עוד לא, עוד לא

(הפעם חשתי עונג מיוחד לכתוב פרק בביוגרפיה אפשרית: לקחתי שבריר ביוגרפי מסיפור שאבי ז"ל נהג לספר לנו אודות ימי ילדותו, ובניתי סביבו תילי תילים. קריאה מהנה!)

חוזה השכירות עמד להסתיים בסוף יולי ובעל הבית כבר הודיע להם שאין בדעתו להאריכו. למרבה ההקלה נמצא בית נחמד שהוצע להשכרה במרחק שלושה רחובות משם, ולא היה קץ לשמחתם כשהסתבר שגובה דמי השכירות בשני הבתים היה כמעט זהה. בניגוד לביתם הנוכחי, שהיה מעט קודר, בביתם המיועד קישט סבך שושנים מרהיב את שביל הכניסה, ומאחוריו, כך נשבעה נלה מאוחר יותר, הבחינה בראקון אחד ובצמד סנאים משתובבים בחופשיות על הדשא הקדמי. באותו רגע היא פשוט ידעה שיהיה נפלא לגור שם, אפילו עוד לפני שגילתה את עץ השזיף בחצר האחורית, עץ צעיר יחסית שלפי דבריו של סוכן הנדל"ן שליווה אותם, נזקק רק לעוד טיפ-טיפת עידוד לפני שיהפוך לעץ מניב. נלה כבר דמיינה את צנצנות הריבה.

חודש לפני כן, במהלך סדר הפסח המשפחתי המורחב, נזרק לחלל האוויר שכבר היה אפוף ניחוח כבד של אביב, צמד המילים summer camp, ולו, יש להודות, היה ניחוח קסום משל עצמו.  נלה התענגה על הצליל הזר, summer מה?  והביטה בבנה סולומון בשביעות רצון מופלגת: הם, כמובן, לא יכלו להרשות לעצמם הוצאה חריגה שכזו, אבל יקובינה גיסתה, שבדיוק חיטטה בין שיניה בקיסם שיניים שנהבי שקצהו מוזהב, וראשי התיבות של שמה חרותים עליו, הפסיקה את פעולת החיטוט כדי לבשר שכל ההוצאות כמובן על חשבונם, איזו שאלה, אחרי הכל זה יהיה מאד נחמד אם סולומון יבלה את הקיץ ביערות בחברת בן דודו אייזיק, ושניהם יוכלו לשמור זה על זה ולרגע לא יחושו בדידות או יתגעגעו יותר מדי הביתה. נלה הנהנה מתוך אותה כניעות ביישנית שסיגלה לעצמה בנוכחות גיסתה, ובליבה תהתה איך בדיוק יוכל אייזיק הצנום והממושקף לתרום במשהו לביטחונו של בנה, שהיה אמנם רק בן תשע, אבל מראהו החיצוני כבר החל מזכיר לה את בני האיכרים הגויים מהארץ הישנה, שקראו קריאות כשעברה ברחוב וגעו מולה בצחוק מזוהם.

*

מוסכם על הכל שזו הייתה תקופה מחורבנת להיוולד בה. שנים ספורות לאחר שמלחמת העולם הראשונה הגיעה לסיומה, אנשים עוד הסתובבו ברחובות עם מבט מזוגג בעיניים, עדיין המומים ממה שבני אדם הצליחו לעולל אלה לאלה. אחר כך בא המשבר הכלכלי הגדול ופירק מן היסוד את כל מה שנשאר, אם נשאר. מעט אחרי שהמשבר דעך, עוד לפני שהצליחו לנשום באמת, שלא לדבר על להרים את הראש ולהתחיל סוף סוף לחיות, פרצה מלחמת העולם השנייה והגישה לאנושות עוד חשבון מופקע לפירעון מיידי. בשלב זה כבר הייתה נלה אישה נשואה וציפתה בחשש ללידת תינוקה הראשון.

בין כל האירועים הגדולים נדחסו עוד מספר ציוני דרך משניים: נולדו לה שני אחים, היא התחילה את לימודיה בבית הספר, ותכף אחרי שסיימה ח' כיתות הודיע לה אביה שזהו זה, מעתה היא תהיה תופרת. נלה לא חיבבה במיוחד את מלאכת התפירה, אבל יותר מכך סלדה מעימותים ולכן פשוט עשתה כדבריו. מלבד זאת, האפשרויות האחרות שהוצבו לפיתחה לא היו הרבה יותר מלבבות מזו: היא העדיפה למות מאשר לעבוד באחד מבתי החרושת המבהילים באזור המפוייח של העיר, וגם הייתה ביישנית מכדי שמישהו ישקול ברצינות לשכור את שירותיה כזבנית בחנות.

בתפירה תמיד יש פרנסה, טען אביה. בזמנים טובים אנשים תופרים לעצמם בגדים חדשים, ובזמנים רעים הם מביאים את בגדיהם הישנים לתיקון והטלאה. לעולם לא תרעבי, פסק.

מצבה היה כזה:  יהודיה בעיר שמרבית תושביה לא-יהודים, וענייה מרודה בעוד ענפים אחרים במשפחה הצליחו לא רע. בימי נעוריה חיבבה את הבהייה בוויטרינה המוארת, זו שהעמידו בה את עוגות הקצפת היפות ביותר, בקונדיטוריה של בני הדודים באחד הרחובות הסואנים בעיר. לפעמים, כשהתמעט מספר הלקוחות, דודתה הואילה לקרוא לה מאחורי הדלפק, נלה בואי, והניחה לה לכרסם בעמידה עוגייה שבורה או שתיים. כשרוחה של הדודה הייתה טובה עליה באופן מיוחד, אפילו מזגה לנלה כוס תה ריחני מקומקום כסוף נהדר, ושוחחה עמה בכובד ראש, משל הייתה כבר עלמה של ממש ולא סתם נערה חולמנית. נלה שכנעה את עצמה, תוך כדי כרסום, שטעמה של עוגייה חלקית זהה בכל לטעמה של עוגייה שלמה, אבל בליבה ידעה שאין זה בדיוק כך.

מלבד זאת הייתה אוטמת אוזניה כשאמה דאגה להזכיר לאביה מדי לילה שהוא כזה לא-יוצלח, ואביה בתגובה היה טורק את דלת חדר השינה ומנגן שעות במנדולינה. אילו לפחות היה נגן מחונן, חשבה נלה,  אבל גם נגינתו הייתה נגועה בבינוניות אם לא למטה מזה.

באותן שנים היה לנלה יתרון אחד, זמני אמנם – היא הייתה צעירה ויחסית גם די יפה. אמנם לא יפהפייה עוצרת נשימה במידה שתסובב אחריה ראשים ברחוב, אבל למזלה גם לא אחת שמתעלמים ממנה כליל. היו לה פנים נעימות, מבט רך, עור טוב ועצמות לחיים מעולות. היא הייתה, כפי שאימה היטיבה להגדיר זאת, יפה כל צרכה. חזותה הנאה התאימה לגברים צעירים מהשורה השלישית או הרביעית, ועם מעט מאמץ יכולה הייתה לתפוס לעצמה אפילו אלמן עשיר שילדיו הבוגרים כבר עזבו את הבית. באותם ימים לא חסרו אלמנים שביקשו לעצמם ניחומים צעירים בטרם יאחרו את המועד.

נלה נישאה לליביו מעט אחרי שמלאו לה עשרים ושתיים, וכשחברותיה המעטות שאלו אותה למה דווקא הוא מבין כולם, משכה בכתפיה מבלי לספק מענה של ממש. לאחר ירח דבש מכמיר לב בעליבותו, נלה ניסתה כמיטב יכולתה להסתגל לכל החידושים שנחתו עליה בבת אחת: מכונת תפירה כמעט חדשה בחדר האחורי, תינוק בבטן, ומלחמה שהתחוללה בכל רחבי היבשת אבל אליהם, לעת עתה, הטלטלה עוד לא הגיעה, ברוך השם.

כשבנה בכורה נולד החלו לטפטף שמועות אודות מעשי טבח שהתחוללו ביהודים שהתגוררו באזור אחר של העיר, על ידי מיליציות מקומיות חמושות. סיפורי הזוועה כל כך הפחידו אותה, עד ששדיה של נלה יבשו בן-לילה. סולומון היה תינוק עצבני ונרגן, שמצץ אצבע בשקיקה קולנית, אולי כמענה לבטנו המקרקרת תדיר. הדלות ניכרה בעיניו השקועות ויותר מכך באצבעותיו, שהיו שקופות כאצבעותיה של חיית כיס. נלה הביטה בייאוש בשני השקיקים הריקים שהשתלשלו חסרי תועלת בקדמת גופה, ובפעם הראשונה ביקשה את נפשה למות ודי.

אחר-כך המלחמה נגמרה והם עזבו את היבשת מוכת היגון והיגרו לצפון אמריקה. הם עשו זאת בדרך הארוכה, כלומר תקלה מצערת שהתרחשה בדרך עיכבה אותם למשך עוד שנה מיותרת בתכלית באיזו מעברה נידחת בפלשתינה. נלה התקשתה להבין את ההיגיון ששרר במקום הזה: חורף נטול שלגים ואנשים שדיברו בקול רם מדי, בשפה זכוכיתית שלא טרחה ללמוד. בסוף הוסדרו הניירות ושלושתם הורשו להפליג לארץ המובטחת האמיתית, שם ציפה להם איחוד משפחות עם גיסה וגיסתה, שבינתיים עשו חיל רב בעסקי הטקסטיל.

היחסים בינה לבין גיסתה יקובינה היו, איך לומר, מורכבים. נלה תיעבה את הצורך ללכת כל הזמן על ביצים כשגיסתה הייתה בסביבה, ואילו יקובינה סברה שגיסתה הענייה היא כפוית טובה, ולא מכירה לה מספיק תודה על כל המאמצים שהתאמצה למענה. בנוכחותה העדיפה נלה את השתיקה על פני הדיבור, ולא פצתה פיה אלא אם נשאלה שאלה ישירה, מתוך חשש שתטעה ותפלוט איזו מילה שאינה במקומה, ובכך תעורר עליה את חמת זעמה הרושפת של גיסתה. יקובינה, לעומתה, אהבה לדבר וידעה לדבר, ולפעמים הצליחה נלה אפילו ליהנות מנאומיה הארכניים של גיסתה השמנמונת, בעיקר כשתיארה בפרטי פרטים את המסיבות של השמנה והסלתה אליהן הוזמנה בקביעות. יקובינה ומאוריציו אפילו נרשמו לקאנטרי קלאב היהודי, מי יכול היה לתאר לעצמו דבר כזה! כמובן שגיסתה לא טרחה לתאר בפניה של נלה את הקאנטרי קלאב האחר, עם שדרת עצי הליבנה המרשימה, שבפתחו נתלה שלט, 'אין כניסה ליהודים ולכלבים'. כי למה לקלקל.

*

נלה עמדה לצידה של יקובינה ושתיהן נופפו לשלום לאוטובוס המתרחק. היה יום חם מאד, אבל לא זו הסיבה שנלה חשה מידה לא מבוטלת של מועקה, כאילו שכחה דבר-מה חשוב ולמרות מאמציה לא הצליחה להיזכר מהו. היא נטתה לייחס את תחושותיה לעובדה שזו הפעם הראשונה שנפרדה מבנה יקירה, ועוד לפרק זמן ממושך כל-כך, שבועות ארוכים יחלפו עד שתשוב לראותו. למען האמת, גם אם התקשתה להודות בכך, הפרידה הגיעה בדיוק בזמן הנכון – נלה ידעה שליביו לא יביא לה שום תועלת בהתארגנות הנחוצה לקראת מעבר הדירה, והכל יפול כרגיל על ראשה. חופשת הקיץ כבר החלה, ואלמלא הצילה אותה יקובינה בהצעתה הנדיבה, הייתה צריכה להתמודד גם עם סולומון נוסף לכל, ועם תובענותו האינסופית לתשומת לבה.

כבר מזה זמן הייתה לה תחושה שילד זה מכיר היטב את מפת חולשותיה ומנצל אותן בערמומיות מחושבת, אחת אחת לטובתו. בראש ובראשונה ידע להלהיט מחדש את רגשות האשם שעדיין פיכו בה, בכל פעם שנזכרה בימים בהם שכב מורעב בחיקה, וכל ניסיונותיה להשתיק את רעבונו באמצעות תה חלש או רסק תפוחים מדולל במים, עלו בתוהו. גם היום תאבונו נותר כביר, מלכותי ממש, והוא דרש ממנה לקנות לו עוגות וממתקים בכמויות אדירות. אילו רק העזה לסרב לו באומרה שאין כסף, ואולי יקנו בפעם אחרת, היה מתפרץ עליה בזעם באמצע החנות, ונלה הייתה מחווירה כולה ומתפללת שאם לא תבלע אותה האדמה באותו רגע, מוטב שלכל הפחות יתרחש נס מסוג אחר ויעבור במקום אחד ממוריו של בנה וסולומון ישתתק באחת, כפי שכבר ארע.

אפילו ענבים שלא בעונתם תבע ממנה, והיא חסכה מפיה ונתנה לו אשכול שלם, לתכשיט. הוא אפילו לא סיים אותו. "חמוץ", ירק, והשליך הכל לפח לפני שהספיקה להבין מה קורה.

עד גיל חמש סחבה אותו בזרועותיה לכל מקום. ולא מפני שהתקשה ללכת, חלילה, רגליו היו בריאות וחזקות, טפו טפו, אלא שהוא תבע ממנה שתישא אותו ממקום למקום רק מתוך פינוק מוחלט. Spoiled, הם מכנים זאת באנגלית, כלומר מקולקל. הילד שלה יצא מקולקל. מדוע גדל כך, לא ידעה, ולהתייעץ עם אביו לא היה כל טעם, כי הוא היה הראשון לנזוף בה ולטעון שפינקה את הילד הרבה יותר מדי ועתה עליה לשאת בתוצאות מעשיה. למען האמת כבר מזמן השתוקקה נלה לילד נוסף, אולי ילדה, אך לא העזה. מי יודע מה עוד מסוגל סלומון לעולל. וחוץ מזה, היא לא הייתה בטוחה שהיא באמת מעוניינת לעולל לו את זה, כלומר להביא לו אח או אחות קטנים. עוד לא. עוד לא.

בינה לבינה הודתה נלה בקיומו של רגש אשם נוסף, טרי יחסית, וגם הוא גרד את מצפונה כהוגן –  עמוק בתוכה היא פשוט ידעה שליבו הקטן נשבר לרסיסים ביום בו עזבו את פלשתינה. משום מה נפשו נקשרה במדבר האבנים הקוצני והמאובק ההוא, חצר המשחקים של אלוהים, ודומה שלא הוטרד כלל מהחום המזוויע על סף הבלתי אנושי ששרר במקום. היא לא שכחה איך רץ אליה נפעם, כמעט יוצא מדעתו, בכל פעם שראה בסביבתו חיילים וחיילות, מוודא עמה שוב ושוב שהם יהודים, ואף על פי כן מסרב להאמין לה ושואל שוב, ושוב. השפה המשונה להגייה לא היוותה שום מחסום עבורו. הוא השתלט במהירות על המילים הגרונית –  שבאוזניה נשמעו כחריקה מתמשכת – ותוך שלושה חודשים פטפט בשטף עם ילדי המעברה האחרים, שרק השד יודע מנין הגיעו לשם, ורק המחשבה על כך הניעה אותה אל דלי המים שעמד בפינת האוהל, לשטוף במימיו שוב ושוב את ידיה. כשבישרה לו, כמעט ברגע האחרון האפשרי, שהידד, הם נוסעים לאמריקה, הוא געה בבכי שנמשך שעות ארוכות וסירב להיכנס לאוהל גם כשכבר ירדה החשיכה על המחנה, ופשוט ישן כך, זרוק על האדמה החשופה, וכל הלילה לא עצמה עין מפחד שיעקוץ אותו  עקרב או גרוע מכך.

*

האוטובוס הצהוב עצר וכל הילדים ירדו ממנו בהמולה צעקנית, שזופים יותר, זקופים יותר, זרים הרבה יותר. סולומון סוכך על עיניו מפני השמש הבוהקת, אבל אמו לא נראתה בשום מקום. האימהות האחרות עטפו את ילדיהן בחיבוקים ונשיקות, והוא ניסה להסתיר את אכזבתו בכך שהעמיס את תרמילו הקטן על כתפו אחרי שהתעסק עם שרוכי נעליו. אולי אמו לא חשה בטוב, ואולי לא הספיקה לסיים לכבודו את הכנת עוגת התותים שכה אהב, עם הג'לו האדום הבוהק מלמעלה. כן, הוא לגמרי משוכנע שבדקות אלה ממש היא ממהרת להשלים את ההכנות לקראת בואו ותכף תגיע לכאן, והוא כבר ראה אותה בעיניי רוחו מקנחת את ידיה בסינרה המשובץ ואז פורשת את כפותיה לקראתו.

לאחר דקות אחדות, כשהמקום החל להתרוקן, נאלץ להכיר בכך שהיא לא עומדת להגיע. מה קרה? מודאג. החל סלומון לצעוד רגלית הביתה, מסרב בהינף יד לאימהות במכוניות שהציעו להסיעו.

הביתה? הבית היה ריק, ורק איטלקי שמן ומזיע, לבוש בבגדי עבודה כחולים, סיגריה כבויה בזווית פיו, עמד וצבע את הקירות החיצוניים בגוון צהבהב עכור.

"אתה מחפש משהו, ילד?"

"זה הבית שלי. איפה אמא?"

"אין לי מושג בן, אני רק שכיר כאן. האמן לי, מזה שבוע ימים הבית עומד ריק לגמרי כמו פיו של כושי זקן, מצטער בן."

גוש החניק את גרונו, אך סולומון סרב להמיסו באמצעות דמעותיו. הוא כבר ילד גדול, גדול ועצמאי. הוא לא יבכה כמו ילדה. הוא החליט שבינתיים יתיישב על מדרגות העץ שבכניסה ויחשוב מה לעשות. עד שימצא מוצא דאג להליט את פניו. הוא לא רצה שהאיטלקי יראה את שפתיו הרועדות.

עוד לא. עוד לא. אולי קרה משהו להוריו? לשניהם? הוא הכיר את הסיפורים שחלחלו משם. הארובות. הסבון. לא יתכן שהוריו סתם הפקירו אותו כך. ודאי קרה להם משהו. משהו נורא. שיניו נקשו.

*

לאחר שהתעוררה מתנומת הצהריים היא התמתחה במיטתה בעונג רב והרגישה הרבה יותר רעננה, תודה.

נלה הכינה לעצמה כוס תה קר בעודה מעיפה מבט מחלון המטבח אל עבר הרחוב. עצי אדר עתיקים הצלו על השדרה, ודשא ירוק בשרני קרץ לה מכל חצר קדמית. עיניה עדיין לא הסתגלו למראות, היא תהתה כמה זמן עוד יעבור עד שתרגיש שהבית הזה הוא ביתה, ועד שהנוף שנשקף מחלונותיו יגרום לה לתחושת החמימות המוכרת בבטן, תחושה אותה היא מוקירה כל כך. הבתים המטופחים שמחו אותה, ושימח אותה גם אוטו-גלידה לבן, שחנה כמה עשרות מטרים במורד הרחוב וניגן את "ינקי דודל" בקולי קולות. היא זיהתה את המנגינה, סולומון לימד אותה את המילים. נלי התמלאה תשוקה ילדותית לתלולית קפואה מתוקה בטעם וניל ולוופל מתפצח, והתשוקה הייתה מיידית ועזה. בעודה מחטטת בארנקה מתוך פיזור נפש, תרה אחרי מטבעות, זיהתה ליד האוטו-גלידה דמות מוכרת, ילדה תמירה בעלת צמה ארוכה שאין לטעות בה – האם הייתה זו אנאבל? אבל לא יתכן, אנאבל לא אמורה להיות כאן, היא אמורה להיות במחנה יחד עם סולומון ואייזיק. אולי זו מישהי שרק דומה לה? שלשום ראתה בטלויזיה תכנית על כך שלכל אדם בעולם יש כפיל. היא לא הבינה את רוב המילים, אבל קלטה את הרעיון – לכל אחד יש כפיל.

"אנאבל?" הזעקה הייתה רפה מדי. ה"ינקי דודל" הוסיף להתנגן. היא חשה דחף לחנוק את הנהג.

"אנאבל…" נלי התביישה להתפרץ כך החוצה, מה יגידו עליה השכנים החדשים, יש רק הזדמנות אחת ליצור רושם ראשוני, או משהו בסגנון, ניסתה לצטט לעצמה את סוכן הנדל"ן בחליפת הפוליאסטר שהראה להם את הבית ואז הניחה לזה, אנאבל התרחקה על אופניה, ממנה והלאה. מחשבותיה חזרו אל סולומון. מבולבלת, התייישבה על כיסא המטבח החדש, שצבעו היה ירוק כעין האבוקדו ומושבו מרופד בספוג רך, קופצני למגע. בלי משים העבירה את ציפורניה על הריפוד הפלסטי, בלי משים חרצה בו סימנים בציפורניה. הלוא הם היו אמורים לחזור רק ביום שישי הקרוב. רגע, איזה יום היום? האם יתכן שכבר שישי? אולי סדר הימים השתבש בראשה?

היא פתחה את החלון לרווחה ושאלה בצעקה את אחד הילדים, איזה יום היום, אקסיוז מי בוי, הילד נבהל ולא השיב, המבטא הארור. בעיניים כלות הביטה בו ממהר להתרחק משם, ממנה, מדווש על אופניו בשיא המהירות. אולי עליה להתלונן במשטרה? אבל היכן לעזאזל ממוקמת תחנת המשטרה? אולי אין כאן משטרה, מי זקוק למשטרה במקום שליו כל כך, במדינה מכניסת אורחים. אולי עליה לצעוד לבית המרקחת, להתקשר משם, למי למי. האדם היחיד שהכירה עם קו טלפון פרטי בבעלותו, היה גיסתה יקובינה. והיא הייתה גם האדם האחרון בעולם עמו הייתה מעוניינת לשוחח ברגע זה. נלה פשוט ישבה שם, חסרת אונים כל כך, מליטה את פניה בידיה. מנסה להתוודע, בזהירות, לרגש האשם החדש, שמילא את קרביה בחמיצות סמיכה, מגעילה.

 

סליקה

פנייך אל המזרח, קרני שמש מלחכות את גבך. חליפת העסקים הקטנה, שנראתה כל-כך אפורה ומהוגנת כשלבשת אותה הבוקר, כבר מקומטת כולה וקרעים קטנים נראים לעין בשני מקומות לפחות. בקרת הנזקים היסודית שערכת בגופך הסגירה קולקציה שלמה של שריטות, חבורות ושפשופים ססגוניים, רובם מרוכזים באזור הברכיים ולאורך השוקיים, ועל מצב הגרביונים עדיף שלא להרחיב את הדיבור. לפחות הדימום פסק. את לא מצליחה להיפטר מהחול:  באוזניים, בקפלי הצוואר, מתחת לשדיים, אפילו בתוך התחתונים. פלגים קטנים של חול עדיין מפתיעים אותך כשהם מחלחלים מהצווארון לאורך גופך, מכבידים עלייך כמו בדרך חזרה מהים. מזל שלפחות נעלת את הנעליים השטוחות. מזל שלא יורד גשם עכשיו. מזל שאת עוד מסוגלת ללכת. כבר חמישה קילומטר לפחות את גוררת את המטאטא שלך, נוגעת בו בקושי בשתי אצבעות מלאות סלידה. המטאטא, בדרכו הערמומית, מנסה לגרום לך לחוש אשמה. אולי לא פעלת בדיוק לפי ההוראות, אולי האצת בו יתר על המידה. הביטי בו עכשיו, שבר כלי מרוט וחסר תועלת. אולי בכל זאת היית צריכה לנטוש אותו לצד הדרך תכף אחרי ההתרסקות. כפי שהגיע לו. חצוף.

מצד שני, מה תעשי אם פתאום תקפוץ עלייך חיית טרף? עדיף מטאטא מרוט אחד ביד מלא כלום. חיות טרף באמת קופצות? אין לך מושג.

אם סללו כאן כביש סימן שמתי/שהוא הכביש הזה יגיע לאן/שהוא, לא?

לא.  מנין לך לדעת. אולי את חוזה במפגן סר-טעם של הומור שמאפיין אזורי ספר מרוחקים במיוחד, קבלו את הכביש משומקום לשומקום, להיט מקומי. במקום אחר ראית במו עינייך הממאנות להאמין שלט שציין את מרחק הנסיעה במכונית מכאן עד שער הניצחון בפריז. אפשר לחשוב, כולה יומיים ועוד שעה.

התכנית שהגית אחרי שהתאוששת הייתה להמשיך לצעוד רגלית לאורך הכביש עד שתגיעי למקום ישוב. ברור שהיית מעדיפה לשבת על סלע ולהגיר בדמעות את כל הרחמים העצמיים שהיית מצליחה לגייס, ויש המון מזה, אבל בכי של אישה לא נועד להיות עץ שנופל ביער. כבר שעה ארוכה את צועדת לאורכו של כביש סרגלי ששולח אותך היישר קדימה, ועם כל צעד נוסף את נעשית פחות ופחות אופטימית. את מתחילה להבין שבחבל ארץ שומם כמו זה אפילו נוכחותה של תחנת דלק בשירות עצמי תיחשב לסנסציה מרעישה. ימין ושמאל רק חול וחול וחול ועוד קצת חול.

בכל זאת, עובר פה כביש, וכבישים מגיעים למקומות כמעט תמיד.

אבל אולי זו מחשבה עירונית מדי, טענה שנשמעת משכנעת כל עוד אינה חורגת מתוך המארג הצפוף של מגדלי זכוכית ובטון, מנוקדים בסניפים מפקיעי מחירים של רשתות קפה ארציות. לא פה, בלב אדמת בור המשתרעת מאופק עד אופק, חגורה ברצועה מהודקת של אספלט שחור. ככל שאת נמצאת כאן זמן רב יותר, כך הביטחון שלך בכל מה שאת חושבת שאת יודעת מתערער ללא תקנה. אם היית עכשיו בעיר, הדרך לשומקום הייתה יכולה לשמש לך כמטפורה נהדרת, אבל כאן לא זקוקים למטפורות. כל דבר הינו רק הוא עצמו, אחד לאחד וגם זה די והותר.

בעודך מתקדמת את בולשת לשווא אחרי סימני נוכחות אנושיים, תמרורים, שלטים, עטיפות ריקות של חטיפים. תתפשרי בשמחה גם על לוח קרטון מכוער עם הכיתוב "לחתונה של עומר ועדי" מוצמד לעמוד חשמל. אבל אין כלום. שעה שלמה את כאן ועדיין לא חלפה על פנייך אף מכונית, גם לא עגלה רתומה לחמור, אורחת גמלים או צלחת מעופפת.

הצילו?

עוד מעט יירד הלילה ואז באמת תהיי בצרות, מי כמוך מכירה בכך שכישורי השדאות שלך לוקים בחסר.  אולי היית צריכה להישאר במקום אחד ולנצל את הזמן עד רדת החשיכה בסימון S.O.S אקספרסיבי עשוי מאבנים גדולות. אבל מי יצליח להבחין בהן מלמעלה, בתוך כל ערמות האבנים המפוזרות באקראי על פני שטח רחב כל כך. באיחור בן שלושים שנה, את קצת מתחרטת על שנטשת את הפעילות בצופים בכיתה ד'. בדיעבד – מעשה חסר אחריות. היית צריכה לתת לזה צ'אנס, למרות שכבר אז מסעות רגליים שעממו אותך עד מוות. לא, לא מוות. אנא לא. אילו רק השתדלת עוד, אולי גם את היית מגלה אז את סוד הקסם הטמון בלינה מתגרדת תחת כיפת השמיים, תוך מריחה אינטנסיבית של חומר דוחה יתושים. עד עצם היום הזה את נבעתת כשאת נתקלת באיזו רשג"דית לשעבר, כי פעם רשג"דית תמיד רשג"דית, ותמיד זו מישהי עם שבר מאמץ אישיותי כרוני. בדרך כלל הן מתגלגלות אחר כך למשרות בתחום הייעוץ הארגוני. אחת כזאת הייתה יודעת בדיוק מה עליה לעשות עכשיו. שלא כמוך. לך אין שמץ מושג איך תשרדי את הלילה בישימון הזה.

יש פה עדרי זאבים? תולעים טורפניות? זומבים אדומי עיניים?

מדי פעם את מביטה על הצג של הסלולארי מתוך הרגל או תקווה נואשת. אין קליטה, אין קליטה, אין קליטה. פה ושם את מבחינה בכתם מטושטש גבוה מעלייך, מתקדם מזרחה בזמזום מטאטאים חרישי. לרכב על מטאטא זה כמו לרכב על אופניים, כך סברת לתומך, עניין של שיווי משקל וביטחון עצמי. כן ולא. ההשוואה מתעלמת מכך שנאמנותו של זוג אופניים לעולם לא תעמוד למבחן, בניגוד משווע למקל נרקיסיסטי מכוער עם ציצת סיבי פלסטיק, שאינו כל כך תמים כפי שעשויה מישהי לחשוב. טיפשה. מה חשבת לעצמך. לא צפית ב"שוליית הקוסם" כשהיית קטנה? כשהיית קטנה.

אביב עכשיו, ועשב דליל מכסה את הגבעות סביבך, כמו אניצי זקן מהוססים על פניו של מתבגר. הילדים שלך ישנים הלילה אצל אבא שלהם, יעברו יומיים לפחות עד שמישהו שאכפת לו יבין שקרתה לך תקלה איומה.

דמדומים סגולים לכל מלוא העין. לעזאזל, יפה פה.

אבחת כאב מכיוון הקרסול היא תזכורת מייסרת שמגיעה מהצד הפחות פיוטי של המציאות.

יקולל הרגע בו טיפסת על המטאטא.

את לא נולדת מכשפה. את נעשית כזו כשאת מתחילה להבחין במטאטאים בכל מקום. חלקם מזכירים לך אהובים לשעבר, חלקם נראים כמו ילדים שזה עתה התעוררו משנתם. יש מטאטאים שדומים למנהלים שפיטרו אותך או ללקוחות שדיברו אלייך בגסות. את אלה את מחביאה בחדרי שירות חשוכים, לטאטא, לטאטא הכל. תראי אותך, גרושה בהסכמה פלוס שניים, ויש לך קריירה, כלומר מישהו מוכן לשלם לך עבור השעות שבהן את עושה את מה שנאמר לך לעשות. את באמת סבורה שאיש מלבדך לא הבחין במטאטאים? בינך לבינך את תוהה איזו מין מכשפה את אם מעולם לא כישפת אף אחד. רגע רגע, את מיד מצטדקת, יש כל מיני סוגים של סוכנים רדומים. איש אינו מרים גבה לנוכח סיפורים על סוכני ק.ג.ב. שהושתלו באמריקה עוד בזמן המלחמה הקרה. איש לא מפקפק בכך שהם אכן חיים בינינו את חייהם המנומנמים, המשעממים לתפארת, בעודם ממתינים בחשאי לסימנים המוסכמים. האם העובדה שהורדמו למשך רבע מאה ויותר גורעת מעצם היותם סוכנים? כל מי שמאמין בקיומם של מרגלים רדומים, יפהפיות רדומות או חשבונות בנק רדומים, חייב להאמין גם בקיומן של מכשפות רדומות. זו עסקת חבילה.

נכון, לא כך דמיינת שיקראו לך להתייצב. לא התקבלה הבוקר אף שיחת טלפון ממספר חסוי, ושום זר מסתורי לא כחכח בגרונו מעברו האחר של הקו, לוחש לך משהו בקול משתנק של סוטים ומנתק מיד, מותיר אותך בוהה במכשיר שבידך. גם לא התרחש שום שיבוש זמני חמור בקליטת שידורי הטלוויזיה, כשפתאום, מתוך המרקע, מגיחה דמות עטופת צללים מתוך האור הלבן, קוראת בשמך המלא ומאיצה בך לקום וללכת. לא, הזימון דמה יותר לעקצוץ קצוב בעור, קצת מתחת לסרעפת: שלושה עקצוצים קצרים, שלושה ארוכים ועוד שלושה קצרים. מובן שהתעלמת, גם כשהעקצוץ חזר באותו מיקום, בעוצמה מתגברת. אחרי הפעם הרביעית חשבת שאולי זה משהו שאכלת, אולי לא היית צריכה לגעת בדג ההוא, או בשעועית המאודה בחמאה ולימון, או בעוגת הפיסטוק. הרבה אנשים חיים בינינו עם אלרגיה לפיסטוק.

כשעוצמת העקצוצים התגברה עוד והמרווח בין עקצוץ לעקצוץ התקצר, התחלת להבין במה מדובר. אחרי שעתיים כבר היית בחוץ, גורפת אתך את אחד המטאטאים המשרדיים, זה עם המקל הירוק המהודר והסיבים הוורודים הסינתטיים. קשה לומר שהשקעת בבחירתו יותר מדי מחשבה, הוא נראה לך חזק ויציב יחסית, ואהבת את מה שהוורוד והירוק עשו לחליפה האפורה שלך. טעות מביכה של מתחילות, לחשוב שכל המטאטאים אותו דבר ושידיעת הדרך טמונה בתוכם כמו פיסת ידע קמאית.

עכשיו את משלמת על זה ביוקר.

פתאום נהיה לך קר. אחר כך שוב חם. חם-קר. מתוך הדממה המוחלטת שמסביב את מסוגלת לשמוע את חריקת האספלט שנכנע לסוליות נעלייך, ואולי זו איוושת הנוירונים הנשחקים בתוך ראשך, מבהילים אותות חירום פועמים לכל רחבי גופך, שיירות של אמבולנסים טעונים אדרנלין. זה מסתכם במופע ראווה גופני שמשלב דופק, רוק, זיעה ונשימה מואצת. פתאום את יכולה לדמיין בקלות מבהילה את רגעייך האחרונים. לא במיטת זיקנתך, מוקפת נינים כפי שקיווית,  אלא על האדמה הטרשית הזאת, זוחלת על ארבע ושורטת את הקרקע, סהר אדמה שחור מצטבר תחת כל אחת ואחת מציפורנייך. נשרים קרחים עם עיניים רעות דואים במעגלים מושלמים מעלייך.

טוב, סתמי.

את צריכה לחשוב. אבל על מה עוד תוכלי לחשוב שלא חשבת כבר?

את מבקשת לעצמך סימן. מוכנה להתפשר על כל סימן שהוא.

סליחה, מי האחראי פה?

הקיבה שלך מכווצת לגודל אגרוף, שקעה מזמן לתחתית הבטן. את ממאנת להשלים עם גורלך, לא יתכן שאין פתרון. שמי משי כחול כהה פרושים מעלייך, מבריקים וצוננים ויפים מאד. את עייפה מאד, אבל מכריחה את עצמך בכל זאת להמשיך לצעוד, יודעת שאם תקרסי פשוט לא תקומי יותר.

זהו אחד הרגעים האלה בהם את צריכה לגייס את כל מה שיש בך. כמו בערב חתונה. זוכרת איך חייכת לאורחים במנוד ראש בובתי ומחונך מאד, כובשת את הדחף להעיף מעלייך את השמלה המגוחכת שלבשת ופשוט להיעלם? כמעט עשית זאת, עוצרת בעצמך בכוח ברגע האחרון. כמה את מתגעגעת לעצמך-של-פעם, אדישה, קשוחה וכמעט מסוכנת. אל מי שהיית אז, כשעוד לבשת גופיות בלי חזייה, לפני שהילדים ריככו אותך ללא הכר, לפני שחיי הנישואים הקהו אותך ואז השליכו אותך בצד הדרך.

אף ברק אדיר לא מרעיד את השמיים כשחמש דקות אחר כך את שואלת את עצמך, בקול של אאוריקה, אם מותר למכשפות לכשף כישופים לטובת עצמן, ולמה לא בעצם. או שזה תמיד עובד רק לטובת אחרים, כמו בעשרות המקרים בהם הורדת חום גבוה לילד חולה באמצע הלילה, או כשלחשת באזני בתך את מילות הקסם שלימדו אותה את כל מה שראוי לדעת. אבל אם למכשפות מותר לכשף כישוף עצמי, איך עושים את זה בדיוק? כי את לגמרי לבדך כאן, וכבר ברור לך שאף אחד לא יבוא להציל אותך, או אפילו רק להגניב פתק לתוך כף ידך עם מילות הלחש הנכונות בסדר הנכון. אפילו לא היית בטוחה ש"הם", יהיו אשר יהיו, בכלל יודעים על קיומך. יצאת לדרך מבלי להודיע על כך לאיש. שיכורה לגמרי מהמעוף, הפיאסקו של ההתרסקות התרחש עוד לפני שהספקת משהו, גם לא להתייצב ולומר להם שאת כאן, שהגעת. שהית באוויר חצי שעה בקושי כשהמטאטא התחיל להשתולל תחתייך כאילו השלט-רחוק להפעלתו מצוי בידיו של מישהו אחר. ההחלטה לנסות ולבדוק אם זה פועל, גם מבלי להבין עד הסוף אם הכישוף הוא משהו שטמון בתוכך או מצוי מחוצה לך, גחמני כמו מטאטא מעופף, הייתה קלה יחסית. את סוגרת אצבעות על המקל המעוגל, זה כל מה שיש לך. כן, את עדיין עוינת, שמחה לאידו המעוקם לגמרי והמקריח, ובכל זאת משהו נע בתוך ידייך, מהיר כמו הכשה

גם הפעם תיאלצי להסתמך על שיטת הניסוי והטעייה. כמו בפעם הראשונה שהתנשקת עם ירמי ולא ידעת אם הלשון מתחככת בד בבד עם הצמדת השפתיים או מחכה לטפיחה קטנה של הלשון האחרת שמזמינה אותה לבוא לשחק. ירמי. לטעות זה אנושי, לחזור על אותה טעות שוב ושוב זה טיפשי. אולי מביעים כישוף כמו משאלת יום הולדת, עוצמים עיניים ונושפים חזק. אין סיבה מיוחדת שהפטנט הזה יעבוד, אבל גם אין סיבה שלא יעבוד. מעולם לא הבעת משאלה אמיתית, תמיד בילפת. אולי הגיע הזמן לבקש משהו מכל הלב. את מבקשת אופנוע גדול וכבד שיוציא אותך מפה. את עוצמת עיניים ומדמיינת בכל הכוח את הרוח מתגברת שורקת בתוך שערך.

יש משהו ליד הרגל שלך. זה תיק נשי גדול ושחור, כזה שחצי בית נכנס לתוכו. רק חצי בית. את פותחת את התיק ובתוכו המואר-מבפנים את מוצאת עשרות זוגות תחתוני מלמלה, מקושטים כמו עוגת חתונה, מעולם לא נלבשו, לא הוסרו, ועשרות מברשות שיניים זהות, חדשות לגמרי. מתחת לערימת מוצצי גומי ישנים את מזהה את יומן הנעורים שכתבת כשהיית בת שתים עשרה, חמש עשרה, רואה ואינך נראית. בתיק יש גם צרור מכתבי אהבה ישנים, עולים באש אך לא נשרפים. האש נושכת את אצבעך בחוזקה, את מושכת את ידך החוצה ולידך נעצר נחשי-מה גדול ושחור, כולו צלצולי נירוסטה ושאגת מנועים עצבנית.  הנהג לבוש בחליפת עור שחורה, עוטה כפפות ונועל מגפיים. לראשו קסדה שחורה ואת חוששת להביט עליה כי יש לך תחושת בטן חזקה מאד שהקסדה הזאת ריקה לגמרי מבפנים, שכל הדבר הזה, גדול ככל שיהיה, ריק לגמרי מבפנים. אתם טסים במהירות הבזק ולאחר היסוס קל את דווקא כן מחבקת אותו מאחור, בידיעה שהחליפה ריקה ולכן זה לא באמת משנה. את מהדקת את אחיזתך.

כעבור שעה קלה של רכיבה האופנוע עוצר ליד דוכן מאולתר שניצב לצד הדרך, כזה שמוכר עיתונים ומגזינים מכל העולם. את מעלעלת בכמה מהם, חלקם בני חמישים שנה וחלקם מהשבוע הבא. מאחורי הדלפק עומדת אישה זקנה מאד, שמזכירה לך מישהי שהזכירה לך מישהי שהכרת פעם.

עכשיו את יודעת שכל זה היה בעצם מבחן קבלה מוזר, ועמדת בו בהצלחה רבה. האישה מהנהנת, ומצביעה על דופן הצריף, שם עומד מטאטא חדש לגמרי, עם שמך חרוט עליו באותיות זהב.

את מטפסת עליו. אוחזת בו בשתי ידיים חזקות. עוצמת עיניים.

פוקחת אותן.

יורדת מהמטאטא, מחזירה אותו למקומו ליד הקיר, כולו רוטט לגמרי בידייך.

את עומדת בגבך לצריף. פורשת את ידייך לצדדים, עוצמת עיניים ומתרכזת בכל הכוח.

עכשיו זה באמת רק עניין של זמן.

רימה

לא רציתי ללכת לשחק עם רימה, אבל אמא שלי הכריחה אותי. היא אמרה לי, ענתי, אולי תלכי היום סוף סוף לשחק קצת עם רימה, כבר הבטחתי לאמא שלה שתבואי, לא נעים. היא אמרה את זה באותו קול בו היתה שולחת אותי לשים מטבע של שני שקלים בקופסה של האיש הלא מגולח, זה ששוכב על המדרכה מתחת לבניין שלנו, אפילו שאני קצת פוחדת ממנו, בגלל הצפרניים השחורות.

אז הלכתי.

אני לא אוהבת את רימה. רימה לא נראית כמו יתר הילדות בכיתה. היא מאד לבנה, כאילו חסר לה צבע בגוף, וגם הבית שלהם מגעיל, תמיד מסריח מדגים מטוגנים. אני חושבת שזה בגלל שהם עניים ולאבא שלה אין עבודה, אז במקום לעבוד הוא הולך כל בוקר לדוג בים, כי זה בחינם. אבל אולי הם פשוט אוהבים לאכול הרבה דגים, כמו שאצלנו פעם אהבו המון שניצל. המשפחה של רימה גרה קומה אחת מתחתינו. אני תמיד עוברת מהר ליד הדלת שלהם, סותמת חזק את האף ואת הפה, ומשתדלת לא לנשום דקה לפחות, עד שכל שאריות הסירחון ייעלמו מתוך הנחיריים.

דפקתי על הדלת ונכנסתי. הבית היה חשוך אבל גם דרך החושך אפשר היה להרגיש את השמנוניות הדביקה שכל הבית היה ספוג בה. אמרתי "שלום" בקול רם לסבתא שלה, שישבה בסלון וראתה תכניות ברוסית, והסבתא חייכה אליי חיוך בלי שיניים ונופפה לי בידה. כיסא הגלגלים של אמא של רימה עמד ריק בצד. רציתי לשאול את רימה איפה אמא שלה, אבל התאפקתי ולא שאלתי. אמא סיפרה לי פעם שאמא של רימה הייתה לוליינית קרקס מפורסמת ברוסיה, אבל יום אחד הייתה לה תאונה והיא נפלה מהחבל, כי הפועל שהיה צריך לחבר את החבל לעמודים היה שיכור ולא סידר את זה כמו שצריך, אז אמא של רימה נפלה, וזה נס שהיא חיה בכלל.

רימה משכה אותי ביד, ישר לתוך החדר שלה, שדווקא לא הסריח בכלל ואפילו היה בו ריח די נעים של פרחים מיובשים. היא תכף רצתה להראות לי את כל האוסף שלה, אבל האוסף המטומטם לא עניין אותי, כי בפינת החדר עמד בית הבובות הכי יפה בעולם. זה היה בית ענקי, עם קירות צהובים, והיו בו ספות וכורסאות עם ריפוד עבה בצבע בורדו, וספרייה מלאה בהמון ספרים קטנטנים עם כריכה מעור, ושולחן עגול עם מפה רקומה ואגרטל עם פרחים, ואפילו ארון מעץ עם דלתות זכוכית, ומאחוריהן ערמות של צלחות מקושטות, מהסוג שמוציאים לשימוש רק כשאורחים באים לבקר. לא הבנתי איך לילדה מהסוג של רימה יש בית בובות נהדר כל כך, וגם התפלאתי שלא היו בו מנורות בכלל, רק פמוטים גדולים, עם נרות לבנים עבים שנראו כאילו הם דולקים באמת, לפי הצללים שהרקידו על הקיר. לאור נרות, הסלון נראה עוד יותר חגיגי אפילו, כמו סלון של ארמון אולי. על הריצפה היו שטיחים, ועוד שטיח אחד יפהפה היה תלוי על הקיר, ועליו ציור ענקי של חד קרן, עם קרן צבועה בצבע זהב. הקרן נצנצה כל כך חזק, עד שאי אפשר היה להפסיק להסתכל עליה, כאילו הייתה עשויה מזהב אמיתי למרות שאין שום סיכוי בעולם וזה בטח סתם.

רימה ראתה שאני מסתכלת ושאלה אם אני רוצה שנשחק בבית ביחד. עשיתי את עצמי כאילו אני עוד חושבת על זה, ועוד לא ממש בטוחה מה בא לי או לא בא לי. לא רציתי שהרימה הזאת תחשוב את עצמה, מי היא בכלל, סתם ילדה מסכנה בלי אף חברה בעולם. היא הצליחה להפתיע אותי כשלא חיכתה עד שאגיד לה כן, אני מעוניינת, אלא התגלגלה מהמיטה ומיד התיישבה בישיבה מזרחית מול בית הבובות הגדול, כאילו כבר החליטה עבור שתינו. מעניין שבכיתה היא אף פעם לא מרשה לעצמה להתנהג בצורה הזאת. ואז היא דחפה את כל הגוף שלה קדימה בכוונה, ככה שהכתפיים והראש הסתירו לי הכל ולא ראיתי כלום.

הייתי סקרנית לראות מה היא עושה והתקרבתי אליה עוד ועוד, עד שדחפתי את הראש שלי ממש לצד הראש שלה, מתעלמת מכל מה שהבנות בכיתה סיפרו עליה, שיש לה מיליון כינים בשערות, ושפעם אחת אפילו נראתה אצלה כינה כהה מטיילת על הצווארון הבהיר של חולצת התלבושת האחידה. לא חשבתי על כל זה, ופשוט דחפתי את הראש פנימה, לתוך הבית. באותו רגע משהו קרה לשתינו, ופתאום גם רימה וגם אני נשאבנו לתוך חדר עם קירות צהובים, וגם הבגדים שלנו היו פתאום אחרים והיה קר מאד והתאפקתי לא לבכות כי ראיתי שרימה לא בוכה.

שתינו ישבנו על הספה בגו זקוף ולא אמרנו כלום, אולי רימה חיכתה שאני אגיד משהו ראשונה אבל לא אמרתי. במקום, עשיתי את עצמי מקשיבה למנגינת פסנתר שנשמעה די חלשה, כפי הנראה מישהו ניגן מרחוק. הכי קר היה באזניים, שכבר צרבו מרוב קור, והשיניים שנקשו תק-תק-תק כאילו מישהי על עקבים מתקרבת ממש מהר. אחרי שעבר עוד פרק זמן, בדיוק כשהחלטתי להגיד לרימה שדי, מספיק, כואבת לי הבטן ואני הולכת הביתה, רימה הציעה לקחת אותי לסיור בבית ולהראות לי את כל מה שיש בתוכו. הלכנו.

החדרים היו גדושים בפעילות; בחדר הראשון התאמנו מוקיונים, מטיחים זה את זה ארצה וצוחקים. בחדר אחר התאמנו להטוטנים ובולעי חרבות, בעוד השוליה של מאלף הדובים מביט בהם בעיניים קרועות לרווחה. בחדר השלישי אמני טרפז שתו תה מספלי זכוכית דקיקים, וכשראו את פניה של רימה בדלת, הרימו את כוסותיהם לאות ברכה. וכן הלאה. בכל החדרים, ללא יוצא מן הכלל, התקיימו חזרות לקראת המופע הגדול של הערב. רימה התגלתה כידענית והסבירה לי כל מיני דברים שאני לא זוכרת כי לא הקשבתי לה בכלל, לשמנדוזה הזאת, ורק חיפשתי כל הזמן את הדלת שתחלץ אותי משם בשיא המהירות. כשהתקרבנו לדלת האחרונה, בקצה המסדרון של הקומה העליונה, מנגינת הפסנתר התחזקה מאד. רימה פתחה גם את הדלת הזו בתנופה ובלי לחשוב, אבל בניגוד לכל הדלתות האחרות, את הדלת הזו היא סגרה מיד. אף על פי כן, הספקתי להציץ וראיתי אישה יפהפיה וחיוורת מתאמנת בהליכה על חבל, צמתה הבלונדינית, שהייתה מהודקת סביב ראשה בסיכות, כמעט שפשפה את התקרה. מתחתיה, על כסא עגול נמוך נטול משענת, ישב גבר עם קרחת, וניגן על פסנתר כמעט בלי לטעות. הוא לבש חלוק כחול והחזיק בפיו סיגריה כבויה. ראיתי ששפתה התחתונה של רימה רועדת קצת. שתרעד, מה אכפת לי.

כשירדנו במדרגות שאלתי אותה איפה נמצאת פה הדלת שמובילה החוצה והיא אמרה לי בשקט שאין דלת כזאת. לא נשמתי ושאלתי בקול קטן מאד אז איך חוזרים מכאן הביתה ורימה הרימה את קולה כשאמרה, בשביל מה לך לחזור, בשביל ההורים הגרושים שלך? בשביל אחיך הגדול שמרביץ לך מכות רצח? בכיתי קצת והיא שינתה את דעתה ואמרה שהיא יכולה להחזיר אותי אם אני כל כך רוצה, אבל בתנאי שאתן לה במתנה לעולמים משהו ממש ממש שווה שיש לי.

אמרתי לה, זה הכל? אין שום בעיה, תבואי איתי הביתה וקחי מהחדר שלי כל מה שאת רוצה, העיקר שתוציאי אותי מפה ומהר. ראיתי שהאמירה שלי לא משאירה עליה שום רושם, ומיהרתי להוסיף שמצידי תקחי אפילו את הברבי-דיילת שלא מוכרים בארץ, זאת שאמא הזמינה לי במיוחד מהאינטרנט, אחרי שאבא עבר לגור עם החברה החדשה והיפה שלו בבית היפה והחדש. ממילא אני לא משחקת יותר בבובות. אבל רימה הסתכלה עליי בעיניים שלה בלי הצבע, ואמרה שזה צריך להיות משהו שאני אתן לה עכשיו, ברגע זה, ואין פה שום אחר-כך.

הסתכלתי על עצמי, מיואשת, מה כבר יכולתי לתת, בסוף שאלתי אותה אם יש משהו משלי שהיא רוצה. רימה חשבה רגע ועשתה כן חזק עם הראש, ואז,

היא הצביעה על האצבע שלי.

לא הבנתי.

היא דיברה מהר ואמרה ענתי רק שימי את האצבע על המשקוף של הדלת, ואני אטרוק אותה הכי חזק והאצבע בטוח תיפול ואוכל לקחת אותה ואז תוכלי לחזור הביתה תכף ומיד.

עוד פעם לא הבנתי אבל כל הבית כבר הסתחרר סביבי והסתחרר ולא ידעתי מה לעשות כדי להפסיק את הסחרור.

רימה הביטה בי במבט מלא חמלה ואמרה לי בקול הכי רך, קול של ילדה שמדברת אל הבובה האהובה שלה, אל תפחדי ענת, זה לא יכאב לך, את כבר ילדה בוגרת, טוב, אולי יכאב קצת אבל תראי שתתגברי והכאב יעבור, ואל תדאגי בקשר לאצבע בכלל. עצמתי עיניים חזק והיא צעקה עכשיו! וטרקה בכל הכוח.

שמעתי מישהי צורחת וצורחת וראיתי דם, מלא מלא דם, סילון כהה שהמטיר קילוחים לכל עבר וגם ראיתי, נדמה לי שראיתי, את רימה מתכופפת, מרימה את האצבע מהרצפה ועוטפת אותה בממחטה לבנה, שבמהרה התמלאה כתמים כהים של דם מקריש. הצרחות שצרחתי החלו להישמע עמומות יותר מרגע לרגע, כאילו עברו דרך וילון בד עבה, או אצבעות של מישהו שחסמו היטב את הפה הצועק, ואיכשהו נדחקתי משם דרך משהו רטוב ומסריח מריח של דגים מטוגנים, ופתאום הייתי בסלון ליד הסבתא, שנמנמה מול הערוץ הרוסי ונחרה קלות, ופתחתי את דלת הכניסה וברחתי משם הכי מהר שיכולתי, בריצה מטורפת, מתאפקת בכל הכוח לא למשש את המקום של האצבע, לא למשש בשום אופן, לא למשש עם האצבעות האחרות כמו שממששים עם הלשון את המקום הריק שנשאר אחרי  שן חלב שכבר נשרה.

הגננת של הילדים העצובים

(אזהרה – תוכן קצת בוטה, למי שקשה עם תכנים בוטים – מציעה לוותר הפעם על הקריאה, תודה)

אולי אתם מכירים אותי, אולי ראיתם אותי או רק שמעתם עליי. אני הגננת של הילדים העצובים. טוב, זה לא בדיוק גן-ילדים פה אצלנו, וגם אני לא בדיוק הגננת שלהם, זאת אומרת התחלתי את הלימודים בסמינר אבל לא סיימתי, אין לי תחת, אבל בסוף זה דווקא הסתדר יפה, לא? הכי מתאים, לא בדיוק גן ולא בדיוק גננת, חחח. תמצאו אותנו באמצע הקניון הגדול, במתחם עם הקירות השקופים, אי אפשר לפספס את זה. למי שלא מכיר אומר רק שהמקום שלנו צמוד לעמדת המודיעין מצד אחד, ולמזרקה המוסיקלית מהצד השני. אחלה מיקום, הכי מרכזי שיש. קולטים אותי? זה גן-הילדים שכתבו עליו בעיתון, וכל מי שרוצה יכול לשלשל מבחוץ מטבע בחריץ וככה להאכיל את הילדים שבפנים, זאת אומרת רק אם בא להם להאכיל את הילדים, לא חובה. בפינה אחת יש ארונית נעולה עם מזון בריא, ובפינה הנגדית ארונית זהה עם חטיפים, ככה שהמתקן הזה מתאים ממש לכל אחד, מה שנקרא שמונה עד שמונים ושמונה. אם מכניסים מטבע של שני שקלים לארונית החטיפים נפתח צוהר, וזרוע מתכתית מחליקה החוצה שקית נייר קטנה עם חטיף מלוח, וחוץ מהמלח הטעם די סתמי. אם מכניסים מטבע של חמישה שקלים לארונית השנייה, מתגלגלים מתוכה כמה מקלות סלרי או רצועות כרוב, לפעמים גזר שלם או חצי תפוח, כי פירות זה יותר יקר. שם, ליד החריץ של האוכל הבריא, אני יושבת. גם גננות צריכות לאכול, אתם יודעים. מים דווקא יש לנו כמה שאנחנו רק רוצים, בלי הגבלה.

לפעמים הילדים האמיתיים שמבקרים בקניון דורשים מההורים שלהם שיקנו גם להם חטיף כמו שלנו. עבורם יש לנו ארונית חיצונית נפרדת, אבל זה בכלל לא אותו חטיף שם, רק האריזה דומה, הטעם שונה לגמרי. למרות זאת, רוב הילדים בגן שלנו מתגודדים כל היום בציפייה דרוכה ליד הפתח של החטיפים, מצדדים אליו מבט. זה לא שאין להם מה לעשות חוץ מזה, סליחה, בטח ראיתם שיש פה כמה צעצועים ומתקנים ואפילו ארגז חול – אבל בדרך כלל הילדים משועממים מכדי לשחק ולא עושים כלום עם עצמם. כי ככה הם, די אפאטים, עד שמישהו מתקרב למתחם. כשמתקרב מישהו ומסתכל עליהם, הם משתנים. אתם צריכים לראות איך הם מזנקים ממקומם, דופקים על הקירות השקופים, מושיטים ידיים, מחזיקים את הבטן ומשתוללים כמו לא יודעת מה. חיות אלה. על השלט למעלה כתוב, "האכילו את הרעבים", ככה פשוט, והמבקרים יודעים טוב מאד מה מצופה מהם. חלקם מגיעים בקביעות, מנופפים לנו לשלום בעליזות דרך הקירות השקופים. אם מבקר מכניס מטבע, הילדים משתוללים עוד יותר, מתקוטטים על השקית שבדרך כלל נקרעת ותכולתה מתפזרת, מעיפה לכל עבר רסס של פירורים. יש מבקרים שנקרעים מצחוק כשהם רואים איך הילדים דוחפים לפה כל פירור שהם מצליחים למצוא, ממש זוחלים על הרצפה עם הלשון בחוץ. כשהקניון נטוש הילדים סתם שוכבים על הבטן או יושבים בברכיים מקופלות אל החזה ובוהים במזרקה. גם קודם, לפני שבאתי לפה זה היה הסידור, אבל אז אנשים התלוננו למה אין לילדים גננת. אמרו שזה לא בסדר. עכשיו יש גננת. בערך. המזרקה מוסיקלית, כבר אמרתי את זה? מוסיקה קלאסית קלה. הצליל מתכתי מדי, אם תשאלו אותי, אבל הילדים דווקא אוהבים את זה ומזמזמים את המנגינות בלי הרף.

יש לי הרבה תכניות בשבילם. אני רוצה ללמד אותם לשיר שיר אמיתי, שיר שיש לו מילים כאלה שכל הילדים וההורים מכירים, ואני עדיין חושבת עם איזה שיר כדאי להתחיל. זה צריך להיות שיר פשוט, כזה שהם יצליחו לשנן בקלות. אולי משהו על חתול ועכבר, או על אמא, אני רק צריכה להצליח קודם להיזכר במילים. זה די בטוח שאם הם ישירו הם יקבלו יותר אוכל, הרבה יותר, כי גם האנשים שתורמים מטבע למסכנים אוהבים לקבל משהו תמורתו, אפילו אם המשהו שטותי ולא נחשב, כמו שיר ילדים מעפן שכולם מכירים.

בסך הכל די בסדר פה. המתחם שלנו מואר באור כחלחל רך, נעים, או באור צהבהב חמים כזה, גם נעים, גוונים עשירים והגוון המדויק תלוי בשעה בה מגיעים. התאורה משוכללת, תוצרת חוץ, והאור המשתנה לאורך היום מעניק לילדים מושג כלשהו אודות הזמן שחולף, אחרת איך היו יודעים. אטרקציה אמיתית, האור הזה. הבעלים של המקום השקיע הרבה מאד כסף בתאורה, ויצא לו יופי של דבר. כשמסתכלים על זה מבחוץ, ולא שומעים את הרעש שיש כאן לפעמים ולא מריחים את הסירחון של הפיפי והקקי, הילדים נראים כמעט יפים, כמעט שלווים, זוהרים להם באור. הם חייבים להיראות יפים מספיק, אחרת לא יאכילו אותם. בינינו, למי אכפת מילדים מכוערים, ועוד של אחרים. אבל ילד יפה ורעב? זה סיפור אחר לגמרי.

אין להם הורים. כלומר יש להם, אבל אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה, למה הם כאן. אני לא מתעסקת בזה, בואו לא נהיה צבועים. מה, חסרים מסכנים בעולם? מישהו מהם מרחם עליי? מה זה משנה למה, הם כאן וזהו, כמו שאני כאן וזהו. הבוסים גם הזהירו אותי לא להיקשר אליהם יותר מדי. את הגננת הקודמת פיטרו אחרי שהעניקה שם לאחד מהם. לשמנמן עם הטיק העצבני בעין היא קראה טווינקי. "תסתכלי על זה ככה," אמר לי הקירח ששכר אותי לעבודה, "לילדים האלה ממילא לא צפוי שום עתיד. אלה אנחנו שהצלנו אותם ממוות בטוח, בלי עזרה מאף אחד, בטח לא מהמדינה. לכל היותר יכלו לככב כגופה בטי-שרט צבעוני בפייסבוק, בין קלוז-אפ על הג'חנון של שבת לבין החתמה שוצפת על עוד עצומה נגד שחיתות," הבוס שלי, כפרה עליו, יודע לדבר יפה, "אבל במקום שימותו, הבאנו אותם לכאן. וילדים זה ים הוצאות, מבינה? הרבה הרבה כסף. וביזנס זה ביזנס. חוץ מזה אמרת שאת ממש צריכה את העבודה, לא?"

כן.

מי שמכניס אותי לגן בבוקר ומוציא אותי משם בערב זה ברנאר. הוא לא צעיר, אבל אם הוא עומד קצת בצל אפשר לחשוב לפעמים שהוא בן עשרים ושמונה, כמוני, ולא בן ארבעים ושמונה, כמוהו. אצלו המפתחות. הוא לא מדבר הרבה, אבל לפי השקשוק המתכתי כשהוא מתקרב אני יודעת אם הוא שמח באותו יום או עצוב. ברנאר תמיד מחייך אליי, חיוך קטן קטן של מסכנים. כל יום הוא שואל אותי מה שלומי ואני עונה שבסדר. לפעמים הוא גם אומר "יופי". אני אוהבת שהוא אומר "יופי", ורוצה שימשיך וישאל, אבל הוא אף פעם לא ממשיך. ובגלל שהוא בקושי מדבר גם אני לא מדברת, כדי להראות לו שאנחנו לגמרי באותו ראש. אולי פעם אכתוב לו מכתב. במכתב אכתוב הכל –  ברנאר היקר, אפתח – והאצבעות ירעדו לי מהתרגשות כשאכתוב את המילה "יקר". בהמשך אספר לו איך אני יושבת על הכסא הקטן שבמתחם, וחושבת על שנינו, ולא אכפת לי שאני יותר גבוהה ממנו, אבל קודם אתאר לו איך כשאני יוצאת משם מלווה אותי תמיד ההמייה השקטה הזו של הילדים, עוד הרבה שעות אחר כך, כמו אחרי שיוצאים מהים והעור עוד זוכר את הטלטול של הגלים וממשיך לזכור לעוד הרבה זמן, אפילו שכבר נמצאים בבית, שוכבים במיטה ולא מצליחים להירדם, ואני אמשיך ואספר לו איך יום אחד אני עוד אחזור לשם, למתחם, לא בשעות העבודה אלא באמצע הלילה, כשכל הקהל איננו ורק ברנאר יהיה ויפתח לי עם הצרור, ואנחנו ניכנס בשקט, ונוציא משם את כל הילדים, ונלך איתם לפארק ונקנה להם בלון וגלידה ויהיו שם כלבלבים בלי רצועות ותוכים בלי כלובים והמון המון אימהות שיגידו לילדים בואו והם יבואו, כולם חוץ מטווינקי. כי טווינקי יהיה שלי ושל ברנאר. אבל אין לי זמן לזה עכשיו, כי אני צריכה קודם לחשוב על שיר ילדים בשביל הילדים. איזה עולם מעפן, מלא שירים מעפנים. אבל יום אחד אמצא את השיר הנכון, אני בטוחה.

אל הסוף הטוב

(מעלה לבלוג את הממואר שלי שהתפרסם ב"פטל" הראשון, בנושא "זיכרונות ילדות מתל-אביב". ברכות לאביבית משמרי שהוציאה לאור את הגיליון השלישי של "פטל", כן ירבו)

היום אני יודעת שהמסעות אליהם לא יצאתי השפיעו עליי לא פחות מהמסעות שערכתי בפועל. אבל אז? שלושים מטרים בלבד הפרידו בין הכניסה לבית המשותף בו התגוררתי בילדותי לבין שער בית הספר בו למדתי מכיתה אל"ף עד חי"ת. שלושים מטרים זה כלום, מה כבר אפשר להספיק, לא ספרת חמישים צעדים והגעת. קינאתי קינאה מלובנת בכל תלמידי הכיתה שהתגוררו בפאתי השכונה וצעדו הביתה בחבורה או כיחידים. מה לא הייתי נותנת כדי להיות שותפה להשתרכות היומית מהבית אל בית-הספר, או לבהייה החולמנית כל הדרך חזרה. אלה היו מסעות קבועים שנמנעו ממני.

טיולים משפחתיים בשבתות היו עוד החמצה של מסע, כי עד שמלאו לי אחת עשרה לא הייתה לנו מכונית. כילדה, הוקצה לי שטח שיטוט שגבולותיו מאד ברורים: מצפון המכולת של הרומנים, ממזרח גדר בית הספר, מדרום עוד בית ספר, ממלכתי-דתי, שבו למדו כל המופרעים, וממערב טורי בתים שהציגו חזית שיכונית אחידה של תריסי תכלת מתפרקים וכביסה מתנפנפת. מעבר לבית הספר הכסיפה אוטוסטראדה, ואחרי האוטוסטראדה עלה ריח מתוק מן הפרדסים. אחרי הפרדסים היו שלושה צבים ופיל ענק, ודרומה משם, דרומה דרומה דרומה משם, הייתה עיר שקראו לה תל אביב, וידעתי עליה שהיא גדולה וסואנת ושיש בה דברים.

הייתי בת אחת עשרה כשהוריי רכשו את המכונית הראשונה שלנו, פיאט 850 זערורית בצבע טורקיז. תמה תקופה. נפרדנו בלי צער מנסיעות מיוסרות העירה באוטובוס "אגד" רועש, צפוף ואיטי, ובשבתות ובחגים לא נדרשנו עוד לחסדיהם של קרובי משפחה חומלים וממונעים. פתאום נפתחו בפנינו אפשרויות חדשות ומרגשות, כמו אופציית הישיבה במושב לצד הנהג! הפיאט התאימה לנו בדיוק – זוג הורים מלפנים וארבעתנו דחוסים מאחור, ערימה מתנועעת של מרפקים וברכיים. מעתה יכולנו גם אנחנו להצטרף לנדידה השבטית הגדולה של ימי החגים, אל ארץ הדשא המובטחת בגני יהושע.

פסח 1978, בת אחת-עשרה. פעם ראשונה שלי בפארק, שעל קיומו למדתי רק באותו בוקר, כשאימא העירה אותנו ואמרה שנוסעים לפיקניק בגני התערוכה. ככה זה היה פעם, ההורים האמינו בכל ליבם באסטרטגיה חמורה של מידור, והסגירו החוצה רק פיסות מידע הכרחיות, תמיד ברגע האחרון. שעה קלה אחר-כך כבר יצאנו לדרך. הכל היה חדש ומעורר. אפילו פקקי התנועה בכניסה למגרש החניה בתשלום הקסימו אותי, כי בשכונה בה גדלתי בדרום נתניה לא הצטברה עדיין מסה קריטית של מכוניות שתעמיד פקק תנועה ראוי.

כל המסעות אליהם לא יצאתי, כולם גם יחד לא הכינו אותי לעומס המראות שנגלה לי בהגיענו לפארק. אנשים ועוד אנשים, שלוש מאות ושישים מעלות של בני אנוש, אוקיינוס דמויות עצום מתנועע ורוחש, וכולם עסוקים: מחטטים בצידניות, יושבים על כסאות ים ומפטפטים, מגרשים זבובים בעודם שרועים על שמיכות פיקה. ראיתי נשים מבוגרות מביטות בריכוז עילאי בטסי פלסטיק של רמיקוב. ראיתי שפתיים ננשכות מול קוביות שהתגלגלו על לוחות שש-בש. ראיתי כלבים שיכורי חופש משתוללים משמחה, ראיתי ילדים שדרשו במפגיע לקבל קרטיב. רק הדשא בקושי נראה. פה ושם בצבצו אניצים ירוקים במרווחים הצרים בין שמיכה למחצלת. דמיינתי שכונות שלמות מתרוקנות מיושביהן, וכולם ניגרים הנה, אל נקודת האיסוף המוסכמת. וייסעו ויחנו ויפצחו גרעינים.

גם אנחנו התקדמנו על השביל, ידינו עמוסות, עינינו בולשות סביב בניסיון לאתר פיסת קרקע פנויה. לבסוף נדחקנו בין שתי משפחות בעלות ותק, וכדי לממש מידית את היאחזותנו בקרקע תקענו דגל-שמשייה. העשן שעלה מהמנגלים סביבנו נמסך לתוך עמוד עשן קולקטיבי, עוד יותר צורב ועוד יותר סמיך, שכבר החל מתעבה מעל לראשנו. מה עושים עכשיו?

ילדה בת אחת-עשרה בפיקניק משפחתי בפארק יהושע. זה בדיוק הגיל בו מלנכוליה דקה של סף נעורים מוצאת לה משכן בנפש. זה הגיל בו מאבדים עניין במשחקי הילדים, ועדיין לא מועלים לדרגת שותפי סוד בעולם המבוגרים. כך הייתי אז, מתנדנדת בין הכבר-לא לבין העוד-לא. הגן השתרע מאופק עד אופק, מציע עצמו לפניי, כך שאין להתפלא על הרגליים, שהחלו לצעוד כמעט מאליהן. אפילו הפה כבר נפער, מעט מעט, זהיר זהיר, מכין עצמו לנגוס ביס קטנטן בעולם.

מה עבר לי בראש? חופש. הרפתקה. ללכת מכאן. הגן הציע ואני נעתרתי. יש להניח שהשתוקקתי לחקור את סוד שביליו הנעלמים, לחפש מה עוד צפון בו עבורי. לא היה לי מושג. כל עיקול הבטיח גילוי, פיסת אגם פתאומית נצצה בשמש מאחורי קבוצת שיחים, רכבת נוסעים מצועצעת בצהוב שקשקה על השביל, צופרת צפירות אזהרה עליזות. טווסים הידסו גאים מחוץ לפינת החי, שלטים על שער סגור הבטיחו עוד גן בתוך הגן, עם תצוגת צמחייה אקזוטית מכל העולם. אילו קיפץ מולי על השביל חד-קרן זהוב היה זה הגיוני באותה מידה. רגליי נשאו אותי, השביל הורה את הדרך. זה הספיק. הלכתי והלכתי.

הלכתי. השביל התארך, בשתי גדותיו הוסיפה להימתח אותה חגורה אנושית צפופה. ראיתי נשים שצחקו בקול רם ומתאמץ מבדיחות של גברים  לבושים חולצות קטנות מכפי מידתם. ילדים קפצו אגרופים, בעטו בסתר באחיהם הצעירים. ריח העשן היה מר. עוד ועוד בשר נצלה על רשתות, למרות שכולם כבר אכלו לשובע. הרחקתי עוד, מדמיינת לרגע חריפות מעוררת של דשא קצור, אבל סרחון הליזול שבקע מתוך צריף השירותים הציבוריים הדף את כל הריחות האחרים ובלע וכיסה על הכול. ולפארק עדיין לא נמצא קצה.

*

הכרת המרחק באה באיחור גדול. כמו אנשי פנים-הארץ שמגיעים לראשונה לחוף הים ורואים מולם רק מישור מימי חלק, מבלי לשער את חמקמקותה של הקרקע המתרחקת תחת הרגליים. מתי מתחולל הרגע שבו מחלחלת לתודעה ההכרה הכאוטית שמרגע זה ואילך החלה הליכה לאיבוד? מתי איבוד מכריז על עצמו ככזה? כשפתאום היתה יותר מדי שמש ופחות מדי צל; כשילדים אחרים מלפניי ומצדדיי טמנו ידם לבטח בכף יד אימהית או אבהית ואני לא; כשהמרחק כבר תורגם לכאב מציק בכפות הרגליים, ליובש מחניק בגרון; כשתחושת הזרות הביסה את הדחף לגלות עוד ועוד יבשות חדשות. ברגע כזה האיבוד מכריז על עצמו במלוא עוצמתו המועכת, ניזון מחרדת נטישה נצחית שמלווה אותנו פחות או יותר מהעריסה עד הקבר: אבל איפה אמא.

מה יכולתי לעשות? לפנות בבקשת עזרה למבוגר אקראי? אפילו לא ידעתי להסביר לאן בעצם אני צריכה לחזור. מה יכולתי לומר לו? סליחה אדוני, המשפחה שלי, הם כאן בסביבה, חונים בצמוד למשפחה בעלת צידנית תכלכלה, ליד סבתא פעלתנית שלא מפסיקה להתלונן על החום? אה, כן, ממש בסמוך ישנו זוג תאומים ג'ינג'ים, שובבים כאלה, שנרדמו בעגלול. אולי ראית במקרה?

האפשרות שיחושו בחסרוני ויצאו לחפש אחרי כלל לא עלתה בדעתי. הרי הייתי ילדה כזאת של בית, ילדה של ספרים. הבת הבכורה. רצינית ואחראית. בשום פנים ואופן לא בילבי פורקת עול של הרפתקאות, שטויות ועניינים. לא, הם בוודאות לא יחפשו אותי, דווקא משום שהם סומכים עליי כל כך.

באופן משונה האיבוד עצמו כלל לא הפחיד אותי. לא איימו עלי שיניים חדות, פרווה בוהקת או מבט חמדני מדי. לא הגבתי בריצה מיוזעת, גם לא הזלתי דמעות. פשוט המשכתי ללכת. לעיתים קהות חושים היא נכס, גם תמימות יתירה עשויה להתגלות כיתרון ולו זמני (עד שהיא הופכת לעול בלתי נסבל). פשוט המשכתי ללכת.

המסעות אליהם לא יצאתי אין פירושם שלא צברתי ניסיון מתוך מסעותיהם של אחרים, להם הייתי שותפה שקטה. כך חוויתי מסעות ועוד מסעות, אחריהם עקבתי בנשימה עצורה – בעוד האחרים גומאים מרחקים, אני גמאתי דף אחר דף. ניסיוני הרב בסיפורי מעשיות לימד אותי, שהדרך בסופו של דבר תמיד מוליכה הביתה. למעשה כל הדרכים כולן תמיד הוליכו הביתה, ואם הולכים הביתה סימן בדוק הוא שמתקרבים לסוף. כיפה אדומה, עמי ותמי, זהבה של הדובים ואפילו פינוקיו – אף לא אחד מילדי הסיפורים הופקר לנפשו, אף לא אחד מהם ננטש על השביל לנדודי נצח. הדרך תמיד נמצאה, סוף אחר כלל לא בא בחשבון. לכל אחד ואחת מהם המתין בית בקצה. לא משנה עד כמה התפקוד ההורי באותו בית היה חסר אחריות, עקר או לקוי, אבל בית. הייתי בת אחת-עשרה, ועדיין בטחתי ביכולתו של סיפור, כל סיפור שהוא, להוביל אותי בסופו של דבר בחזרה לאימא, אל הסוף הטוב. והמשכתי ללכת.

 

חור

הייתי בת שלושים כשראיתי את החור באוזון בפעם הראשונה. החור היה די קטן ונראה כמו דפיקה שטחית בפח של מכונית. כעבור חמש שנים החור  גדל עד כדי כך שהיינו צריכים לנסוע אל מחוץ לעיר כדי להיזכר במראה המקורי של השמים. עוד שלוש שנים חלפו, וכבר טסנו כמעט עד קו המשווה כדי לצפות ברצועה שלמה וחלקה של שמי תכלת מופזים. עיירות רפאים זנוחות הפכו כמעט בן-לילה לאטרקציה תיירותית בינלאומית. הממשלות שלנו הרגיעו שמיטב המוחות עובדים ברגעים אלו ממש על פתרונות בני קיימא. הם חזרו וביקשו מאיתנו שנתאזר בסבלנות. הבקשה נראתה לנו הגיונית, בהתחשב בכך שאנשים סביבנו נטו למות באותו קצב כמו קודם.

לא אנחנו, ברור שלא אנחנו.

אבל אז דברים החלו ליפול פנימה. בהתחלה היו אלה רק סלעים בגדלים שונים. אבני חול. על חלקם נתגלו עורקים של מתכות לא-מוכרות, שהבטיחו קריירה עתידית מזהירה למאות דוקטורנטים צעירים לגיאולוגיה. הסלעים נפלו בדרך כלל בשעות הלילה המאוחרות מאד, ולמרבה המזל לא גרמו לנפגעים בנפש. מדענים הסבירו שזה קשור לשינויים בשדה המגנטי של כדור הארץ. שמחנו שאין נפגעים בנפש. אחר כך התחילו ליפול פנימה חפצים. החפצים היו משומשים, ונראו לכולנו מוכרים מאד. עד כדי כך, שהיינו משוכנעים שהשתמשנו בהם פעם. הזמן שחלף שיווה להם זוהר מטושטש, וביתר שאת בשובם אלינו, כשהתכסו בשכבה דקיקה ונוצצת של אבקת מטאורים. ויכוח נוקב שלא הוכרע התגלע בין אלו שאספו את החפצים הללו לתוך בתיהם, לבין אלו שהזהירו מפני קרינה קוסמית מזיקה. האחרונים היו אותם אנשים שסירבו להשתמש במוצרי מזון שעברו הינדוס גנטי. מובן שלא הקשבנו להם. אינני זוכרת היכן נשמעה לראשונה ההשערה שהקרעים בשמיים הם שער אל עולם המתים. אולי, כמו שהראתה כבר ההיסטוריה, הקולות החלו להישמע בו-זמנית מיותר ממוקד אחד. אמרו שהם רוצים לחזור אלינו. שהמתים יחזרו. בהתחלה הממשלות נהגו לכלוא את מי שהתבטא בגלוי באופן הזה, אחר-כך הם העדיפו לעסוק בדברים אחרים. בקבוצות דיון ברשת התפתחו דיונים סוערים, בשאלה מי זכאי לחזור. האם יוצבו קריטריונים. הויכוחים נחתמו תמיד כשמישהו כתב, "והיטלר?"

כולם היו נרגשים מאד. אני סתמתי את הפה, כדי שלא אאלץ לומר במפורש שאני לא משתוקקת שהמתים שלי יחזרו. שיישארו. ואולי סתמתי את הפה כי בעצם רציתי מאד. כך או כך, הימים עוברים עלינו בהמתנה. מאד מונוטונית, ההמתנה. שמעתי שבסקנדינביה (נקודות תכלת זעירות בתוך מרחב של כלום בגוון מט) קבלנים ממולחים החלו לבנות לתוך הקרקע, לעומק. נבנים שם בתים נטולי חלונות, שמתחברים לבתים אחרים נטולי חלונות, לשכונות, למרכזי קניות, לבתי ספר – כולם נטולי חלונות. במודעות ענק שמתפרסמות בעיתונות מוצגת משפחה סקנדינבית מאושרת תחת הכותרת "אין סיבה לצאת". אני תוהה מדוע במודעות האלה רואים תמיד כלב שמשחק עם שני הילדים, ולמה לא חתול. אתמול בפתח תקווה, כך שמעתי, נפלה מטריה שחורה. המטריה, כך דיווחו אחר כך, הייתה שבורה עוד לפני שפגעה בקרקע.

דג זהב, דג זהב

במקום בו מצויים שניים במהרה יצוץ שלישי וישבש הכל.

מהרגע בו נהיינו שניים נעמדתי דרוכה על המשמר. ידעתי ששלישי יגיע, ובבואו לא רציתי להיתפס בלתי מוכנה. אדם וחווה נפלו בקלות רבה מדי לתוך מלכודת פתאים שטמן להם שלישי, נחש אחד. הם לא שיערו לעצמם שטבעו של השלישי הוא להרוס.

אבל אני יודעת.

טעם האהבה כטעם המלח.

רק לא דייג, השביעה אותי אמא, ורצתי אל הים הפתוח, לבדוק אם צדקה.

לפני שפגשתי בך היו ימים בהם הייתי פחות מדי, וימים אחרים בהם הייתי יותר מדי, כשהיינו יחד היינו יותר מדי ופחות מדי בעת ובעונה אחת. קראת לזה מאוזנים. לא תבעתי ממך דבר, חמדתי רק את עצם היותך איתי. נגדשתי. לחשתי שירי אהבה לתוך סדקים בקירות.

יש דייג של חכה, ויש דייג של רשת. דייג של רשת אינו בררן, יעלה ברשתו מה שיעלה. לא כך אצל דייג שמשליך חכתו ומחכה, תולה עיניו בנקודה יחידה באופק, שקט ודרוך לקראת הדג האחד. בתמימותי חשבתי שכך נראית נאמנות. היום אני יודעת שטעיתי. אותה נקודת אופק ארורה בה נלכדתי, אם רק אעז לזוז ממנה, מעט ימינה, מעט שמאלה – כבר לא תראה אותי.

ואז בא השלישי וטרף הכל. הנחש שלנו, מי יכול היה לתאר לעצמו דבר כזה, היה דג משאלות. מאד ערמומי מצידו. השלישי ידע שהבזקי הזהב במים יבלבלו אותך. אמור לי, האם ניתן לבטוח ביצור השש למלא משאלותיהם של אחרים, ואין לו משאלה אחת משל עצמו?

לא הבנת דבר. אני, אני הייתי המשאלה שלו. והוא ידע שמשאלתו תישאר בלתי ממומשת, ומיהר לנקום, להיתפס בחכתך ולהרעיל את אזנך. רמזתי לך. סירבת להקשיב. הצעת לי לבקש משאלות. צחקתי שעות. משאלות? שיהיה.

את המשאלה הראשונה שקלתי בקפידה. חשבתי שהיא תעורר אותך מהעיוורון בו לקית. ביקשתי ארמון, ארמון! ארמון ריק שקירותיו עשויים מלח. ריח המלח הוא ריח האהבה, זוכר?

לשווא ישבתי לבדי בחדרים וחכיתי לך. כשהבטתי מהחלון החוצה ראיתי רק סהר צהבהב דקיק נעוץ בשמיים, מיותר כמו ציפורן שנקצצה. רק אז הבנתי את המשגה שעשיתי. כנראה שאינני מוכשרת למשאלות הלב: המלח הזכיר לי אותך, אהובי, אבל המלח לא הזכיר לך אותי, אהובי. הוא הזכיר לך את הים. במקום שארמון המלח ישיב אותך אליי כפי שתכננתי, המשאלה הזו רק הרחיקה אותך ממני יותר.

במשאלה השניה רק ניסיתי להרוויח זמן. רהיטים? שטיחים צבעוניים? חפצי חן? הרי המלח יאכּל הכל. דבר אינו עומד בפני המלח.

במשאלה השלישית נשברתי. מתוך חולשת הדעת דרשתי מהדג שיבוא. אני מודה – חששתי ללכת אליו, לא רציתי לזחול אליו מובסת, ליפול על ברכיי. מוטב שיבוא הוא אליי, חשבתי, שיתייצב מולי, מול כל הזעם ומול הכאב. אבל הוא לא בא. רק הרעיל אותך עוד בהבלים חסרי שחר. אמר שאני אישה חמדנית, שאיני יודעת להסתפק במה שכבר יש לי. רמז שאיני מסתפקת בך. הקשבת לו. בלעת הכל.

חבל שלא הרגתי אותו במו ידיי. חבל שלא בישלתי אותו לארוחת ערב, חבל שלא הגשתי אותו לך למאכל, קבור בתוך תכריכי מלח, עם פלח לימון צהוב תקוע בתוך פיו האפרפר, המתפנק. חבל שלא עקרתי באצבעותיי את עיניו העכורות, העיניים שחמדו אותי והמיטו עלינו אסון.

המשאלה השלישית שלי, המטופשת מכולן, לא מומשה. במקום לבוא ולהתעמת אתי הוא העלים הכל – הארמון, נברשות הקריסטל, וילונות האזוב. הכל נעלם בחזרה אל האין ממנו בא. טיפשה שכמותי, שוב טעיתי לבקש את המשאלה הלא נכונה, חשבתי על העבר במקום לחשוב על העתיד.

אבל רגע, אם המשאלה השלישית שלי לא מומשה, כנראה שהדג שלך עדיין חייב לי משאלה אחת, האין זאת? הייתי צריכה לבקש ממנו תינוק. הרי אם כבר נפער בינינו סדק רחב מספיק להכיל בו את השלישי, אהובי, מוטב שיהיה זה תינוק, הלוא כן?

עשר עצות לענק מתחיל

 

  1. איך תדע.

מזה זמן שאתה שואל את עצמך אם אתה כזה. ובכן, המבחן פשוט למדי: ענק ממשיך לצמוח גם כשכל האחרים הפסיקו מזמן. האם המשכת לצמוח? האם מי שחשבת שהם בני מינך נוהגים להביט בך בעין עקומה, כאילו הסנטימטרים שנוספו לך נגזלו מכל אחד ואחד מהם באופן אישי? האם הם נדים לך בראשם, כאילו הפרת בגסות בשרנית צו קדום של צדק חלוקתי?

בעודך ממתין לרמזור להולכי רגל שיתחלף לירוק, ישר את כתפיך והמתן לצידו של האדם הנמוך ביותר. כך תתחשל.

 

  1. חפש ניחומים אצל ענקים אחרים.

צא לטייל. סע לבקר ענקים רחוקים. תוכלו לשבת זה לצד זה בבתים רמי תקרה, גבוהים כמו קתדרלות. תוכלו להניח את כפות ידיכם הכבירות על חלקות ברך עצומות ללא כל חשש. תוכלו לשתוק בצוותא שתיקות גרנדיוזיות, ממילא אינכם מורגלים בדיבורים. לאחר תחושת ההקלה הראשונית, אתם עלולים לגלות שמלבד מידות מופרזות אינכם חולקים דבר במשותף. היפרדו בידידות. חזור לביתך, עצוב יותר אך מפוכח. ואל תשכח ליישר את כתפיך.

 

  1. הקם לך גן.

יום אחד תגלה שעצים אינם חדלים מלצמוח אפילו מאות בשנים. גם שיחים מתפשטים לרוחב ולגובה, אפילו דשא מכסה שטחים בתאוות התפשטות זחלנית, דו-מימדית. הקף עצמך בעצים. שאב עידוד מצמיחתם השקטה לגובה. קשט אותם במיני תוכים, לטאות אקזוטיות, פרפרי חופש. הקם לך גן שאין בו אלוהים ואין בו אישה, גן בו תוכל לצמוח באין מפריע.

 

  1. הקם לך מייד עוד גן.

קטן וצנוע מהראשון. זכור, אתה ענק ולכן פגיע יותר. הם יודעים זאת. מעקמי העין לא יניחו לך. החומה שבנית תרגיז אותם, הם ינצלו כל הזדמנות לפלוש פנימה בטענה שזו זכותם. גם להם מגיע ליהנות מהגן שבנית בזיעת אפיך. אם לא תתן להם, יפיצו שמועות על חורף נצחי, על בדידות ועל שיגעון. היכנע מייד. הם רבים ואתה אחד. קודם גזלת מהם את כל הסנטימטרים האלו, אחר כך ליטרים רבים של אוויר ועכשיו אדמה. מוטב שיחשבו שאתה מקדם את פניהם בברכה. הנח להם לפלוש. הכן עצמך לנסיגה. הם לא יעלו בדעתם שמבעוד מועד בנית לעצמך גן נוסף סודי, גן מקלט.

 

  1. מדי פעם אתה עשוי לפגוש מישהו

שמשוכנע שכנוע פנימי עמוק שגם הוא ענק, ממש כמוך. אל תעמיד אותה על טעותה. היא תצחיק אותך כשתציג בפניך את עונק התחתונים שלה, מול הזערוריות הבלתי נתפסת של תחתוני נשים רגילות. היא תגע לליבך באיזה אופן. למשך זמן-מה תרגיש בר-מזל. אתה באמת בר-מזל.

 

  1. כשהיא תלך, חייך יהפכו לרצף של דילמות מעשיות:

למשל, באיזה גובה להציב את פעמון הדלת? ואת חריר ההצצה? לנוחותך או לנוחות הציבור? ותר על הפעמון. השאר את דלתך פתוחה. ממילא איש לא יבוא.

 

  1. יש משהו שובה עין במראהו של ענק מעבד את אדמתו.

הנף את המעדר, הכה באדמה. אנשים תמיד הוקסמו ממראות של בריאות-יתר. זהירות, יש מי שעלול לתרגם "שובה עין" כ"מסוכן". ודא שהמתרגמים שלך יהיו מטר שבעים וחמש, לכל הפחות.

 

  1. קרא  ספרי היסטוריה שכתבו ענקים.

אתה עשוי לגלות שגוליית היה פציפיסט, המלך עוג כתב שירי הייקו, ולענק מ"ג'ק ואפוני הפלא" היה שם.

 

  1. בשום אופן אל תבקר בקרקס.

אתה עלול להתאהב נואשות באישה עם הזקן, לקנא עד כלות באמן התענית, לצאת מגדרך לנוכח ערמת הגמדים. עמוק בלבך תרגיש תחושת שייכות חדשה. זו רק אשלייה. חזור הביתה ואל תנסה להטביע עכברושים בבאר, בזמן שנעדרת הם כבר לימדו את עצמם לשחות. תנועות הגפיים ישבשו את מראה דמותך הנשקף במים. האם למדת סוף סוף ליישר את כתפיך?

 

  1. איזה מין גן זה, אתה צועק. שאין בו אלוהים ואין בו אישה. צר לי עליך. יכולתי בקלות להחליף את המילה "גן" במילה פחות מעובדת, נניח "בית-כלא". לשם מה. במקום, הענקתי לך את כוחו המאלחש של הגן. הרי יכולתי לשרבט למענך על הקיר, מבחוץ, את המילה "חופש" באותיות של קידוש לבנה – אבל מה היית עושה בה, מלבד לפחד ממנה עד מוות?

 

 

 

חיפה

מקום העבודה שלנו הוא בקומה השלישית של מבנה זכוכית שצופה על הים. השנים חלפו, צברנו וותק.  אהבנו את העבודה שלנו. בבוקר התייצבנו, תמיד בזמן, ארוזות בחליפות מחוייטות מבד נוקשה. עשינו כל מה שביקשו מאיתנו. וביקשו. היינו יעילות, זריזות מחשבה. הבוס שלנו נהג להכריז מדי פעם, בקול רועם שכולם ישמעו, שבלעדנו לא היה מוצא את ידיו ורגליו. הוא צדק.

שעת הפסקת הצהריים קרבה. מתח דק שבדק החל מרטט באוויר. מישהי הציעה בקול רפה שאולי נרד כולנו לחוף ונאכל שם את סלט הפסטה דל הקלוריות שהבאנו מהבית. העמדנו פנים שאנחנו מתלבטות, העמדנו פנים שאתמול זה היה אחרת. אחר-כך הסכמנו.

כשהשעון סימן אחת קמנו, כיסאותינו נפלו לאחור. קופסאות הסלט נותרו מיותמות במקרר, אפילו לא טרחנו לקחת אותן איתנו. הרי נזקקנו לכל-כך מעט על מנת להפוך לבנות-ים: טיפות אחדות של מים. רמזים של חול. ריח קלוש של מלח. רסיסי זיכרונות בני עשרים שנה.

אף פעם לא התדרדרנו לכלל פרישת זנבות ראוותנית על החוף. זה לא היה נחוץ. זנבות הם לא יותר ממחווה הוליבודית זולה, סנטימנטלית מדי עבורנו. פירוטכניקה של בשר. בחיינו החדשים איננו זקוקות להם יותר. אף לא פצחנו בשירה על קצה המזח, כל מי שחפץ בכך יטבע היום בכוחות עצמו. היינו בנות-ים והסתפקנו בכך.

תראו אותנו, יושבות על החוף בחברת זיכרונותינו. מצמידות קונכיות לאוזנינו כדי להיטיב לשמוע את הים. בדרך חזרה למשרד עדיין התאמצנו להיזכר בפעם הראשונה בה עלינו לחוף: הייתה סערה, איפה, הייתה ספינה, איזו, כפתורים מוזהבים נשרו ממעילו הרקום של אדם רם-מעלה, מי הוא.

שוב כשלנו. שוב התיישבנו בכיסאותינו המרופדים, הסטנו מצד לצד את הניירת על שולחננו. טלפונים צלצלו וצלצלו באין מענה. "קטנה", הוא כינה אותנו. מי הוא. שובל דק של חול-ים נמתח על השטיח.  מקיר לקיר. נלחמנו בדחף ללקק אותו. בערב, כשנשוב לבתינו העומדים במעלה ההר נשכח הכל.

ככה זה. סיפור זיכרון.

קו 605 מנתניה עד לתחנה המרכזית הישנה, ומשם בקו 4 שייקח אותנו כמעט עד בוקרשט. הכרטיסן עומד על הרציף ומוכר כרטיסים לטור האנושי האינסופי שמזדחל אל פתח האוטובוס. "מוגרבי", אני אומרת לנהג בקול של גברת, "אנחנו צריכות לרדת במוגרבי". בעודנו מתיישבות, ידיי אסופות בחיקי, אני מגניבה מבטים חשאיים לעבר הכרטיסן השני, זה שכלוא בתוך תא מסורג קטן במרכז האוטובוס. אין לנו כזה בנתניה. כעבור דקות אחדות האוטובוס עוזב ברעש גדול את התחנה, חלונותיו הפתוחים יונקים פנימה את הדביק המפוייח של תל-אביב בסוף יולי.

בעוד חודשיים ימלאו לי תשע, והבוקר הוטל עליי ללוות את סבתי שנוסעת לביקור משפחתי בתל-אביב. החופש הגדול נפרש קדימה והלאה, תובעני כמו הבטחה, עדיין גלומים בו שפע אפשרויות ואיזה דוק הכרחי של מסתורין. אבא לא יכול לנסוע איתה כי הוא כל היום בעבודה, ואימא שלי, שמטופלת בשני אחיי הקטנים, שמחה להשתחרר ולו לזמן קצר מעול נוכחות-התמיד של חמותה, שהגיעה מטורונטו והשתקעה אצלנו לביקור קיצי ממושך.

סבתי אינה דוברת עברית. היא אמנם התגוררה בארץ למשך פרק זמן קצר אי-אז בתחילת שנות החמישים, קודם ב"שער עליה" ואחר כך במעברת צפת, אך מיאנה בעקשנות ללמוד את השפה; עם אבי היא מפטפטת ברומנית, עם אמי ואתי באנגלית, ועם זרים מזדמנים היא מתקשרת בתנועות ידיים מלוות בחיוך נבוך ומתנצל. אני בוחנת בעניין את תערובת הנמשים וכתמי הזיקנה שמנמרת את כפות ידיה, המגוננות על תיק-יד לא חדש שהיא מחבקת בחיקה. מצחה שוב מבהיק מזיעה, אותה היא מספיגה בתוך ממחטה רקומה בעודה גונחת חלושות. פלגי הזיעה מזכירים לה מדוע נמלטה מישראל, שנתיים-שלוש אחרי שזו קמה קוממיות, והרחיקה עד טורונטו קנדה. בטורונטו מזג האוויר נורמלי ממש כמו באירופה, ויש בה נהר רחב שחוצה את העיר מקצה לקצה, ממש כמו באירופה, ואפילו השכנים הגויים, יימח שמם, שברחו מאוקראינה מתחת לאפם של הקומוניסטים, ומכל הבתים ברחוב יצא שהתגוררו דווקא בבית ממול, היו אנטישמים ממש כמו השכנים באירופה.

"מה זה מוגרבי", אני שואלת את סבתא.

"כשאראה את המקום – אזהה אותו", היא אומרת בביטחון. "אל תדאגי." לרגע אני מתבלבלת – האם היא, הזרה נטולת השפה, נמצאת כעת תחת חסותי, או אולי זו אני שאחרי הכל מצויה תחת חסותה? אמנם חלפו 25 שנה מאז הייתה כאן בפעם האחרונה, אבל הזיכרון שלה, כולם יודעים טפו-טפו, הוא זיכרון שכמו נוצק בבטון. עלבונות בני חמישים שנה היא זוכרת לפרטי-פרטים, ואת הדרך לביתה של בת-דודתה לא תזכור?

"מוגרבי", מכריז הנהג ומביט בנו בציפייה מתוך המראה המלבנית שמעל לראשו. אנחנו ממלאות את חלקנו בהסכם ויורדות, והוא מפליג מאיתנו והלאה בתוך עננה סמיכה של עשן שחור.

בקצה הכיכר עומד מבנה בעל חזית עמודים מרשימה, מבודד ומוגבה מעט מסביבתו. אל המבנה מוביל גרם מדרגות רחב ותיאטרלי למראה. קולנוע שרון בנתניה, אני מציינת לעצמי בהתנשאות חמצמצה, הוא מבנה הרבה הרבה יותר מרשים מהמוגרבי הזה. סבתי מובילה אותי בבטחה אל עבר אחד הרחובות הצדדיים.

סבתי מלווינה הייתה אישה רחבת גוף, שלבשה רק שמלות פרחוניות והתבשמה רק ב"שאנל חמש". אחת לשבוע ביקרה בסלון יופי ויצאה ממנו בתסרוקת נוקשה ומנופחת, אפופה ניחוח כבד של ספריי לשיער. את שמלותיה תפרה בעצמה, ונהגה להאריך או לקצר את קו המכפלת לפי צו האופנה האחרון. עיניה היו מצומצמות תמיד לכדי סדק, בשל עודף אור שמש או מתוך חשדנות מולדת. רק פיה נותר כתזכורת לימים רחוקים בהם הייתה תינוקת – רך, רפוי וצחקן, ולעיתים קפוץ בעלבון ילדותי. ייאמר לזכותה של סבתי שהייתה האישה הכי סבלנית בעולם. מעולם לא הרימה קול, אבל מי שהכיר אותה ידע שבתוך ראשה מתנהל בנק סודי עם גיליונות מפורטים של עלבונות בני עשרות שנים, כאלו שלעולם לא יחול עליהם חוק התיישנות. בגיל 55 הכריזה על עצמאותה ויצאה, לראשונה מאז נישואיה, לעבוד מחוץ לבית – למורת רוחו של סבי היא מצאה עבודה כאחראית הגשה בקפטריה של בית הספר השכונתי. את הכסף שהרוויחה חסכה סנט לסנט כדי לרכוש לעצמה כרטיס טיסה לישראל, על מנת לבקר את בני משפחתה שעלו בינתיים ארצה. אחת לשנתיים נחתה בבן גוריון, אוחזת שתי  מזוודות – באחת מהן נארזו חמש או שש שמלות פרחוניות, שלושה זוגות סנדלים נמוכי עקב, כתונת לילה ורודה שמונים אחוז כותנה ועשרים אחוז פוליאסטר, תיק רחצה, כמה זוגות תחתונים, שתי חזיות וזוג נעלי בית.

המזוודה השנייה עניינה אותנו הרבה יותר.

*

"זה פה", אמרה כעבור זמן קצר, "כלום לא השתנה פה." ירדנו חמש מדרגות אל קומת המרתף של בניין תל אביבי ישן. ידעתי שתכף תיפתח דלת ומייד לאחר מכן יתקיים טקס נשיקות מדוקדק בו אאלץ גם אני להשתתף, מתוקף נוכחותי המזדמנת כקהל. מאז הגיעה אלינו סבתא, שבועיים קודם, כבר הספקתי לנשק אינספור קרובי משפחה מבוגרים שאת רובם לא פגשתי מעולם. אמא תמיד צחקה שרומנים אוהבים להתנשק, ודומה שסבתא שלי עוד יותר מכולם. עד לבואה יצאתי ידי חובת נשיקה בניקור לחיים מנומס ומהיר, אבל סבתא הקפידה על נשיקות דשנות ורועשות. אהבתי אותה מאד, ולא היה אכפת לי להתמסר.

מאחורי הדלת התגלתה מתפרה קטנטונת, שם עמלו לפרנסתם בת-הדודה ובעלה, שניהם גוצים ורודי לחיים, ולראשם ציצת שיער דלילה, אצלה קצרה ואצלו קצרה יותר. כל השלושה התנשקו כיאה וכיאות ותכף התחלפו קולות המצמוץ באנחות קורעות לב. הרבה דמעות זלגו שם, רובן ברומנית ומיעוטן ביידיש. גם אני נפלתי לזרועותיהם הזרות והתנשקתי באדיקות טקסית על שתי הלחיים, למרות שמעולם לא נפגשנו לפני כן. "פרומוסה", אמרו לסבתי ולפי המבט הגאה שלה ידעתי שהתכוונו אליי וחייכתי במתיקות תמה, כמתבקש. החדר היה שרוי באפלולית נעימה, ועמדו בו שתי מכונות תפירה, מגהץ גדול, מגירות פתוחות עם מאות סוגי כפתורים, וגם כמה שקיות פלסטיק ובתוכן בגדים לפני או אחרי תיקון. על הקיר היו מסודרים לפי גוונים מאות סלילים של חוטי תפירה. בדרך לשם סבתי הספיקה לספר לי שבבוקרשט היו הדודים, זאת אומרת הוריה של הבת-דודה, הבעלים של קונדיטוריה גדולה ומשגשגת, וכקרובת משפחה ענייה הותר לה מדי פעם לטעום כזית מעוגה זו או אחרת. יצאנו מהמתפרה ועלינו אליהם הביתה.

כאן הזיכרון נבלם. תקרות באוהאוס גבוהות או בית דירות רגיל? חלונות פתוחים עתירי בריזת ים מלוחה או ריח חמוץ של זקנים? רצפות סומסום או מרצפות מצוירות? האם זנחתי את המעקב אחר הפסקול הזר, הנרגש, ושקעתי בהתבוננות במיניאטורות בדולח צבעוני שנכלאו בתוך ויטרינה? אולי בדקתי את מחול הרועות המצויירות על צלחות הפורצלן שעל הקיר? איני זוכרת דבר מכל אלה. אני זוכרת כוסות גבוהות לתוכן נמזגה סודה קרה, כי שנאתי סודה. אני זוכרת צלוחיות לבנות ועליהן תלולית של מרקחת פירות גושישית, שצבעה כחול-סגול, ולצד כל תלולית הונחה כפית קטנה.

"דוּלצָ'אצֶ'ה", אמרה הבת דודה.

"אוחחח, דולצ'אצ'ה", חזרה אחריה סבתי, מתענגת על הצליל המוכר  ועיניה כבר ניצתו בחמדה.

הדבר הבא שזכור לי הוא הממשות הברורה מאד של שערה עבה שנתפסת בחלל הפה, שערה לא ארוכה שהשתחלה בין גושישי הפרי המתוק וזה עתה נחלצה מתוכם על מנת להתפתל, חד-משמעית בנוכחותה, בתוך חלל פי. אני זוכרת את רטט הצמרמורת הקר, את פרכוס ההקאה ששטף אותי בעוצמה ואת מלחמתי בגוף שכמעט הצליח לכפות עליי את רצונו. רק כמעט. אני זוכרת היטב את חוסר האונים לצד ההחלטה הנחושה שיהיה אשר יהיה, אני לא יורקת כלום. ימות העולם, אני לא יורקת כי ילדות טובות לא יורקות. לבסוף, אני זוכרת את הכניעה השקטה שלי לסודה השנואה.

תם ונשלם.

איש מהנוכחים לא שם לב למעשה ההרואי, למלודרמה שהתחוללה בין הלשון ללוע.

אחרי ככלות הכל, 1569 קילומטר הפרידו בין הספה הסמוכה לבין הכורסה עליה ישבתי, סמוקה ועדיין מתנשפת, מנסה להבין אם מה שאירע לי זה עתה היה רגע גדול של ניצחון או שמא תבוסה מוחצת.