להיעצר בעוון שוטטות בסדנה בבית אריאלה

ברובע הלטיני של פאריס בשעת בוקר מוקדמת, כשמנקה הרחובות שוטף את המדרכה שליד מוזיאון ימי הביניים בזרנוק אימתני, המים פוגעים באבנים ואת מתכווצת. למה. כי במקום ממנו הגעת זרימה עזה של מים ברשות הציבור פירושה תמיד בזבוז, ובת-המדבר הפנימית שבך, שאת דבר קיומה בתוכך לא שיערת עד לאותו רגע, מתקוממת לנוכח המים האבודים. אותו מקום בשעת לילה, כשאת מתחפרת בתוך מעיל, חושבת מי זרה יותר, את או העיר. את. לא רחוק משם, בגני מונקו, את שומעת צעדים בכל מקום, סובבים את הכיסאות הריקים, רוחות רפאים רפויות גורסות את החצץ ואת יודעת שסחבת אותן אתך עד לשם, אז מי זרה יותר עכשיו. להיות מקומי זה להכיר את הצל המסוים שמטיל הפסל של דורצ'ין בש"ד בן ציון על האשפה שמצטברת למרגלותיו, לזכור בדיוק את הצחוק המר שלך מול חלון ראווה ברח' יהודה הלוי, גדוש בכלי בית פראי צבעים מיובאים ממרוקו, כשדמותך השתקפה לרגע ביניהם, והגשם הרטיב את ראשך ושמחת בו כתוספת דרמטית הכרחית, כמעט אביזר במה; עוד במפת הנפש שלך כלות וחתנים מסתחררים זוגות זוגות בגנים הבהאים בשעות אחר הצהריים, כלות עד כלות, משוריינות בשמלות תפוחות, מקושטות כמו הערוגות המטופחות מדי של הגן, כל פרח במקומו, כל שערה במקומה;

הרגש חייב להיות מעוגן בתוך מקום, המקום מעוגן כתמונה בזיכרון. תחושת המקום, בת-חלוף ונצחית, סימני נחיתה רגעיים על מפה מתחלפת. אין מנוח.

פסיכוגאוגרפיה מרתקת אותך. את בולעת הרבה חומר כתוב כהכנה לסדנה שאת עומדת להנחות. מעתיקה לנקי שורות על תייר שניגש לבעל חנות בשוק של העיר העתיקה בירושלים, ומציע לו עיסקה – "אתן לך את כל בגדיי תמורת החרב ההיא, שתלויה על הקיר."

בעל החנות נעתר, הוא בטוח שזו רק בדיחה. "כן, למה לא, תפאדל, תפאדל."

התייר מתפשט במהירות, בגדיו נערמים סביבו. לנוכח מבטו הנדהם של בעל החנות הוא מושך אליו את החרב ובורח איתה אל הסימטאות. מנופף בה וצועק, "אני דוד המלך! אני המשיח!" זאת פסיכוגיאוגרפיה, את מעירה לעצמך בצד, מותחת קו נחרץ.

שוטרים מזנקים אחריו. מכסים אותו בשמיכה (איפה הייתה השמיכה קודם?), העין אינה יכולה לשאת את מראה הבשר החשוף, עליבות הגוף השדוף, שיער החזה הדליל, השקע שמעל לבטן, ערווה מדולדלת. אסור להביט, אסור להישיר מבט אל הגוף המפורש, העיניים מוסטות הצידה במבוכה. סינדרום ירושלים הוא הביטוי המפורסם ביותר של פסיכוגיאוגרפיה, הפן הסנסציוני שלו, את מעירה בצד.

מקומות שמזכירים לנו מקומות אחרים. אנשים שמזכירים לנו אנשים אחרים. הקשר בין אדם למקום, לא מה שחשבתם. סדנת התעוררות, לא מה שחשבתם. בעיקר הלך רוח, כזה וכזה וכזה. מזמינה אתכם להירשם לסדנת שוטטות בהנחייתי בבית אריאלה החל מה-19 בנובמבר.

כל הפרטים כאן, ואם תגידו בהרשמה שהגעתם דרך הפייסבוק שלי תהיו זכאים ל-20% הנחה.

על מה ראוי לכתוב

  1. להתנתק מפייסבוק יומיים לפני הבחירות

יומיים לפני הבחירות תחושת הבטן אמרה שמה שהיה הוא שיהיה, ואף גרוע יותר. למעשה תם הסיפור הציוני של שמאל/מרכז מתון, המדינה הכריעה סופית לטובת סיבוב פרסה חד-משמעי ימינה לכיוון מדינת אפרטהייד דו-לאומית, דמוקרטית רק בכאילו, משיחיסטית ומדירת נשים. הפתרון מסוג "עזרה ראשונה" עליו חשבתי מתוך מצוקת העצב הגדול היה להתנתק לזמן-מה מהפיד המאד פוליטי שלי בפייסבוק, ובהדרגה להתחיל לבנות לעצמי בועה. אני משערת שבעשורים הקרובים אנשים כמוני יתקיימו בתוך אשכולות של בועות, ובהדרגה נהפוך להיות חיות על סף היכחדות שמתקיימות בשמורות. הילדים שלנו יעזבו בהדרגה לחו"ל, הנכדים שלנו ילמדו עברית בחוג בשעות הפנאי. חוקרי היסטוריה יחקרו איך קרה שהרוב הדומם מדי איפשר למיעוט קיצוני להשתלט על המדינה בהפיכה שקטה, עאלק דמוקרטית, ועוד לעשות זאת תוך ניצול לא חוקי של משאבי מדינה.

  1. מעל הגבעה סביב אשקיפה

בליל הבחירות התנדבתי לשמש כמשקיפה בשעת ספירת הקולות באחת הקלפיות. יום קודם נתפס לי הצוואר באופן חמור כך שלא הייתי מסוגלת לסובב את ראשי לא ימינה ולא שמאלה, מה שנשמע פואטי כמו עונש אלוהי מהז'אנר של מידה-כנגד-מידה, אבל היה אמת לאמיתה. בני הבית ניסו לשכנע אותי לוותר בשל מצבי. כמעט והשתכנעתי, אבל בתשע ועשרים החלטתי בכל זאת לצאת לדרך, יהיה מה שיהיה. לפחות אנסה. בתי יפעת הצטרפה אליי למקרה שאזדקק לעזרה.

נכנסתי לקלפי הצגתי את עצמי והצגתי את כתב המינוי. בחדר היו ארבעה אנשים –

מזכירת קלפי נמרצת ומנוסה; אדם נוסף, מבוגר, שהזדהה כחבר ליכוד. יו"ר הוועדה היה איציק הש"סניק ומלבדו נכחה במקום עוד משקיפה מטעם "כחול לבן". (מה, את באמת מתכוונת לספור כל קול? שאלה. בשביל זה באתי, עניתי).

קבלת הפנים הייתה צוננת, בלשון המעטה. שלושת חברי הוועדה עמדו עם הגב אלינו והתלחששו ביניהם כדי שלא נשמע. אחר כך הש"סניק אמר בקול רם משהו על ביבי המלך. לא התייחסתי. הוא המשיך וליהג על כך שביבי ימשיך למלוך כאן עד מאה ועשרים, ובעזרת השם בבוא העת יחליף אותו בנו יאיר וכך תקום לנו שושלת מלכותית חדשה.

"כשיאיר יהיה מלך," לא התאפקתי, "אתה חושב שהוא ימשיך לבקר ב'פוסיקט' או שבתור מלך ייאלץ לוותר על ההרגל הזה?"

הש"סניק השתתק.

"תגידי," פנה אליי כעבור כמה דקות הליכודניק המבוגר שהחל למלא את טופס הדיווח המסכם, "אתם השמאלנים יודעים טוב חשבון. אם הצביעו בקלפי הזה 503 אנשים מתוך 634, כמה היו אחוזי ההצבעה?"

וזה לא שלא היה שם מחשבון בהישג יד. חבר ועדת הקלפי פשוט לא ידע איך מחשבים אחוזים.

אחר כך הספירה עצמה התנהלה בשקיפות (למעט עניין אחד עליו דיווחתי לשולחיי, ואני לא יודעת אם נבע מטעות אנוש או מחוסר תום לב ולכן לא אפרט כאן, נאמר לי שזה בטיפול) ובמקצועיות עניינית. בקלפי שלנו 'כחול לבן' זכו ביותר מחמישים אחוזים מהקולות. רובן המכריע של המעטפות היה מודבק, מה שהאט את תהליך הספירה והצביע על כך שהמצביע הממוצע חשדן ולא פראייר. הש"סניק לא ממש הבין את שיטת הספירה (המזכירה מכריזה על פתק, שני החברים האחרים מסמנים קו במקום המתאים בטבלת ההצבעות, אחרי 4 קווים למפלגה מסוימת הקול החמישי מסומן כקו חוצה והליכודניק מכריז "סוגר") והתבלבל כל הזמן, וגם היה ממש עייף, אז בשלב מסוים הוא ביקש מיפעת שתחליף אותו והלך לסמס בצד. סיימנו הכל תוך שעה וחצי. המטרה המשותפת איחדה בינינו, בסוף הם כבר שכחו את העוינות הראשונית והיו ממש נחמדים.

במפגשים מהסוג הזה, חוצי מגזרים, טמון מתח מובנה ופוטנציאל דרמטי לא מבוטל, אבל רובנו במשך רוב הזמן פשוט פוגשים את עצמנו בגרסאות שונות, ועל זה אנחנו כותבים. זו הרי העצה הבסיסית שמקבל כל כותב מתחיל – תכתוב על מה שאתה מכיר. ומה קורה כשחורגים מתוך השדה החרוש הזה אל עבר ארץ זרועה פחות. אני מניחה שאותם כתמים עיוורים שניצבים מול עינינו הם חלק מהבעיה, ומאוחר מכדי שיהיו חלק מהפיתרון.

  1. שְֹבעת עלילות

לפני עשור בערך השתתפתי בסדנת קריאה בסיפורי מופת קצרים שהינחה הסופר המבריק שמעון אדף. באחד המפגשים הוא אמר שיש מי שטוען שכל הסיפורים בעולם בנויים משבע עלילות יסודיות וזה הכל. האמירה הזו הדליקה אותי. רציתי לעצור אותו ולבקש שיפרט עוד, אולי אפילו עצרתי אותו וביקשתי שיפרט עוד, אבל ישבתי קצת רחוק ולא הצלחתי להבין מי אמר ומתי. אני זוכרת שבבית ניסיתי לחפש עוד פרטים אבל העליתי חרס בידי. האמירה הזו נותרה לצוף בירכתי מוחי ומדי פעם נזכרתי בה.

מסתבר שאלגוריתם החיפוש של גוגל השתכלל, וכשהסופרת איילת צברי הזכירה את זה בפייסבוק (לפני שהתנתקתי…) ואמרה שהיא לא זוכרת מה המקור, הפעם מצאתי די בקלות.

שבע עלילות היסוד עפ"י כריסטופר בוקר הן:

1) לנצח את המפלצת/את כוחות הרשע

2) מעוני לעושר – הגיבור מעפיל לפיסגה ואז חווה נפילה, אחר כך טיפוס מחודש למעלה תוך שינוי אישי וצמיחה.

3) Quest –  הגיבור יוצא להגשים את ייעודו ולמלא משימה שהוטלה עליו

4) מסע ושיבה – הגיבור מתרחק מביתו, מתמודד עם קשיים ושב הביתה עשיר בניסיון

5) קומדיה – סיבוך והתרה שיש בהם נופך הומוריסטי, ומסתיימים בהפי אנד

6) טרגדיה – אופיו של הגיבור מנחה אותו אל עבר בחירות מסויימות עליהן ישלם מחיר כבד

7) לידה מחדש – אירוע מכונן גורם לגיבור הראשי להיטיב את דרכיו

כל אחד יבחין מיד שיש פה עלילות חופפות בחלקן, אולי נכון יותר לומר דגשים שונים של אותו הדבר. אילו התנסחה רשימה מקבילה של עלילות יסוד נשיות אפשריות בהתייחס לכתיבה נשית (כשהתקיימה כזו), אני מניחה שרשימה כזו הייתה נראית שונה מזו הגברית. לדוגמה –

1) דרמת הכלולות – הפער בין מי שהייתה כבת להוריה לבין מי שהינה כאשת איש ואחר כך כאם. מה הטמיעו בה הוריה, ובמיוחד אמה,  מה נשאר מכל זה ומה השתנה.

2) הדרמה של הגוף – המראה החיצוני כגזרת גורל

3) הדרמה של הבית – איך מקיימים חיים בעלי משמעות כשגבולות העולם הם גבולות הבית, כשיום רודף יום ויום דומה ליום

4) הדרמה של מי שנדחקה מחוץ לסדר החברתי, ויחסי הגומלין שהיא מקיימת איתו

וכן הלאה. אם להמשיך לפתח עוד את העניין הזה ולשחק קצת ב'מצא את ההבדלים', נדמה לי שהדרמה הנשית לא חותרת אל שיא הירואי כמו שבע העלילות הגבריות שהזכרתי קודם, אלא להפך, מאתגרת את עצמה באיך מחזיקים עלילה מבלי להידרש לשיא, ואיך לגרום לכתיבה מהסוג הזה להיות בכל זאת רלוונטית ומעניינת.

אני קוראת שוב את הרשימה הגברית ואת השרבוט המהיר שלי בנוגע להצעה נשית-נגדית, ורואה שמה שמשותף לשתיהן זו השאלה הגדולה שעומדת במרכזן, שאלת ההתהוות. לכן אפשר לאמץ בקלות נרטיבים גבריים ולשלב אותם בתוך הסיפור הנשי, כמו למשל עלילת המפלצת שבבית (בין היתר, המשוגעת בעליית הגג), אבל בימינו יותר מעניין בעיניי לחתור אל עבר התהוויות חדשות מאשר להשתמש בישנות.

  1. הזמנה להשתתף בסדנת כתיבה בהנחייתי, "רגעי חיים בכתב" שתיפתח בכפר יונה אחרי פסח.

ארבעה מפגשים בימי שני בין השעות 19:00-21:00, 250 ₪. ניתן להירשם בקישור המצורף

רק שימו לב שהמפגש הראשון יתקיים אחרי פסח, ב-29.4 ולא כמו שכתוב בדף שבקישור.

שירות למי שמתעצלים ללחוץ על הקישור, מעתיקה לכאן:

במהלך ארבעת מפגשי הסדנה נלמד לשלוף רגעים משמעותיים מתוך רצף החיים, נמקד בהם את מבטנו, ונשכלל את יכולתנו להעלות את הרגעים הללו על הכתב. נקרא מתוך טקסטים של עמוס עוז, רות אלמוג, נורית זרחי, אריאל הירשפלד ועוד רבים אחרים, שהפליאו להשתמש בחומרי חייהם כחומר גלם להתבוננות ספרותית.
במפגשים שלנו נדון בטקסטים שתכתבו, ובתום כל מפגש תקבלו תרגיל כתיבה הביתה. התרגילים שייכתבו במסגרת תרגילי הבית של הסדנה יזכו למשוב אישי מעמיק מהמנחה.

אני מנחה משקיענית לאללה, שווה להגיע.

ההרשמה אונליין דרך הקישור, כך שאם תחליטו להירשם תצטרכו בכ"ז ללחוץ על הקישור.

  1. חג  אביב שמח!

 

 

חידון נושא פרסים, סיפור קצר

כששם בידה את הספר שנקרא מתחת להר געש וסגר עליו את אצבעותיה ואמר לה תקראי, זה ספר מצוין, היא לא ידעה שלמעשה הוא העמיד אותה במבחן: אם תאמר שאהבה את הספר, יישאר, כלומר יישאר איתה, אבל אם היא תאמר – כפי שאכן אמרה – שהיא לא התחברה בשום אופן לעלילה, שהספר שעמם אותה, מה לה ולמחשבותיו הלא מעניינות של אלכוהוליסט מזדקן פתטי – זה יהיה סימן מובהק עבורו לקום וללכת. ממנה.

רק בדיעבד הבינה שלא נתן לה ספר, אלא חד לה את חידת חייו. מסע ההרס העצמי שמתואר בספר היה במידה זו או אחרת גם המסע שלו. התשובה הנכונה לחידה הייתה, וואו, ספר מעולה, וואו, אין לי מילים, ממש לא נשמתי. ובמילים אחרות – כן, אני מבינה. כן, אני יודעת. כן. והפרס לחידון היה הוא.

כשהניח בידה את הספר מתחת להר געש לא דמיינה לרגע שהר הגעש ניצב מעליה, נכון להתפרץ בכל רגע על ראשה, כפי שאכן קרה. היא עמדה שם משתוממת, מביטה באדמה האדומה שנזלה לכיוונה מכל עבר. בוערת, היא חשבה, כל כך יפות הלהבות.

כשאמר לה תקראי ובעצם חד לה חידה היא לא הבינה שיש חידות שהכישלון כבר מובנה בתוכן, נניח כמו אדיפוס בשערי תבאי, כשהתייצב מול הספינקס ופתר את החידה ולכאורה הצליח במשימה, אבל לא באמת, כי דווקא הצלחתו בישרה את כישלונו העוד יותר נחרץ: את זה אדיפוס בשום פנים ואופן לא הבין, גם לא שנים אחר כך, כששילם מחיר יקר על אי-הבנתו. גם אז עדיין לא הבין. הוא פתר את החידה אבל לא הבין את האבדון שפתרונה זימן לו. כי הספינקס שרבץ על חומות העיר תבאי היה אישה, אישה ענקית, מגה-אישה ענקית עם זוג שדי-אם עצומים שהשתלשלו על בטנה הלבנה. רמז גדול מזה בלתי אפשרי לתת, ואדיפוס ראה והתעלם, לא הבין שהספינקס היא קודם כל אם. מפלצת בולענית אבל אם. ואם לא יברח בזמן, היא תבלע גם אותו. כי כשפותרים חידה כל רמז חשוב. אילו הבין זאת, אולי היה קולט שהפתרון האמיתי של החידה שהוצגה לפניו היה לשאת את רגליו ולהימלט משם. אילו ראה שלפניו ניצבת אם גדולה, אולי היה מצליח לעצור בזמן את הקטסטרופה.

לפעמים קטסטרופה קטנה מקדימה קטסטרופה גדולה, כמעין אות שנשלח, סימן אזהרה. נגיד, תלתל עשן שחור יחיד שמתאבך מן הפתח הרדום, או ריח קל, כמעט בלתי מורגש, של גופרית. או מסילת רכבת שנפערה באותו בוקר בזוג הגרביונים האחרון, רכבת ניילון שנראתה כמו צלקת מתוחה מהקרסול כלפי מעלה. ראתה ולא הבינה. הצלקת הייתה סימן.

והדבר הזה שממלא אותה עכשיו, אין לו שם. צברים סמיכים של חושך, גרגרים של כלום, היא לא מבינה איך אפשר להתמלא בריקנות, אבל אפשר, זה כמו החומר האפל ביקום. אומרים שתשעים וחמישה אחוזים מהיקום עשוי ממנו. שאלמלא היה קיים חומר אפל, היקום לא היה מצליח להחזיק את עצמו. אבל החומר האפל במהותו הוא אי-הבנה מתמשכת: בלתי אפשרי להבחין בו, בלתי אפשרי למדוד אותו, בלתי אפשרי להוכיח את קיומו. ובכל זאת, כל הסימנים מעידים על כך שהוא ישנו, אם אפשר לקרוא לזה כך. יש ראיות נסיבתיות אבל אין פתרון לחידה הכי גדולה של היקום, תשעים וחמישה אחוזים של כלום. ובתוך הכלום הזה ישנו הלב שלה, חדרים ועליות והכל, והוא פועם פעימות של פורמלין.

אחר כך קראה באובססיה כל מה שקשור בספר. ניסתה להבין מה היא פספסה. עלילת הספר מתרחשת בעיר מקסיקנית נידחת במהלך יום אחד, האחד בנובמבר הוא חג המתים. גיבור הספר, המכונה קונסול, ניחן במנגנון הרס עצמי מפותח. האנשים בסביבתו מנסים לעזור לו, להציל אותו מעצמו, אך לשווא. גורלו כבר חתום. על הסופר מלקולם לורי, כך קראה, מסופר שמת בגיל 48 משילוב של עודף אלכוהול עם כדורי שינה. מה הוא ניסה לומר לה, כששם בידה את הספר וסגר עליו את אצבעותיה והשתהה לרגע עם אצבעותיו על אצבעותיה. מה הוא ניסה לומר לה.

הכריכה של הספר ששם בידה הייתה מכוערת. היא אהבה אותו כל כך. דפי הספר ששם בידה היו מהוהים, רכים ומסמורטטים מרוב דפדוף. אבל היא לא ראתה את מה שהיה מונח מול עיניה. לא הסיקה את המסקנות הנכונות. הרי רק לפי האוויר בין הדפים הייתה צריכה להבין שזהו ספר שנקרא שוב ושוב. הייתה צריכה להבין שהפקיד בידיה יותר מאשר ספר, שלמעשה העניק לה מפתח. האם את מבינה? מבינה באמת? קחי הזדמנות אחרונה ובלתי חוזרת, אותת לה בשפת סימניו. כששם בידה את הספר, כשסגר את אצבעותיה על הכריכה המכוערת זה היה סימן שמשמעותו הצילו. הצילי. לפעמים ספר שלם הוא מילה אחת. הצילי. ובאותה נשימה גם אמר, אבל הכל כבר אבוד. היא לא ראתה, איך לא ראתה, איך לקתה בעיוורון מולו, דווקא מולו, עיוורת לכל הרמזים. מלקולם לורי, כך נכתב בערך האנציקלופדי אודותיו, כמעט והתעוור בגיל שבע. האם אדיפוס המלך היה בן ארבעים ושמונה כשעקר לעצמו את שתי עיניו? היא לא רוצה לחשוב על ארובות עיניו הריקות של אדיפוס, אבל אם לריקנות יש צבע, הוא יהיה כנראה שחור. שחור וכלום ושום דבר, שחור כמו חור שחור. האם צבעו של החור השחור באמת שחור? האם חורים שחורים הם למעשה מצבורים עצומים ממולאים בחומר אפל?

החומר האפל נמצא בכל מקום, כך אומרים, אורב במרווחים, בלתי פתור. יש הסבורים שהוא נוכח בממדים אחרים. אולי בממדים האחרים, החומר האפל בכל זאת תופס איזו צורה, הרבה מאד צורות, בין היתר רפסודה קטנה וריקה שמשייטת עכשיו הלוך-ושוב בין דפנות ליבה, ולא מוצאת מנוח.

מי זכאי להיקרא חלוץ

למונח "חלוץ" נקשרו תנאי קיום קשים, דבקות באדמה, להט אידיאולוגי, מלריה, הקרבה עצמית וגם דינמיקה קבוצתית סוערת, כפי שהתווה המחזה 'ליל העשרים' מאת יהושע סובול, שהתבסס על יומני ביתניה. המטען הסמנטי שנלווה לתואר "חלוץ" נותר רב-עוצמה וזוכה להערכה אפילו בימינו

אם נחזור לתולדות העלייה וההתיישבות היהודית בשטחי ארץ ישראל, ניווכח שקבוצות מתוך האוכלוסייה המיישבת זכו לעתים לכינויים ייחודיים שהבדילו אותם מכלל המתיישבים. הקטגוריה "מתנחלים" היא דוגמה לכינוי עכשווי כזה. "חלוצים", כינוי ותיק, ייחודי אף הוא, הוצמד לצעירים וצעירות שעלו ארצה במסגרת העלייה השנייה והלאה. הם היו על פי רוב רווקים חדורי אידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית, וראו את ייעודם בהתיישבות חקלאית בארץ ישראל.

אם נרחיב עוד את זווית המבט נגלה שהשימוש במונח "חלוצים" בהקשר ההתיישבותי אינו ייחודי אך ורק לדברי ימי הישוב העברי, ולא בהכרח מקושר לאידיאולוגיה סוציאליסטית. האתוס החלוצי האמריקאי מפותח לא פחות מזה שלנו: בתום מלחמת העצמאות האמריקאית החל להתפתח חזון התיישבותי ששם לו למטרה להרחיב את הגבולות מערבה, עד שקצותיה של המדינה ישתרעו בין שני האוקיינוסים. האתוס החלוצי האמריקאי כולל מאבקים מרים עם שבטים אינדיאנים, שהיו התושבים המקוריים של אותם חבלי ארץ, כמו גם סיפורים עתירי אבק שריפה אודות פורעי חוק למיניהם. גם "הבהלה לזהב" תרמה את תרומתה ומשכה מערבה הרפתקנים שחלמו על התעשרות פתאומית. חג ההודיה האמריקאי נחגג עד היום בארוחה משפחתית מסורתית, שרכיביה הם מחווה לחלוצים האמריקאיים ולקשיים עמם התמודדו.

כשאני חושבת על שוכני המעברות, שעלו ארצה בעלייה ההמונית שאפיינה את ראשית שנות החמישים, וכשאני משווה בין תנאי חייהם לבין תנאי חייהם של חלוצי ההתיישבות באשר הם, אני לא רואה כל הבדל. הרי הרכיבים הם אותם רכיבים: קושי פיזי, דלות חומרית, הקרבה עצמית, מעטפת אידיאולוגית, ובסופו של תהליך מגיע שלב ההגשמה באמצעות התיישבות בישובי קבע. מדוע אם כך מתיישבי המעברות לא זכו להכרה כחלוצים?

טוענים כנגד העלייה ההמונית מארצות המזרח שאנשיה הגיעו עם תודעה ציונית אפסית, ושזו הייתה עליית מצוקה אופורטוניסטית מעיקרה. סבא שלי גברי פיטוסי, יליד טריפולי שבלוב, היה בעל תודעה ציונית נלהבת כבר מגיל צעיר, והוא לא היה חריג בסביבתו. בלוב התקיימה פעילות ציונית עוד מימיו של הרצל, ששלח איגרות לראשי הקהילות היהודיות ברחבי העולם ופרש בפניהם את חזונו. הפעילות הציונית בלוב התגברה מאד עם הגעתם של חיילים ארצישראליים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובהמשך עם הגעתם של שליחי עלייה ציונים מארץ ישראל שפעלו בחשאי. סבי ניסה להגיע לישראל עם משפחתו בעליה בלתי ליגאלית דרך איטליה, אך הם נתפסו והוחזרו. בשנת 1949, מיד לכשנפתח חלון ההזדמנויות לעלייה, נטש בית מלאכה מצליח ליצור נעליים שהיה בבעלותו ומיהר לעלות ארצה עם אשתו ושבעת ילדיו, היישר למחנה העולים שבות-עם שבעמק חפר, אשר מאוחר יותר הוסב למעברה. הוא לא התלונן כשתקעו לידו מעדר ושלחו אותו לנקות את המחראות במחנה. תנאי המחייה היו איומים, וכך לאורך שנים ארוכות של חיי צפיפות ועוני, אך הוא מעולם לא הביע חרטה על הבחירה שבחר.

*

מנהיגי הישוב הרבו לתאר קווים לדמותו של החלוץ האידיאלי, כפי שזו השתקפה בעיניהם, ודמות זו לא נתפרה למידותיו של איש המעברה. בשנת 1954, בנאום שנשא בפני מורים, אמר בן גוריון:

"מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתייצבות ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה – לרשות השליחות הזאת. חלוציות – זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשירות הכלל. חלוציות – זהו הכישרון המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד." אם כן, בן גוריון ראה בחלוציות מידה מוסרית הקיימת בכל אדם, כשייעודו הוא להפעילה לטובת הכלל. נאומים לחוד ומציאות לחוד. אני לא יודעת איזה אחוז מבין החלוצים אכן היה מצליח לעמוד בהצלחה בתנאי המפרט הבן-גוריוני. כך למשל, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת עלו ארצה מגרמניה צעירים רבים שעברו הכשרה במסגרת תנועת "החלוץ", ועשו זאת לא מתוך תודעה חלוצית מהפכנית, אלא כתוצאה מכורח הנסיבות, בין אם היה זה לחץ כלכלי עקב המשבר העולמי או חשש מפני השלטון הנאצי, שהיה עוין כלפי היהודים כבר מראשיתו. אם בשנת 1928 מנה ארגון "החלוץ" בגרמניה כחמש מאות צעירים וצעירות, הרי שבשנת 1934 היו חברים בו כחמישה עשר אלף יהודים שביקשו לעזוב את גרמניה בכל דרך. חלוץ? שיהיה. העיקר לצאת.

שמא לא זכו שוכני המעברות להיקרא חלוצים רק משום שעלו ארצה לאחר קום המדינה? גם טיעון זה אינו עומד במבחן המציאות. הרי לא נסתם הגולל על המעשה החלוצי עם הקמת המדינה, ההפך הוא הנכון. קריאתו המפורסמת של בן גוריון שהופנתה לצעירים וקראה להם לבוא וליישב את הנגב התפרסמה 8 שנים לאחר קום המדינה, בשנת 1956. לאחר שנקבעו הגבולות, והדמוגרפיה זכתה לתגבור משמעותי, המשימה הלאומית שעמדה על הפרק הייתה עיבוי ההתיישבות באזורים מיושבים בדלילות כדי להדק בהם אחיזה.

על בסיס המעברות קמו בהכוונה מלמעלה ישובים חדשים כמו קרית שמונה, מגדל העמק או ירוחם. מושבים רבים הוקמו באזורי ספר בעלי חשיבות אסטרטגית, כמו פרוזדור ירושלים, עמק בית שאן ולאורך כביש הצפון, והמשקים נמסרו לידיהם של עולים שפונו מן המעברות. מעברות רבות אחרות פונו לטובת מבני קבע שעיבו והרחיבו נקודות ישוב קיימות. מה היה נגרע מההילה של המעשה החלוצי-ההתיישבותי אילו נכללו בו גם עולי המעברות? האם יש למישהו ספק בנוגע למידת ההקרבה האישית העצומה לה נדרש פלח אוכלוסיה זה, שלא זכה אף לשביב של הכרה במסגרת האתוס החלוצי הלאומי?

ואולי הגיעה העת לתקן זאת. השימוש במונח "חלוצי המעברות" יכול להיות צעד אחד בכיוון הנכון.


ערב סיפורי מעברות בספריית בית אריאלה בתל אביב, ב-17.1 החל מ-19:30, הכניסה חופשית וכולם מוזמנים.

כל הפרטים כאן

דף האירוע בפייסבוק כאן

 

בית אריאלה, סדנאות בספריות וסדנת כתיבה משוטטת – ריכוז עדכונים

בשבוע הקרוב וגם לאחר מכן, מוזמנים:

חמישי, 11.10, בספריית בית אריאלה בתל אביב 19:00-21:00

אירוע שולחנות וסיפורים מס' 4. הנושא הפעם הוא סיפורי תל-אביב, ויש תשעה מספרים שישמחו לארח אתכם בשולחן שלהם ולספר, בין היתר, על אברהם שלונסקי כסבא, על חברות נפש עם דליה רביקוביץ', על בית חרושת למסטיקים בנווה צדק, על ההוויי בחוף מציצים ועוד. פרטים נוספים כאן, וזה דף האירוע בפייסבוק

 

שישי, 12.10, בספריית כפר יונה החל מ-9:30

חפצים – מפגש כתיבה חד-פעמי ובו נתבונן על עצמנו דרך החפצים שאנחנו זוכרים, החפצים אליהם נקשרנו והחפצים אותם אנחנו מתעבים. נשוחח, נקרא ונכתוב. סדנת הכתיבה שמתמקדת בחפצים חביבה עליי במיוחד, ובמהלך השנים העברתי את הסדנה הזו לא מעט פעמים. בין היתר נכתבו בה סיפורים על שעון אורלוגין שהזכיר למישהי את השואה, רדיו ישן כמוקד לחמימות משפחתית, זוג פסלוני חרסינה שהיו שותפי סוד של ילדה יחידה נטולת חברים, ומישהי סיפרה איך נקמה בהוריה כשהשאירו אותה לבדה ולגמה בחשאי מבקבוק של ליקר בננה, בהיותה בת שמונה בלבד. זו סדנה באמת מקסימה, רק 25 ש"ח. ההרשמה כאן , וזה דף האירוע בפייסבוק.

 

שני, 15.10, במוזיאון נחום גוטמן, נווה צדק ת"א, 19:30-21:30

המיתולוגיה של ילדותנו – סדנת כתיבה מפגש ראשון מתוך ארבעה בסדנת כתיבה שמוקדשת למיתולוגיה של ימי ילדותנו. במפגש הראשון נשוחח ונכתוב על הדמויות שאיישו את ילדותנו, ונבין איך אפשר לבנות סביבן סיפור. כל זאת בזיקה ליצירה של נחום גוטמן ולתערוכה שמוצגת כעת במוזיאון, "נופים נעלמים ומפות נסתרות". כל הפרטים כאן וזה דף האירוע בפייסבוק.

 

שלישי, 16.10, בספריית גלי-ים נתניה, 10:00-12:00

טעימות ביוגרפיות – התנסות חווייתית בכתיבה הנשענת על מקורות ביוגרפיים, ובמקביל נספוג השראה מתוך טקסטים ספרותיים, מקור ותרגום, שירעננו את נקודת המבט ויציעו פרשנות חדשה לשאלה מהי ביוגרפיה – מעבר לתיעוד עובדתי "יבש". מפגש הראשון (16.10) יוקדש לכתיבה על דמויות מפתח בחיינו, והמפגש השני (23.10) יוקדש לכתיבה על מקום בעל משמעות עבורנו. מפגשים אלו מיועדים לכותבים מתחילים ומתקדמים כאחד, בתקווה שיספקו השראה ודחף להתחיל במלאכת הכתיבה הביוגרפית. עלות מפגש אחד – 100 ש"ח. שני מפגשים – 160 ש"ח. ההרשמה בטלפון 09-8651496

 

שישי, 2.11, סדנת כתיבה משוטטת משולבת בסיור ביפו העתיקה ובנמל יפו

מפגש כתיבה משולב בסיור מוצע כתשורה במסגרת קמפיין מימון המונים של ורד נבון, שבימים אלה מגייסת כספים לטובת הוצאה לאור של ספר יחיד במינו – השדרה – מסע אישי בעקבות צלמים, אדריכלים ודמויות מרתקות  בשדרות ירושלים ביפו במלאת להן 100 שנים, ולקראת עתידן הלא ידוע.

אתמול הקמפיין הגיע ליעד הגיוס, מה שאומר שהמפגש המוצע אכן ייצא לפועל. אם תזדרזו תוכלו להירשם לסדנה במחיר מצחיק ולהרוויח בילוי בוקר חווייתי עם ורד ואיתי, ועם עוד אנשים טובים שכבר נרשמו – הקמפיין נסגר בעוד חמישה ימים. אנחנו מציעות סיור משולב בכתיבה מונחית ביפו העתיקה ובאזור הנמל. האם יצא לכם אי-פעם להשתתף בסדנת כתיבה בת שלוש שעות שמתקיימת בחוץ, תוך זיקה למרחב ובניסיון ללכוד חוויה שמתרחשת בו-ברגע? רכשו כרטיס באמצעות קמפיין ההדסטארט של ורד תמורת 65 ש"ח בלבד, או ספר+כרטיס לסיור תמורת 180ש"ח – כל ההכנסות יוקדשו לטובת ההוצאה לאור של ספר זה. קישור לקמפיין בהדסטארט כאן, וזה דף האירוע בפייסבוק

אירועים עתידיים, מוזמנים לרשום ביומן:

13/11 שולחנות וסיפורים מס' 5 – סיפורי מעברות בספריית בית אריאלה

20/11 שולחנות וסיפורים מס' 6 – סיפורי מסעות בספריית בית אריאלה

4/12 חנוכה כשהיינו ילדים – סבים וסבתות עם נכדים ונכדות בספריית באר טוביה

25/12 אירוע בירושלים שלעת-עתה נשמר בסוד (:

אשמח לראותכם

 

 

מיתולוגיה ישנה-חדשה

נניח שכמו עליסה בארץ הפלאות נקלעתם שלא באשמתכם לתוך עולם שאינו מותאם פיזית למימדים שלכם – אתם קטנים מדי, הכל סביבכם גדול מדי, אבל אין שום שיקוי קסמים בסביבה שיחזיר אתכם לגודל הנכון לעולם הזה. כל מדרגה – בגובה ברך. כדי להתיישב על כיסא אתם מוכרחים למשוך את עצמכם למעלה בכוח הידיים. כמעט כל חפץ שמיש בעולם מעמיד בפניכם בעיה או אתגר. אתם לא לבד, יש עוד מסוגכם, אבל אתם מיעוט לא נחשב. האנשים שמנהלים את העולם הזה גדולים מכם פי שניים לפחות, ויש כל כך הרבה מהם. הם יודעים דברים שאתם אינכם מעלים בדעתכם. אין לכם ברירה אלא לקבל אותם כמקור סמכות.

השפה המדוברת דומה לשפה שלכם, אבל אתם מבינים רק חלק מהמילים שנאמרות. לפיכך אתם חיים תחת תחושה עזה של מיסתורין, של אי-הבנה מתמשכת. אתם משקיעים מאמץ יומיומי בפענוח ולמעשה, אט אט אתם מגלים שזוהי תכלית קיומכם בעולם הזה: פענוח, שבשפה החדשה שאתם רוכשים הוא שם קוד להסתגלות.

הידע המינורי שלכם עובר עיבוי, נוספות לו שכבות של ידע חדש, אבל בטורבו. אתם מופצצים במידע כל הזמן. במקביל, אתם גם תחת הפגזה חושית. החושים שלכם לא עומדים בזה, אינם בנויים לקלוט הכל, וגם אין לכם אוצר מילים גדול מספיק כדי לתווך לעצמכם את כל מה שאתם חווים. אם לא די בזה, לעתים קרובות תמונת העולם, שאותה בניתם במאמץ, שבה ומתערערת. אתם במסע ארוך של גילוי, מלהיב אבל מתיש. וכך מדי יום. מדי יום ביומו. יום יום. ואז יום אחד אתם נתקלים במושג חדש. מוות. שמעתם את המילה הזו בעבר, כמו מילים אחרות, כחלק מהפסקול המתיש של היומיום. לא התעכבתם עליה, אלה היו צלילים בלי משמעות. עכשיו הכל השתנה ופתאום אתם מבינים מוות. מכאן כבר אין דרך חזרה ואתם מבינים גם את זה. אינכם מסוגלים להפסיק לבכות. אתם בני שש.

*

רולאן בארת מגדיר את המושג מיתוס כ-"אופן של מתן משמעות". מבחינתו, המיתוס הוא צורה. אם חושבים על כך מנקודת מבט של ילד, הרי זה מה שילדים בגיל צעיר עושים כל הזמן: הם עסוקים במתן משמעות לעולם שסביבם. הדרך שבה הם עושים זאת היא בין היתר באמצעות השפה, ילדים לומדים להפוך התבוננות לדיבור, זו מיומנות שנרכשת ומשתכללת כל הזמן. כל ילד הוא למעשה בורא של עולם, כי כל ילד חייב לברוא לעצמו את עולמו. הוא מתחיל מנקודת האפס, ובהדרגה מעניק לעולמו פשר והקשר. בכך הילד מצטרף אל המפעל האנושי הכביר של כינון תרבות, כי הרי כל "ההיסטוריה האנושית מעבירה את המציאותי למצב של דיבור", כפי שכתב בארת. הילד פשוט עושה את זה בזעיר אנפין, בקנה מידה מצומצם, אבל במהותה זוהי בדיוק אותה פעולת בריאה.

המשמעות הקלאסית של המושג "מיתוס", כפי שכולנו מכירים אותה, היא סיפור עתיק שבמרכזו אל/אלים רבי-כוח, ותכלית הסיפור היא לספק הסבר לשאלות המרכזיות של הקיום, למשל, כיצד נברא העולם. אם נבחן את מיתוס הבריאה בספר בראשית נגלה, שהאור נוצר בעצם ההכרזה עליו, "ויהי אור". ההכרזה מנכיחה את מציאותו של האלמנט החדש, אור, לא בתוך העולם אלא בתוך הדיבור. זהו מנגנון הפעולה של המיתוס, שמעביר את המציאותי למצב שבו מתאפשר הדיבור אודותיו.

הילדות היא מיתית כי זו התקופה בה הדברים מתהווים בתוך התודעה שלנו בצורתם הראשונית, יותר מבכל תקופת חיים אחרת, ומקבלים צורה ופשר. זהו הבסיס לכל. כשאני חוזרת לזיכרונות הראשונים שלי,  הם מצטיינים באיזו חריפות יוצאת דופן. למשל, דמויות השכנים בבניין השיכון בו התגוררתי מגיל 3 עד 12. לא רק שאני זוכרת את כולם, את כל 15 המשפחות שהתגוררו ברסקו שש על ארבע עשרה נתניה, במבט לאחור כל אחד מהם עדיין מצטייר כדמות חד-פעמית, עשירה בניואנסים וגדולה מהחיים, ולא בגלל שבאמת היו גדולים מהחיים, זה המבט הילדי שמגדיל אותם. את השכנים שלי מתקופות אחרות שכחתי מזמן, אבל לא את השכנים הראשונים, למרות עשרות השנים שעברו מאז. אלה נחקקו לתמיד. אני חושבת שבכל דמות כזאת, שאנחנו פוגשים בילדות, ואפילו דמות שולית של שכן, יש פוטנציאל ארכיטיפי שנובע מתוך הטווח המצומצם של הניסיון. שכן קרח הוא ה-שכן ה-קרח. זו הסיבה שהם נחקקו לעד על לוח ליבי: הראשוניות.

בהיותנו ילדים, אין לנו ניסיון (היסטוריה) להסתמך עליו, המיתוס ממלא את מקום ההיסטוריה עד שההיסטוריה תוכל לבוא במקומו ואז הילדות תסתיים, כנראה. כשאני חוזרת אל ימיי כילדה, כלומר נזכרת, אני חוזרת גם אל המיתוסים שבניתי כילדה. שהרי המיתוס והזיכרון כרוכים זה בזה:

האנשים

המקומות

החפצים

האירועים

הכל מוגדל. בילדות שלי אני עליסה נצחית.

*

המחשבות האלה בנוגע לייצוג זיכרונות מתקופת הילדות הן מחשבות שמעסיקות אותי לאחרונה לא מעט, לקראת סדנת כתיבה שהוזמנתי להנחות במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק. הסדנה הזו מרגשת אותי מאד כי היא מאפשרת נגיעה בחומרים שמזה זמן מבקשים "געי בי", כבר אמרתי עליסה. החיפוש אחר צורה ומסגרת לזיכרונות של אז יתקיים בתוך מקום באמת קסום, שמאפשר יציאה מתוך הרגע הזה לטובת שהייה בחלל על-זמני, החלל המוזיאלי. אם כבר מיתוס אז עד הסוף.

בסדנה ננסה לשחזר זיכרונות ילדות דרך המבט הראשוני עליו התעכבתי כאן, ולעבד אותם לכלל סיפור. זו הסיבה שבחרנו, מוניקה לביא מנהלת המוזיאון ואני, לקרוא לסדנה "המיתולוגיה של ילדותנו." הסדנה תתקיים בזיקה לתערוכה נפלאה בשם "נופים נעלמים ומפות נסתרות", שמציינת 120 שנים להולדתו של נחום גוטמן ומציגה "עבודות של גוטמן, המשלבות אמת ובדיה, עדות אישית וזיכרון קולקטיבי". (וגם הרבה יותר מכך. מוזמנים לקרוא כאן ובכלל, לכו לראות, התערוכה לא רק יפהפיה, היא גם אסוציאציבית ומתפרעת, ותיקה ועכשווית בו-בזמן).

המפגש עם חומרי היסוד מנקודת מבט של אז והיום הוא מפגש שמאד מסקרן אותי. האם נצליח לשחזר, בכתב, משהו מהעוצמה המיתית הראשונית של הימים ההם? כך לדוגמה, לנוכחות של ההורים בתקופת הילדות יש עוצמה שמזכירה מפגש עם אלים. ההורים שלי סיפרו לי, שכשהייתי בת שנתיים הפגנתי קנאות עצומה כלפי החפצים של הוריי, ולא יכולתי לשאת שום מגע של אנשים זרים בחפצים האלה. אם אחד החברים של הוריי היה משתמש במצית של אבא שלי, הייתי פורצת בתגובה בבכי מר, קורע לב וכמובן חסר פרופורציות ביחס לאירוע המחולל, וממאנת להינחם. הבכי העיד על אותו "אופן של מתן משמעות" ראשוני, שהאצלתי על אבי וגם על החפצים שלו. לא יכולתי לשאת פלישה חיצונית לקודש הקודשים שבניתי עבור אבא שלי. האם נצליח לשקף משהו מכל זה גם בסיפור כתוב? לשחזר את התחושה? להעביר אותה דרך כור המצרף של המילים באופן שיישאר אותנטי ונאמן למציאות אבל גם יתעלה מעליה? וזה לא נגמר בזה. ציינתי כבר את ההזרה של המרחב בתקופת הילדות – כשהכל בו-זמנית גם גדול מדי (שולחנות, כסאות) וגם קטן מדי (מכוניות צעצוע, חיילי צעצוע, חיות צעצוע). תחושת ההזרה במרחב נובעת גם מחוסר הפונקציונליות – הרי מגהץ משחק לא באמת מגהץ.  בילדות גם תחושת הזרימה של הזמן היא אחרת – שנה בגיל חמש היא 20 אחוז ממשך החיים ובגיל חמישים רק שני אחוז. האם משהו מחוסר התואם הזה יצליח לחלחל לתוך הטקסטים, להאיר אותם מבפנים באור אחר?

במהלך הסדנה נכתוב זיכרונות, ואז נכתוב אותם מחדש אבל אחרת. נתייחס לזיכרונות הילדות לא רק כאל חומר גלם, אלא גם כאל מפה נעלמת שלאורה אנו מהלכים (אולי אפילו עד עצם היום הזה). נערבב אמת ובדיון, נסתמך על עדויות אישיות – שלנו ושל אחרים, נפשפש בזיכרון הקולקטיבי. נפרק, נחטט, נרכיב מחדש. נעקם, ניישר. נסתובב הלומי יופי ברחבי המוזיאון ונקבל השראה. מזמינה אתכם לבוא. כל הפרטים – כאן

אבן נשברת, שושנה מתפוררת

ספרי הזיכרונות של ילדותנו, אלה שעברו מיד ליד עם הבקשה לכתוב לנו זיכרון, הם יצורי כלאיים מוזרים. מצד אחד ספר זיכרונות אמור להיות פריט אישי מאד, כזה שאוצר עבורנו שמות ורגעים מהעבר בהקדשה אישית, ומצד שני הספרים האלה עברו מיד ליד ותוכנם הכה-אישי היה חשוף לעין כל. אולי משום כך דפדוף בספרים האלה מעלה שכמעט ולא נכתבו בהם מילים אישיות ממש, במקומן נמצא בעיקר דקלומי רדי מייד קצרים שאומצו כתו תקן של זיכרון ריק, כזה שעובר מילדה לחברתה ואפילו מדור לדור, מתוך טשטוש מכוון של כל אמירה פרטית.

מי חיבר את הטקסטים? הרי מישהו, קרוב לוודאי מישהי, ישבה והגתה את הנוסח המקורי ששוכפל אחר כך שוב ושוב. אין לדעת מי, המחברת לא ידועה, זוהי יצירה עממית קולקטיבית. זכור לי שספרי זיכרונות כאלה היו עניין רווח שהעסיק בעיקר בנות, ולכן יש להניח שהטקסטים המקוריים נכתבו גם הם על ידי בנות. חלקם שקפו ניסיון חיים מדומה, לרוב שמרני ומטיף להליכה בתלם, לעתים מרדני, בכל מקרה כזה שסביר להניח שבשעת הכתיבה הכותבת טרם התנסתה בו בעצמה. חלק מהטקסטים הם נונסנסיים במופגן, וגם זה ביטוי למרדנות.

תמי1

לתמי!

תמי עכשיו
תמי תמיד
שלימוביץ עכשיו
אך מה העתיד?
 
האהבה לפי הרוב
מכה בסנוורים
אך יש רופא עיניים טוב
קוראים לו נישואים
 
למען המולדת
הרבה בנים ללדת
ולשאת בגאון
את פרס בן-גוריון

 

 

האינטנסיביות של העיסוק ומידת העניין בספרי זיכרונות התגברה לקראת נקודות ציון ביוגרפיות כמו בת-מצווה, מעבר דירה או סיום לימודים ומעבר לבית ספר חדש. ניכרת התרפקות אחרונה על זיכרונות שהיו (בין אם ההתרפקות אותנטית ובין אם לא) כמו גם הבעת רצון לא להישכח – חלק מהכותבות מציינות זאת במפורש, כלומר הזיכרון הכתוב עוסק בין היתר גם בשימור הזיכרון עצמו.

הפחד להישכח נתפס בעינינו היום ככמעט אנכרוניסטי, הרי הרשתות החברתיות שמקיפות אותנו מכל עבר מתעדות כל צעד ושעל בחיינו, כך שכל מי שמחפש אותנו יוכל למצוא אותנו די בקלות, באופן ישיר או באמצעות מתווכים. מכאן, שאין יותר צורך במאמץ אקטיבי לשמור על קשר, השמירה על קשר בימינו היא ברירת המחדל, זאת אומרת שאם נרצה להיעלם ניאלץ לנקוט בפעולה אקטיבית, אחרת הקשר יישמר. הקביעה הזו תופסת בעיקר לגבי הדורות הצעירים יותר שנולדו לתוך הרשתות החברתיות, אבל גם בדור שלנו האיתור קל מאד ותחזוקת הקשר קלה מאי-פעם.

 גליה5לגליה!

בחצר האיכר הייתה רפת
וברפת הייתה רקפת
מתחת לרקפת היה פתק
ובפתק כתוב
לגליה כל טוב
 
+לחבר אוהבים
-לחסר אויבים
*להכפיל ידידים
: לחלק מטובך לאחרים
 
גליה עכשיו
גליה תמיד
גולן עכשיו
ומה בעתיד?…
 
שלושה מלאכים
יהיו שומריך / במשך כל ימי חייך
ואלה השלושה / אושר בריא והצלחה!

 

אם נתבונן בתכנים נגלה שהפופולריים ביותר הם דקלומי רדי מייד מחורזים. תכנים פופולריים נוספים כוללים אקרוסטיכונים למיניהם, וגם דברי "חכמת הדורות" שלרוב קשורים לעניינים שבינו לבינה. עלה בדעתי שחלק מהתכנים הללו מציבים מעין מצבות נייר, אבני זיכרון, הנימה בה הם כתובים מזכירה אפטיטאפים (כתובות על מצבות) – אולי אבן זיכרון לציון סוף תקופת הילדות על סף גיל הנעורים.

ורד52.7.81
ל וֶ וֶ "הקטנה"
כשתלכי לבחור באחד
בחרי בטוב ובנחמד
כי מכל מאה בנים
99 לא שווים
 
ורד עכשיו
ורד תמיד
XXXX עכשיו
ומה בעתיד
 
על החלון ישבתי
וזכרון לורד כתבתי
זכרון קטן על דף גדול
זכרי אותי וזה הכל
 
    אהבה
    היא
הדבר
    הטוב ביותר
 

ניסיתי להתחקות אחרי המקורות ההיסטוריים של ספרי הזיכרונות. בעברית ישנו ערך ויקיפדיה שמוקדש לנושא, אבל לחיצה על English בדף, שאמורה להוביל לערך המקביל בויקיפדיה האנגלית, מציגה דווקא את הערך באנגלית שעוסק בסוגת הממואר, סוגה ספרותית שאין דבר בינה לבין מקבצי 'על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי'. האם מכאן ניתן להסיק כי ספרי הזיכרונות שעברו מיד ליד ליד הם המצאה מקומית שלנו כמו עגבניות שרי ודיסק און קי? לא יודעת.

אמאשלתמי6

ב"ה ח' בתמוז התש"ז
 
זכרון לרות
 
האויב מתקרב בפסיעות
נצטרך להלחם בקיבור(?)
אוי אחותי, עבדי במרץ
לחמי אחותי בקרבות
ונזכה עוד להתראות

 

 

 

 

 

תצלומי הדפים של ספר הזיכרונות של רות הלפרין משנת 1947 למדו אותי שהעיסוק בספרי זיכרונות יותר מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. מתוך ניסיון לטעת את היצירה הקולקטיבית הזאת בתוך הקשרים של זמן ומקום אני תוהה באם לספרי הזיכרון באווירת האפיטאפים יש קשר לאיזו תחושה של גורליות שפיעמה אז באנשים, אולי על רקע מאורעות היסטוריים גדולים – הגירה, שואה, מלחמת עצמאות, ומתוכם חלחלה אחר כך לדורות הבאים, כמו הטקסטים עצמם? לא יודעת. בדפים שצולמו מתוך ספר הזיכרונות של רות יש תחושה הרת גורל למרות שהכותבות הן ילדות שסיימו כיתה ז'.

האם תעשיית הזיכרון הישראלית המפותחת היא שמצווה עלינו לזכור – אפילו מתוך רפלקס או הרגל – ובעצם למה לקבוע שהמקור ישראלי, הרי הציווי לזכור הוא ציווי עתיק יומין שאפשר לנדוד איתו אלפי שנים לאחור:

"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות פרק כ')

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים" (דברים פרק כ"ה)

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים פרק ה')

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהילים קל"ז)

אולי הציווי לזכור מוטמע בנו תרבותית כל כך עמוק, שעם שיבת ציון החילונית נמצאה לו פרשנות חילונית-אישית, ומכאן ספרי זיכרון, ומכאן השימוש בטקסטים קבועים שחוזרים על עצמם, מה שמשווה לעניין הזיכרון החילוני אצטלה רשמית יותר, מהורהרת וחגיגית משהו?

רונית4
לרונית החמודה,
יפים הם חיי הנוער אך חולפים הם כזוהר
דעי לנצלן ולשמרן כי לא ישובו לעולם
 
שמונה שנים למדנו יחד, ועכשיו אנו נפרדות
את הולכת לבית סיפרך ואני לבית סיפרי.
אך זיכריני ואזכרך.
 
(ובפינת הסוד הכמוס)
זכרי את היום שנסענו ליער בן שמן!
 

 

ואולי, בדומה לשינוי התרבותי העמוק שהתחולל כאן ועיקרו מעבר מפטריוטיות עיוורת לביקורתיות, מקולו של הקולקטיב לקולו של הפרט – והנה גם ספרי הזיכרונות משקפים שינוי דומה. כבר בשנות השבעים והשמונים אפשר לזהות בהם בריחה מכובד משא הדורות, והחלפתו בדקלומים קלילים, דביליים במכוון, בדיוק על מנת להשתחרר מהפאתוס של פעם.

 תמי3

כתה ד'
לתמי משירי
 
מיקי מיקי מיקי
מאוס תן לתמי גלידה
שתראוס
 

 

 

 

 

 

ובכל זאת ולמרות זאת, לעתים בכל זאת משהו מבליח מתוך הדפים המצחיקים האלה, שבסך הכל די חוזרים על עצמם, ופתאום בוקע מתוכם איזה דיבור צלול, על-זמני ונצחי של אמת, בלי קישוטי לבבות ובלי פתגמים או דקלומים. נעמי אמא

תודתי לתמי בורשטיין ולאימה רות, לרונית ש' דינצמן, לגליה גולן שפרינצק, לנעמי רייכמן ולורד