שלמוּת או למות

זאת לא התחלה של פוסט. זהו אוסף של אוחחחים והממממים, גרגורי הנאה ואנחות התפעלות כנה, אתם יודעים, כל המנגנון הזה של מיתרים ואוויר וחללי תהודה ועליצות. קוראים לו סס נוטבום Cees Nooteboom,  הוא הולנדי ומעולם לא שמעתי עליו, והוא כתב את הספר הכי טוב שקראתי לאחרונה . שם הספר "ריטואלים" (כתר, 2003. תרגם רן הכהן). כל ניסיון להסביר את העלילה יהיה נואל בהחלט, למה שלא נשאיר את העיסוק העלילתי לסופרים פחות וירטואוזים. הספר מתחיל בפרידה של איני וזיטה, אבל הקטע שבחרתי לצטט מתאר את המפגש הראשון ביניהם:

"נזכר שפגש את זיטה לראשונה בתערוכת צילומים, עומדת לפני צילום שלה עצמה. הוא ראה את הצילום עוד לפני שראה אותה, והוא לא ידע מי מתכחש למי, האישה בצילום לאישה העומדת שם, או להיפך. יש תצלומים, כמו זה המפורסם של וירג'יניה וולף בגיל עשרים שהיא מצודדת בו מבט, שהם מושלמים עד כדי כך שהיצור החי שנראה בהם דומה ליצור בדיוני, משהו שנברא כדי שאפשר יהיה לצלם אותו. איני הבין שאם הוא רוצה להכיר את האישה שבצילום, יצטרך לדבר עם האישה העומדת לפניו, וכך עשה. הצילום היה תלוי בפינה חשוכה מעט, אבל שאב אותו אליו תכף ומייד. הוא הקרין עוצמה, נדמה שהפנים האלה, שבשום אופן לא יכלו באמת להיות פנים של אדם חי, קיימות כבר אלפי שנים, אינן תלויות בשום דבר, מסוגרות לגמרי בתוך עצמן, שיווי משקל.

הוא עוד זכר היטב שנתקף סחרחורת קלה כשניגש אליה. היא התרחקה מהצילום שלה, מה שהקל על העניין, ועמדה ליד אחד החלונות, מכוסה שכבת אור לבנה, לבדה, ובשיוון הנפש המוחלט של אדם שנוצר אך ורק כדי להיות שונה מן האחרים בלי לתת לעצמו אף פעם דין וחשבון על כך, של עַם מסוג אחר שיש בו רק אדם אחד, היא. וכך הוא נכנס לעולמה בלי להפוך אי-פעם לחבר בו, הוא חולל את נזקיו בעודו מרווה את צימאונו בשיווי המשקל המושלם של הזיטות, ועכשיו הוא עתיד להיענש על כך."

 *

"יש תצלומים, כמו זה המפורסם של וירג'יניה וולף בגיל עשרים שהיא מצודדת בו מבט, שהם מושלמים עד כדי כך שהיצור החי שנראה בהם דומה ליצור בדיוני, משהו שנברא כדי שאפשר יהיה לצלם אותו". יש לשער שהתכוון לצילום הזה, שצילם בשנת 1902 צלם ששמו ג'ורג' צ'רלס ברספורד:

לא. רגע. אולי עדיף כך: כן.

אבל הנושא המקורי של הפוסט הזה הוא בכלל שלמות,  הלוא הבטחתי כבר "ורד אחד מושלם". על מנת להתחיל לגרד את שכבות הקיטש שהצטברו לאורך השנים וכיסו את עלי הכותרת העדינים,  וכדי להחליק את המעבר, אזדקק לשירותיה הטובים של מרת קלאריסה דלוויי, שמבקרת בבוקרו של יום בחנות פרחים לונדונית, במסגרת ההכנות למסיבה שהיא עומדת לקיים בביתה באותו ערב:

"…כשעיניה עצומות למחצה, והריחה, לאחר מהומת הרחוב, את הניחוח המענג, את הקירות המעודנת. ואחר כך, כשפקחה את עיניה, כמה רעננים נראו הוורדים, כמו בדי פשתן מצוייצים שיצאו מהכביסה והונחו בסלסילות נצרים;  והציפורנים האדומים כהים ומסודרים, זוקפים את ראשיהם; וכל פרחי האפונה הריחנית שמתפשטים בכדים, סגלגלים, לבנים כשלג, חיוורים – כאילו כבר ערב ונערות בשמלות מוסלין יצאו לקטוף אפונה ריחנית וורדים כשיום קיץ נפלא, עם שמיו השחורים-כחלחלים, עם הדורבניות, הציפורנים ופרחי הלוף, הגיע אל קצו; וברגע הזה, שבין שש לשבע, כל פרח – ורד, ציפורן, איריס ולילך – זוהר; בלבן, בסגול, באדום, בכתום כהה; כל פרח בוער בעצמו, ברוך, בטוהר, בערוגות האפופות אובך;" (גברת דלאווי, מאת וירג'יניה וולף, תרגמה שרון פרמינגר)

*

ההקבלה בין נערות צעירות לבין פרחים היא די משומשת (נכון סיגל? מה דעתך על כך, חבצלת? וכמו כן שושנה, ורד, נורית, נירית, כלנית, איריס, לילי, רותם, לוטם?). אולי זה הסומק בלחיים, או עור המשי החלק, החף מכל פגם. אולי אלה התום, האמון, החיוך החם והזוהר, תחושת ההרפתקה, הביישנות, ההתרגשות המתנשמת. אל-אלוהים, כנראה שקראתי בנערותי הרבה יותר מדי רומנים רומנטיים בכריכה רכה. קשה לעמוד בפני ההבטחה הגלומה בניצן על סף התפרצותה של פריחה,  אפילו אגלי הטל מעטרים אותו ומדגישים עוד יותר את יופיו, ממש כמו אבני חן.

*

(ועוד פליק-פלאק: המעבר המתבקש מקלאריסה לקלאריס) כשקלאריס ליספקטור כתבה את "מאה שנות מחילה", היא נדרשת להקבלה הזו בדיוק, אבל אצלה זה לא רק ענוג וביישני, אצלה זה הרבה יותר מלוכלך – היא מכתימה את ורד הנעורים כבר מהרגע הראשון, בכתם של חטא קדמון – כדי להרוויח אותו היא חייבת לגנוב אותו קודם. הדיכוטומיה הזו של טוהר שהושג בדרך מלוכלכת הרבה פחות מעפעפת בהשוואה לרומנים הרומנטיים ההם, אבל גם הרבה יותר אמיתית. כי נערות צעירות, מושפלות ריסים ככל שתהיינה, צריכות לתרגל את הנשיות המתהווה שלהן על מישהו, על משהו.

"מי שאף-פעם לא גנב לא יבין אותי. ומי שאף-פעם לא גנב ורדים, הוא באמת לעולם לא יוכל להבין אותי. אני, כשהייתי קטנה, גנבתי ורדים."

ובהמשך היא מתארת את מושא התשוקה המצוי בהישג עין, ותכף בהישג יד:

"יפה, אבל מבודד בערוגה שלו, צמח לו ורד שרק התחיל להיפתח, בצבע ורוד-חי. כמעט השתגעתי כשהסתכלתי בהתפעלות בוורד המתנשא הזה, שעדיין לא הגיע לפרקו. ואז זה קרה: ממעמקי לבי רציתי את הורד הזה בשבילי. רציתי, הוי כמה רציתי. ולא הייתה דרך להשיג אותו. אילו היה שם הגנן, הייתי מבקשת את הוורד, למרות הידיעה שהיה מגרש אותנו כמו שמגרשים פרחחים, לא היה גנן בטווח ראייה, לא היה אף אחד. (…) בעיצומה של השתיקה שלי ושתיקת הוורד, היה החשק שלי, שהוורד יהיה משהו שהוא רק שלי. רציתי להחזיק אותו, רציתי להריח אותו עד שארגיש את הראייה שלי מסתנוורת מרוב בושם מסחרר."

*

שנים אחר-כך, מגיע הגל הנגדי, שלב הפיכחון מוורדים. דורותי פארקר תיארה אותו בשירה "ורד אחד מושלם":

פרח אחד שלח לי מאז נפגשנו.
בחר שגריר עדין, נקי מפגם,
בר-לבב, טהור וטלול-ניחוח –
ורד אחד מושלם.

ידעתי את לשון אותו הפרח
"בין עלעלי," אמר, "לבו נחתם."
האהבה אמצה לה לקמע
ורד אחד מושלם.

אבל אימרו לי: למה לימוזינה
אחת מושלמת לא שלחו לי מעולם?
זה המזל שלי: תמיד שולחים לי
ורד אחד מושלם.

(תרגם שמעון זנדבנק)

*

מהי שלמות, בעצם שואל השיר ומשיב – שלמות היא עדינות נטולת פגמים של ורד אחד. לצד הוורד האחד, מצטייר פתאום משלוח של זר שלם כאקט וולגרי משהו. אבל יש צד אפל לשלמות של הורד בשיר, צד שמתגלה שבוע ימים מאוחר יותר, כשיד נטולת סנטימנטים שולפת את הפרח הנבול מתוך האגרטל ומעיפה אותו קיבינימט לפח האשפה. גלוריה עלתה על הטרנזיט, אפשר לומר. אנחנו שומרים בזיכרוננו את מראהו הטלול של הורד המושלם, ומדחיקים את מראהו המדכדך של הפרח הקמל שזה אך נפטרנו ממנו. וכאן הטעות, לדעתי. כי השלמות של הורד לא נמצאת רק במופע קצר-המועד של זוהר רענן וצלול. מופע השלמות הוא מופע מתמשך, מרובה דקויות ושינויים. עלי הכותרת נפתחים, מגלים את צבעם הפנימי, הפרח מבשיל מול עינינו, צבעיו נעשים דשנים יותר, ריחו כבד ומרוכז יותר, של מתיקות על סף רקב. ואז מתחילות הפגימות.  עלה שמתקמט, או שמשתפל בזווית לא מחמיאה, נוקשות במקום שקודם הייתה רכות אינסופית, שוליים חומים מכרסמים בצבע המשי הבוהק. התפיסה ששלמות מתכנסת לתוך רגע אחד היא תפיסה רומנטית ואני מקווה שאבד עליה הכלח. אני מעדיפה לראות שלמות כהצטברות, כתהליך – קו, מעגל, זה לא באמת משנה כל עוד לא מסתפקים בנקודה אחת.

 

מודעות פרסומת

עוד תרגיל בריקנות

כל הערב חיפשתי ברחבי הבית את "אושר סמוי" של קלריס ליספקטור, אבל הספר לא נראה בשום מקום. זה לא מפתיע, כי ספרים שאני אוהבת אני מניידת אתי כל הזמן, נניח כמו כוכב-לכת שסוחב איתו את הירחים שלו – אם כי למרבה הצער ובניגוד לכל כללי הפיזיקה, אני יכולה לנטוש פתאום ירח או שניים (ליקוי מהותי ביותר). אחרי חיפושים נרחבים נאלצתי להודות שאין לי צל של מושג היכן הנחתי אותו – בחדר השינה או באמבטיה, בסלון או בחדר העבודה. לא נותר לי אלא להשלים עם האובדן ולקבל את הדין. אין ספק שנעשה פה צדק פואטי, אם כי אכזרי – לחפש ספר שמטפל בריקנות ובמקומו למצוא ריקנות. 'אושר סמוי' הוא קרוב לוודאי הספר הכי אהוב עליי בעולם, ו'תלאותיה של סופי' הוא הסיפור הכי הכי אהוב מתוך הספר הכי אהוב. בסיפור ישנו תיאור מדוייק של סוג הריקנות בו רציתי לעסוק, מזל שנזכרתי שאת הציטוט עצמו נצרתי מזמן על גבי סיליקון משובח. תיכף.

זה קצת מטופש לתאר בקצרה את עלילת הסיפור כי אצל ליספקטור העלילה היא החלק הכי פחות חשוב, אבל נדמה לי שהנימוס מחייב שאעשה מאמץ מסויים בכיוון. ובכן, 'תלאותיה של סופי' מספר על תלמידת בית ספר שמציקה בהתמדה למורה שלה, בלי שום סיבה מובחנת. יום אחד המורה מבקש מתלמידי הכיתה לכתוב חיבור, והחיבור שהיא כותבת כלאחר יד טומן בחובו רגע של התגלות דווקא עבור המורה, והוא כל כך נפעם ממה שכתבה עד שהוא מתגלה בפניה אחרת פתאום, וזה רגע כמעט מיסטי בו הוא כמעט נולד מול עיניה המביטות בו בהשתאות ילדותית מבועתת. התיאור של הריקנות תופס רק חלק זעיר מהפיסקה, אבל המהלך התיאורי המתפתח כל כך יפה שאני לא מסוגלת להתאפק וחייבת לצטט הכל:

"אני לא יודעת איך לספר את זה. אני הייתי ילדה סקרנית מאד, ולמרבה חיוורוני, ראיתי. סמורה, כמעט מקיאה, אף על פי שעד היום אני לא ממש יודעת מה ראיתי. אבל אני יודעת שראיתי. ראיתי עמוק כמו בתוך פה, לפתע ראיתי את תהום העולם. מה שראיתי היה אנונימי כמו בטן פתוחה לקראת ניתוח מעיים. ראיתי משהו מתהווה על הפנים שלו – המצוקה שכבר נקרשה טיפסה לו בעמל רב עד לעור, אבל הדבר הזה, שמתוך פורענות אילמת נתלש מן השורש, הדבר הזה עדיין כל כך לא דמה לחיוך, כאילו הכבד או כף הרגל ניסו לחייך, אני לא יודעת. מה שראיתי, ראיתי כל כך מקרוב, שאני לא יודעת מה ראיתי. כאילו העין הסקרנית שלי נצמדה לחור המנעול והזדעזעה כשנתקלה בצד השני בעין אחרת צמודה ומביטה בי. אני ראיתי בתוך עין. מה שהיה בלתי-מובן כמו עין. עין פקוחה עם הג´לטין המתנועע שבה. עם הדמעות האורגניות שלה. העין בוכה מעצמה, העין צוחקת מעצמה. עד שהמאמץ של האיש הושלם במלוא הקשב, ובהבעת נצחון ילדותית הוא הראה, פנינה שנשלפה מתוך הבטן הפתוחה – שהוא מחייך. אני ראיתי גבר עם קרביים שמחייך. ראיתי את החשש המופלג שלו שמא ישגה, את השקידה של תלמיד אטי, את חוסר-המיומנות כאילו נעשה פתאום שמאלי. בלי להבין, ידעתי שמבקשים ממני לקבל את ההתמסרות שלו ושל הכרס הפתוחה שלו, ושאני אקבל את משקלו של הגבר הזה. הגב שלי ניסה נואשות לפרוץ את הקיר, נרתעתי – היה מוקדם מדי בשבילי לראות כל-כך הרבה. היה מוקדם מכדי שאראה איך נולדים חיים. החיים בלידתם היו מגואלים בדם הרבה יותר ממיתה. המיתה בלתי-נקטעת. אבל לראות חומר דומם מנסה להזדקף לאט כמו מת-חי גדול…ראיית התקווה עוררה בי בעתה, ראיית החיים עוררה בי בחילה. ביקשו יותר מדי מהאומץ שלי רק מפני שהייתי אמיצה, ביקשו את הכוח שלי רק מפני שהייתי חזקה. "אבל מה אתי?" צעקתי כעבור עשר שנים בגלל אהבה אבודה, "מי יבוא אי-פעם לקראת החולשה שלי?" אני הבטתי בו מופתעת, ולעד לא ידעתי מה ראיתי, מה שאני ראיתי עלול היה לסמא את עיני הסקרנים"

המשפט האחד שחיפשתי הוא, "ראיתי עמוק כמו בתוך פה, לפתע ראיתי את תהום העולם."

אני יכולה להסביר את המשפט הזה, אבל למה לי אם מונק כבר צייר את זה קודם:

לרוב אנחנו סגורים בפני הזולת, סגורים גם במובן המילולי – מציגים רק את המעטפת ואי אפשר להביט לנו [לתוך הגוף], אלא במקרה של פציעה. אנחנו לא בדיוק יודעים מה מתרחש שם, בתוך סוד הרקמות, ומדחיקים את המחשבה על הבשר שלנו בעת שאנו באים במגע עם נתח בשר לבישול. המקרה הפרטי של צעקה הוא חריג – הפה הפעור לרווחה מזמין מבט, והמבט נופל פנימה, לתוך תהום. אצל מונק הוא לא רק נופל פנימה אלא נופל ומתערבל, מתערבל ונופל.

בסוגריים אפשר להזכיר כאן גם את סצנת הסיום המבהילה של הסרט "הדייר" של פולנסקי, שללא ספק מצטט את מונק. המצלמה מתקרבת אל פנים חבושות, רק העין והפה חשופים. ואז – פה נפער, הצעקה נשמעת, והמצלמה צוללת פנימה, אל המקום ממנו בקע הקול, עמוק עמוק לתוך החושך. קאט.

פולנסקי כמו מציג לידה הפוכה, מעבר בתעלה שבקצה האחר שלה ממתין חושך. אגב, מצאתי ביוטיוב גירסה מלאה של הסרט. לכל המעוניין.

במובן הרחב יותר, בפה פעור לרווחה הזולת מציג בפנינו את ריקנותו, ועצם ההצגה היא כבר תביעה עזה מאין כמוה למילוי החלל. נעשינו שותפים על כורחנו. הפתרון של פולנסקי הוא פסימי, הגיבור המתבודד שלו מוכיח שאי אפשר למלא חלל אצל האחר, והוא מותיר את התביעה מהדהדת, תוך טיפוח רגשות אשם אצל שכניו המתנכרים של הגיבור ואצל הצופים.

אבל לפעמים גם בריקנות יש הצעה זהירה לגאולה, דרך האמנות למשל. אני מתכוונת לדוד גרוסמן ב"עיין ערך אהבה", שטיפל באותו חלל עצמו, באותו ציור עצמו, באותה תביעה בלתי אפשרית, ויכול לה, באמצעות דמותו של ברונו שולץ, הסופר הנערץ עליו –

"מרגע שראה ברונו את תמונת 'הזעקה' בגלריה 'ארטוס הופ' הבין מה אירע שם על הבד: ידו של הצייר החליקה. מונק לא היה מעז לתכנן ליצור שלמות שכזו. יכול היה רק לנחש אותה. להתיירא מפניה או להיות נכסף אליה. לא ליצור אותה בכוונה תחילה. ברונו, שבעצמו צייר וכתב, ידע זאת היטב ובדאבון-לב: הרי הוא התגעגע כל חייו אל היום שבו – כדבריו – ישיל העולם את עורו וייצא מקשקשתו כמו לטאה מופלאה. 'העידן הגאוני', כך כינה ברונו את היום הזה. ועד אז, הזהיר, אל לנו לשכוח שהמילים שאנו כותבים בהן אינן אלא קטעים עלובים של סיפורים קדמוניים נצחיים; שאנו כולנו בונים את בתינו – בדומה לברברים – משברי פסלים וצלמי אלילים עתיקים, מפירורי מיתולוגיות כבירות.(…) ברונו ידע: שלמות כמו זו שמצא מונק נחשפת לעינינו רק מתוך מקרה או טעות. מישהו התרשל אי שם, מישהו הסיח דעתו לרגע, והאמת הודלפה למקום הלא נכון.(…) תוך כדי הליכה על הרציף הוא (ברונו) עוצם את עיניו וחוזר בליבו על המעשה שלו בגלריה: מדלג במהירות מעל לשרשרת הברזל ונושק לתמונה. (…) השומר המנומנם בגלריה ננער בבהלה ושרק בכל כוחו במשרוקית. במרוצה בא שומר נוסף, ושניהם משכו אותו מתוך תחום התמונה לתחומם. אז החלו להכות אותו בשתיקה ובדייקנות וכאילו בלי כעס. על התמונה התהווה כתם קטן של רוק. ברונו החטיא את פיה של הדמות הזועקת: הוא נשק רק לאחד מאדני העץ של הגשר. אבל גם בכך היה די. היתה זו פעולת החייאה פשוטה: הנשמה. וברונו ניצל."

הניסיון לפתור את הזעקה באמצעות מחווה נגדית של נשיקה – גאוני בעיניי. ברונו אמנם נכשל, ומפספס את הפה הזועק – כי אי אפשר באמת למלא את החלל של הזולת, אפשר רק לנסות, בקירוב, להגיע הכי קרוב שאפשר באמצעות גשר שנמתח – אבל "גם בכך היה די", עצם הניסיון והכוונה מספיקים. הפי אנד.

*

לא. לא יודעת. זה הרבה הרבה יותר מורכב.

*

אני לא מצליחה להבין הרבה ממה שהיא אומרת, אבל מהפנט להביט בזה. החל מ 02:56 Not I  מאת סמואל בקט

*

תוספת עוד יותר מאוחרת – במחזה Not I מאת סמואל בקט הדוברת היא אישה בת שבעים, שננטשה בלידתה וגדלה במוסדות. אותה אישה עברה סאגת חיים מלאת סבל, וכל שנותיה הייתה אילמת מתוך בחירה. בגיל שבעים תוך כדי טיול בשדה היא מתחילה פתאום לדבר, והמחזה הזה מציג את הפה המדבר שלה על במה מוחשכת, מוארת באור קלוש. בנוסף לפה ניצבת עוד דמות עטופה שחורים בצד הבמה, שתפקידה מסתכם בארבע מחוות תנועתיות של הבעת חמלה, באמצעות הנפת הזרועות לצדדים והפלתן, בעוצמה פוחתת, כך שהתנועה האחרונה כמעט אינה מורגשת.

גם בעברית המונולוג לא קוהרנטי במיוחד, אעתיק מתוכו קטע –

"…נוכחה…שמלים באו…רק לתאר!…מלים באו…קול שלא הכירה…בתחילה…זמן כה רב מאז נשמע…אז היה עליה להודות לבסוף…לא היה יכול להיות אלא…שלה עצמה…קולות הגאים מסויימים…שלא שמעה אף פעם…במקום אחר…כך שאנשים היו בוהים בה…בפעמים הנדירות…פעם או פעמיים בשנה…תמיד חורף מוזר מאד…בוהים בה באי הבנה…ועכשיו השטף הזה…שטף בלתי פוסק…היא שאף פעם לא…להפך…ממש ללא אומר…כל ימיה…איך החזיקה מעמד! אפילו    קניות…יוצאת    לקניות…מרכז   קניות   סואן…סופרמרקט…רק למסור את הרשימה…עם הסל…סל קניות שחור ישן…אז עומדת שם ומחכה…מי יודע כמה זמן…באמצע ההמון…ללא ניע…בוהה בחלל…פה חצי פתוח כרגיל…עד שהיה שוב בידה…הסל שוב בידה…אז לשלם וללכת…אפילו לא שלום ולהתראות…איך החזיקה מעמד! ועכשיו השטף הזה…לא תופסת אפילו את חציו…לא רבע…שום מושג…מה היא אמרה…רק לתאר!

(מתוך "לא אני", סמואל בקט מחזות, תרגם שמעון לוי, בהוצ' אוניברסיטת תל אביב)