיד עצמם כמופת חינוכי. חינוך לגבולות נתפש כאנכרוניסטי ובעצם הילדים עושים פחות או יותר מה שבא להם, סגורים בעולמם ללא פיקוח. הילדים מחקים את המבוגרים, המבוגרים מחקים את הילדים, גיל ההתבגרות מתחיל מוקדם ונמתח לאין קץ. הצילומים שהבאתי מציגים באופן אכזרי את יחסי הכוחות הללו, האדונים בחזית והעבדים מטושטשים ברקע.

צייר אייקוני שהשתמש לא מעט בתימת כיסוי הפנים הוא מאגריט, הצייר הסוריאליסטי הנודע. חיפשתי בגוגל Magritte+mother מתוך תקווה למצוא נקודת מבט רעננה שלו על נושא הכיסוי האימהי, ומצאתי את הציור הבא:
הציור נקרא  L'invention de la vie, המצאת החיים, ומצויירות בו שתי דמויות נשיות, אחת גלויה והאחרת מכוסה. האם מאגריט צייר אישה שנעדרת לעצמה ושבה ומוצאת את עצמה? בצילומי התינוקות, האם עוברת החפצה. היא האובייקט הלא ספציפי שאוחז בתינוק ולכן הצילום מציג מעין מוות סימבולי של האם, או התחלת גילגול שלה. חיטטתי קצת ומסתבר שאמו של מאגריט התאבדה בטביעה כשהיה בן שלוש עשרה. הדמות המצויירת שפניה גלויות דומה לאימו. פרשנים טוענים שהדמות המכוסה מייצגת את אימו המתה, שכתונת הלילה שלבשה כיסתה באופן הזה את פניה כשגופתה נמשתה מן המים. אותם פרשנים מנסים להסביר על ידי כך את האובססיה של מאגריט לכיסוי פנים.

מכיוון שזה לא פייר לסיים פוסט ארוך כל-כך  במנת דכדכת כזאת, הנה עוד צילום אחד מסדרת הנעלמות/נוכחות – תמים מכדי להיות פארודי, ובכל זאת: