שעירה

א

וזה קורה לָךְ, ולחוסר האונים הרגיל שלך נוסף חוסר אונים מסוג חדש, אוי לבושה שכך נתווספו לה גוונים ודגשים חדשים-ישנים, כמו בגיל ההתבגרות, כשפתאום עכשיו הגוף שלך, הגוף המזקין שלך, מתחיל להוציא מתוכו שיער, הרבה שיער, לפלוט, שצץ ממקומות לא צפויים, מגיח, זאת אומרת, מצבורי שיער תת-עוריים המתינו לשעת כושר והתפרצו פתאום החוצה כולם בבת-אחת, לכבוש, מראים לך מה זה גוף, פרא שיער, חלק, בריא, נוצץ מרוב בריאות, זה חולני, עוד ועוד משטחי עור נכבשים ומתכסים, ניצני אניצים, מי שחשבת שאת איננה עוד,  במקומה מגיח יצור שבוקע מתוך השיער, ואת רוצה לקבור את עצמך מרוב בושה אבל רק נקברת עוד בתוך השיער, אישה מזדקנת מצופה שיער מאפיר ובא לך למות, אפילו יותר מהרגיל, הרבה יותר מהרגיל.

בהתחלה את עוד מנסה לתלוש הכל בחמת זעם, יש לך מכשיר ביתי שמורט, מרט שנים והכל היה בסדר עד כה, הסתדרת, אבל המכשיר לא מצליח להתמודד עם המסה ומהר מאד קורס תחת העומס,  יוצא מכלל שימוש, היכנעי, והשיער צומח ביתר שאת, דווקא, כמו עונש אלוהי של אחת אפיים, כמו מה שקורה למי שמנסה להפר סדרים, לשבש את הסדר הטבעי, והסדר הטבעי עכשיו כולו שעיר, תסתכלי, תעבירי יד מצומררת על הירכיים, על החזה, איפה לא, נופל, אפילו מהמצח, כמעט מכסה על העיניים, כל מקום למעט כפות הרגליים והידיים, איזו מין חיה את, תגידי, תגידי, כפופה, נרכנת מתחת לקו המראות בבית, נסוגה, סבוכה בתוך עצמך, איך את נראית, מה תעשי עכשיו, שותקת, המילה שעיר לא באה לך בטוב, גרועה אלפי מונים יותר מהמילה שיער, שהיא מילה יפה, יכולה להיות מתנפנפת רכה גלים גלים, נניח בפרסומת לשמפו פרחוני או למרכך כביסה, אבל שעיר זה אף פעם לא חיובי, תמיד צפוף כזה ומזיע, מילה שמתיזים מהזוויות, ולכן את מתכנסת בתוך עצמך, טבעי שתתכנסי בתוך עצמך, כי מה, תלכי למכון? זה יעלה כסף, המון כסף, ובטח יצחקו, ואף אחד לא מבטיח שלא יצמח מחדש, טבעי שיצמח, ברור לך שזה יצמח מחדש, אבל בסתר את גם נפעמת מהכוח הזה של הגוף להוציא מתוכו דברים, כוח אדירים מפכה, משריץ את הסיבים האלו מבפנים, הפוריות הזו מעוררת הערצה, תודי, ואולי זה סימן שגם התודעה שלך עוברת איזה שינוי, גם התודעה שלך חיה שעירה ונמוכה שמתחבאת בתוך מאורת הבית, בתריסים מוגפים, בחלונות מוחשכים, נלחמת כל יום בדחף להרים רגל ולהשתין על הרצפה, אם כבר אז כבר, לא, משהו עוד נשאר, צל צילו של צלם, או כמיהה לצאת החוצה, מה לא היית נותנת כדי לצחוק עכשיו בשדרה, בשמש, בגשם, ברוח, כבר חודשיים לא הוצאת מילה, מה זאת מילה.

ב

ואם נגיד גבר. פנוי. מחפש אישה פנויה. ונניח שהוא קצת ביישן. איפה יחפש אותה שתחפש אותו? לא בסופרמרקטים עם העגלות הענקיות. לא בין סלי קניות משפחתיים. לא ליד ג'ריקן חמישה ליטר אקונומיקה או קנה חבילת נייר טואלט קבל עוד אחת במתנה. זה יקרה בחנות מכולת ברחוב צדדי שקט. במינימרקט שכונתי סתמי לגמרי. אחד חלב ליד אחד חלב. לחם אחיד ליד ג'בטה. עגבניה ליד עגבניה ומלפפון לצד מלפפון, כמו עין תחת עין ושן תחת שן. הוא יתאמץ להגיד משהו מהר, לפני שהיא תשלם ותלך. משהו נחמד. אולי אפילו יתכונן מראש. יתאמן על משפט מפתח עוד מהבית. דירת שני חדרים וחצי. החצי זה מחסן. הוא ישאל אותה אם היא במקרה יודעת איפה הלימונים. היא תגיד, איזה מזל שהזכרת לי לימונים ותחייך אליו. חיי לא חיים בלי לימונים, הוא יגיד לה. היא תהיה לא יפה, אבל רכה מאד. בחורות יפות מפחידות אותו. והיא תאיר. הוא הכי אוהב בחורות שמאירות. אבל במינימרקט אין לקוחות חוץ ממנו. תמיד יוצא לו להגיע מוקדם מדי או מאוחר מדי. הוא מסדר את המוצרים בתוך שקית, ברגע האחרון מוסיף שוקולד. וחבילת פיסטוקים. ועץ ריחני לאוטו. ופסטה במבצע. ותורם חמישה שקלים לילדים בסיכון. הקופאית לועסת מסטיק כדי לא להשתעמם. הוא משתהה עוד קצת בחוץ. יושב על המעקה. זה המעקה שעליו יושבים התלמידים בדרך הביתה מבית הספר. אוכלים ארטיק. חבל שלא קנה ארטיק.

מאחורי עגלת האשפה הוא רואה כלב משוטט ללא בעלים. הכלב נראה מפוחד. נושם מהר. רוטט קצת יותר מדי. אין לו קולר. הוא משדל את הכלב להתקרב. הכלב מהסס. גידי מבחין שעיניו של הכלב דומעות. כלבים לא בוכים, זאת בטח דלקת, הוא חושב. מתרומם ממקומו ולופת את השקית עם הכיתוב "מינימרקט אבי" באדום דהוי. מתחיל ללכת הביתה, צעדיו כבדים. הכלב הדומע פוסע בעקבותיו. אולי זאת בכלל כלבה. גידי בכלל לא בטוח. ואם זאת כלבה מה זה בכלל משנה.

ג

פעם לא היית טיפשה אבל עכשיו את טיפשה מה את עושה טיפשה מי האיש הזה טיפשה למה את הולכת אחריו הוא מסריח מבדידות זה למה וחוץ מזה יש לו עיניים טובות את מרגישה את הזנב תראי תראי איך השמחה מתחילה מהזנב.

ד

הכלב הולך אחריו כבדרך אגב. שפוף. ראשו שמוט אל המדרכה אבל הזנב מפרפר, מתחכך בבטון. גידי מפנה מדי פעם ראשו לאחור. בודק אם זה עדיין שם. זה עדיין שם. כאילו לא קשור אליו ובכל זאת. גידי מאט הכלב מצמצם צעדים, זה עדיין שם, גידי סוטה מהמדרכה אל תוך גינה ציבורית וגם הכלב. איזה מין כלב זה, לא מתעכב לרחרח שתן כלבים ישן ספוג בגזעי השקמים. אמא שלו תמיד הזהירה שחיות זה מחלות. אפילו צב לא הרשתה לו. גידי חולף על פני שער הכניסה הביתה אבל לא מושך את השער אליו ולא נכנס. נעים לו ככה, ממשיך עוד עד לקצה הרחוב. סוף סוף העונג הזה. נבחרת. אתה מבין כולם. מישהו ממציא אותך עכשיו מחדש. סוף סוף. המרחק ביניהם נותר קבוע. כמו בריקוד, ומה עוד קבוע. משהו זהיר נהיה, עדין כמו טביעת רגליים של ציפור. בצומת איש אחר ממתין בסבלנות שכלבו יסיים להטיל את מימיו על ערוגה לא פורחת, בידו רצועה חומה. גידי מביט בהם, צמרמורת של שייכות מסתחררת בעמוד השידרה. אם זאת כלבה, חשב, אקרא לה בטי.

ה

בית עם ריח של בית. ספל קצת סדוק עם קפה שחור קצת חרוך ולביבות ירק מאתמול. כורסה אחת עציץ אחד ספה שלא ישבו עליה הרבה זמן, ערימת עיתונים בתוך סל, ערימת ספרים על שולחן קפה, ערימת כלים מתייבשת על מתקן לצד הכיור. היה לי פעם שם, כמו חדווה, ענת, אולי שלומית. עכשיו אני על ארבע.

ו

"אבל את יודעת מה הכי מעליב, בטי", אמר, "אלה תנוכי האוזניים. אל תצחקי. מתארכים ומתארכים, כאילו היו עשויים מפלסטלינה או מסטיק שעמד יותר מדי זמן בשמש. לפעמים, בטי, כשאני מתגלח, אני מסתכל על התנוכים שנוזלים לצידי ראשי ופשוט לא מאמין. מסיט את המבט ומחפף בגילוח, רק להתרחק מהמראה כמה שיותר מהר."

"את שומעת בטי…"

"אז לפעמים אני שואל את עצמי בטי אם אני עדיין פוגש לפעמים את הילד שהייתי פעם. זה לא עובד ככה. מה לי ולמי שהייתי לפני עשרות שנים. כל כך הרבה זמן עבר מאז. שלחתי אותו רחוק, לקייטנת אל-חזור. הוא כבר לא רלוונטי עבורי, בטי, הילד הזה לא יכול להבין את התנוכים המדולדלים, את העור המחורץ, את השיניים שמתרחקות זו מזו בגלל עצם הלסת שמאבדת סידן. הדברים האלה מפחידים אותו."

בטי…

בטי!

ב—טי. בטי.

או שאנחנו סתם רובצים בשקט על הספה נינוחים, והוא מלטף אותי באצבעות, שנהיות לרגע שוקקות מדי, הוא עוצר בעצמו, מביט בי ולא מבין, באצבעות, מסתכל על המכנסיים קצת נגעל, אני מנחשת את תנועת הבשר, רוצה להגיד לו ששששש, זה בסדר, זה טבעי, זה בסדר. מתכשכש לי בזנב, אני מגלגלת אותו בתנועה עצלה, פתיינית, חושנית, בטי זה שם של כוסית, אולי מחר הוא יקח אותי לספר כלבים, יגיד לו תוריד הכל, תוריד הכל, ומתוך השיער אתגלה לפניו, מחר, כולי אישה, זה בסדר, תמשיך, אישה, אבל עכשיו

האו? ככה אומרים את זה? האו?

ייבנה, ייבנה

בזמן האחרון אני מדברת עם ספרים; לפני כמה ימים דיברתי ארוכות עם הפתיח של 'מיכאל שלי', מי לא מכיר את הפתיח של 'מיכאל שלי', היה דיבור סמיך, אינטימי. היום אני מדברת עם סיפור אחר לגמרי (האמנם אחר לגמרי) שמצאתי אצל חיים באר בספרו המצויין "מזיכרונותיה של תולעת ספרים". הסיפור סופר על ידי המשורר אברהם חלפי, שמע אותו ממנו הבמאי דני וולמן, שסיפר לחיים באר, שהעלה את הסיפור על הכתב:

"אני (וולמן) זוכר סיפור אחד יפה מאד, שסיפר (חלפי) לי פעם.  (…) הוא סיפר על החיה הקטנה הקרויה בּוֹנֶה. הבונה חי באיזו מחילה, וחייב ללכת תמיד בדרך מסויימת כדי להגיע אל הסכר שהוא בונה על הנהר. הציידים אומרים, כך סיפר חלפי, שקשה מאד לצוד את הבונה, החשוב להם בשל פרוותו היקרה, משום שקשה למצוא את המחילה שלו. אבל ציידים שהצליחו לגלות אותה, מספרים כי הבונה הולך תמיד באותו שביל עצמו מן המחילה שלו אל הנהר. הוא לא ישנה את דרכו. וכשהציידים מוצאים את השביל הזה, הם מניחים מלכודת על השביל. הבונה יוצא לו ממחילתו, הולך והולך, עד שהוא מגיע למלכודת. אז הוא עומד, מסתכל במלכודת ומייבב זמן מה. הוא מסב את ראשו ימינה ושמאלה ומייבב עוד. הוא אינו מסוגל לפנות עורף למלכודת ולברוח, הוא אינו מסוגל לשנות את המסלול שלו, את השביל שהוא צועד בו יום-יום, וגם כשהוא רואה את המלכודת מולו – כל מה שהוא מסוגל לעשות הוא לייבב; להסתכל ימינה ושמאלה, לייבב, ולהיכנס לתוך המלכודת."

הצטערתי שקראתי, הסיפור הזה הכאיב לי. האמנתי ואחר-כך, נחושה להציל את הבונה בכל מחיר, לא האמנתי. התנהגות כזו הרי מנוגדת לאינסטינקטים הבסיסיים ביותר, אין בה שום הגיון הישרדותי, סביר להניח שאלו סתם סיפורי מעשיות. התחלתי לחפש חומרי קריאה – אולי הקריאה תציע לבונה, לי, מפלט מהמלכודת שממתינה לו לבטח בהמשך השביל, ואם לא גאולה שלמה אז לפחות קורטוב נחמה. גיליתי עובדות מעניינות – למשל, העובדה שלבונה יש טופר מיוחד על אחת האצבעות ברגל האחורית, טופר שייעודו הבלעדי הוא ניקוי הפרווה; על שיניו של הבונה, שהן מכשיר עבודה מרכזי במלאכת הסכרים שלו, נאמר שעליו להשתמש בהן ללא הפסק, אחרת יצמחו ויצמחו;  במקום אחר מופיעה ההסתייגות ש"בניגוד לדעה הפופולרית, שיניו של הבונה אינן גדלות במהלך חייו הבוגרים." איזה יופי, עובדה והיפוכה, הטלת ספק מפורשת – לא הייתי זקוקה ליותר מזה. לתחושתי המלכודת על השביל החלה להתרחק, סוף-סוף. כשקראתי על כך שבעיני הבונים ישנו עפעף שלישי, שקוף, שמאפשר להם לראות בבהירות גם בעת שהייה מתחת למים – כבר חייכתי ממש (אבל למה אף אחד לא מסביר שום דבר בקשר לעפעף השני?). בכל המקורות הבונה מתואר כבעל חיים חרוץ ונמרץ, שמעצב את סביבת מגוריו בהתאם לצרכיו באמצעות מפעל בנייה שהוא מפעל חייו – תעלות, בריכות, מחילות ובקתות עץ. כך כתוב.

(אבל למה להתיפייף, למה. יופיו של הטבע נשמר ממרחק בטוח של מילה. הרי אם היה קופץ עליי פתאום איזה בונה, בשר ודם ופרווה ושיניים וזנב, זיפיותו הקשה, השמנונית והרטובה, פרצוף המכרסם המחודד שלו, כל אלו היו סוחטים ממני צווחה בטוחה)

לשונית, הקמצנות שבאה לידי ביטוי בשמה העברי של החיה הזו, אין לו מילה משלו. שמו, תוארו, פועלו – כל אלה מכונסים, דחוסים, בתוך מילה אחת – פלא שהבונה מתואר לעיתים כחיה מעט אובססיבית? לשונית, גם גיליתי שבאנגלית המילה beaver היא מילת סלנג שמציינת נרתיק נשי. וגינה, איבר שרירי דמוי צינור המחבר את צוואר הרחם אל הפות אצל יונקים ממין נקבה. המידע הלשוני הזה צובע את הסיפור של חלפי באור אחר לגמרי. אם כך, דומני שהסיפור שסיפר חלפי, אותו ציטט לדבריו מתוך ספר גרמני (גרמני, דווקא) ששמו לְיבֶּה נַטוּר, אהבת הטבע (אהבה!) – הוא כנראה בכל זאת לגמרי נכון.

בונה