מָשוֹט אחד וגבר, זה הציוד כולו

הפוסט הזה התחיל ברצון לכתוב משהו על ידידו הטוב של האדם, הוא הגאדג'ט, או בעברית תקנית – חפיץ. לפני חמשת אלפים שנה נקבר בקרח האלפיני גבר בן 45 שנים, שמאוחר יותר קיבל את הכינוי אוצ'י. לצידו נטמן מבחר משכנע של כלי עבודה –  הבולט מביניהם היה גרזן קרח ייחודי מצוייד בלהב נחושת נדיר, ומלבד הגרזן נמצאו גם מקדח, מגרד, אבן צור ועוד. חשבתי על אוצ'י בזמן שצפיתי בסרט "מי מפחד מהזאב הרע", קומדיית-אימה מסוגננת, שגם הוא מעניק לצופה הצצה למפגש סינרגטי בין גברים לבין מכשירים.

הגרזן של אוצ'י (משוחזר)

המקום המרכזי שתופש ארגז הכלים הגברי בא לידי ביטוי כבר בכרזה של הסרט (גרסת חו"ל. בפוסטר הישראלי כצפוי מצולמים כל כוכבי הסרט):

1458658-5

מה שנדמה במבט ראשון כפטיש הצדק של שופט לגיטימי, מאבד בסרט את הרובד המטפורי – מסתבר שלפעמים פטיש הוא, בין השאר, גם פטיש. תקציר העלילה עבור מי שסבל מתרדמת במהלך השבועיים האחרונים והצליח איכשהו להימנע מרשימות הביקורת שהתפרסמו  מעל כל במה אפשרית:

דרור, מורה לתנ"ך וחנון במפגיע (רותם קינן) מסומן על ידי המשטרה כאחראי לסדרת רציחות פסיכופטית של ילדות קטנות.  למרות זאת הוא יוצא לחופשי בשל אלימות מופרזת שהופעלה כלפיו במהלך החקירה המשטרתית, שנכשלת במשימתה לגרום לו להודות במעשיו. אחד הבלשים המעורבים בתיק, מיקי (ליאור אשכנזי) לא מרפה מהחשוד, והוא נחוש להוכיח את אשמתו. אביה של אחת הקרבנות (צחי גראד), נחוש לא פחות ממנו.  המהלך העיקרי של הסרט הוא מהלך נקמני גברי אלים, אלים מאד, אלים מאד מאד מאד עד כדי הימנעות של החתומה מטה ממבט ישיר במסך בשתי נקודות זמן שונות. למרות הסטת העיניים, אי אפשר להתעלם מהנוכחות האינסטרומנטלית של כלי עבודה על הסט המאד גברי – פטיש, מסמרים, משור חלוד, צבת  – שמאורגנים על שולחן כמו בהכנה לניתוח או לטקס פולחני ומצולמים בקלוז-אפים חרמניים למדי.

במבט ראשון זה סרט כל-גברי, ובהתאמה השיח שמתחולל סביבו במדיה הוא שיח גברי – השאלות שנשאלות מתמקדות באלימותה של החברה הישראלית, בכוח החוק מול התפרצות של צדק קמאי, בטורפנות הדורסנית של הגבר הישראלי, ואפילו הסכסוך היהודי ערבי מקבל כאן התייחסות על הדרך, במפגש פוטוגני להפליא עם דמות הפרא האציל המבליח כשהוא רוכב על סוס.

כנראה שנחוצה אישה כדי לחשוף את מה שבאמת עומד מעל, מתחת ומהצדדים של מרבץ הטסטוסטרון הזה.

"מי מפחד מהזאב הרע" הוא בעצם סרט על אבהות. כן, כן.

הנושא המפורש של הסרט הוא נקמה גברית אלימה, אבל בעיניי זוהי רק פלטפורמה שנושאת את מבנה העומק האמיתי והמפתיע של הסרט, כאמור – עיסוק באבהות. דווקא פרץ האלימות המופרזת, במופעים היותר מבעיתים וטוטאליים שנראו על מסכינו, מצביע על כך שהאלימות היא לא המוקד התימטי של הסרט – בעיקר משום שזו אלימות כל-כך סלפסטיקית, כל-כך הוליבודית, שאף אחד לא יקנה את הספקטקל הזה ברצינות. צמד הבמאים השכיל לפרוש רשת הסוואה עלילתית מתוחכמת של קולנוע טסטוסטרון ז'אנרי, כדי להציג שאלות לא פשוטות בנוגע לאבהות של ימינו, שהיא אבהות מתגוננת, מבולבלת, מחלישה ורווית רגשות אשם. זה לא מקרי שהרוב המכריע של גיבורי הסרט חיים בנפרד מילדיהם – מיקי הבלש הוא גרוש ואב לילדה, מנסה לתמרן בין התובענות של הקריירה שלו לבין הסדר הראייה. דרור, המורה לתנ"ך, מורחק מבתו היחידה בהוראת אשתו . גידי, אביה של הקרבן, עוזב את הבית ועובר להתגורר בבית מבודד. שלושה גברים ללא נשים, שלושתם אבות לילדות קטנות.

סרטי קולנוע וטלוויזיה משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת הציגו תא משפחתי אחיד בהרכבו שכלל אב קרייריסט, אם עקרת בית, שלושה ילדים וכלב. בד בבד עם השינוי בחלוקת התפקידים המסורתית ויציאה מוגברת של נשים לעבודה מחוץ לבית,  באה דרישה לשיוויון בנטל ההורות שהתקבלה כדרישה לגיטימית. כתוצאה מהנסיבות החדשות גדלה הנוכחות והמעורבות האבהית בגידול הילדים, עם זאת, השינויים לא עמעמו את הנוכחות האימהית הדומיננטית שהותירה לא פעם את האבות קצת בצל.

ב'מי מפחד מהזאב הרע' דואגים הבמאים לנקות את הסט מנשים – לא רואים נשים בסרט(*), הנוכחות שלהן היא נוכחות קולית  מציקנית/עויינת כשהן נובחות הוראות ונזיפות דרך מכשיר הטלפון באנטיפתיה מופגנת: אשתו של מיקי כועסת על שקנה פלאפון במתנה לבתם ומזכירה לו לאסוף את הילדה מחוג הבלט;  אשתו של דרור מסרבת לתחינתו להיפגש עם הילדה ביום הולדתה; גידי, אביה של הקרבן, זוכה לשטיפה טלפונית מאז'ורית מאימו (אתה רוצה להרוג אותי?) וכך גם אביו, יורם (דב גליקמן). אפילו הערבי על הסוס, שמבליח לדקות ספורות, מספיק להתלונן על אשתו שאוסרת עליו לעשן.

(*) נשים בלתי נראות בסרט – למעט נתי קלוגר, בתפקיד מתווכת הנדל"ן הבלונדינית הסקסית – מכיוון שהיא לא קשורה בקשרי משפחה/נישואין לאיש מהגיבורים, הנוכחות שלה מול המצלמות לא מפרה את הכלל אלא מחזקת אותו. אה, ועוד משהו – מכשיר הטלפון הוא המאפיין המובהק ביותר של נשיות בסרט, ומכאן שקניית הפלאפון לילדה מציינת, אולי, את כניסתה הקרובה למתחם הנשי.

עלי מוהר באחד משיריו היפים המיר את המושג "אבהות" במושג "אימהות גברית". כשיורם, אביו של גידי, מופיע עם סיר מרק עוף – זו אימהות גברית. כשגידי עצמו נכנס למטבח ואופה עוגה – זו אימהות גברית, אבל מכיוון שהאפייה היא גם חיקוי של שלב בטקס הפסיכופטי של הרוצח, אולי בכל זאת הבמאים מציגים את האבהות החדשה כסטייה מהטבע האמיתי של הגבריות. אף על פי כן נורא אהבתי את ההבלחים האלו, שהציעו פרקטיקות רעננות של אבהות,.

אבל עיקר הסרט מטפל בפחדים של אבות, בכשלים של אבות, רגשות אשם – הרוצח הפסיכופט מענה את קרבנותיו לפני שהוא רוצח אותן. ברור לי שהפירוט המזוויע והמוגזם של העינויים האלו – גם שבירת אצבעות, גם עקירת צפורניים, גם אונס וגם כריתת ראש – כל אלו הם ביטוי לחשש הקמאי של אבות מפני בנותיהן העומדות בפתחו של גיל ההתבגרות על כל המשתמע מכך. זו הדרך הגברית המחוספסת להביע את המבט המגונן של האב שחרד לבתו המתפתחת. גם רגשות אשם מפותחים הם חלק מהקוקטייל האבהי העדכני, והבמאים לא מקמצים בהם – גידי לא אסף את בתו לפני שנרצחה כי היה עסוק בפעילות אינטימית עם מזכירתו; מיקי לא מגיע לאסוף את בתו מהחוג כי הוא תקוע בחקירה. כמובן שמתוך הגנת-יתר כל היעדרות אבהית נתפשת על-ידם כפטאלית. ועוד במסגרת ההתבוננות המפוכחת באבהות הגברית – לפעמים נדמה שהנוכחות השברירית של הילדות בסיפור היא רק תירוץ שמאפשר לאבות להרביץ מכות זה לזה, להתחרות מי חזק ואלים יותר.

כדאי גם להעיר משהו על ייצוג הילדות בסרט – הן מוצגות כפיות, יצורי פלא – מרחפות בקרינולינות וורודות בשיעור בלט, או לבושות בשמלות יפהפיות גם כשהן משחקות במחבואים בחורשה מאובקת, נעולות בנעלי לכה חדשות, תמיד נטולות קול – ברור שהילדות בסיפור הן יצורים אוטופיים. זה המבט האבהי שהופך אותן לכאלה. משום כך, לא פלא שהן נרצחות קצת לפני שגיל ההתבגרות מקלקל את תומתן, ובכך מנציחות את הדימוי המלאכי הבלתי אפשרי, לפני שיהפכו למפלצות-טלפון נבחניות כמו האמהות והסבתות שלהן.

שאלה מעניינת נוספת בה מטפל הסרט – האם קיים הבדל בין אבהות לבנים לבין אבהות לבנות? אז התשובה היא כן. כך לדוגמה ישנה סצנה מבדחת בה מיקי ננזף על ידי מפקדו (דביר בנדק). בחדר נוכח גם בנו של בנדק, ילדון שחוזר כהד על דברי אביו, האב הוא מודל לחיקוי. בהמשך נפרשת מערכת היחסים בין גידי לאביו יורם, שגם היא  מוצגת כהרמונית וטבעית, היחסים פתורים לגמרי בלי שום זכר לאלמנטים אדיפאליים או אפילו לטקס העקדה, שהיה אלמנט עיצובי הכרחי כמעט בכל יצירה שעסקה ביחסי אבות-בנים בישראל. נורא אהבתי את המרידה הזו בקונבנציות. בעוד האבהות לבנים מוצגת כטבעית וקלה, האבהות לבנות היא ניגודה המוחלט ומוצגת כמערכת טעונה, רכושנית, אפילו מפלצתית. שם משתחררים השדים. אלתרמן, בשירו הנצחי 'שיר משמר' מבטא במדוייק את ההיסטריה האבהית בכל הקשור לצער גידול בנות, אבל אני בוחרת לסיים בציטוט אחר שלו, מתוך שיר אפל ומצמרר שנקרא 'קץ האב' ומספר על גסיסתו של אב חולה בנוכחות בתו –

"אבל גם בשוכבו נטול קול ומזור

ובקרבך אליו, צעד צעד,

עוד נדמה לו כי הוא הנקרא לעזור

ואת המבקשת סעד"

שבוע הספר