עוד לא, עוד לא

(הפעם חשתי עונג מיוחד לכתוב פרק בביוגרפיה אפשרית: לקחתי שבריר ביוגרפי מסיפור שאבי ז"ל נהג לספר לנו אודות ימי ילדותו, ובניתי סביבו תילי תילים. קריאה מהנה!)

חוזה השכירות עמד להסתיים בסוף יולי ובעל הבית כבר הודיע להם שאין בדעתו להאריכו. למרבה ההקלה נמצא בית נחמד שהוצע להשכרה במרחק שלושה רחובות משם, ולא היה קץ לשמחתם כשהסתבר שגובה דמי השכירות בשני הבתים היה כמעט זהה. בניגוד לביתם הנוכחי, שהיה מעט קודר, בביתם המיועד קישט סבך שושנים מרהיב את שביל הכניסה, ומאחוריו, כך נשבעה נלה מאוחר יותר, הבחינה בראקון אחד ובצמד סנאים משתובבים בחופשיות על הדשא הקדמי. באותו רגע היא פשוט ידעה שיהיה נפלא לגור שם, אפילו עוד לפני שגילתה את עץ השזיף בחצר האחורית, עץ צעיר יחסית שלפי דבריו של סוכן הנדל"ן שליווה אותם, נזקק רק לעוד טיפ-טיפת עידוד לפני שיהפוך לעץ מניב. נלה כבר דמיינה את צנצנות הריבה.

חודש לפני כן, במהלך סדר הפסח המשפחתי המורחב, נזרק לחלל האוויר שכבר היה אפוף ניחוח כבד של אביב, צמד המילים summer camp, ולו, יש להודות, היה ניחוח קסום משל עצמו.  נלה התענגה על הצליל הזר, summer מה?  והביטה בבנה סולומון בשביעות רצון מופלגת: הם, כמובן, לא יכלו להרשות לעצמם הוצאה חריגה שכזו, אבל יקובינה גיסתה, שבדיוק חיטטה בין שיניה בקיסם שיניים שנהבי שקצהו מוזהב, וראשי התיבות של שמה חרותים עליו, הפסיקה את פעולת החיטוט כדי לבשר שכל ההוצאות כמובן על חשבונם, איזו שאלה, אחרי הכל זה יהיה מאד נחמד אם סולומון יבלה את הקיץ ביערות בחברת בן דודו אייזיק, ושניהם יוכלו לשמור זה על זה ולרגע לא יחושו בדידות או יתגעגעו יותר מדי הביתה. נלה הנהנה מתוך אותה כניעות ביישנית שסיגלה לעצמה בנוכחות גיסתה, ובליבה תהתה איך בדיוק יוכל אייזיק הצנום והממושקף לתרום במשהו לביטחונו של בנה, שהיה אמנם רק בן תשע, אבל מראהו החיצוני כבר החל מזכיר לה את בני האיכרים הגויים מהארץ הישנה, שקראו קריאות כשעברה ברחוב וגעו מולה בצחוק מזוהם.

*

מוסכם על הכל שזו הייתה תקופה מחורבנת להיוולד בה. שנים ספורות לאחר שמלחמת העולם הראשונה הגיעה לסיומה, אנשים עוד הסתובבו ברחובות עם מבט מזוגג בעיניים, עדיין המומים ממה שבני אדם הצליחו לעולל אלה לאלה. אחר כך בא המשבר הכלכלי הגדול ופירק מן היסוד את כל מה שנשאר, אם נשאר. מעט אחרי שהמשבר דעך, עוד לפני שהצליחו לנשום באמת, שלא לדבר על להרים את הראש ולהתחיל סוף סוף לחיות, פרצה מלחמת העולם השנייה והגישה לאנושות עוד חשבון מופקע לפירעון מיידי. בשלב זה כבר הייתה נלה אישה נשואה וציפתה בחשש ללידת תינוקה הראשון.

בין כל האירועים הגדולים נדחסו עוד מספר ציוני דרך משניים: נולדו לה שני אחים, היא התחילה את לימודיה בבית הספר, ותכף אחרי שסיימה ח' כיתות הודיע לה אביה שזהו זה, מעתה היא תהיה תופרת. נלה לא חיבבה במיוחד את מלאכת התפירה, אבל יותר מכך סלדה מעימותים ולכן פשוט עשתה כדבריו. מלבד זאת, האפשרויות האחרות שהוצבו לפיתחה לא היו הרבה יותר מלבבות מזו: היא העדיפה למות מאשר לעבוד באחד מבתי החרושת המבהילים באזור המפוייח של העיר, וגם הייתה ביישנית מכדי שמישהו ישקול ברצינות לשכור את שירותיה כזבנית בחנות.

בתפירה תמיד יש פרנסה, טען אביה. בזמנים טובים אנשים תופרים לעצמם בגדים חדשים, ובזמנים רעים הם מביאים את בגדיהם הישנים לתיקון והטלאה. לעולם לא תרעבי, פסק.

מצבה היה כזה:  יהודיה בעיר שמרבית תושביה לא-יהודים, וענייה מרודה בעוד ענפים אחרים במשפחה הצליחו לא רע. בימי נעוריה חיבבה את הבהייה בוויטרינה המוארת, זו שהעמידו בה את עוגות הקצפת היפות ביותר, בקונדיטוריה של בני הדודים באחד הרחובות הסואנים בעיר. לפעמים, כשהתמעט מספר הלקוחות, דודתה הואילה לקרוא לה מאחורי הדלפק, נלה בואי, והניחה לה לכרסם בעמידה עוגייה שבורה או שתיים. כשרוחה של הדודה הייתה טובה עליה באופן מיוחד, אפילו מזגה לנלה כוס תה ריחני מקומקום כסוף נהדר, ושוחחה עמה בכובד ראש, משל הייתה כבר עלמה של ממש ולא סתם נערה חולמנית. נלה שכנעה את עצמה, תוך כדי כרסום, שטעמה של עוגייה חלקית זהה בכל לטעמה של עוגייה שלמה, אבל בליבה ידעה שאין זה בדיוק כך.

מלבד זאת הייתה אוטמת אוזניה כשאמה דאגה להזכיר לאביה מדי לילה שהוא כזה לא-יוצלח, ואביה בתגובה היה טורק את דלת חדר השינה ומנגן שעות במנדולינה. אילו לפחות היה נגן מחונן, חשבה נלה,  אבל גם נגינתו הייתה נגועה בבינוניות אם לא למטה מזה.

באותן שנים היה לנלה יתרון אחד, זמני אמנם – היא הייתה צעירה ויחסית גם די יפה. אמנם לא יפהפייה עוצרת נשימה במידה שתסובב אחריה ראשים ברחוב, אבל למזלה גם לא אחת שמתעלמים ממנה כליל. היו לה פנים נעימות, מבט רך, עור טוב ועצמות לחיים מעולות. היא הייתה, כפי שאימה היטיבה להגדיר זאת, יפה כל צרכה. חזותה הנאה התאימה לגברים צעירים מהשורה השלישית או הרביעית, ועם מעט מאמץ יכולה הייתה לתפוס לעצמה אפילו אלמן עשיר שילדיו הבוגרים כבר עזבו את הבית. באותם ימים לא חסרו אלמנים שביקשו לעצמם ניחומים צעירים בטרם יאחרו את המועד.

נלה נישאה לליביו מעט אחרי שמלאו לה עשרים ושתיים, וכשחברותיה המעטות שאלו אותה למה דווקא הוא מבין כולם, משכה בכתפיה מבלי לספק מענה של ממש. לאחר ירח דבש מכמיר לב בעליבותו, נלה ניסתה כמיטב יכולתה להסתגל לכל החידושים שנחתו עליה בבת אחת: מכונת תפירה כמעט חדשה בחדר האחורי, תינוק בבטן, ומלחמה שהתחוללה בכל רחבי היבשת אבל אליהם, לעת עתה, הטלטלה עוד לא הגיעה, ברוך השם.

כשבנה בכורה נולד החלו לטפטף שמועות אודות מעשי טבח שהתחוללו ביהודים שהתגוררו באזור אחר של העיר, על ידי מיליציות מקומיות חמושות. סיפורי הזוועה כל כך הפחידו אותה, עד ששדיה של נלה יבשו בן-לילה. סולומון היה תינוק עצבני ונרגן, שמצץ אצבע בשקיקה קולנית, אולי כמענה לבטנו המקרקרת תדיר. הדלות ניכרה בעיניו השקועות ויותר מכך באצבעותיו, שהיו שקופות כאצבעותיה של חיית כיס. נלה הביטה בייאוש בשני השקיקים הריקים שהשתלשלו חסרי תועלת בקדמת גופה, ובפעם הראשונה ביקשה את נפשה למות ודי.

אחר-כך המלחמה נגמרה והם עזבו את היבשת מוכת היגון והיגרו לצפון אמריקה. הם עשו זאת בדרך הארוכה, כלומר תקלה מצערת שהתרחשה בדרך עיכבה אותם למשך עוד שנה מיותרת בתכלית באיזו מעברה נידחת בפלשתינה. נלה התקשתה להבין את ההיגיון ששרר במקום הזה: חורף נטול שלגים ואנשים שדיברו בקול רם מדי, בשפה זכוכיתית שלא טרחה ללמוד. בסוף הוסדרו הניירות ושלושתם הורשו להפליג לארץ המובטחת האמיתית, שם ציפה להם איחוד משפחות עם גיסה וגיסתה, שבינתיים עשו חיל רב בעסקי הטקסטיל.

היחסים בינה לבין גיסתה יקובינה היו, איך לומר, מורכבים. נלה תיעבה את הצורך ללכת כל הזמן על ביצים כשגיסתה הייתה בסביבה, ואילו יקובינה סברה שגיסתה הענייה היא כפוית טובה, ולא מכירה לה מספיק תודה על כל המאמצים שהתאמצה למענה. בנוכחותה העדיפה נלה את השתיקה על פני הדיבור, ולא פצתה פיה אלא אם נשאלה שאלה ישירה, מתוך חשש שתטעה ותפלוט איזו מילה שאינה במקומה, ובכך תעורר עליה את חמת זעמה הרושפת של גיסתה. יקובינה, לעומתה, אהבה לדבר וידעה לדבר, ולפעמים הצליחה נלה אפילו ליהנות מנאומיה הארכניים של גיסתה השמנמונת, בעיקר כשתיארה בפרטי פרטים את המסיבות של השמנה והסלתה אליהן הוזמנה בקביעות. יקובינה ומאוריציו אפילו נרשמו לקאנטרי קלאב היהודי, מי יכול היה לתאר לעצמו דבר כזה! כמובן שגיסתה לא טרחה לתאר בפניה של נלה את הקאנטרי קלאב האחר, עם שדרת עצי הליבנה המרשימה, שבפתחו נתלה שלט, 'אין כניסה ליהודים ולכלבים'. כי למה לקלקל.

*

נלה עמדה לצידה של יקובינה ושתיהן נופפו לשלום לאוטובוס המתרחק. היה יום חם מאד, אבל לא זו הסיבה שנלה חשה מידה לא מבוטלת של מועקה, כאילו שכחה דבר-מה חשוב ולמרות מאמציה לא הצליחה להיזכר מהו. היא נטתה לייחס את תחושותיה לעובדה שזו הפעם הראשונה שנפרדה מבנה יקירה, ועוד לפרק זמן ממושך כל-כך, שבועות ארוכים יחלפו עד שתשוב לראותו. למען האמת, גם אם התקשתה להודות בכך, הפרידה הגיעה בדיוק בזמן הנכון – נלה ידעה שליביו לא יביא לה שום תועלת בהתארגנות הנחוצה לקראת מעבר הדירה, והכל יפול כרגיל על ראשה. חופשת הקיץ כבר החלה, ואלמלא הצילה אותה יקובינה בהצעתה הנדיבה, הייתה צריכה להתמודד גם עם סולומון נוסף לכל, ועם תובענותו האינסופית לתשומת לבה.

כבר מזה זמן הייתה לה תחושה שילד זה מכיר היטב את מפת חולשותיה ומנצל אותן בערמומיות מחושבת, אחת אחת לטובתו. בראש ובראשונה ידע להלהיט מחדש את רגשות האשם שעדיין פיכו בה, בכל פעם שנזכרה בימים בהם שכב מורעב בחיקה, וכל ניסיונותיה להשתיק את רעבונו באמצעות תה חלש או רסק תפוחים מדולל במים, עלו בתוהו. גם היום תאבונו נותר כביר, מלכותי ממש, והוא דרש ממנה לקנות לו עוגות וממתקים בכמויות אדירות. אילו רק העזה לסרב לו באומרה שאין כסף, ואולי יקנו בפעם אחרת, היה מתפרץ עליה בזעם באמצע החנות, ונלה הייתה מחווירה כולה ומתפללת שאם לא תבלע אותה האדמה באותו רגע, מוטב שלכל הפחות יתרחש נס מסוג אחר ויעבור במקום אחד ממוריו של בנה וסולומון ישתתק באחת, כפי שכבר ארע.

אפילו ענבים שלא בעונתם תבע ממנה, והיא חסכה מפיה ונתנה לו אשכול שלם, לתכשיט. הוא אפילו לא סיים אותו. "חמוץ", ירק, והשליך הכל לפח לפני שהספיקה להבין מה קורה.

עד גיל חמש סחבה אותו בזרועותיה לכל מקום. ולא מפני שהתקשה ללכת, חלילה, רגליו היו בריאות וחזקות, טפו טפו, אלא שהוא תבע ממנה שתישא אותו ממקום למקום רק מתוך פינוק מוחלט. Spoiled, הם מכנים זאת באנגלית, כלומר מקולקל. הילד שלה יצא מקולקל. מדוע גדל כך, לא ידעה, ולהתייעץ עם אביו לא היה כל טעם, כי הוא היה הראשון לנזוף בה ולטעון שפינקה את הילד הרבה יותר מדי ועתה עליה לשאת בתוצאות מעשיה. למען האמת כבר מזמן השתוקקה נלה לילד נוסף, אולי ילדה, אך לא העזה. מי יודע מה עוד מסוגל סלומון לעולל. וחוץ מזה, היא לא הייתה בטוחה שהיא באמת מעוניינת לעולל לו את זה, כלומר להביא לו אח או אחות קטנים. עוד לא. עוד לא.

בינה לבינה הודתה נלה בקיומו של רגש אשם נוסף, טרי יחסית, וגם הוא גרד את מצפונה כהוגן –  עמוק בתוכה היא פשוט ידעה שליבו הקטן נשבר לרסיסים ביום בו עזבו את פלשתינה. משום מה נפשו נקשרה במדבר האבנים הקוצני והמאובק ההוא, חצר המשחקים של אלוהים, ודומה שלא הוטרד כלל מהחום המזוויע על סף הבלתי אנושי ששרר במקום. היא לא שכחה איך רץ אליה נפעם, כמעט יוצא מדעתו, בכל פעם שראה בסביבתו חיילים וחיילות, מוודא עמה שוב ושוב שהם יהודים, ואף על פי כן מסרב להאמין לה ושואל שוב, ושוב. השפה המשונה להגייה לא היוותה שום מחסום עבורו. הוא השתלט במהירות על המילים הגרונית –  שבאוזניה נשמעו כחריקה מתמשכת – ותוך שלושה חודשים פטפט בשטף עם ילדי המעברה האחרים, שרק השד יודע מנין הגיעו לשם, ורק המחשבה על כך הניעה אותה אל דלי המים שעמד בפינת האוהל, לשטוף במימיו שוב ושוב את ידיה. כשבישרה לו, כמעט ברגע האחרון האפשרי, שהידד, הם נוסעים לאמריקה, הוא געה בבכי שנמשך שעות ארוכות וסירב להיכנס לאוהל גם כשכבר ירדה החשיכה על המחנה, ופשוט ישן כך, זרוק על האדמה החשופה, וכל הלילה לא עצמה עין מפחד שיעקוץ אותו  עקרב או גרוע מכך.

*

האוטובוס הצהוב עצר וכל הילדים ירדו ממנו בהמולה צעקנית, שזופים יותר, זקופים יותר, זרים הרבה יותר. סולומון סוכך על עיניו מפני השמש הבוהקת, אבל אמו לא נראתה בשום מקום. האימהות האחרות עטפו את ילדיהן בחיבוקים ונשיקות, והוא ניסה להסתיר את אכזבתו בכך שהעמיס את תרמילו הקטן על כתפו אחרי שהתעסק עם שרוכי נעליו. אולי אמו לא חשה בטוב, ואולי לא הספיקה לסיים לכבודו את הכנת עוגת התותים שכה אהב, עם הג'לו האדום הבוהק מלמעלה. כן, הוא לגמרי משוכנע שבדקות אלה ממש היא ממהרת להשלים את ההכנות לקראת בואו ותכף תגיע לכאן, והוא כבר ראה אותה בעיניי רוחו מקנחת את ידיה בסינרה המשובץ ואז פורשת את כפותיה לקראתו.

לאחר דקות אחדות, כשהמקום החל להתרוקן, נאלץ להכיר בכך שהיא לא עומדת להגיע. מה קרה? מודאג. החל סלומון לצעוד רגלית הביתה, מסרב בהינף יד לאימהות במכוניות שהציעו להסיעו.

הביתה? הבית היה ריק, ורק איטלקי שמן ומזיע, לבוש בבגדי עבודה כחולים, סיגריה כבויה בזווית פיו, עמד וצבע את הקירות החיצוניים בגוון צהבהב עכור.

"אתה מחפש משהו, ילד?"

"זה הבית שלי. איפה אמא?"

"אין לי מושג בן, אני רק שכיר כאן. האמן לי, מזה שבוע ימים הבית עומד ריק לגמרי כמו פיו של כושי זקן, מצטער בן."

גוש החניק את גרונו, אך סולומון סרב להמיסו באמצעות דמעותיו. הוא כבר ילד גדול, גדול ועצמאי. הוא לא יבכה כמו ילדה. הוא החליט שבינתיים יתיישב על מדרגות העץ שבכניסה ויחשוב מה לעשות. עד שימצא מוצא דאג להליט את פניו. הוא לא רצה שהאיטלקי יראה את שפתיו הרועדות.

עוד לא. עוד לא. אולי קרה משהו להוריו? לשניהם? הוא הכיר את הסיפורים שחלחלו משם. הארובות. הסבון. לא יתכן שהוריו סתם הפקירו אותו כך. ודאי קרה להם משהו. משהו נורא. שיניו נקשו.

*

לאחר שהתעוררה מתנומת הצהריים היא התמתחה במיטתה בעונג רב והרגישה הרבה יותר רעננה, תודה.

נלה הכינה לעצמה כוס תה קר בעודה מעיפה מבט מחלון המטבח אל עבר הרחוב. עצי אדר עתיקים הצלו על השדרה, ודשא ירוק בשרני קרץ לה מכל חצר קדמית. עיניה עדיין לא הסתגלו למראות, היא תהתה כמה זמן עוד יעבור עד שתרגיש שהבית הזה הוא ביתה, ועד שהנוף שנשקף מחלונותיו יגרום לה לתחושת החמימות המוכרת בבטן, תחושה אותה היא מוקירה כל כך. הבתים המטופחים שמחו אותה, ושימח אותה גם אוטו-גלידה לבן, שחנה כמה עשרות מטרים במורד הרחוב וניגן את "ינקי דודל" בקולי קולות. היא זיהתה את המנגינה, סולומון לימד אותה את המילים. נלי התמלאה תשוקה ילדותית לתלולית קפואה מתוקה בטעם וניל ולוופל מתפצח, והתשוקה הייתה מיידית ועזה. בעודה מחטטת בארנקה מתוך פיזור נפש, תרה אחרי מטבעות, זיהתה ליד האוטו-גלידה דמות מוכרת, ילדה תמירה בעלת צמה ארוכה שאין לטעות בה – האם הייתה זו אנאבל? אבל לא יתכן, אנאבל לא אמורה להיות כאן, היא אמורה להיות במחנה יחד עם סולומון ואייזיק. אולי זו מישהי שרק דומה לה? שלשום ראתה בטלויזיה תכנית על כך שלכל אדם בעולם יש כפיל. היא לא הבינה את רוב המילים, אבל קלטה את הרעיון – לכל אחד יש כפיל.

"אנאבל?" הזעקה הייתה רפה מדי. ה"ינקי דודל" הוסיף להתנגן. היא חשה דחף לחנוק את הנהג.

"אנאבל…" נלי התביישה להתפרץ כך החוצה, מה יגידו עליה השכנים החדשים, יש רק הזדמנות אחת ליצור רושם ראשוני, או משהו בסגנון, ניסתה לצטט לעצמה את סוכן הנדל"ן בחליפת הפוליאסטר שהראה להם את הבית ואז הניחה לזה, אנאבל התרחקה על אופניה, ממנה והלאה. מחשבותיה חזרו אל סולומון. מבולבלת, התייישבה על כיסא המטבח החדש, שצבעו היה ירוק כעין האבוקדו ומושבו מרופד בספוג רך, קופצני למגע. בלי משים העבירה את ציפורניה על הריפוד הפלסטי, בלי משים חרצה בו סימנים בציפורניה. הלוא הם היו אמורים לחזור רק ביום שישי הקרוב. רגע, איזה יום היום? האם יתכן שכבר שישי? אולי סדר הימים השתבש בראשה?

היא פתחה את החלון לרווחה ושאלה בצעקה את אחד הילדים, איזה יום היום, אקסיוז מי בוי, הילד נבהל ולא השיב, המבטא הארור. בעיניים כלות הביטה בו ממהר להתרחק משם, ממנה, מדווש על אופניו בשיא המהירות. אולי עליה להתלונן במשטרה? אבל היכן לעזאזל ממוקמת תחנת המשטרה? אולי אין כאן משטרה, מי זקוק למשטרה במקום שליו כל כך, במדינה מכניסת אורחים. אולי עליה לצעוד לבית המרקחת, להתקשר משם, למי למי. האדם היחיד שהכירה עם קו טלפון פרטי בבעלותו, היה גיסתה יקובינה. והיא הייתה גם האדם האחרון בעולם עמו הייתה מעוניינת לשוחח ברגע זה. נלה פשוט ישבה שם, חסרת אונים כל כך, מליטה את פניה בידיה. מנסה להתוודע, בזהירות, לרגש האשם החדש, שמילא את קרביה בחמיצות סמיכה, מגעילה.

 

כוח עליון

 מכונת הכביסה הזדעזעה כאילו היא עומדת לשגר את עצמה לחלל החיצון.

רותי סקרה אותה בפנים נכלמות. "בקרוב," הרהרה, "אצטרך לרכוש מכונת כביסה חדשה." היא הביטה במכונה בצער השמור לגבירת הבית המורה למשרתת זקנה, שכל ימי חייה שרתה את המשפחה בנאמנות, לארוז את חפציה הדלים ולחזור אל משפחתה שבכפר.

כשהמכונה השתתקה סוף סוף, רותי משכה אליה את הפתח העגול שהואיל להיפתח בצרימת התנגדות חנוקה. הרבה תלבושות אחידות עברו דרכה, מדי צבא, בגדי ספורט, גרביים, המוני גרביים, דליי חול ופלגי זיעה נשטפו ממנה הלאה והלאה, ודווקא כעת, כשהנטל פחת במידה ניכרת, נראה שהמכונה הולכת ומאבדת את זה. כמה חבל.

רותי העבירה לתוך גיגית פלסטיק גדולה את כל הבגדים הרטובים.

למשל טרנינג רך מאד, שנלבש כאילו מישהו מחבק אותך עכשיו וימשיך לחבק אותך גם אחר כך.

ושתי שמלות מתוך סדרת האוהלים בגווני בז', קרם, שמנת, שנהב ואוף-ווייט.

ויש להניח גם תחתונים פרקטיים בצבע גוף.

אולי די?

מה, לא להזכיר את הגרביונים עשרים דנייר שהמכונה סחררה בפירואטים מכאניים עד שהסתבכו זה בזה?

כמו כן מגבת וסדין זוגי שנשחק בצד אחד בלבד. וכולי וכולי.

ועוד משהו, כי מעל לכל המובנים מאליהם הבזיקה גם חולצת טורקיז שקופה, רשרשנית כזאת, מרושתת עורקי דבש כהה. יירשם לפרוטוקול שחולצה עכבישית זו נלבשה לאחרונה לפני כעשרים שנה, בערב ספטמברי צונן אחד, ומאז נשמרה בארון כפריט ממורביליה יקר ללב. מה היא עושה בתוך המכונה? על כך רותי לא הייתה מסוגלת להשיב.

אין טעם להתעכב על זה, אפשר פשוט לצאת מנקודת הנחה שלא לכל דבר יש הסבר.

זאת אומרת, ברור שלכל דבר יש הסבר. אבל לא תמיד ההסבר הוא הסבר טוב.

סיכויים לא רעים שרותי הייתה מצליחה להדחיק את המקרה הנ"ל, אלמלא בפעם הבאה שהפעילה את המכונה מצאה בין הכבסים, בין היתר, גם חולצת כפתורים אדומה, די צמודה לגוף, עסיסית כזאת. חולצה שהיא בגדר תשובה טקסטילית לנגיסה בתות שדה בשל. הממצא היה מטריד פי כמה אפילו בהשוואה למה שאירע והודחק יפה מאד שבוע קודם לכן ולא נזכיר מה, שכן חולצת התות לא נרכשה על ידה מעולם. ומכאן שגם לא נלבשה מעולם ומעולם גם לא אופסנה בארון, אם כי הייתה במידה הנכונה והגזרה החמיאה לה מאד, ואף הבהבה בשובבות את לחייה הסמוקות כמו בפרסומת ליוגורט דיאט.

מהפעם ההיא והלאה, בכל פעם שרותי הפעילה את מכונת הכביסה, היא המתינה להוטה מבלי להתיק את עיניה מהאריגים המתערבלים, עד שהמכונה תסיים להזדעזע והיא תוכל לגלות מה הביאה לה הפעם. עד כמה להוטה? כמו מהמר וותיק ליד מכונת מזל בקזינו, רגע אחרי ששילשל מטבע פנימה ומשך בידית? אז כן. ואיזו מתנה תקבל הפעם? היא ששנאה ימי הולדת, שהגחיכה מתנות שקיבלה, שהצהירה בכל הזדמנות שהיא לא זקוקה לתירוצי תאריך מלאכותיים כדי לקנות לעצמה מתנות שוות – ואז הייתה רוכשת לעצמה עוד שמלת בז' מטשטשת קווים ובקבוק בושם של סבתות.

כי באיזה אופן עלום וטמיר, המכונה ניחשה אותה. ניחשה אותה באמת. ניחשה צעיף קשמיר משובץ, חצאית משי פראי. נעלי סירה רקומות ביד.

תיק ערב מסאטן שחור ובתוכו תא פנימי עם מראה נשלפת!

רותי החלה להתמלא הרהורי כפירה. אולי באמת הגיע הזמן להוציא אל מחוץ לחוק שמלות בז' מתנפחות. הרי שמלות כאלה הן כמו מחקים ענקיים, ואישה שמכסה עצמה במאהל שמלת בז' בעצם משוועת להימחק. אבל לא באמת. אולי רק קצת. זהו עניין סבוך מכדי שייפתר באמצעות סיפור קצר אחד.

בכל אופן, המכונה המשיכה לפלוט תשורות בקצב, ומעולם לא היה דאוס-אקס-מכינה מוצדק יותר, כך לפחות חשבה רותי.

אותה רותי שכל חייה הקפידה להיות אישה מעשית, אתאיסטית וליברלית. רותי שדגלה בעבודה קשה שתביא לתוצאות, והפתגמים החביבים עליה היו הפתגם הנזפני על הנמלה והפתגם הטרחני על ערב שבת. הפעם התקשתה לספק לעצמה הסברים, ואפילו העדיפה שלא להתייעץ עם חברותיה הטובות כי ידעה מראש מה הן יגידו – מסכנה רותי, התחרפנה לגמרי מאז שבעלה עזב אותה לטובת זנזונת. מה שדי נכון.

מצד שני, תכלס בשטח כמו שהיה נהוג לומר פעם, כשרותי עוד הייתה פקידת מבצעים שאפה בבסיס חיל האוויר ברפידים, יש פה ישות חיצונית כבירת כוחות שאיכשהו רוצה בטובתה ומרעיפה עליה מכל טוב, אפילו מבלי להתנות זאת בצדיקות או באמונה עיוורת או בנכונות להעלות מישהו משמעותי לעולה. סתם כך.

סביבת מכונת הכביסה, אם כן, החלה להידמות לאזור פולחן. רותי חיבבה את התואר "מקדש מעט". נרות איכותיים תוצרת חוץ בערו והטילו צללים מיסתוריים על הקיר, מקלות קטורת הפיקו ריחות רבי-עוצמה שהתחרו במרכך כביסה בניחוח יסמין צרפתי.

מכונת הכביסה גמלה לה על כך ברוחב לב: קומקום קרמיקה עבודת-יד בגוון חציל, קופסת תכשיטים עשויה צדף דמשק, תקליט של אלה פיצ'… לפעמים הייתה רותי קונקרטית מאד בבקשות שלה, כי אם כבר אז כבר ולמה לא בעצם, אם הפתקים בכותל יכולים לרדת לפרטי פרטים פרוזאים – והיא ביקשה שמלה בצבע חול שראתה בחלון ראווה בדיזנגוף ולצידו צעיף דקיק לוהט בהדפס פייזלי בצבע חרדל. מכונת הכביסה העניקה לה כל מה שרצתה, מתוך נדיבות אינסופית, אימהית כזאת.

יום אחד כשרותי כרעה על שטיח התפילה הקטן שהניחה למרגלות המכונה, עיניה עצומות מתוך התכוונות רוחנית גדולה, חשבה לעצמה שאולי שגתה בהבנת הסיטואציה.

אולי המכונה המופלאה היא לא בדיוק כוח עליון כל-יכול שבאופן שרירותי החל רוצה בטובתה של רותי הקטנה, אולי מצב העניינים הוא לגמרי הפוך – אולי זו המכונה שמנסה להפיס, בכל דרך אפשרית, את דעתה של רותי בהעניקה לה שלל תשורות ומנחות פיוס! נסערת יצאה רותי מחדר האמבטיה אל המרפסת. נוף מרפסות אחרות הקיף אותה מכל עבר, אבל רותי לא הייתה אחת מאלה. היא הייתה שונה. מבורכת.

אבל מה שווה הברכה אם היא בודדה כל כך? הילדים גדלו והם חיים את חייהם, ואילו הוא… שיילך לעזאזל.

(מבורכת. לא קדושה).

מה שווה המכונה אם היא לא יכולה להעניק מזור לבדידותה? אולי איזה חתלתול קטן מושלם או מוטב אפילו — (היא לא הצליחה להגות את המחשבה עד הסוף. אחר כך שבועיים לא כיבסה, ואפילו שקלה לרגע לכבס ביד, רק לרגע, זה עבר לה. הכביסה המלוכלכת הצטברה והיא לא עמדה בפיתוי, עד שלבסוף הפעילה את המכונה וברחה מהבית. ליד הירקן פגשה את צביקה, שהיה גבר כסוף צדעיים ונאה למדי, בעל כוונות רציניות ועיניים עצובות. שיערו היה רטוב ומסורק כולו לצד אחד, גם גרביו נראו לחות באופן מחשיד. רותי חייכה אליו במתיקות, בעודה נוברת בערימת פלפלים ירוקים. אחר כך נפנתה אל הירקן, הצביעה על הקישואים ושאלה, "בכמה?")

סליקה

פנייך אל המזרח, קרני שמש מלחכות את גבך. חליפת העסקים הקטנה, שנראתה כל-כך אפורה ומהוגנת כשלבשת אותה הבוקר, כבר מקומטת כולה וקרעים קטנים נראים לעין בשני מקומות לפחות. בקרת הנזקים היסודית שערכת בגופך הסגירה קולקציה שלמה של שריטות, חבורות ושפשופים ססגוניים, רובם מרוכזים באזור הברכיים ולאורך השוקיים, ועל מצב הגרביונים עדיף שלא להרחיב את הדיבור. לפחות הדימום פסק. את לא מצליחה להיפטר מהחול:  באוזניים, בקפלי הצוואר, מתחת לשדיים, אפילו בתוך התחתונים. פלגים קטנים של חול עדיין מפתיעים אותך כשהם מחלחלים מהצווארון לאורך גופך, מכבידים עלייך כמו בדרך חזרה מהים. מזל שלפחות נעלת את הנעליים השטוחות. מזל שלא יורד גשם עכשיו. מזל שאת עוד מסוגלת ללכת. כבר חמישה קילומטר לפחות את גוררת את המטאטא שלך, נוגעת בו בקושי בשתי אצבעות מלאות סלידה. המטאטא, בדרכו הערמומית, מנסה לגרום לך לחוש אשמה. אולי לא פעלת בדיוק לפי ההוראות, אולי האצת בו יתר על המידה. הביטי בו עכשיו, שבר כלי מרוט וחסר תועלת. אולי בכל זאת היית צריכה לנטוש אותו לצד הדרך תכף אחרי ההתרסקות. כפי שהגיע לו. חצוף.

מצד שני, מה תעשי אם פתאום תקפוץ עלייך חיית טרף? עדיף מטאטא מרוט אחד ביד מלא כלום. חיות טרף באמת קופצות? אין לך מושג.

אם סללו כאן כביש סימן שמתי/שהוא הכביש הזה יגיע לאן/שהוא, לא?

לא.  מנין לך לדעת. אולי את חוזה במפגן סר-טעם של הומור שמאפיין אזורי ספר מרוחקים במיוחד, קבלו את הכביש משומקום לשומקום, להיט מקומי. במקום אחר ראית במו עינייך הממאנות להאמין שלט שציין את מרחק הנסיעה במכונית מכאן עד שער הניצחון בפריז. אפשר לחשוב, כולה יומיים ועוד שעה.

התכנית שהגית אחרי שהתאוששת הייתה להמשיך לצעוד רגלית לאורך הכביש עד שתגיעי למקום ישוב. ברור שהיית מעדיפה לשבת על סלע ולהגיר בדמעות את כל הרחמים העצמיים שהיית מצליחה לגייס, ויש המון מזה, אבל בכי של אישה לא נועד להיות עץ שנופל ביער. כבר שעה ארוכה את צועדת לאורכו של כביש סרגלי ששולח אותך היישר קדימה, ועם כל צעד נוסף את נעשית פחות ופחות אופטימית. את מתחילה להבין שבחבל ארץ שומם כמו זה אפילו נוכחותה של תחנת דלק בשירות עצמי תיחשב לסנסציה מרעישה. ימין ושמאל רק חול וחול וחול ועוד קצת חול.

בכל זאת, עובר פה כביש, וכבישים מגיעים למקומות כמעט תמיד.

אבל אולי זו מחשבה עירונית מדי, טענה שנשמעת משכנעת כל עוד אינה חורגת מתוך המארג הצפוף של מגדלי זכוכית ובטון, מנוקדים בסניפים מפקיעי מחירים של רשתות קפה ארציות. לא פה, בלב אדמת בור המשתרעת מאופק עד אופק, חגורה ברצועה מהודקת של אספלט שחור. ככל שאת נמצאת כאן זמן רב יותר, כך הביטחון שלך בכל מה שאת חושבת שאת יודעת מתערער ללא תקנה. אם היית עכשיו בעיר, הדרך לשומקום הייתה יכולה לשמש לך כמטפורה נהדרת, אבל כאן לא זקוקים למטפורות. כל דבר הינו רק הוא עצמו, אחד לאחד וגם זה די והותר.

בעודך מתקדמת את בולשת לשווא אחרי סימני נוכחות אנושיים, תמרורים, שלטים, עטיפות ריקות של חטיפים. תתפשרי בשמחה גם על לוח קרטון מכוער עם הכיתוב "לחתונה של עומר ועדי" מוצמד לעמוד חשמל. אבל אין כלום. שעה שלמה את כאן ועדיין לא חלפה על פנייך אף מכונית, גם לא עגלה רתומה לחמור, אורחת גמלים או צלחת מעופפת.

הצילו?

עוד מעט יירד הלילה ואז באמת תהיי בצרות, מי כמוך מכירה בכך שכישורי השדאות שלך לוקים בחסר.  אולי היית צריכה להישאר במקום אחד ולנצל את הזמן עד רדת החשיכה בסימון S.O.S אקספרסיבי עשוי מאבנים גדולות. אבל מי יצליח להבחין בהן מלמעלה, בתוך כל ערמות האבנים המפוזרות באקראי על פני שטח רחב כל כך. באיחור בן שלושים שנה, את קצת מתחרטת על שנטשת את הפעילות בצופים בכיתה ד'. בדיעבד – מעשה חסר אחריות. היית צריכה לתת לזה צ'אנס, למרות שכבר אז מסעות רגליים שעממו אותך עד מוות. לא, לא מוות. אנא לא. אילו רק השתדלת עוד, אולי גם את היית מגלה אז את סוד הקסם הטמון בלינה מתגרדת תחת כיפת השמיים, תוך מריחה אינטנסיבית של חומר דוחה יתושים. עד עצם היום הזה את נבעתת כשאת נתקלת באיזו רשג"דית לשעבר, כי פעם רשג"דית תמיד רשג"דית, ותמיד זו מישהי עם שבר מאמץ אישיותי כרוני. בדרך כלל הן מתגלגלות אחר כך למשרות בתחום הייעוץ הארגוני. אחת כזאת הייתה יודעת בדיוק מה עליה לעשות עכשיו. שלא כמוך. לך אין שמץ מושג איך תשרדי את הלילה בישימון הזה.

יש פה עדרי זאבים? תולעים טורפניות? זומבים אדומי עיניים?

מדי פעם את מביטה על הצג של הסלולארי מתוך הרגל או תקווה נואשת. אין קליטה, אין קליטה, אין קליטה. פה ושם את מבחינה בכתם מטושטש גבוה מעלייך, מתקדם מזרחה בזמזום מטאטאים חרישי. לרכב על מטאטא זה כמו לרכב על אופניים, כך סברת לתומך, עניין של שיווי משקל וביטחון עצמי. כן ולא. ההשוואה מתעלמת מכך שנאמנותו של זוג אופניים לעולם לא תעמוד למבחן, בניגוד משווע למקל נרקיסיסטי מכוער עם ציצת סיבי פלסטיק, שאינו כל כך תמים כפי שעשויה מישהי לחשוב. טיפשה. מה חשבת לעצמך. לא צפית ב"שוליית הקוסם" כשהיית קטנה? כשהיית קטנה.

אביב עכשיו, ועשב דליל מכסה את הגבעות סביבך, כמו אניצי זקן מהוססים על פניו של מתבגר. הילדים שלך ישנים הלילה אצל אבא שלהם, יעברו יומיים לפחות עד שמישהו שאכפת לו יבין שקרתה לך תקלה איומה.

דמדומים סגולים לכל מלוא העין. לעזאזל, יפה פה.

אבחת כאב מכיוון הקרסול היא תזכורת מייסרת שמגיעה מהצד הפחות פיוטי של המציאות.

יקולל הרגע בו טיפסת על המטאטא.

את לא נולדת מכשפה. את נעשית כזו כשאת מתחילה להבחין במטאטאים בכל מקום. חלקם מזכירים לך אהובים לשעבר, חלקם נראים כמו ילדים שזה עתה התעוררו משנתם. יש מטאטאים שדומים למנהלים שפיטרו אותך או ללקוחות שדיברו אלייך בגסות. את אלה את מחביאה בחדרי שירות חשוכים, לטאטא, לטאטא הכל. תראי אותך, גרושה בהסכמה פלוס שניים, ויש לך קריירה, כלומר מישהו מוכן לשלם לך עבור השעות שבהן את עושה את מה שנאמר לך לעשות. את באמת סבורה שאיש מלבדך לא הבחין במטאטאים? בינך לבינך את תוהה איזו מין מכשפה את אם מעולם לא כישפת אף אחד. רגע רגע, את מיד מצטדקת, יש כל מיני סוגים של סוכנים רדומים. איש אינו מרים גבה לנוכח סיפורים על סוכני ק.ג.ב. שהושתלו באמריקה עוד בזמן המלחמה הקרה. איש לא מפקפק בכך שהם אכן חיים בינינו את חייהם המנומנמים, המשעממים לתפארת, בעודם ממתינים בחשאי לסימנים המוסכמים. האם העובדה שהורדמו למשך רבע מאה ויותר גורעת מעצם היותם סוכנים? כל מי שמאמין בקיומם של מרגלים רדומים, יפהפיות רדומות או חשבונות בנק רדומים, חייב להאמין גם בקיומן של מכשפות רדומות. זו עסקת חבילה.

נכון, לא כך דמיינת שיקראו לך להתייצב. לא התקבלה הבוקר אף שיחת טלפון ממספר חסוי, ושום זר מסתורי לא כחכח בגרונו מעברו האחר של הקו, לוחש לך משהו בקול משתנק של סוטים ומנתק מיד, מותיר אותך בוהה במכשיר שבידך. גם לא התרחש שום שיבוש זמני חמור בקליטת שידורי הטלוויזיה, כשפתאום, מתוך המרקע, מגיחה דמות עטופת צללים מתוך האור הלבן, קוראת בשמך המלא ומאיצה בך לקום וללכת. לא, הזימון דמה יותר לעקצוץ קצוב בעור, קצת מתחת לסרעפת: שלושה עקצוצים קצרים, שלושה ארוכים ועוד שלושה קצרים. מובן שהתעלמת, גם כשהעקצוץ חזר באותו מיקום, בעוצמה מתגברת. אחרי הפעם הרביעית חשבת שאולי זה משהו שאכלת, אולי לא היית צריכה לגעת בדג ההוא, או בשעועית המאודה בחמאה ולימון, או בעוגת הפיסטוק. הרבה אנשים חיים בינינו עם אלרגיה לפיסטוק.

כשעוצמת העקצוצים התגברה עוד והמרווח בין עקצוץ לעקצוץ התקצר, התחלת להבין במה מדובר. אחרי שעתיים כבר היית בחוץ, גורפת אתך את אחד המטאטאים המשרדיים, זה עם המקל הירוק המהודר והסיבים הוורודים הסינתטיים. קשה לומר שהשקעת בבחירתו יותר מדי מחשבה, הוא נראה לך חזק ויציב יחסית, ואהבת את מה שהוורוד והירוק עשו לחליפה האפורה שלך. טעות מביכה של מתחילות, לחשוב שכל המטאטאים אותו דבר ושידיעת הדרך טמונה בתוכם כמו פיסת ידע קמאית.

עכשיו את משלמת על זה ביוקר.

פתאום נהיה לך קר. אחר כך שוב חם. חם-קר. מתוך הדממה המוחלטת שמסביב את מסוגלת לשמוע את חריקת האספלט שנכנע לסוליות נעלייך, ואולי זו איוושת הנוירונים הנשחקים בתוך ראשך, מבהילים אותות חירום פועמים לכל רחבי גופך, שיירות של אמבולנסים טעונים אדרנלין. זה מסתכם במופע ראווה גופני שמשלב דופק, רוק, זיעה ונשימה מואצת. פתאום את יכולה לדמיין בקלות מבהילה את רגעייך האחרונים. לא במיטת זיקנתך, מוקפת נינים כפי שקיווית,  אלא על האדמה הטרשית הזאת, זוחלת על ארבע ושורטת את הקרקע, סהר אדמה שחור מצטבר תחת כל אחת ואחת מציפורנייך. נשרים קרחים עם עיניים רעות דואים במעגלים מושלמים מעלייך.

טוב, סתמי.

את צריכה לחשוב. אבל על מה עוד תוכלי לחשוב שלא חשבת כבר?

את מבקשת לעצמך סימן. מוכנה להתפשר על כל סימן שהוא.

סליחה, מי האחראי פה?

הקיבה שלך מכווצת לגודל אגרוף, שקעה מזמן לתחתית הבטן. את ממאנת להשלים עם גורלך, לא יתכן שאין פתרון. שמי משי כחול כהה פרושים מעלייך, מבריקים וצוננים ויפים מאד. את עייפה מאד, אבל מכריחה את עצמך בכל זאת להמשיך לצעוד, יודעת שאם תקרסי פשוט לא תקומי יותר.

זהו אחד הרגעים האלה בהם את צריכה לגייס את כל מה שיש בך. כמו בערב חתונה. זוכרת איך חייכת לאורחים במנוד ראש בובתי ומחונך מאד, כובשת את הדחף להעיף מעלייך את השמלה המגוחכת שלבשת ופשוט להיעלם? כמעט עשית זאת, עוצרת בעצמך בכוח ברגע האחרון. כמה את מתגעגעת לעצמך-של-פעם, אדישה, קשוחה וכמעט מסוכנת. אל מי שהיית אז, כשעוד לבשת גופיות בלי חזייה, לפני שהילדים ריככו אותך ללא הכר, לפני שחיי הנישואים הקהו אותך ואז השליכו אותך בצד הדרך.

אף ברק אדיר לא מרעיד את השמיים כשחמש דקות אחר כך את שואלת את עצמך, בקול של אאוריקה, אם מותר למכשפות לכשף כישופים לטובת עצמן, ולמה לא בעצם. או שזה תמיד עובד רק לטובת אחרים, כמו בעשרות המקרים בהם הורדת חום גבוה לילד חולה באמצע הלילה, או כשלחשת באזני בתך את מילות הקסם שלימדו אותה את כל מה שראוי לדעת. אבל אם למכשפות מותר לכשף כישוף עצמי, איך עושים את זה בדיוק? כי את לגמרי לבדך כאן, וכבר ברור לך שאף אחד לא יבוא להציל אותך, או אפילו רק להגניב פתק לתוך כף ידך עם מילות הלחש הנכונות בסדר הנכון. אפילו לא היית בטוחה ש"הם", יהיו אשר יהיו, בכלל יודעים על קיומך. יצאת לדרך מבלי להודיע על כך לאיש. שיכורה לגמרי מהמעוף, הפיאסקו של ההתרסקות התרחש עוד לפני שהספקת משהו, גם לא להתייצב ולומר להם שאת כאן, שהגעת. שהית באוויר חצי שעה בקושי כשהמטאטא התחיל להשתולל תחתייך כאילו השלט-רחוק להפעלתו מצוי בידיו של מישהו אחר. ההחלטה לנסות ולבדוק אם זה פועל, גם מבלי להבין עד הסוף אם הכישוף הוא משהו שטמון בתוכך או מצוי מחוצה לך, גחמני כמו מטאטא מעופף, הייתה קלה יחסית. את סוגרת אצבעות על המקל המעוגל, זה כל מה שיש לך. כן, את עדיין עוינת, שמחה לאידו המעוקם לגמרי והמקריח, ובכל זאת משהו נע בתוך ידייך, מהיר כמו הכשה

גם הפעם תיאלצי להסתמך על שיטת הניסוי והטעייה. כמו בפעם הראשונה שהתנשקת עם ירמי ולא ידעת אם הלשון מתחככת בד בבד עם הצמדת השפתיים או מחכה לטפיחה קטנה של הלשון האחרת שמזמינה אותה לבוא לשחק. ירמי. לטעות זה אנושי, לחזור על אותה טעות שוב ושוב זה טיפשי. אולי מביעים כישוף כמו משאלת יום הולדת, עוצמים עיניים ונושפים חזק. אין סיבה מיוחדת שהפטנט הזה יעבוד, אבל גם אין סיבה שלא יעבוד. מעולם לא הבעת משאלה אמיתית, תמיד בילפת. אולי הגיע הזמן לבקש משהו מכל הלב. את מבקשת אופנוע גדול וכבד שיוציא אותך מפה. את עוצמת עיניים ומדמיינת בכל הכוח את הרוח מתגברת שורקת בתוך שערך.

יש משהו ליד הרגל שלך. זה תיק נשי גדול ושחור, כזה שחצי בית נכנס לתוכו. רק חצי בית. את פותחת את התיק ובתוכו המואר-מבפנים את מוצאת עשרות זוגות תחתוני מלמלה, מקושטים כמו עוגת חתונה, מעולם לא נלבשו, לא הוסרו, ועשרות מברשות שיניים זהות, חדשות לגמרי. מתחת לערימת מוצצי גומי ישנים את מזהה את יומן הנעורים שכתבת כשהיית בת שתים עשרה, חמש עשרה, רואה ואינך נראית. בתיק יש גם צרור מכתבי אהבה ישנים, עולים באש אך לא נשרפים. האש נושכת את אצבעך בחוזקה, את מושכת את ידך החוצה ולידך נעצר נחשי-מה גדול ושחור, כולו צלצולי נירוסטה ושאגת מנועים עצבנית.  הנהג לבוש בחליפת עור שחורה, עוטה כפפות ונועל מגפיים. לראשו קסדה שחורה ואת חוששת להביט עליה כי יש לך תחושת בטן חזקה מאד שהקסדה הזאת ריקה לגמרי מבפנים, שכל הדבר הזה, גדול ככל שיהיה, ריק לגמרי מבפנים. אתם טסים במהירות הבזק ולאחר היסוס קל את דווקא כן מחבקת אותו מאחור, בידיעה שהחליפה ריקה ולכן זה לא באמת משנה. את מהדקת את אחיזתך.

כעבור שעה קלה של רכיבה האופנוע עוצר ליד דוכן מאולתר שניצב לצד הדרך, כזה שמוכר עיתונים ומגזינים מכל העולם. את מעלעלת בכמה מהם, חלקם בני חמישים שנה וחלקם מהשבוע הבא. מאחורי הדלפק עומדת אישה זקנה מאד, שמזכירה לך מישהי שהזכירה לך מישהי שהכרת פעם.

עכשיו את יודעת שכל זה היה בעצם מבחן קבלה מוזר, ועמדת בו בהצלחה רבה. האישה מהנהנת, ומצביעה על דופן הצריף, שם עומד מטאטא חדש לגמרי, עם שמך חרוט עליו באותיות זהב.

את מטפסת עליו. אוחזת בו בשתי ידיים חזקות. עוצמת עיניים.

פוקחת אותן.

יורדת מהמטאטא, מחזירה אותו למקומו ליד הקיר, כולו רוטט לגמרי בידייך.

את עומדת בגבך לצריף. פורשת את ידייך לצדדים, עוצמת עיניים ומתרכזת בכל הכוח.

עכשיו זה באמת רק עניין של זמן.

קרטון

הגשם היה הכרחי. התפוח בתיק היה הכרחי. היא – לא. בתור לשין גימל בשער קפלן, היא הייתה רק אחת מתוך נחיל רוחש של חיילות צבא ההגנה לשמונה-עד-חמש. גם היא, כמותן, נשבעה בהן צדקה, אחוזת צמרמורת, לשמור אמונים למדינה ואף להקריב למענה את חייה, אם צריך. בינתיים רק אחזה בצייתנות בתעודת החוגר שלה שלופה במצב הכן.

מהשער הזדמזמה עם יתר הנחיל לתוך כל המשרדים, דרך כל מסדרונות החאקי שנמתחו מדלת לדלת, בכל הבניינים חסרי הצורה. תמיד קצת אבודה, כמו כולן.

עוד בוקר אחד.

מנומנמת, שרויה באינקובציה, נאלצה לנחש את עצמה כי איש עוד לא גילה לה מי היא. מין יצור ביניים שכזה. חציו כבר חובט בכנפיו כתרנגולת, חציו האחר עדיין דומם כביצה. מדי חיל האוויר לא עשו עמה חסד, ובכל זאת לא עלה בדעתה לקחתם לתופרת, שתתקן את מה שנדרש (בדומה לדברים רבים אחרים בעולמה, שמעולם לא עלו בדעתה). אולי כי הורגלה לקבל את הדברים בדיוק כפי שהם: מעורפלים דיים כדי להידמות קרובים ורחוקים בעת ובעונה אחת.

לא מזמן נטשה את חוף המבטחים של הילדות. אבא, אמא, בית, בת. נדמה שרק אתמול מילים אלה שורבטו בכתב יד הססני על דפי מחברת. אי-שם, בהתחלה, כוח העל שלה היה לצפות. אחר כך, כשגדלה, כוח העל שלה היה לא לצפות. היום, בגיל תשע עשרה וקצת, לפי חשבונה כבר הגיע המועד שבו הייתה צריכה להיות הכרחית עבור מישהו (סליחה, תקלה). נכון, היו מספר מתעניינים שחגו מעט סביבה, מתווים מסלולי משיכה עצלים, אז מה, לעת עתה שום התעניינות לא הבשילה לכדי הכרח של ממש. עלבונה בער בתוכה על אש קטנה. היא לא הייתה כעורה יותר מאחרות, אולי אפילו להפך. רק יותר מאובנת מהן, בעיקר בנוכחותם של, איך להגיד. כאלה. הזה והזה.

התפשרה.

במקום להיעשות הכרחית, החליטה להיות מועילה. להצטיין במשהו, לבלוט לא משנה במה, העיקר לא להיות שקופה לחלוטין. אם נגזר עליה לשרת כפקידה בקריה, היא תהיה הפקידה הטובה ביותר. מלכת הפקידות. מופת אנושי של תיוק, של ניהול יומנים מיומן, של ספל קפה מדויק מאין כמוהו. אצלה שתיים סוכר יהיה שתיים סוכר.

נצמדה לכיסא המזכירה כמו מפלט, במשך היום בקושי זזה. כל הזמן עסוקה. המשרד שלה היה מתחת לאדמה, והאוויר מתחת לאדמה היה צמיג, כמו בזמן חלום. לעתים בוצעו גיחות. למשרד הראשי קומה אחת מעל כדי לקחת דואר. לשירותים, שם לא הצליחה להתרגל בשום אופן לחיפוי הקירות באריחי חאקי מרובעים מחרסינה. שמירות. תורנויות מטבח. המסדרונות היו ארוכים וטבולים באור פלורסצנטים נצחי.

לעתים רחוקות נדרשה לצאת העירה אל רחוב אבן גבירול, לאסוף חומרים ממחלקת ההוצאה לאור. כל יציאה מהחומות התקבלה דווקא בברכה. מעבר לשער משהו נפתח. הרגישה את הכרך עוטף אותה, אופף אותה בחיותו המופלגת, החושנית. אפילו הסכימה שיחנוק אותה בערפיח מרוב אהבה.

לעתים הציפייה עצמה הופכת לחזות הכל, למשימה הראשית ולתכלית הקיום. בין תיוק לתיוק היא שיחרה למשהו, לא היה לה מושג ברור לְמה. באין מטרה ממשית מסתפקים במה שיש, גם כשאין. עד שעלה בדעתה ליטול יוזמה. ליטול, כלומר בלי רשות, בדרכה העקומה.

הוא עמד ברמזור ממש לידה, פניו לכיוון רח' דיזנגוף, עוטה חליפה עסקית כהה והבעה רבת חשיבות. מבוגר ממנה, בחזית המצח קו השיער נסוג אבל זה לא היה רק עניין של גיל. עלתה פה בעיקר שאלה מעמדית והיא לא הייתה בטוחה מה התשובה. היא אחזה בידה גליל קרטון קשיח שקיבלה ממדור המיפוי, והרמזור היה אדום, ומתוך איוולת מטופשת של נעורים חבטה בישבן המכובד והזר בעזרת הגליל, שלעתים הוא רובה סער אבל במקרה שלה היה סתם מאה אחוז קרטון דחוס. האיש בחליפה נשנק. הוא אמר, לאף אחד במיוחד, "אני הולך ללמד מישהי לקח" או נהם "מישהי עוד תצטער מאד", אבל בפועל רק חיכה שהרמזור של הולכי הרגל יתחלף לירוק, כי בכל זאת חוק זה חוק והתנועה סואנת והפקעת בגרון עוד יותר. היא לא חייכה אפילו. רק בדיעבד היא-העתידית תזהה את הרגע הזה כמועד הלא-עוד. המהלך שלה היה ללא ספק אידיוטי, נואש ומזהיר בעת ובעונה אחת. המציאות נרעדה רק לרגע, לפני שהתייצבה סביבה מחדש.

ובסוף אותה שנה כבר היה לה חבר.

רימה

לא רציתי ללכת לשחק עם רימה, אבל אמא שלי הכריחה אותי. היא אמרה לי, ענתי, אולי תלכי היום סוף סוף לשחק קצת עם רימה, כבר הבטחתי לאמא שלה שתבואי, לא נעים. היא אמרה את זה באותו קול בו היתה שולחת אותי לשים מטבע של שני שקלים בקופסה של האיש הלא מגולח, זה ששוכב על המדרכה מתחת לבניין שלנו, אפילו שאני קצת פוחדת ממנו, בגלל הצפרניים השחורות.

אז הלכתי.

אני לא אוהבת את רימה. רימה לא נראית כמו יתר הילדות בכיתה. היא מאד לבנה, כאילו חסר לה צבע בגוף, וגם הבית שלהם מגעיל, תמיד מסריח מדגים מטוגנים. אני חושבת שזה בגלל שהם עניים ולאבא שלה אין עבודה, אז במקום לעבוד הוא הולך כל בוקר לדוג בים, כי זה בחינם. אבל אולי הם פשוט אוהבים לאכול הרבה דגים, כמו שאצלנו פעם אהבו המון שניצל. המשפחה של רימה גרה קומה אחת מתחתינו. אני תמיד עוברת מהר ליד הדלת שלהם, סותמת חזק את האף ואת הפה, ומשתדלת לא לנשום דקה לפחות, עד שכל שאריות הסירחון ייעלמו מתוך הנחיריים.

דפקתי על הדלת ונכנסתי. הבית היה חשוך אבל גם דרך החושך אפשר היה להרגיש את השמנוניות הדביקה שכל הבית היה ספוג בה. אמרתי "שלום" בקול רם לסבתא שלה, שישבה בסלון וראתה תכניות ברוסית, והסבתא חייכה אליי חיוך בלי שיניים ונופפה לי בידה. כיסא הגלגלים של אמא של רימה עמד ריק בצד. רציתי לשאול את רימה איפה אמא שלה, אבל התאפקתי ולא שאלתי. אמא סיפרה לי פעם שאמא של רימה הייתה לוליינית קרקס מפורסמת ברוסיה, אבל יום אחד הייתה לה תאונה והיא נפלה מהחבל, כי הפועל שהיה צריך לחבר את החבל לעמודים היה שיכור ולא סידר את זה כמו שצריך, אז אמא של רימה נפלה, וזה נס שהיא חיה בכלל.

רימה משכה אותי ביד, ישר לתוך החדר שלה, שדווקא לא הסריח בכלל ואפילו היה בו ריח די נעים של פרחים מיובשים. היא תכף רצתה להראות לי את כל האוסף שלה, אבל האוסף המטומטם לא עניין אותי, כי בפינת החדר עמד בית הבובות הכי יפה בעולם. זה היה בית ענקי, עם קירות צהובים, והיו בו ספות וכורסאות עם ריפוד עבה בצבע בורדו, וספרייה מלאה בהמון ספרים קטנטנים עם כריכה מעור, ושולחן עגול עם מפה רקומה ואגרטל עם פרחים, ואפילו ארון מעץ עם דלתות זכוכית, ומאחוריהן ערמות של צלחות מקושטות, מהסוג שמוציאים לשימוש רק כשאורחים באים לבקר. לא הבנתי איך לילדה מהסוג של רימה יש בית בובות נהדר כל כך, וגם התפלאתי שלא היו בו מנורות בכלל, רק פמוטים גדולים, עם נרות לבנים עבים שנראו כאילו הם דולקים באמת, לפי הצללים שהרקידו על הקיר. לאור נרות, הסלון נראה עוד יותר חגיגי אפילו, כמו סלון של ארמון אולי. על הריצפה היו שטיחים, ועוד שטיח אחד יפהפה היה תלוי על הקיר, ועליו ציור ענקי של חד קרן, עם קרן צבועה בצבע זהב. הקרן נצנצה כל כך חזק, עד שאי אפשר היה להפסיק להסתכל עליה, כאילו הייתה עשויה מזהב אמיתי למרות שאין שום סיכוי בעולם וזה בטח סתם.

רימה ראתה שאני מסתכלת ושאלה אם אני רוצה שנשחק בבית ביחד. עשיתי את עצמי כאילו אני עוד חושבת על זה, ועוד לא ממש בטוחה מה בא לי או לא בא לי. לא רציתי שהרימה הזאת תחשוב את עצמה, מי היא בכלל, סתם ילדה מסכנה בלי אף חברה בעולם. היא הצליחה להפתיע אותי כשלא חיכתה עד שאגיד לה כן, אני מעוניינת, אלא התגלגלה מהמיטה ומיד התיישבה בישיבה מזרחית מול בית הבובות הגדול, כאילו כבר החליטה עבור שתינו. מעניין שבכיתה היא אף פעם לא מרשה לעצמה להתנהג בצורה הזאת. ואז היא דחפה את כל הגוף שלה קדימה בכוונה, ככה שהכתפיים והראש הסתירו לי הכל ולא ראיתי כלום.

הייתי סקרנית לראות מה היא עושה והתקרבתי אליה עוד ועוד, עד שדחפתי את הראש שלי ממש לצד הראש שלה, מתעלמת מכל מה שהבנות בכיתה סיפרו עליה, שיש לה מיליון כינים בשערות, ושפעם אחת אפילו נראתה אצלה כינה כהה מטיילת על הצווארון הבהיר של חולצת התלבושת האחידה. לא חשבתי על כל זה, ופשוט דחפתי את הראש פנימה, לתוך הבית. באותו רגע משהו קרה לשתינו, ופתאום גם רימה וגם אני נשאבנו לתוך חדר עם קירות צהובים, וגם הבגדים שלנו היו פתאום אחרים והיה קר מאד והתאפקתי לא לבכות כי ראיתי שרימה לא בוכה.

שתינו ישבנו על הספה בגו זקוף ולא אמרנו כלום, אולי רימה חיכתה שאני אגיד משהו ראשונה אבל לא אמרתי. במקום, עשיתי את עצמי מקשיבה למנגינת פסנתר שנשמעה די חלשה, כפי הנראה מישהו ניגן מרחוק. הכי קר היה באזניים, שכבר צרבו מרוב קור, והשיניים שנקשו תק-תק-תק כאילו מישהי על עקבים מתקרבת ממש מהר. אחרי שעבר עוד פרק זמן, בדיוק כשהחלטתי להגיד לרימה שדי, מספיק, כואבת לי הבטן ואני הולכת הביתה, רימה הציעה לקחת אותי לסיור בבית ולהראות לי את כל מה שיש בתוכו. הלכנו.

החדרים היו גדושים בפעילות; בחדר הראשון התאמנו מוקיונים, מטיחים זה את זה ארצה וצוחקים. בחדר אחר התאמנו להטוטנים ובולעי חרבות, בעוד השוליה של מאלף הדובים מביט בהם בעיניים קרועות לרווחה. בחדר השלישי אמני טרפז שתו תה מספלי זכוכית דקיקים, וכשראו את פניה של רימה בדלת, הרימו את כוסותיהם לאות ברכה. וכן הלאה. בכל החדרים, ללא יוצא מן הכלל, התקיימו חזרות לקראת המופע הגדול של הערב. רימה התגלתה כידענית והסבירה לי כל מיני דברים שאני לא זוכרת כי לא הקשבתי לה בכלל, לשמנדוזה הזאת, ורק חיפשתי כל הזמן את הדלת שתחלץ אותי משם בשיא המהירות. כשהתקרבנו לדלת האחרונה, בקצה המסדרון של הקומה העליונה, מנגינת הפסנתר התחזקה מאד. רימה פתחה גם את הדלת הזו בתנופה ובלי לחשוב, אבל בניגוד לכל הדלתות האחרות, את הדלת הזו היא סגרה מיד. אף על פי כן, הספקתי להציץ וראיתי אישה יפהפיה וחיוורת מתאמנת בהליכה על חבל, צמתה הבלונדינית, שהייתה מהודקת סביב ראשה בסיכות, כמעט שפשפה את התקרה. מתחתיה, על כסא עגול נמוך נטול משענת, ישב גבר עם קרחת, וניגן על פסנתר כמעט בלי לטעות. הוא לבש חלוק כחול והחזיק בפיו סיגריה כבויה. ראיתי ששפתה התחתונה של רימה רועדת קצת. שתרעד, מה אכפת לי.

כשירדנו במדרגות שאלתי אותה איפה נמצאת פה הדלת שמובילה החוצה והיא אמרה לי בשקט שאין דלת כזאת. לא נשמתי ושאלתי בקול קטן מאד אז איך חוזרים מכאן הביתה ורימה הרימה את קולה כשאמרה, בשביל מה לך לחזור, בשביל ההורים הגרושים שלך? בשביל אחיך הגדול שמרביץ לך מכות רצח? בכיתי קצת והיא שינתה את דעתה ואמרה שהיא יכולה להחזיר אותי אם אני כל כך רוצה, אבל בתנאי שאתן לה במתנה לעולמים משהו ממש ממש שווה שיש לי.

אמרתי לה, זה הכל? אין שום בעיה, תבואי איתי הביתה וקחי מהחדר שלי כל מה שאת רוצה, העיקר שתוציאי אותי מפה ומהר. ראיתי שהאמירה שלי לא משאירה עליה שום רושם, ומיהרתי להוסיף שמצידי תקחי אפילו את הברבי-דיילת שלא מוכרים בארץ, זאת שאמא הזמינה לי במיוחד מהאינטרנט, אחרי שאבא עבר לגור עם החברה החדשה והיפה שלו בבית היפה והחדש. ממילא אני לא משחקת יותר בבובות. אבל רימה הסתכלה עליי בעיניים שלה בלי הצבע, ואמרה שזה צריך להיות משהו שאני אתן לה עכשיו, ברגע זה, ואין פה שום אחר-כך.

הסתכלתי על עצמי, מיואשת, מה כבר יכולתי לתת, בסוף שאלתי אותה אם יש משהו משלי שהיא רוצה. רימה חשבה רגע ועשתה כן חזק עם הראש, ואז,

היא הצביעה על האצבע שלי.

לא הבנתי.

היא דיברה מהר ואמרה ענתי רק שימי את האצבע על המשקוף של הדלת, ואני אטרוק אותה הכי חזק והאצבע בטוח תיפול ואוכל לקחת אותה ואז תוכלי לחזור הביתה תכף ומיד.

עוד פעם לא הבנתי אבל כל הבית כבר הסתחרר סביבי והסתחרר ולא ידעתי מה לעשות כדי להפסיק את הסחרור.

רימה הביטה בי במבט מלא חמלה ואמרה לי בקול הכי רך, קול של ילדה שמדברת אל הבובה האהובה שלה, אל תפחדי ענת, זה לא יכאב לך, את כבר ילדה בוגרת, טוב, אולי יכאב קצת אבל תראי שתתגברי והכאב יעבור, ואל תדאגי בקשר לאצבע בכלל. עצמתי עיניים חזק והיא צעקה עכשיו! וטרקה בכל הכוח.

שמעתי מישהי צורחת וצורחת וראיתי דם, מלא מלא דם, סילון כהה שהמטיר קילוחים לכל עבר וגם ראיתי, נדמה לי שראיתי, את רימה מתכופפת, מרימה את האצבע מהרצפה ועוטפת אותה בממחטה לבנה, שבמהרה התמלאה כתמים כהים של דם מקריש. הצרחות שצרחתי החלו להישמע עמומות יותר מרגע לרגע, כאילו עברו דרך וילון בד עבה, או אצבעות של מישהו שחסמו היטב את הפה הצועק, ואיכשהו נדחקתי משם דרך משהו רטוב ומסריח מריח של דגים מטוגנים, ופתאום הייתי בסלון ליד הסבתא, שנמנמה מול הערוץ הרוסי ונחרה קלות, ופתחתי את דלת הכניסה וברחתי משם הכי מהר שיכולתי, בריצה מטורפת, מתאפקת בכל הכוח לא למשש את המקום של האצבע, לא למשש בשום אופן, לא למשש עם האצבעות האחרות כמו שממששים עם הלשון את המקום הריק שנשאר אחרי  שן חלב שכבר נשרה.

שמינג

הוא שוב קורא בשמי, נו-רית, נו-רית. אני רוצה לעקור את שמי מתוך פיו. לאסור עליו את העיצורים. במקום, אני מעמידה פנים שלא שמעתי, נותנת לשמי להחליק מעליי, ורק מפנה גב, אסירת תודה לחסד הגבי הזה שמאפשר לי לקבוע גבול שברירי אבל נחרץ. לך, סתלק מפה, מקווה שיילך, יודעת שיישאר. שמי חוזר אליי משומש ונגוע. נו-רית.

בדיעבד, הטעות הגדולה שעשיתי הייתה שלא העמדתי גירסה משלי. עצם ההזדקקות למילה "גירסה" מעבירה בי חלחלה. נכון, קרה משהו. קטן, רגעי, כפי שקורה לעיתים בין שני אנשים שהזדמנו לאותו חלל באותה נקודת זמן. הם חולפים זה על פניה של זו, ולפעמים ניצת ביניהם זיק ולעיתים קרובות יותר לא קורה דבר. כיצד יכולתי לדעת שהוא תכנן הכל מראש, וגם אילו ידעתי, הרי שעצם הידיעה לא היה משנה דבר. רק נאשמים נזקקים לגיבוי של גירסאות. לא הכנתי גרסה כי מה שקרה ביני לבינו אינו מעניינו של איש.

אבל למה לקחְת, מישהו תמיד מתעקש לחטט. לא היית צריכה לקחת. תמיד יש מישהו שמתיז את המילים "פרח" ו-"תפוח" בקול של פרקליט שמציג ראיות חד-משמעיות לבית דין.

פרח. תפוח. לכאורה אובייקטים תמימים של חיבה ילדותית. גם אתם נפלתם בפח הזה, מה? למעשה, הפרח והתפוח מעידים שתכנן הכל מראש. גם פרח וגם תפוח. מה, מה רציתם שאעשה? שאתקע את הפרח בשערי? שאוחז בו בין שיניי? שאתעלף בין זרועותיו מצועפת ומוכת יסמינים? זה לא היה פרח, אלה היו אזיקים עדינים, שטר בעלות שהוגש לי לחתימה. תבינו. הוא רצה לקשור אותי אליו בפרח, אז מה הייתי אמורה לעשות? להחזיר את הפרח לידיו הממאנות לקחת? האם עצם העובדה שהעניק לי פרח מאלצת אותי להיות אסירת תודה, אסירתו? ולכמה זמן? ומעצם כישלונו הוא בא אחר-כך ותבע לעצמו זכויות, האם באמת אינכם קולטים את האבסורד?

כן, זרקתי את הפרח בחצר. אבל לא בהתרסה, אלא מתוך חוסר אונים של מי שנאהבת למרות רצונה. זרקתי פרח. ביג דיל. זה לא שרצחתי מישהו בכוונה תחילה. והנה אני שוב מצטדקת. לא רוצה להצטדק.

והתפוח. תכף אספר על התפוח.

יכולת לזרוק גם את התפוח, מטיחים בי. למה נגסת?

מצחיקים שכמוכם.

אתם מקשיבים לי דרוכים, כאילו כל מה שאומר עכשיו יכריע את גורלי סופית, לשבט או לחסד. לשבטכם או לחסדכם. מצחיקים. אני לא זקוקה לשבט שלכם, גם לא לחסד העקום וההפכפך של דעת קהל. התפוח היה טעים ועסיסי, זו האמת, והוא נועד להיאכל, אז למה לא על-ידי. שפתיים. שיניים. לשון. התענגתם על הנגיסות שלי לא פחות ממני. למה שלא תודו בזה, לפחות ביניכם לבין עצמכם, שהעניין פה הוא לא דני, שמקושש מטבעות של תשומת לב בשמה של איזו רגישות גברית פוטוגנית. העניין הוא אתם. במקום שהוא נכשל, זה רק מדרבן אתכם ביתר שאת לנסות ולקטוף את הפרס בעצמכם. תראו אותי, טובעת בין ערימות של פרחים, ומה אעשה בכל ארגזי התפוחים. חנקתם. הכישלון החמוץ שלו הוא אות ההזנקה שלכם. אתם, שמשתוקקים כל כך להיות הילד האחר.

הגננת של הילדים העצובים

(אזהרה – תוכן קצת בוטה, למי שקשה עם תכנים בוטים – מציעה לוותר הפעם על הקריאה, תודה)

אולי אתם מכירים אותי, אולי ראיתם אותי או רק שמעתם עליי. אני הגננת של הילדים העצובים. טוב, זה לא בדיוק גן-ילדים פה אצלנו, וגם אני לא בדיוק הגננת שלהם, זאת אומרת התחלתי את הלימודים בסמינר אבל לא סיימתי, אין לי תחת, אבל בסוף זה דווקא הסתדר יפה, לא? הכי מתאים, לא בדיוק גן ולא בדיוק גננת, חחח. תמצאו אותנו באמצע הקניון הגדול, במתחם עם הקירות השקופים, אי אפשר לפספס את זה. למי שלא מכיר אומר רק שהמקום שלנו צמוד לעמדת המודיעין מצד אחד, ולמזרקה המוסיקלית מהצד השני. אחלה מיקום, הכי מרכזי שיש. קולטים אותי? זה גן-הילדים שכתבו עליו בעיתון, וכל מי שרוצה יכול לשלשל מבחוץ מטבע בחריץ וככה להאכיל את הילדים שבפנים, זאת אומרת רק אם בא להם להאכיל את הילדים, לא חובה. בפינה אחת יש ארונית נעולה עם מזון בריא, ובפינה הנגדית ארונית זהה עם חטיפים, ככה שהמתקן הזה מתאים ממש לכל אחד, מה שנקרא שמונה עד שמונים ושמונה. אם מכניסים מטבע של שני שקלים לארונית החטיפים נפתח צוהר, וזרוע מתכתית מחליקה החוצה שקית נייר קטנה עם חטיף מלוח, וחוץ מהמלח הטעם די סתמי. אם מכניסים מטבע של חמישה שקלים לארונית השנייה, מתגלגלים מתוכה כמה מקלות סלרי או רצועות כרוב, לפעמים גזר שלם או חצי תפוח, כי פירות זה יותר יקר. שם, ליד החריץ של האוכל הבריא, אני יושבת. גם גננות צריכות לאכול, אתם יודעים. מים דווקא יש לנו כמה שאנחנו רק רוצים, בלי הגבלה.

לפעמים הילדים האמיתיים שמבקרים בקניון דורשים מההורים שלהם שיקנו גם להם חטיף כמו שלנו. עבורם יש לנו ארונית חיצונית נפרדת, אבל זה בכלל לא אותו חטיף שם, רק האריזה דומה, הטעם שונה לגמרי. למרות זאת, רוב הילדים בגן שלנו מתגודדים כל היום בציפייה דרוכה ליד הפתח של החטיפים, מצדדים אליו מבט. זה לא שאין להם מה לעשות חוץ מזה, סליחה, בטח ראיתם שיש פה כמה צעצועים ומתקנים ואפילו ארגז חול – אבל בדרך כלל הילדים משועממים מכדי לשחק ולא עושים כלום עם עצמם. כי ככה הם, די אפאטים, עד שמישהו מתקרב למתחם. כשמתקרב מישהו ומסתכל עליהם, הם משתנים. אתם צריכים לראות איך הם מזנקים ממקומם, דופקים על הקירות השקופים, מושיטים ידיים, מחזיקים את הבטן ומשתוללים כמו לא יודעת מה. חיות אלה. על השלט למעלה כתוב, "האכילו את הרעבים", ככה פשוט, והמבקרים יודעים טוב מאד מה מצופה מהם. חלקם מגיעים בקביעות, מנופפים לנו לשלום בעליזות דרך הקירות השקופים. אם מבקר מכניס מטבע, הילדים משתוללים עוד יותר, מתקוטטים על השקית שבדרך כלל נקרעת ותכולתה מתפזרת, מעיפה לכל עבר רסס של פירורים. יש מבקרים שנקרעים מצחוק כשהם רואים איך הילדים דוחפים לפה כל פירור שהם מצליחים למצוא, ממש זוחלים על הרצפה עם הלשון בחוץ. כשהקניון נטוש הילדים סתם שוכבים על הבטן או יושבים בברכיים מקופלות אל החזה ובוהים במזרקה. גם קודם, לפני שבאתי לפה זה היה הסידור, אבל אז אנשים התלוננו למה אין לילדים גננת. אמרו שזה לא בסדר. עכשיו יש גננת. בערך. המזרקה מוסיקלית, כבר אמרתי את זה? מוסיקה קלאסית קלה. הצליל מתכתי מדי, אם תשאלו אותי, אבל הילדים דווקא אוהבים את זה ומזמזמים את המנגינות בלי הרף.

יש לי הרבה תכניות בשבילם. אני רוצה ללמד אותם לשיר שיר אמיתי, שיר שיש לו מילים כאלה שכל הילדים וההורים מכירים, ואני עדיין חושבת עם איזה שיר כדאי להתחיל. זה צריך להיות שיר פשוט, כזה שהם יצליחו לשנן בקלות. אולי משהו על חתול ועכבר, או על אמא, אני רק צריכה להצליח קודם להיזכר במילים. זה די בטוח שאם הם ישירו הם יקבלו יותר אוכל, הרבה יותר, כי גם האנשים שתורמים מטבע למסכנים אוהבים לקבל משהו תמורתו, אפילו אם המשהו שטותי ולא נחשב, כמו שיר ילדים מעפן שכולם מכירים.

בסך הכל די בסדר פה. המתחם שלנו מואר באור כחלחל רך, נעים, או באור צהבהב חמים כזה, גם נעים, גוונים עשירים והגוון המדויק תלוי בשעה בה מגיעים. התאורה משוכללת, תוצרת חוץ, והאור המשתנה לאורך היום מעניק לילדים מושג כלשהו אודות הזמן שחולף, אחרת איך היו יודעים. אטרקציה אמיתית, האור הזה. הבעלים של המקום השקיע הרבה מאד כסף בתאורה, ויצא לו יופי של דבר. כשמסתכלים על זה מבחוץ, ולא שומעים את הרעש שיש כאן לפעמים ולא מריחים את הסירחון של הפיפי והקקי, הילדים נראים כמעט יפים, כמעט שלווים, זוהרים להם באור. הם חייבים להיראות יפים מספיק, אחרת לא יאכילו אותם. בינינו, למי אכפת מילדים מכוערים, ועוד של אחרים. אבל ילד יפה ורעב? זה סיפור אחר לגמרי.

אין להם הורים. כלומר יש להם, אבל אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה, למה הם כאן. אני לא מתעסקת בזה, בואו לא נהיה צבועים. מה, חסרים מסכנים בעולם? מישהו מהם מרחם עליי? מה זה משנה למה, הם כאן וזהו, כמו שאני כאן וזהו. הבוסים גם הזהירו אותי לא להיקשר אליהם יותר מדי. את הגננת הקודמת פיטרו אחרי שהעניקה שם לאחד מהם. לשמנמן עם הטיק העצבני בעין היא קראה טווינקי. "תסתכלי על זה ככה," אמר לי הקירח ששכר אותי לעבודה, "לילדים האלה ממילא לא צפוי שום עתיד. אלה אנחנו שהצלנו אותם ממוות בטוח, בלי עזרה מאף אחד, בטח לא מהמדינה. לכל היותר יכלו לככב כגופה בטי-שרט צבעוני בפייסבוק, בין קלוז-אפ על הג'חנון של שבת לבין החתמה שוצפת על עוד עצומה נגד שחיתות," הבוס שלי, כפרה עליו, יודע לדבר יפה, "אבל במקום שימותו, הבאנו אותם לכאן. וילדים זה ים הוצאות, מבינה? הרבה הרבה כסף. וביזנס זה ביזנס. חוץ מזה אמרת שאת ממש צריכה את העבודה, לא?"

כן.

מי שמכניס אותי לגן בבוקר ומוציא אותי משם בערב זה ברנאר. הוא לא צעיר, אבל אם הוא עומד קצת בצל אפשר לחשוב לפעמים שהוא בן עשרים ושמונה, כמוני, ולא בן ארבעים ושמונה, כמוהו. אצלו המפתחות. הוא לא מדבר הרבה, אבל לפי השקשוק המתכתי כשהוא מתקרב אני יודעת אם הוא שמח באותו יום או עצוב. ברנאר תמיד מחייך אליי, חיוך קטן קטן של מסכנים. כל יום הוא שואל אותי מה שלומי ואני עונה שבסדר. לפעמים הוא גם אומר "יופי". אני אוהבת שהוא אומר "יופי", ורוצה שימשיך וישאל, אבל הוא אף פעם לא ממשיך. ובגלל שהוא בקושי מדבר גם אני לא מדברת, כדי להראות לו שאנחנו לגמרי באותו ראש. אולי פעם אכתוב לו מכתב. במכתב אכתוב הכל –  ברנאר היקר, אפתח – והאצבעות ירעדו לי מהתרגשות כשאכתוב את המילה "יקר". בהמשך אספר לו איך אני יושבת על הכסא הקטן שבמתחם, וחושבת על שנינו, ולא אכפת לי שאני יותר גבוהה ממנו, אבל קודם אתאר לו איך כשאני יוצאת משם מלווה אותי תמיד ההמייה השקטה הזו של הילדים, עוד הרבה שעות אחר כך, כמו אחרי שיוצאים מהים והעור עוד זוכר את הטלטול של הגלים וממשיך לזכור לעוד הרבה זמן, אפילו שכבר נמצאים בבית, שוכבים במיטה ולא מצליחים להירדם, ואני אמשיך ואספר לו איך יום אחד אני עוד אחזור לשם, למתחם, לא בשעות העבודה אלא באמצע הלילה, כשכל הקהל איננו ורק ברנאר יהיה ויפתח לי עם הצרור, ואנחנו ניכנס בשקט, ונוציא משם את כל הילדים, ונלך איתם לפארק ונקנה להם בלון וגלידה ויהיו שם כלבלבים בלי רצועות ותוכים בלי כלובים והמון המון אימהות שיגידו לילדים בואו והם יבואו, כולם חוץ מטווינקי. כי טווינקי יהיה שלי ושל ברנאר. אבל אין לי זמן לזה עכשיו, כי אני צריכה קודם לחשוב על שיר ילדים בשביל הילדים. איזה עולם מעפן, מלא שירים מעפנים. אבל יום אחד אמצא את השיר הנכון, אני בטוחה.