שלמוּת או למות

זאת לא התחלה של פוסט. זהו אוסף של אוחחחים והממממים, גרגורי הנאה ואנחות התפעלות כנה, אתם יודעים, כל המנגנון הזה של מיתרים ואוויר וחללי תהודה ועליצות. קוראים לו סס נוטבום Cees Nooteboom,  הוא הולנדי ומעולם לא שמעתי עליו, והוא כתב את הספר הכי טוב שקראתי לאחרונה . שם הספר "ריטואלים" (כתר, 2003. תרגם רן הכהן). כל ניסיון להסביר את העלילה יהיה נואל בהחלט, למה שלא נשאיר את העיסוק העלילתי לסופרים פחות וירטואוזים. הספר מתחיל בפרידה של איני וזיטה, אבל הקטע שבחרתי לצטט מתאר את המפגש הראשון ביניהם:

"נזכר שפגש את זיטה לראשונה בתערוכת צילומים, עומדת לפני צילום שלה עצמה. הוא ראה את הצילום עוד לפני שראה אותה, והוא לא ידע מי מתכחש למי, האישה בצילום לאישה העומדת שם, או להיפך. יש תצלומים, כמו זה המפורסם של וירג'יניה וולף בגיל עשרים שהיא מצודדת בו מבט, שהם מושלמים עד כדי כך שהיצור החי שנראה בהם דומה ליצור בדיוני, משהו שנברא כדי שאפשר יהיה לצלם אותו. איני הבין שאם הוא רוצה להכיר את האישה שבצילום, יצטרך לדבר עם האישה העומדת לפניו, וכך עשה. הצילום היה תלוי בפינה חשוכה מעט, אבל שאב אותו אליו תכף ומייד. הוא הקרין עוצמה, נדמה שהפנים האלה, שבשום אופן לא יכלו באמת להיות פנים של אדם חי, קיימות כבר אלפי שנים, אינן תלויות בשום דבר, מסוגרות לגמרי בתוך עצמן, שיווי משקל.

הוא עוד זכר היטב שנתקף סחרחורת קלה כשניגש אליה. היא התרחקה מהצילום שלה, מה שהקל על העניין, ועמדה ליד אחד החלונות, מכוסה שכבת אור לבנה, לבדה, ובשיוון הנפש המוחלט של אדם שנוצר אך ורק כדי להיות שונה מן האחרים בלי לתת לעצמו אף פעם דין וחשבון על כך, של עַם מסוג אחר שיש בו רק אדם אחד, היא. וכך הוא נכנס לעולמה בלי להפוך אי-פעם לחבר בו, הוא חולל את נזקיו בעודו מרווה את צימאונו בשיווי המשקל המושלם של הזיטות, ועכשיו הוא עתיד להיענש על כך."

 *

"יש תצלומים, כמו זה המפורסם של וירג'יניה וולף בגיל עשרים שהיא מצודדת בו מבט, שהם מושלמים עד כדי כך שהיצור החי שנראה בהם דומה ליצור בדיוני, משהו שנברא כדי שאפשר יהיה לצלם אותו". יש לשער שהתכוון לצילום הזה, שצילם בשנת 1902 צלם ששמו ג'ורג' צ'רלס ברספורד:

לא. רגע. אולי עדיף כך: כן.

אבל הנושא המקורי של הפוסט הזה הוא בכלל שלמות,  הלוא הבטחתי כבר "ורד אחד מושלם". על מנת להתחיל לגרד את שכבות הקיטש שהצטברו לאורך השנים וכיסו את עלי הכותרת העדינים,  וכדי להחליק את המעבר, אזדקק לשירותיה הטובים של מרת קלאריסה דלוויי, שמבקרת בבוקרו של יום בחנות פרחים לונדונית, במסגרת ההכנות למסיבה שהיא עומדת לקיים בביתה באותו ערב:

"…כשעיניה עצומות למחצה, והריחה, לאחר מהומת הרחוב, את הניחוח המענג, את הקירות המעודנת. ואחר כך, כשפקחה את עיניה, כמה רעננים נראו הוורדים, כמו בדי פשתן מצוייצים שיצאו מהכביסה והונחו בסלסילות נצרים;  והציפורנים האדומים כהים ומסודרים, זוקפים את ראשיהם; וכל פרחי האפונה הריחנית שמתפשטים בכדים, סגלגלים, לבנים כשלג, חיוורים – כאילו כבר ערב ונערות בשמלות מוסלין יצאו לקטוף אפונה ריחנית וורדים כשיום קיץ נפלא, עם שמיו השחורים-כחלחלים, עם הדורבניות, הציפורנים ופרחי הלוף, הגיע אל קצו; וברגע הזה, שבין שש לשבע, כל פרח – ורד, ציפורן, איריס ולילך – זוהר; בלבן, בסגול, באדום, בכתום כהה; כל פרח בוער בעצמו, ברוך, בטוהר, בערוגות האפופות אובך;" (גברת דלאווי, מאת וירג'יניה וולף, תרגמה שרון פרמינגר)

*

ההקבלה בין נערות צעירות לבין פרחים היא די משומשת (נכון סיגל? מה דעתך על כך, חבצלת? וכמו כן שושנה, ורד, נורית, נירית, כלנית, איריס, לילי, רותם, לוטם?). אולי זה הסומק בלחיים, או עור המשי החלק, החף מכל פגם. אולי אלה התום, האמון, החיוך החם והזוהר, תחושת ההרפתקה, הביישנות, ההתרגשות המתנשמת. אל-אלוהים, כנראה שקראתי בנערותי הרבה יותר מדי רומנים רומנטיים בכריכה רכה. קשה לעמוד בפני ההבטחה הגלומה בניצן על סף התפרצותה של פריחה,  אפילו אגלי הטל מעטרים אותו ומדגישים עוד יותר את יופיו, ממש כמו אבני חן.

*

(ועוד פליק-פלאק: המעבר המתבקש מקלאריסה לקלאריס) כשקלאריס ליספקטור כתבה את "מאה שנות מחילה", היא נדרשת להקבלה הזו בדיוק, אבל אצלה זה לא רק ענוג וביישני, אצלה זה הרבה יותר מלוכלך – היא מכתימה את ורד הנעורים כבר מהרגע הראשון, בכתם של חטא קדמון – כדי להרוויח אותו היא חייבת לגנוב אותו קודם. הדיכוטומיה הזו של טוהר שהושג בדרך מלוכלכת הרבה פחות מעפעפת בהשוואה לרומנים הרומנטיים ההם, אבל גם הרבה יותר אמיתית. כי נערות צעירות, מושפלות ריסים ככל שתהיינה, צריכות לתרגל את הנשיות המתהווה שלהן על מישהו, על משהו.

"מי שאף-פעם לא גנב לא יבין אותי. ומי שאף-פעם לא גנב ורדים, הוא באמת לעולם לא יוכל להבין אותי. אני, כשהייתי קטנה, גנבתי ורדים."

ובהמשך היא מתארת את מושא התשוקה המצוי בהישג עין, ותכף בהישג יד:

"יפה, אבל מבודד בערוגה שלו, צמח לו ורד שרק התחיל להיפתח, בצבע ורוד-חי. כמעט השתגעתי כשהסתכלתי בהתפעלות בוורד המתנשא הזה, שעדיין לא הגיע לפרקו. ואז זה קרה: ממעמקי לבי רציתי את הורד הזה בשבילי. רציתי, הוי כמה רציתי. ולא הייתה דרך להשיג אותו. אילו היה שם הגנן, הייתי מבקשת את הוורד, למרות הידיעה שהיה מגרש אותנו כמו שמגרשים פרחחים, לא היה גנן בטווח ראייה, לא היה אף אחד. (…) בעיצומה של השתיקה שלי ושתיקת הוורד, היה החשק שלי, שהוורד יהיה משהו שהוא רק שלי. רציתי להחזיק אותו, רציתי להריח אותו עד שארגיש את הראייה שלי מסתנוורת מרוב בושם מסחרר."

*

שנים אחר-כך, מגיע הגל הנגדי, שלב הפיכחון מוורדים. דורותי פארקר תיארה אותו בשירה "ורד אחד מושלם":

פרח אחד שלח לי מאז נפגשנו.
בחר שגריר עדין, נקי מפגם,
בר-לבב, טהור וטלול-ניחוח –
ורד אחד מושלם.

ידעתי את לשון אותו הפרח
"בין עלעלי," אמר, "לבו נחתם."
האהבה אמצה לה לקמע
ורד אחד מושלם.

אבל אימרו לי: למה לימוזינה
אחת מושלמת לא שלחו לי מעולם?
זה המזל שלי: תמיד שולחים לי
ורד אחד מושלם.

(תרגם שמעון זנדבנק)

*

מהי שלמות, בעצם שואל השיר ומשיב – שלמות היא עדינות נטולת פגמים של ורד אחד. לצד הוורד האחד, מצטייר פתאום משלוח של זר שלם כאקט וולגרי משהו. אבל יש צד אפל לשלמות של הורד בשיר, צד שמתגלה שבוע ימים מאוחר יותר, כשיד נטולת סנטימנטים שולפת את הפרח הנבול מתוך האגרטל ומעיפה אותו קיבינימט לפח האשפה. גלוריה עלתה על הטרנזיט, אפשר לומר. אנחנו שומרים בזיכרוננו את מראהו הטלול של הורד המושלם, ומדחיקים את מראהו המדכדך של הפרח הקמל שזה אך נפטרנו ממנו. וכאן הטעות, לדעתי. כי השלמות של הורד לא נמצאת רק במופע קצר-המועד של זוהר רענן וצלול. מופע השלמות הוא מופע מתמשך, מרובה דקויות ושינויים. עלי הכותרת נפתחים, מגלים את צבעם הפנימי, הפרח מבשיל מול עינינו, צבעיו נעשים דשנים יותר, ריחו כבד ומרוכז יותר, של מתיקות על סף רקב. ואז מתחילות הפגימות.  עלה שמתקמט, או שמשתפל בזווית לא מחמיאה, נוקשות במקום שקודם הייתה רכות אינסופית, שוליים חומים מכרסמים בצבע המשי הבוהק. התפיסה ששלמות מתכנסת לתוך רגע אחד היא תפיסה רומנטית ואני מקווה שאבד עליה הכלח. אני מעדיפה לראות שלמות כהצטברות, כתהליך – קו, מעגל, זה לא באמת משנה כל עוד לא מסתפקים בנקודה אחת.

 

מודעות פרסומת