בבית הקברות בו קבור אל ג'ולסון, סיפור קצר מאת איימי המפל

(כאן המקור. התחלתי לתרגם את הסיפור לפני כשלושה שבועות, הנחתי בצד, וחזרתי אליו אתמול)

"ספרי משהו שלא יהיה אכפת לי לשכוח," היא אמרה. "רק דברים חסרי חשיבות, ואם אין, פשוט דלגי הלאה."

התחלתי. סיפרתי לה על חרקים המעופפים בתוך גשם, עוקפים כל טיפה וטיפה ולא נרטבים לעולם. סיפרתי לה שמכשיר הטייפ הראשון אי-פעם בארצות הברית היה שייך לבינג קרוסבי. סיפרתי לה שלירח יש צורה של בננה – כשהוא נראה לנו מלא, זה משום שמביטים בחזית שלו.

נוכחות המצלמה הובילה לעודף מודעות עצמית, אז הפסקתי. מכוונת היישר אלינו, דבוקה לתקרה  – מסוג המצלמות המשמשות בנקים לצורך צילום שודדים. נצפינו על ידי אחיות המחלקה לטיפול נמרץ שישבו בהמשך המסדרון.

"תמשיכי, תמשיכי", היא אמרה. "מתרגלים לזה."

היה לי קהל. המשכתי. האם היא ידעה שהזמרת תמי ויינט שינתה את הפזמון? מעתה היא שרה, "עמדי לצד החברים שלך"? וגם פול אנקה, הוספתי. הוא שר, "תלדי את התינוק שלנו", כי הוא נהיה חולה מכל הפמיניסטיות שנבחו עליו מכל עבר.

"ומה עוד?", היא אמרה. "יש לך עוד משהו?"

הו כן.

עבורה תמיד יהיה לי עוד משהו.

"האם ידוע לך, שכשלימדו את השימפנזה הראשונה לדבר, היא שיקרה? כשנשאלה מי עשה את צרכיו על השולחן, השימפנזה סימנה בשפת סימנים את שמו של המנקה, וכשלחצו עליה, היא חזרה בה ואמרה שמי שאחראי לכך הוא מנהל הפרויקט בעצמו. אבל לשימפנזה היו גורים, כך שניתן לשער שהיו לה נימוקים מבוססים משל עצמה."

"או, זה טוב", היא אמרה. "משל".

"יש עוד בנוגע לשימפנזה," אמרתי. "אבל זה ישבור את ליבך."

"לא תודה," השיבה, וגירדה בסמוך למסכה שכיסתה את פניה.

אנחנו נראות כמו פורעות חוק בנות טובים. לטוב או לרע, עוד לא הצלחתי להתרגל למסכה. אני נוגעת שוב ושוב בנקודה החמימה בה פוגע, תודה לאל, האוויר שאני פולטת. היא כבר התרגלה למסכה שלה. היא קושרת רק את השרוכים העליונים, מקצוענית שכמותה – ומאפשרת לשרוכים התחתונים להידלדל מטה, רפויים.

אנחנו מכנות את המקום בית החולים של מרקוס וולבי, זה הלבן עם הדקלים שמראים מתחת לכותרות הפתיחה של כל פרק בסדרה. בית חולים לגמרי הוליבודי, אם כי טכנית הוא ממוקם מספר מיילים מערבה משם. מעברו האחר של הרחוב, מחוץ לטווח המצלמה, פרוש חוף הים.

היא מציגה אותי בפני אחת האחיות בצוות כחברתה הטובה ביותר. היא אומרת לה את זה בנימה אינטימית, כממתיקת סוד, מה שמעיד בעיקר על הקרבה ששוררת בין חברתי לבין אותה אחות.

"בדיוק סיפרתי לה שנהגנו לשתות משקה ג'ינג'ר אייל של "קנדה דריי" ולהעמיד פנים שאנחנו בקנדה".

"היינו כאלה סתומות", אני אומרת.

"אתן נראות כמו אחיות", אומרת אחות בית החולים.

אם כך למה, מן הסתם תוהים שם כולם בינם לבינם, למה חלף כל כך הרבה זמן עד שהואלתי להציג את כף רגלי במקום המפואר והנוצץ הזה? האם הם בכלל שואלים את עצמם?

לא שאלו.

חודשיים ימים, וכמה זמן נמשכה הנהיגה הנה?

ההסבר הטוב ביותר שיכולתי לספק הוא זה – חבר אחד שלי עבד פעם קיץ שלם בחדר מתים. מבין כל הסיפורים שסיפר לי. האחד שנחקק בי אמנם לא היה הזוועתי מכולם, אבל היטבתי לזכרו מבין כל האחרים:  גבר אחד חירב את המכונית שלו על כביש 101 לכיוון דרום. הוא לא איבד את ההכרה, אבל בשרו נקרע כך שעצם הזרוע הייתה גלויה לגמרי לעין – וזה הפחיד אותו עד מוות.

כוונתי, הוא ממש ממש מת מזה.

כך שלא העזתי להביט מקרוב. אבל זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו, בתקווה שבכל זאת אשאר בחיים לאחר מעשה.

היא ניערה מעליה שמיכת קיץ קלת-משקל, חושפת רגל שלא היית רוצה לראות. מעבר לכך,  מביטים בה ומבינים לחלוטין את החוק שדורש שבכל עת יהיו שני אנשים לצד גופה.

"חשבתי על מיזם", היא אומרת. "חשבתי על זה אתמול בלילה. נדמה לי שעליתי על צורך אמיתי ומיידי. את יודעת," היא אומרת, "הכוונה היא כשצריך לעשות משהו עבור מישהו שכבר לא מסוגל לעשות את זה בעצמו, הרעיון הוא שאת מזעיקה אותם בכל עת שתרצי – כשכבר אי אפשר לכבוש יותר את הדחף."

היא חוטפת את מכשיר הטלפון שליד המיטה וכורכת את הכבל סביב צווארה.

"הי", היא אומרת, "זה סוף הקו."

היא ממשיכה, מסוחררת, לא ברור לי ממה.

"אני לא מצליחה לזכור," היא אומרת. "עפ"י קובלר-רוס, איזה שלב מגיע אחרי שלב ההכחשה?"

נדמה לי שהשלב הבא הוא כעס. אחר כך מיקוח, דיכאון, וכן הלאה. אבל אני שומרת את הניחושים שלי לעצמי.

"השאלה היחידה היא," היא אומרת, "מתי מגיע שלב תחיית-המתים? אלוהים יודע שאני רוצה לנהוג על פי הספר. אבל היא השאירה בחוץ את תחיית המתים."

היא צוחקת ואני נתלית בצליל צחוקה כפי שמישהו המשתלשל מעל נקיק גורף במהירות קצה חבל המושלך לעברו.

"תגידי לי," היא אומרת, "בעניין השימפנזה ההיא עם הידיים המדברות. מה הם עונים לה כשהניסוי מסתיים והשימפנזה אומרת, 'אבל אני לא רוצה לחזור לגן החיות'?"

כשאיני אומרת דבר, היא אומרת, "טוב, בסדר – אז תספרי לי עוד סיפור על חיות. אני אוהבת סיפורי חיות – אבל לא אחד חולני, אני לא מעוניינת לשמוע על כלבי נחייה שמתעוורים."

לא, לא אספר לה סיפור חולני.

"מה בנוגע לכלבי נחייה של חרשים?" אני אומרת. "הם לא מאבדים את שמיעתם, רק שבמשך הזמן הם נעשים מאד שיפוטיים. לדוגמה, יש גולדן רטריוור אחד בניו ג'רסי, שמעיר את האם החרשת וגורר אותה מהמיטה אל חדרה של הבת בגלל שלילדה יש פנס והיא קוראת בעזרתו מתחת לשמיכה."

"את הורגת אותי," היא אומרת. "כן, ללא ספק את הורגת אותי."

"אומרים שהכלב החכם מציית, אבל כלב חכם עוד יותר יודע מתי הגיעה עת לסרב פקודה."

"כל יצור חכם יותר יודע מתי העת לסרב פקודה. למשל, ממש ברגע זה."

היא מפלרטטת עם הרופא הטוב שזה עתה נכנס לחדר.  בשונה מהרופא הרע, שבודק את הטפטוף באינפוזיה עוד לפני שהוא מברך אותה ב"בוקר טוב", הרופא הטוב פולט משפטים כמו, "אלוהים אכן העניק לחולי אפילפסיה חוויה מטלטלת". הרופא הטוב רושם לעצמו נקודות בונוס עבור נכים בהם היה עלול לפגוע במגרש החניה. מכיוון שהרופא הטוב קצת מאוהב בה, הוא נותן לה אולי שנה. הוא מושך כיסא ומציב אותו לצד מיטתה ומציע שאטייל לחוף הים ואחזור עוד שעה.

"תביאי לי משהו כשתחזרי," היא אומרת. "מחוף הים. או מחנות המתנות. כל דבר, ותזכרי שטוב טעם אינו שיקול במקרה הזה."

הוא מושך את הוילונות סביב מיטתה.

"חכי!" היא מצווה.

אני מתבוננת בה.

"כל דבר, היא אומרת, "מלבד מנוי שנתי לשבועון."

הרופא מפנה את גבו.

אני מביטה בפיה זע, צוחק.

יש דברים שמצטיירים כמסוכנים אבל לעיתים קרובות הרושם מטעה – נחש שחור, למשל, או כיס אוויר. בעוד דברים אחרים, שפשוט מונחים שם, כמו חוף הים הזה, מתפקעים מרוב סכנות. ענן אבק צהוב שיתרומם מהקרקע,  גל חום מעיק שיגרום לכל המלונים בשדה להבשיל בין לילה – זהו מזג אוויר של רעידות אדמה. את יכולה לשבת כאן, אצבעותייך משתעשעות בגדילים של מגבת חוף, את קולעת מהן צמות – ולפתע פתאום החול סביבך ייגרף פנימה כמו בשעון חול. האוויר ישאג. בדירות הזולות הממוקמות על קו החוף אמבטיות יתמלאו מעצמן, והגינות יתגוללו מעלה מטה כמו גלים ירוקים. אם דבר לא יקרה, האבק ימשיך לנדוד והחום יעמיק עד שהפחד יהפוך להשתוקקות. מתח מהסוג הזה אפשר להרגיע רק באמצעות אסון גדול.

"זה לעולם לא יקרה בזמן שאת חושבת על זה," היא קבעה פעם.

"רעידת אדמה, רעידת אדמה, רעידת אדמה," היא אמרה.

"רעידת אדמה, רעידת אדמה, רעידת אדמה," אמרתי.

בדיוק כמו מי שפוחד מטיסות ומחזיק את המטוס תלוי באוויר בכוח תפילותיו, המשכנו למלמל עד שרעידת-המשנה סדקה את התקרה.

זה היה אחרי האחת-הגדולה-של-שבעים-ושתיים. למדנו אז בקולג';  המעונות שלנו היו במרחק חמישה מייל בלבד ממוקד הרעש. כשהסיבוב נגמר והדופק המשתולל שלי החל להאט, היא הגישה קוקטייל שמפניה ומיץ תפוזים והתבדחה על מגורים לחוף האוקיינוס של קנזס. הצעתי להסיע אותה להוואי בדרך החדשה שתצוץ, כפי שניבאו המומחים, ברעידה הבאה בתור או בזו שלאחריה.

עכשיו כבר לא יכולתי לומר – "הבאה בתור".

היא הייתה עלולה לשאול, מי הבאה בתור?

האם הייתי היחידה ששמה לב לכך שהמומחים חדלו לומר באם והחלו לומר כאשר? ודאי שלא.  אלפים פחדו ממש כמוני. עקבנו בחשש אחר מסלולן של חיפושיות יפניות. כל סטייה מהמסלול הקבוע סימנה התפרצות אפשרית קרובה של אלימות גיאולוגית.

רציתי שהיא תפחד ביחד איתי. אבל היא רק אמרה, "לא יודעת, פשוט אין לי את זה."

היא לא פחדה משום דבר, אפילו לא מטיסה.

לפני טיסות יש לי חלום קבוע ובו אנו נחגרים בחגורת בטיחות והמטוס מתחיל להתגלגל על מסלול ההמראה. הוא ממריא במהירות של חמישים קמ"ש וכך אנו משייטים לנו, מרפרפים על צמרות העצים, ובכל זאת מצליחים להגיע לניו-יורק בזמן.

זה כל כך נעים.

לילה אחד טסתי ככה כל הדרך עד מוסקבה.

פעם אחת עלינו יחד על טיסה, היא ואני. בשעה שכנפי המטוס היטלטלו, היא לעסה חופן אגוזי מקדמיה. היא יודעת שקצות כנפי המטוס בנויים כך שיוכלו להתעקם שלושים רגל כלפי מטה או מעלה, מבלי להיתלש ממקומם. היא מאמינה לזה. היא בוטחת בחוקי האירודינמיקה. המוח שלי בפאניקה, אני כמעט מסוגלת לקבל את העובדה שספינות מלחמה מסוגלות לצוף, בעוד כל אחד יודע שפלדה שוקעת במים.

עכשיו אני מזהה אצלה פחד, ולא, איני מתכוונת לנסות להרגיע את פחדיה. הפחד שלה מוצדק מאין כמוהו.

אחרי הרעידה, במהדורת החדשות של שש הציגו סרטון ובו חבורת ילדי כיתה א' התרוצצה תוך צעקות בין חורבות מגרש משחקים.

"כדור הארץ רע!" הם שאגו על פי הנחייתו של המורה, כי הכעס חזק מהפחד.

אבל היום חוף הים הוא מפגן של יציבות. נדמה שכל מי שנמצא כאן עכשיו נטל כדורי הרגעה, קהה חושים מטבעו או סתם מנומנם. נערות מסייעות זו לזו למרוח שמן קוקוס בכל המקומות אליהם קשה להגיע. נודף מהן ניחוח עוגיות מקרון. מדי פעם הן מציצות במראה קטנה הטמונה בתוך ערכת איפור שנפתחת כמו צדפה. המראות לוכדות את אור השמש ומרססות קרניים בהירות על כתפיהן הנוצצות. הנערות מקשטות את שיערן הרטוב בפרחי משי, כפי שראו במגזין "סבנטין". הן עושות פוזות.

טור מכוניות ארוכות ונמוכות-גחון נעצר בצד וכל הנהגים יוצאים החוצה ומסתכלים. יש להם שישיות בירה ביד והם נעשים קולניים בזמן שהנערות בוחנות את קווי השיזוף שלהן. כשהבירה נגמרת הנהגים מסתלקים, מזניקים את מכוניותיהם במעלה השדרה.

מעבר לבריאות המתפרצת הזאת ניצבות שתי מרפסות זהות, ולהן מעקות ברזל בגוון ורוד פלמינגו, זהו הפאלם רויאל. בכל פעם שמחליפים מצעים זה סימן שמישהו מת שם. אמבולנס ממתין בחנייה למקרה ש, ובמרפסות נמתחת שורת כיסאות נדנדה, ועליהן מתנדנדים בדומייה כל הדיירים, או אחד פחות.

האוקיינוס בו הם בוהים עמוס בסכנות, ולא רק בגלל הזרמים. מכאן אתה כמעט יכול להבחין בצליפות הזנב של כרישי החול, שדואגים לשמר אצל הנופשים חיוניות גופנית דרוכה.

אילו רק הביטה, יכולה הייתה לצפות בכל זה, בחלק מזה, דרך חלון חדרה. היא הייתה הראשונה להכריז על כמה מעט נדרש על מנת שדברים ישתבשו באמת.

כשחזרתי לחדרה, גיליתי שהעמידו שם מיטה נוספת!

למשך שתי שניות לא קלטתי את משמעות העניין, ואז זה היכה בי כמו ארון מתים פעור.

היא רוצה כל דקה, חשבתי. היא חומדת את חיי.

"פיספסת את גאסי," היא אמרה.

גאסי היא סוכנת הבית-במשקל 150 ק"ג-הסובלת מנרקולפסיה שהוריה העסיקו. בדרך כלל ההתקפים הנרקולפטיים התרחשו בקרבת קרש הגיהוץ, כך שבבית הוריה של חברתי כל הציפות והציפיות היו חרוכות בקצותיהן.

"זו נסיעה לא פשוטה עבורה," אמרתי. "מה שלומה?"

"ובכן, היא לא נרדמה בדרך, אם לכך כיוונת. גאסי נהדרת – את יודעת מה היא אמרה לי? היא אמרה, 'מותק, תפסיקי עם כל הדאגנות, רק תמשיכי ל'יתפלל, ורדי על הברכיים' – ואני לא יכולה אפילו לרדת מהמיטה."

היא משכה בכתפיה. "מה אני מפספסת?"

"זה מזג אוויר של רעידות אדמה," אמרתי לה.

"הפתרון הכי יעיל נגד רעידות אדמה, הוא להקפיד לא לגור בקליפורניה."

"זו בהחלט עצה מועילה," אמרתי. את נשמעת כמו הכומר אייק. 'הדבר הטוב ביותר שיש לאל ידך לעשות למען העניים הוא לא להפוך לאחד כזה בעצמך'."

שתינו מטורפות על הכומר אייק.

שמתי לב לנפיחות של פניה.

"את יודעת," היא אמרה, "אני מרגישה זוועה. זה תיכף מפסיק להיות כיף."

"לקדמונים היה פתגם," אני אומרת. "'יש זמנים בהם הזאבים שותקים; יש זמנים בהם הירח מיילל'."

"זה של שבט הנאבאחו?"

"זה מהלובי של פאלם רויאל," אמרתי. "קניתי שם עיתון. אקריא לך משהו."

"למרות ששום דבר כבר לא מזיז לי?"

דפדפתי לעמוד עם הטריוויה. "האם ידעת, שככל שציפורי הפלמינגו זוללות יותר חסילונים, כך נוצותיהן נעשות ורודות יותר?" אמרתי, "האם ידעת שהאסקימוסים משתמשים במקררים כדי למנוע מהמזון שלהם לקפוא?"

עברתי לעמוד שלוש, לידיעה של סוכנות UPI  ממקסיקו סיטי. הכותרת: "אדם שדד בנק באמצעות תרנגולת", ובגוף הידיעה סופר שאדם קנה עוף בגריל מדוכן שעמד בקרבת הבנק, וכשחלף על פני הבנק הבזיק בו רעיון. הוא נכנס לסניף וניגש לקופאית, מכוון לעומתה את שקית הנייר החומה. היא הושיטה לו את הפדיון היומי, ריחו של רוטב הברביקיו הוא שהוביל בסופו של דבר ללכידתו.

הסיפור הזה גרם לה להרגיש רעבה, כך אמרה. אז ירדתי שש קומות במעלית אל הקפטריה, והבאתי לה משם את כל הגלידה שרצתה. שכבנו זו לצד זו על מיטות מתכווננות שהותאמו במיוחד לצפייה מיטבית בטלוויזיה, מפזרות על הסדינים עטיפות ארטיקים ריקות, שולות שקדים קלויים לתוך פיסת גאזה. היינו לוסי ואתל, מרי ורודה, אבל באופן הכי מוקצן. סגרנו את כל התריסים כדי שהאור מבחוץ לא יפריע לתמונה לרצד על המרקע.

צפינו בסרט בו כיכבו שחקנים שפעם רצינו לשכב איתם. שוטר קשוח עמד לעצור את שלי, אנס אכזר, שנהה אחרי מלצריות קוקטייל.

"סרט טוב," אמרה בשעה שצלפים חיסלו את שניהם.

כבר עכשיו אני מתגעגעת אליה.

אחות ממוצא פיליפיני טופפה פנימה והזריקה לה זריקה. האחות פינתה ערימה של מקלות קרטיבים משידת הלילה, בכמות שהספיקה על מנת לקבע שבר של חיה קטנה.

הזריקה גרמה לשתינו להרגיש ישנוניות. נרדמנו.

חלמתי שהיא מעצבת פנים, והגיעה לרהט את ביתי. היא עבדה תחת מעטה חשאיות, מפזמת לעצמה שיר. כשסיימה, הוליכה אותי בגאווה אל עבר הדלת, ובצעד קליל הכניסה אותי פנימה. "איך זה מוצא חן בעינייך?"

כל קורה, אדן חלון, מדף או ידית כוסו ביריעות בד בדוגמת דגל הקשתות של הקהילה הגאה, סרטי קרפ בצבעי פסטל לופפו סביב המראות.

"אני חייבת לחזור הביתה," אמרתי לה כשהתעוררה.

היא חשבה שהתכוונתי לביתה שלה, והייתי אנוסה לומר, לא, הביתה הביתה.

העוויתי את כפות ידיי בתנועה שמימים ימימה החוותה כאב. הייתי אמורה להציע משהו. החברה הטובה ביותר. אפילו לא יכולתי להציע שאחזור הנה.

הרגשתי קטנה וחלשה ושנכשלתי.

גם מידה של צהלה.

מכונית עם גג נפתח המתינה לי במגרש החנייה. ברגע שאצא מכאן, אנהג במהירות מופרזת לאורך כביש החוף, אפופה אוויר רווי ריח סרטנים. במאליבו אעצור לקנות סנגריה. המוסיקה שם תהיה חושנית וקולנית. הם יגישו פאפאיה ושרימפס וברד בטעם מלון. לאחר ארוחת הערב אהיה זוהרת מרוב תשוקה,  לוהטת מחום, שוקקת חיים, אשאר ערה כל הלילה.

בלי להוציא מילה היא עקרה את המסכה מעל פניה והשליכה אותה אל הרצפה. היא בעטה בכל השמיכות, ונעה לכיוון הדלת. ודאי סלדה מהצורך לעצור רגע על מנת לשאוף אוויר וליצב את עצמה, לפני שטרקה מאחוריה את דלת חדר הבידוד. בדרכה החוצה חלפה על פני החדר הסמוך, בו מתקרצפים ועוטים את המסכה הלבנה.

קול זעק את שמה במערכת הכריזה, ואנשים רצו במורד המסדרון. הרופא הטוב הוזעק באיתורית. פתחתי את הדלת ומכיוון תחנת האחיות ננעץ בי מבט קשה, כאילו המעוף הזה היה רעיון שלי.

"איפה היא?" שאלתי, והן הנידו בראשן לעבר ארון האספקה.

הבטתי פנימה. שתי אחיות כרעו לצידה על הרצפה, מדברות אליה בקולות מהוסים. אחת מהן הניחה מסכה על פיה ואפה, השנייה עיסתה את גבה בתנועה מעגלית איטית. האחיות העיפו מבט כדי לבדוק אם הרופא הגיע, וכשזיהו אותי חזרו לעיסוקיהן הקודמים.

"די…די, מותק", הן המו ברכות.

בבוקר בו הועברה לבית הקברות, בו קבור גם אל ג'ולסון, נרשמתי לסדנת "חרדת טיסה". "מהו הפחד הכי איום שלך?" שאל המדריך, ואני השבתי, "שאסיים את הסדנה הזו ועדיין אחשוש לטוס."

הנחתי כוס מים על השידה לצד מיטתי כדי שאדע להבחין אם מקור הרעידות הוא בכדור הארץ או שזו עדיין אני.

מה אני זוכרת?

רק את השטויות שאני שומעת. שאימא של בוב דילן המציאה את הטיפקס. שנדרשת נוכחות של עשרים ושלושה אנשים בתוך חדר על מנת שההסתברות ששניים מהם חוגגים יום הולדת בתאריך זהה תגיע לחמישים אחוזים. למי אכפת אם זה נכון? מוחי מרופד במגבות אמבטיה שסופגות את המידע הזה, שום דבר אחר לא מחלחל פנימה.

אני משחזרת את הדברים שאולי יתבהרו אם אחזור ואספר אותם לעצמי. נשיקה חטופה דרך פיסת גאזה רפואית.  היד החיוורת שמתקנת את זווית הפאה הנוכרית. הבחנתי במחוות הללו עוד בזמן שהתרחשו, לא במבט לאחור – ואני חוזרת ומשחזרת, למרות שאין לי מושג מה עוד עשוי להתגלות, משהו שאולי חמק בזמן אמת.

קיימת אפשרות שאספר שנשארתי שם כל הלילה.

מי יוכל לחלוק על כך?

אני חושבת על השימפנזה, ההיא עם הידיים המדברות.

במהלך הניסוי נולד לשימפנזה גור. דמיינו איך החוקרים שלה היו אחוזי אקסטזה כשהחלה לסמן לו בשפת הסימנים, מבלי שקיבלה הוראה לעשות זאת.

תינוקי, שתה חלב.

תינוקי, שחק בכדור.

וכשתינוקי מת, אמו ודאי ניצבה לצד גופתו, ידיה המקומטות נעו בחן חייתי כשסימנה שוב ושוב את המשפט, תינוקי, בוא לחיבוק. תינוקי, בוא לחיבוק. בתנועה רהוטה של שפת אבל.

לג'סיקה וולפסון

קתה קולוויץ
קתה קולוויץ

לתרגם את מירנדה ג'ולי עם דמעות בעיניים וחיוך קטן בזוויות

להמשיך לקרוא לתרגם את מירנדה ג'ולי עם דמעות בעיניים וחיוך קטן בזוויות