וֶלְטְשְמֶרְץ

מי שיודע מה זה וולטשמרץ שישמור את המידע הזה לעצמו, בבקשה. זה לא מבחן בקיאות לשוני ואני לא באמת רוצה לדעת, ובינינו גם מי שחושב שהוא יודע הרי לא באמת יודע.

 קיימת האפשרות שוולטשמרץ הוא שמו של בית-קפה ותיק בהשראה אוסטרו-הונגרית, כזה שמשדך עוגות שוקולד לאלמנות בנות שמונים (מריר, בעיקר)  – כל מי שמכיר את המקום יודע שלאשתו של בעל הבית קראו חנה והכתובת היא בבן-יהודה, כן? הייתי בת שלוש עשרה ולבשתי את החולצה הטיפשית ההיא, עם ההדפס האפריקאי בצבע חרדל ושרוולי העטלף המתנפנפים. חיכיתי לאוטובוס, שהתמהמה מאד. מלבדי המתינו בתחנה אנשים נוספים, באור יום מלא. בשום אופן לא הרגשתי טרף קל.

 מצידי וולטשמרץ יכול להיות אפילו שם חיבה של חתול, בטח לא יחסן כזה עם ניירות רשמיים ותולדות, סתם חתול מרוט שמשוייך למישהו בתוקף ברית-האכלה ארעית שנחתמה ביללה, בעליבות של איזו חצר ליד הפחים – ואולי אפילו זה לא.  בכל אופן, האיש ההוא הסתובב סביבי במעגלים שהצטמצמו והלכו, כבר סיפרתי שהאוטובוס העירה התעכב באותו בוקר.

 מי שמבין בזה אומר שלא צריך לחפש את הוולטשמרץ, הוא מגיע בעצמו, וזה יכול להיות אפילו מהנדס פנסיונר של חברת החשמל מהרצליה, שאשתו נכנסה אצל הירקן לקנות ארטישוק – מי שיודע מה זה וולטשמרץ ודאי יידע גם להסביר שארטישוק הוא למעשה קוץ  מאכל – קוץ מאכל! (אבל מעט מאד אנשים מודעים לכך שצבע המאכל הטבעי שצבעו אדום וסימונו  E120מופק מכנימות שנטחנות לאבקה) – והאיש הזה אמר לי שהחולצה שלי מאד יפה, ואני התפלאתי מאד שכך אמר.

 למרבה הפלא, חיפוש אחר וולטשמרץ באתר של 144 לא הניב כל תוצאות, ואפשר היה לחשוב שבין כמה מליונים יימצא לפחות וולטשמרץ אחד, אבל לא. התעלמתי מהאיש בתחנה ככל שיכולתי, והוא לא הירפה ממני. כל האנשים שהמתינו לאוטובוס הביטו בשנינו בעניין. איש לא העיר לגבר הזה, שחיזר בלהט אחרי ילדה בת שלוש עשרה, לבושה בחולצה טיפשית שסחבה מארון הבגדים של אמא שלה. הוא היה גבר יפה, עם בלורית שיער מרשימה ועיניים ירוקות, משונות. אין לי מושג בן כמה היה – בגיל שלוש עשרה כל בחור שגילו 20 ומעלה מצטייר כקשיש מופלג. והוא לא הירפה.

 אולי אדון וולטשמרץ מאס בצליל הגלותי ואימץ לעצמו שם עברי נייטרלי כמו יקותיאלי, ממש כמו רבים אחרים שעיברתו את שמם? אני לא מתכוונת להתקשר עכשיו לכל היקותיאלים כדי לפתור את שאלת הוולטשמרץ אחת ולתמיד. באוטובוס הוא עמד לידי, היה צפוף במעבר, והוא לחש לי – "ערב חג היום, אולי תגישי לי את שמך במתנה?". כך, מילה במילה. נשבעת. משפט כל כך מופרך, בעברית כזאת מקושטת, שהלחיצה אותי עד-מוות. אני זוכרת, מילה במילה. כל כך הרבה שנים עברו מאז, ומבטי הכבוש בנעליי, והפחד ששקע כמשקולת בתחתית הגרון, ובעיקר אני זוכרת את התחושה שמשהו יסודי נפגם כאן ללא תקנה, הסדר הטוב מן הסתם, ושהאיש הזה תובע ממני משהו שהוא מעבר לכוחותיי ושהתביעה הזו מפחידה.

 וולטשמרץ היא מילה גדולה כל כך והסיפור שלי קטן כל כך. כשהאוטובוס עצר בתחנה הסופית הוא הלך ואני הלכתי, וזה הכל. אולי בזה זה נגמר, ואולי לא. אולי התגברתי כליל על הפחד ההוא, ואולי לא. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי גונבת בחשאי קצת עשן סיגריות משומש מזרים שמעשנים לידי קאמל, למרות שאני בכלל לא מעשנת. מצאתי שזה מועיל להרפיית שרירי הבטן, שצונחים לפעמים בבת אחת למרחב מכווץ של אין אונים. לאט לאט. אצל אמא שלי, אגב, מצוייר באותו מקום חיוך בשר גרוטסקי, נצחי, זכר לניתוח קיסרי שעברה כשהוציאו אותי ממנה. כמה הולמת הידיעה שנכנסים אל העולם הזה בזעקה.

Surgical-Instruments

מודעות פרסומת