יחסי הגומלין בין אור לחומר אינם תמיד מספקים

בזמן האחרון, לאחר עשרות שנים עם עדשות מגע, אני נאלצת לשוב ולהרכיב משקפי ראייה. ממש כמו כשהייתי בת 10, 11, 12, 13, 14, 15 – כובד הראייה שוב ממוסגר, נשען על עיקול האף ונסמך על בליטת תנוכי האוזניים. יש להסתגל מחדש לתנועה הפותחת את היום: יד ימין נשלחת אל עבר השידה, מגששת בעיוורון. ההבדל בין עדשות מגע למשקפיים הוא הבדל תהומי; פתאום החיץ הזה שנעוץ מלפנים, שקוף אמנם, דק אמנם – אבל שוב החיץ הזה שמסמן בבירור, אני? כאן, העולם? שם.

[החיץ הזה לפעמים הכרחי. כך למשל אני לא מסוגלת להירדם בלי להתעטף כולי בפיסת אריג, שאחת הפינות שלו תמיד מונחת על הלחי. מוכרחה להיכרך בתוך רחם לילית עשויה בד].

בסרט הצ'יליאני "גלוריה" הגיבורה מרכיבה משקפי ראייה גדולים, מסורבלים ונטולי חן. גודלם בולט שבעתיים לנוכח ה – אין ברירה, אני חייבת להשתמש במילה הזאת ששייכת לארסנל של מישהי אחרת – גודלם בולט לנוכח הקוקטיות המרהיבה של השחקנית. משקפיים גדולים מדי, שמסמנים את מבטה של הגיבורה שמופנה יותר מדי החוצה ופחות מדי פנימה. המשקפיים כהפרעה של ראיית-יתר וראיית-חסר. גלוריה היא אישה בת 58, גרושה שחיה לבדה בדירה עירונית בסנטיאגו. יש לה בן נשוי ובת מורה ליוגה, שמתעניינים בה במידה. יש לה בעל לשעבר שנישא מחדש, ואהוב לא יציב בשם רודולפו.

1704197

בסופי שבוע היא פוקדת מועדוני ריקודים לפנויים פנויות מבוגרים, שם היא פוגשת לראשונה את רודולפו שבולע אותה בעיניו, ובצדק. כשהיא מחייכת אי אפשר להסיר ממנה את המבט. אלה לא רק השרירים המתרוממים ומתיחת השפתיים הנלווית. כל חיוך שלה הוא התגלות פתאומית של מפל אור שנובע מתוכה החוצה. יש נשים כאלה, אני יודעת. גם כשאינה מחייכת גלוריה היא אישה מושכת, מטופחת  וסקסית, אבל המשקפיים. הרבה משקפיים כל הזמן,  היא מסירה אותם רק לפני השינה ובזמן שהיא מתקלחת או מזדיינת עם רודולפו. אני לא רוצה לכתוב כאן את הצירוף המכובס והפוריטני "עושה אהבה", ביטוי שמוחק את הגוף. גלוריה מזדיינת,  אישה בת 58 בעירום פרונטלי מרהיב, נועז, נשי ומלא עוצמה, בתוך תאורה שנמסה סביבה אבל מראה הכל, גם את רודולפו. איזו תעוזה, להיחשף כך במטח אירוטיקה ישירה, בלתי מתחמקת. רודולפו, אני מוכרחה להודות, לא ולנטינו בכלל, גבר אפרפר עם מבט כלבי מובס. לפעמים, לרגע, מבליח ממנו שארם לטיני שדועך מייד. אולי צריך משקפי ענק, כמו של גלוריה, כדי להבחין בו באמת.

כשהייתי ילדה ממושקפת הטרידה אותי הפרידה ההכרחית מהמשקפיים בזמן החלומות. ייחלתי לחלומות חדים וממוקדים, קיוויתי שלא אצטרך לגרור את המגבלה שלי לתוך החלום. אני לא יכולה להישבע על כך, אבל נדמה לי שהחלומות שלי מאז ומתמיד מטושטשים. מוצללים. אני חולמת תחושה של דימוי במקום לחלום חיזיון.

הסרט "גלוריה" הוא סרט קטן ואינטימי. אהבתי את הסרט הזה כמו שאוהבים מישהו קצת מוגבל, ואוהבים אותו דווקא מתוך חולשתו. זה לא אמור להפתיע, יש המון סוגים של אהבה, אבל אני מודה שלקח לי די הרבה זמן לסגל לעצמי גם את סוג האהבה הזה. במיוחד מצאה חן בעיניי סצנת הסיום – גלוריה מגיעה לבדה לחתונה, זוג חברים טובים שלה מחתן את בתם. גלוריה חסרת מנוחה מעט, מסרבת בחטף לגבר זר שמזמין אותה לרקוד, ויוצאת לשוטט לבדה בגינה הגדולה שצמודה לאולם החתונה. היא שומעת קולות מתוך הלילה, ויוצאת לחפש את מקורם. לפתע, בין העצים, היא מוצאת עצמה ניצבת מול טווס לבקן שזנבו העצום פרוש כולו לראווה. יש להודות שטווס לבקן בלילה אינו מראה שכיח כל-כך, וגלוריה המופתעת עומדת מולו כמו שעומדים מול מראה. אי אפשר שלא לחייך לנוכח המבטים שהאישה מחליפה עם הטווס. זה היה זמן טוב להיזכר בפעמים שאני עצמי עמדתי ככה באיזו גינה נידחת, כל-כולי טווס לבקן פרוש זנב. גלוריה חוזרת לאולם, מסירה את המשקפיים ומניחה אותם על השולחן. היא פוסעת לרחבת הריקודים, ורוקדת לבדה ריקוד סוער. לו רק ידעתי לרקוד.

אחרת נתקרר

"לאט יותר" הוא סרט קצר של אברהם הפנר משנת 1967, שבמרכזו זוג מזדקן. הסרט הוא עיבוד לסיפור קצר מאת סימון דה-בובואר.

כבר הרבה שנים שאני משתוקקת לראות את היצירה הזו [הפנר רק בן 32, פאני לוביץ' בת 64, אברהם בן יוסף בן 60] – והנה, פתאום דגתי אותה בחיפוש עיוור ביוטיוב. ארבע-עשרה דקות שמומלצות מאד לצפייה [למרות שבחוץ מזג אוויר יפהפה, חבל שלא הסתגרר, זו חוצפה שמזג האוויר].

[ועכשיו, לאחר שצפיתי בו, אני מניחה שאת שאריות הבוקר הזה אאלחש עם המון מוסיקה צרפתית של פעם]

על הזרות

מה שמוּכּר נראה היטב גם מבעד לעיניים עצומות, אולי זהו פשר הביטוי "מוּכּר לעייפה", שחוצה את שער העייפות וממשיך גם אחריו. מאידך, קל לדמיין שפה בה מתקיימת קירבה לשונית הדוקה בין המילים "זר" ו-"הרפתקה"; אם כך, זו לא חכמה לבנות ספינות אדירות, לגייס עשרות ספנים, לנפח מפרשי משי ולצאת אל המרחבים – כל זה בשם הזרוּת, כמובן, כמה הבטחה טמונה בה לעיניים – אבל האם ניתן לאתר נקודות של זרוּת בתוך המרחב שמוכר מימים ימימה? בתוך מה ששייך לו? נראה אותו אובד בין שבילי גנו, נועץ מבט ממושך במזרקה, תוהה על משמעות הפס הקריר של שיחי המנטה. נראה אותו מביט בגופו מוכה תימהון, לעיתים בחוסר אמונה מוחלט – כמוני, כל בוקר מחדש. חבל שלא התאמנתי על כך במהלך השנים. יכולתי,  למשל, מדי פעם לאלץ את עצמי לכתוב רק ביד שמאל. שאוכל להרגיש אחרת את הגוף, יותר מהוסס, עצור. חבל שלא נהגתי כך. כמה שאננה הייתי, מכונה מטופשת עם אמונה עיוורת בחוק ההתמד.