סליקה

פנייך אל המזרח, קרני שמש מלחכות את גבך. חליפת העסקים הקטנה, שנראתה כל-כך אפורה ומהוגנת כשלבשת אותה הבוקר, כבר מקומטת כולה וקרעים קטנים נראים לעין בשני מקומות לפחות. בקרת הנזקים היסודית שערכת בגופך הסגירה קולקציה שלמה של שריטות, חבורות ושפשופים ססגוניים, רובם מרוכזים באזור הברכיים ולאורך השוקיים, ועל מצב הגרביונים עדיף שלא להרחיב את הדיבור. לפחות הדימום פסק. את לא מצליחה להיפטר מהחול:  באוזניים, בקפלי הצוואר, מתחת לשדיים, אפילו בתוך התחתונים. פלגים קטנים של חול עדיין מפתיעים אותך כשהם מחלחלים מהצווארון לאורך גופך, מכבידים עלייך כמו בדרך חזרה מהים. מזל שלפחות נעלת את הנעליים השטוחות. מזל שלא יורד גשם עכשיו. מזל שאת עוד מסוגלת ללכת. כבר חמישה קילומטר לפחות את גוררת את המטאטא שלך, נוגעת בו בקושי בשתי אצבעות מלאות סלידה. המטאטא, בדרכו הערמומית, מנסה לגרום לך לחוש אשמה. אולי לא פעלת בדיוק לפי ההוראות, אולי האצת בו יתר על המידה. הביטי בו עכשיו, שבר כלי מרוט וחסר תועלת. אולי בכל זאת היית צריכה לנטוש אותו לצד הדרך תכף אחרי ההתרסקות. כפי שהגיע לו. חצוף.

מצד שני, מה תעשי אם פתאום תקפוץ עלייך חיית טרף? עדיף מטאטא מרוט אחד ביד מלא כלום. חיות טרף באמת קופצות? אין לך מושג.

אם סללו כאן כביש סימן שמתי/שהוא הכביש הזה יגיע לאן/שהוא, לא?

לא.  מנין לך לדעת. אולי את חוזה במפגן סר-טעם של הומור שמאפיין אזורי ספר מרוחקים במיוחד, קבלו את הכביש משומקום לשומקום, להיט מקומי. במקום אחר ראית במו עינייך הממאנות להאמין שלט שציין את מרחק הנסיעה במכונית מכאן עד שער הניצחון בפריז. אפשר לחשוב, כולה יומיים ועוד שעה.

התכנית שהגית אחרי שהתאוששת הייתה להמשיך לצעוד רגלית לאורך הכביש עד שתגיעי למקום ישוב. ברור שהיית מעדיפה לשבת על סלע ולהגיר בדמעות את כל הרחמים העצמיים שהיית מצליחה לגייס, ויש המון מזה, אבל בכי של אישה לא נועד להיות עץ שנופל ביער. כבר שעה ארוכה את צועדת לאורכו של כביש סרגלי ששולח אותך היישר קדימה, ועם כל צעד נוסף את נעשית פחות ופחות אופטימית. את מתחילה להבין שבחבל ארץ שומם כמו זה אפילו נוכחותה של תחנת דלק בשירות עצמי תיחשב לסנסציה מרעישה. ימין ושמאל רק חול וחול וחול ועוד קצת חול.

בכל זאת, עובר פה כביש, וכבישים מגיעים למקומות כמעט תמיד.

אבל אולי זו מחשבה עירונית מדי, טענה שנשמעת משכנעת כל עוד אינה חורגת מתוך המארג הצפוף של מגדלי זכוכית ובטון, מנוקדים בסניפים מפקיעי מחירים של רשתות קפה ארציות. לא פה, בלב אדמת בור המשתרעת מאופק עד אופק, חגורה ברצועה מהודקת של אספלט שחור. ככל שאת נמצאת כאן זמן רב יותר, כך הביטחון שלך בכל מה שאת חושבת שאת יודעת מתערער ללא תקנה. אם היית עכשיו בעיר, הדרך לשומקום הייתה יכולה לשמש לך כמטפורה נהדרת, אבל כאן לא זקוקים למטפורות. כל דבר הינו רק הוא עצמו, אחד לאחד וגם זה די והותר.

בעודך מתקדמת את בולשת לשווא אחרי סימני נוכחות אנושיים, תמרורים, שלטים, עטיפות ריקות של חטיפים. תתפשרי בשמחה גם על לוח קרטון מכוער עם הכיתוב "לחתונה של עומר ועדי" מוצמד לעמוד חשמל. אבל אין כלום. שעה שלמה את כאן ועדיין לא חלפה על פנייך אף מכונית, גם לא עגלה רתומה לחמור, אורחת גמלים או צלחת מעופפת.

הצילו?

עוד מעט יירד הלילה ואז באמת תהיי בצרות, מי כמוך מכירה בכך שכישורי השדאות שלך לוקים בחסר.  אולי היית צריכה להישאר במקום אחד ולנצל את הזמן עד רדת החשיכה בסימון S.O.S אקספרסיבי עשוי מאבנים גדולות. אבל מי יצליח להבחין בהן מלמעלה, בתוך כל ערמות האבנים המפוזרות באקראי על פני שטח רחב כל כך. באיחור בן שלושים שנה, את קצת מתחרטת על שנטשת את הפעילות בצופים בכיתה ד'. בדיעבד – מעשה חסר אחריות. היית צריכה לתת לזה צ'אנס, למרות שכבר אז מסעות רגליים שעממו אותך עד מוות. לא, לא מוות. אנא לא. אילו רק השתדלת עוד, אולי גם את היית מגלה אז את סוד הקסם הטמון בלינה מתגרדת תחת כיפת השמיים, תוך מריחה אינטנסיבית של חומר דוחה יתושים. עד עצם היום הזה את נבעתת כשאת נתקלת באיזו רשג"דית לשעבר, כי פעם רשג"דית תמיד רשג"דית, ותמיד זו מישהי עם שבר מאמץ אישיותי כרוני. בדרך כלל הן מתגלגלות אחר כך למשרות בתחום הייעוץ הארגוני. אחת כזאת הייתה יודעת בדיוק מה עליה לעשות עכשיו. שלא כמוך. לך אין שמץ מושג איך תשרדי את הלילה בישימון הזה.

יש פה עדרי זאבים? תולעים טורפניות? זומבים אדומי עיניים?

מדי פעם את מביטה על הצג של הסלולארי מתוך הרגל או תקווה נואשת. אין קליטה, אין קליטה, אין קליטה. פה ושם את מבחינה בכתם מטושטש גבוה מעלייך, מתקדם מזרחה בזמזום מטאטאים חרישי. לרכב על מטאטא זה כמו לרכב על אופניים, כך סברת לתומך, עניין של שיווי משקל וביטחון עצמי. כן ולא. ההשוואה מתעלמת מכך שנאמנותו של זוג אופניים לעולם לא תעמוד למבחן, בניגוד משווע למקל נרקיסיסטי מכוער עם ציצת סיבי פלסטיק, שאינו כל כך תמים כפי שעשויה מישהי לחשוב. טיפשה. מה חשבת לעצמך. לא צפית ב"שוליית הקוסם" כשהיית קטנה? כשהיית קטנה.

אביב עכשיו, ועשב דליל מכסה את הגבעות סביבך, כמו אניצי זקן מהוססים על פניו של מתבגר. הילדים שלך ישנים הלילה אצל אבא שלהם, יעברו יומיים לפחות עד שמישהו שאכפת לו יבין שקרתה לך תקלה איומה.

דמדומים סגולים לכל מלוא העין. לעזאזל, יפה פה.

אבחת כאב מכיוון הקרסול היא תזכורת מייסרת שמגיעה מהצד הפחות פיוטי של המציאות.

יקולל הרגע בו טיפסת על המטאטא.

את לא נולדת מכשפה. את נעשית כזו כשאת מתחילה להבחין במטאטאים בכל מקום. חלקם מזכירים לך אהובים לשעבר, חלקם נראים כמו ילדים שזה עתה התעוררו משנתם. יש מטאטאים שדומים למנהלים שפיטרו אותך או ללקוחות שדיברו אלייך בגסות. את אלה את מחביאה בחדרי שירות חשוכים, לטאטא, לטאטא הכל. תראי אותך, גרושה בהסכמה פלוס שניים, ויש לך קריירה, כלומר מישהו מוכן לשלם לך עבור השעות שבהן את עושה את מה שנאמר לך לעשות. את באמת סבורה שאיש מלבדך לא הבחין במטאטאים? בינך לבינך את תוהה איזו מין מכשפה את אם מעולם לא כישפת אף אחד. רגע רגע, את מיד מצטדקת, יש כל מיני סוגים של סוכנים רדומים. איש אינו מרים גבה לנוכח סיפורים על סוכני ק.ג.ב. שהושתלו באמריקה עוד בזמן המלחמה הקרה. איש לא מפקפק בכך שהם אכן חיים בינינו את חייהם המנומנמים, המשעממים לתפארת, בעודם ממתינים בחשאי לסימנים המוסכמים. האם העובדה שהורדמו למשך רבע מאה ויותר גורעת מעצם היותם סוכנים? כל מי שמאמין בקיומם של מרגלים רדומים, יפהפיות רדומות או חשבונות בנק רדומים, חייב להאמין גם בקיומן של מכשפות רדומות. זו עסקת חבילה.

נכון, לא כך דמיינת שיקראו לך להתייצב. לא התקבלה הבוקר אף שיחת טלפון ממספר חסוי, ושום זר מסתורי לא כחכח בגרונו מעברו האחר של הקו, לוחש לך משהו בקול משתנק של סוטים ומנתק מיד, מותיר אותך בוהה במכשיר שבידך. גם לא התרחש שום שיבוש זמני חמור בקליטת שידורי הטלוויזיה, כשפתאום, מתוך המרקע, מגיחה דמות עטופת צללים מתוך האור הלבן, קוראת בשמך המלא ומאיצה בך לקום וללכת. לא, הזימון דמה יותר לעקצוץ קצוב בעור, קצת מתחת לסרעפת: שלושה עקצוצים קצרים, שלושה ארוכים ועוד שלושה קצרים. מובן שהתעלמת, גם כשהעקצוץ חזר באותו מיקום, בעוצמה מתגברת. אחרי הפעם הרביעית חשבת שאולי זה משהו שאכלת, אולי לא היית צריכה לגעת בדג ההוא, או בשעועית המאודה בחמאה ולימון, או בעוגת הפיסטוק. הרבה אנשים חיים בינינו עם אלרגיה לפיסטוק.

כשעוצמת העקצוצים התגברה עוד והמרווח בין עקצוץ לעקצוץ התקצר, התחלת להבין במה מדובר. אחרי שעתיים כבר היית בחוץ, גורפת אתך את אחד המטאטאים המשרדיים, זה עם המקל הירוק המהודר והסיבים הוורודים הסינתטיים. קשה לומר שהשקעת בבחירתו יותר מדי מחשבה, הוא נראה לך חזק ויציב יחסית, ואהבת את מה שהוורוד והירוק עשו לחליפה האפורה שלך. טעות מביכה של מתחילות, לחשוב שכל המטאטאים אותו דבר ושידיעת הדרך טמונה בתוכם כמו פיסת ידע קמאית.

עכשיו את משלמת על זה ביוקר.

פתאום נהיה לך קר. אחר כך שוב חם. חם-קר. מתוך הדממה המוחלטת שמסביב את מסוגלת לשמוע את חריקת האספלט שנכנע לסוליות נעלייך, ואולי זו איוושת הנוירונים הנשחקים בתוך ראשך, מבהילים אותות חירום פועמים לכל רחבי גופך, שיירות של אמבולנסים טעונים אדרנלין. זה מסתכם במופע ראווה גופני שמשלב דופק, רוק, זיעה ונשימה מואצת. פתאום את יכולה לדמיין בקלות מבהילה את רגעייך האחרונים. לא במיטת זיקנתך, מוקפת נינים כפי שקיווית,  אלא על האדמה הטרשית הזאת, זוחלת על ארבע ושורטת את הקרקע, סהר אדמה שחור מצטבר תחת כל אחת ואחת מציפורנייך. נשרים קרחים עם עיניים רעות דואים במעגלים מושלמים מעלייך.

טוב, סתמי.

את צריכה לחשוב. אבל על מה עוד תוכלי לחשוב שלא חשבת כבר?

את מבקשת לעצמך סימן. מוכנה להתפשר על כל סימן שהוא.

סליחה, מי האחראי פה?

הקיבה שלך מכווצת לגודל אגרוף, שקעה מזמן לתחתית הבטן. את ממאנת להשלים עם גורלך, לא יתכן שאין פתרון. שמי משי כחול כהה פרושים מעלייך, מבריקים וצוננים ויפים מאד. את עייפה מאד, אבל מכריחה את עצמך בכל זאת להמשיך לצעוד, יודעת שאם תקרסי פשוט לא תקומי יותר.

זהו אחד הרגעים האלה בהם את צריכה לגייס את כל מה שיש בך. כמו בערב חתונה. זוכרת איך חייכת לאורחים במנוד ראש בובתי ומחונך מאד, כובשת את הדחף להעיף מעלייך את השמלה המגוחכת שלבשת ופשוט להיעלם? כמעט עשית זאת, עוצרת בעצמך בכוח ברגע האחרון. כמה את מתגעגעת לעצמך-של-פעם, אדישה, קשוחה וכמעט מסוכנת. אל מי שהיית אז, כשעוד לבשת גופיות בלי חזייה, לפני שהילדים ריככו אותך ללא הכר, לפני שחיי הנישואים הקהו אותך ואז השליכו אותך בצד הדרך.

אף ברק אדיר לא מרעיד את השמיים כשחמש דקות אחר כך את שואלת את עצמך, בקול של אאוריקה, אם מותר למכשפות לכשף כישופים לטובת עצמן, ולמה לא בעצם. או שזה תמיד עובד רק לטובת אחרים, כמו בעשרות המקרים בהם הורדת חום גבוה לילד חולה באמצע הלילה, או כשלחשת באזני בתך את מילות הקסם שלימדו אותה את כל מה שראוי לדעת. אבל אם למכשפות מותר לכשף כישוף עצמי, איך עושים את זה בדיוק? כי את לגמרי לבדך כאן, וכבר ברור לך שאף אחד לא יבוא להציל אותך, או אפילו רק להגניב פתק לתוך כף ידך עם מילות הלחש הנכונות בסדר הנכון. אפילו לא היית בטוחה ש"הם", יהיו אשר יהיו, בכלל יודעים על קיומך. יצאת לדרך מבלי להודיע על כך לאיש. שיכורה לגמרי מהמעוף, הפיאסקו של ההתרסקות התרחש עוד לפני שהספקת משהו, גם לא להתייצב ולומר להם שאת כאן, שהגעת. שהית באוויר חצי שעה בקושי כשהמטאטא התחיל להשתולל תחתייך כאילו השלט-רחוק להפעלתו מצוי בידיו של מישהו אחר. ההחלטה לנסות ולבדוק אם זה פועל, גם מבלי להבין עד הסוף אם הכישוף הוא משהו שטמון בתוכך או מצוי מחוצה לך, גחמני כמו מטאטא מעופף, הייתה קלה יחסית. את סוגרת אצבעות על המקל המעוגל, זה כל מה שיש לך. כן, את עדיין עוינת, שמחה לאידו המעוקם לגמרי והמקריח, ובכל זאת משהו נע בתוך ידייך, מהיר כמו הכשה

גם הפעם תיאלצי להסתמך על שיטת הניסוי והטעייה. כמו בפעם הראשונה שהתנשקת עם ירמי ולא ידעת אם הלשון מתחככת בד בבד עם הצמדת השפתיים או מחכה לטפיחה קטנה של הלשון האחרת שמזמינה אותה לבוא לשחק. ירמי. לטעות זה אנושי, לחזור על אותה טעות שוב ושוב זה טיפשי. אולי מביעים כישוף כמו משאלת יום הולדת, עוצמים עיניים ונושפים חזק. אין סיבה מיוחדת שהפטנט הזה יעבוד, אבל גם אין סיבה שלא יעבוד. מעולם לא הבעת משאלה אמיתית, תמיד בילפת. אולי הגיע הזמן לבקש משהו מכל הלב. את מבקשת אופנוע גדול וכבד שיוציא אותך מפה. את עוצמת עיניים ומדמיינת בכל הכוח את הרוח מתגברת שורקת בתוך שערך.

יש משהו ליד הרגל שלך. זה תיק נשי גדול ושחור, כזה שחצי בית נכנס לתוכו. רק חצי בית. את פותחת את התיק ובתוכו המואר-מבפנים את מוצאת עשרות זוגות תחתוני מלמלה, מקושטים כמו עוגת חתונה, מעולם לא נלבשו, לא הוסרו, ועשרות מברשות שיניים זהות, חדשות לגמרי. מתחת לערימת מוצצי גומי ישנים את מזהה את יומן הנעורים שכתבת כשהיית בת שתים עשרה, חמש עשרה, רואה ואינך נראית. בתיק יש גם צרור מכתבי אהבה ישנים, עולים באש אך לא נשרפים. האש נושכת את אצבעך בחוזקה, את מושכת את ידך החוצה ולידך נעצר נחשי-מה גדול ושחור, כולו צלצולי נירוסטה ושאגת מנועים עצבנית.  הנהג לבוש בחליפת עור שחורה, עוטה כפפות ונועל מגפיים. לראשו קסדה שחורה ואת חוששת להביט עליה כי יש לך תחושת בטן חזקה מאד שהקסדה הזאת ריקה לגמרי מבפנים, שכל הדבר הזה, גדול ככל שיהיה, ריק לגמרי מבפנים. אתם טסים במהירות הבזק ולאחר היסוס קל את דווקא כן מחבקת אותו מאחור, בידיעה שהחליפה ריקה ולכן זה לא באמת משנה. את מהדקת את אחיזתך.

כעבור שעה קלה של רכיבה האופנוע עוצר ליד דוכן מאולתר שניצב לצד הדרך, כזה שמוכר עיתונים ומגזינים מכל העולם. את מעלעלת בכמה מהם, חלקם בני חמישים שנה וחלקם מהשבוע הבא. מאחורי הדלפק עומדת אישה זקנה מאד, שמזכירה לך מישהי שהזכירה לך מישהי שהכרת פעם.

עכשיו את יודעת שכל זה היה בעצם מבחן קבלה מוזר, ועמדת בו בהצלחה רבה. האישה מהנהנת, ומצביעה על דופן הצריף, שם עומד מטאטא חדש לגמרי, עם שמך חרוט עליו באותיות זהב.

את מטפסת עליו. אוחזת בו בשתי ידיים חזקות. עוצמת עיניים.

פוקחת אותן.

יורדת מהמטאטא, מחזירה אותו למקומו ליד הקיר, כולו רוטט לגמרי בידייך.

את עומדת בגבך לצריף. פורשת את ידייך לצדדים, עוצמת עיניים ומתרכזת בכל הכוח.

עכשיו זה באמת רק עניין של זמן.

קרטון

הגשם היה הכרחי. התפוח בתיק היה הכרחי. היא – לא. בתור לשין גימל בשער קפלן, היא הייתה רק אחת מתוך נחיל רוחש של חיילות צבא ההגנה לשמונה-עד-חמש. גם היא, כמותן, נשבעה בהן צדקה, אחוזת צמרמורת, לשמור אמונים למדינה ואף להקריב למענה את חייה, אם צריך. בינתיים רק אחזה בצייתנות בתעודת החוגר שלה שלופה במצב הכן.

מהשער הזדמזמה עם יתר הנחיל לתוך כל המשרדים, דרך כל מסדרונות החאקי שנמתחו מדלת לדלת, בכל הבניינים חסרי הצורה. תמיד קצת אבודה, כמו כולן.

עוד בוקר אחד.

מנומנמת, שרויה באינקובציה, נאלצה לנחש את עצמה כי איש עוד לא גילה לה מי היא. מין יצור ביניים שכזה. חציו כבר חובט בכנפיו כתרנגולת, חציו האחר עדיין דומם כביצה. מדי חיל האוויר לא עשו עמה חסד, ובכל זאת לא עלה בדעתה לקחתם לתופרת, שתתקן את מה שנדרש (בדומה לדברים רבים אחרים בעולמה, שמעולם לא עלו בדעתה). אולי כי הורגלה לקבל את הדברים בדיוק כפי שהם: מעורפלים דיים כדי להידמות קרובים ורחוקים בעת ובעונה אחת.

לא מזמן נטשה את חוף המבטחים של הילדות. אבא, אמא, בית, בת. נדמה שרק אתמול מילים אלה שורבטו בכתב יד הססני על דפי מחברת. אי-שם, בהתחלה, כוח העל שלה היה לצפות. אחר כך, כשגדלה, כוח העל שלה היה לא לצפות. היום, בגיל תשע עשרה וקצת, לפי חשבונה כבר הגיע המועד שבו הייתה צריכה להיות הכרחית עבור מישהו (סליחה, תקלה). נכון, היו מספר מתעניינים שחגו מעט סביבה, מתווים מסלולי משיכה עצלים, אז מה, לעת עתה שום התעניינות לא הבשילה לכדי הכרח של ממש. עלבונה בער בתוכה על אש קטנה. היא לא הייתה כעורה יותר מאחרות, אולי אפילו להפך. רק יותר מאובנת מהן, בעיקר בנוכחותם של, איך להגיד. כאלה. הזה והזה.

התפשרה.

במקום להיעשות הכרחית, החליטה להיות מועילה. להצטיין במשהו, לבלוט לא משנה במה, העיקר לא להיות שקופה לחלוטין. אם נגזר עליה לשרת כפקידה בקריה, היא תהיה הפקידה הטובה ביותר. מלכת הפקידות. מופת אנושי של תיוק, של ניהול יומנים מיומן, של ספל קפה מדויק מאין כמוהו. אצלה שתיים סוכר יהיה שתיים סוכר.

נצמדה לכיסא המזכירה כמו מפלט, במשך היום בקושי זזה. כל הזמן עסוקה. המשרד שלה היה מתחת לאדמה, והאוויר מתחת לאדמה היה צמיג, כמו בזמן חלום. לעתים בוצעו גיחות. למשרד הראשי קומה אחת מעל כדי לקחת דואר. לשירותים, שם לא הצליחה להתרגל בשום אופן לחיפוי הקירות באריחי חאקי מרובעים מחרסינה. שמירות. תורנויות מטבח. המסדרונות היו ארוכים וטבולים באור פלורסצנטים נצחי.

לעתים רחוקות נדרשה לצאת העירה אל רחוב אבן גבירול, לאסוף חומרים ממחלקת ההוצאה לאור. כל יציאה מהחומות התקבלה דווקא בברכה. מעבר לשער משהו נפתח. הרגישה את הכרך עוטף אותה, אופף אותה בחיותו המופלגת, החושנית. אפילו הסכימה שיחנוק אותה בערפיח מרוב אהבה.

לעתים הציפייה עצמה הופכת לחזות הכל, למשימה הראשית ולתכלית הקיום. בין תיוק לתיוק היא שיחרה למשהו, לא היה לה מושג ברור לְמה. באין מטרה ממשית מסתפקים במה שיש, גם כשאין. עד שעלה בדעתה ליטול יוזמה. ליטול, כלומר בלי רשות, בדרכה העקומה.

הוא עמד ברמזור ממש לידה, פניו לכיוון רח' דיזנגוף, עוטה חליפה עסקית כהה והבעה רבת חשיבות. מבוגר ממנה, בחזית המצח קו השיער נסוג אבל זה לא היה רק עניין של גיל. עלתה פה בעיקר שאלה מעמדית והיא לא הייתה בטוחה מה התשובה. היא אחזה בידה גליל קרטון קשיח שקיבלה ממדור המיפוי, והרמזור היה אדום, ומתוך איוולת מטופשת של נעורים חבטה בישבן המכובד והזר בעזרת הגליל, שלעתים הוא רובה סער אבל במקרה שלה היה סתם מאה אחוז קרטון דחוס. האיש בחליפה נשנק. הוא אמר, לאף אחד במיוחד, "אני הולך ללמד מישהי לקח" או נהם "מישהי עוד תצטער מאד", אבל בפועל רק חיכה שהרמזור של הולכי הרגל יתחלף לירוק, כי בכל זאת חוק זה חוק והתנועה סואנת והפקעת בגרון עוד יותר. היא לא חייכה אפילו. רק בדיעבד היא-העתידית תזהה את הרגע הזה כמועד הלא-עוד. המהלך שלה היה ללא ספק אידיוטי, נואש ומזהיר בעת ובעונה אחת. המציאות נרעדה רק לרגע, לפני שהתייצבה סביבה מחדש.

ובסוף אותה שנה כבר היה לה חבר.

רימה

לא רציתי ללכת לשחק עם רימה, אבל אמא שלי הכריחה אותי. היא אמרה לי, ענתי, אולי תלכי היום סוף סוף לשחק קצת עם רימה, כבר הבטחתי לאמא שלה שתבואי, לא נעים. היא אמרה את זה באותו קול בו היתה שולחת אותי לשים מטבע של שני שקלים בקופסה של האיש הלא מגולח, זה ששוכב על המדרכה מתחת לבניין שלנו, אפילו שאני קצת פוחדת ממנו, בגלל הצפרניים השחורות.

אז הלכתי.

אני לא אוהבת את רימה. רימה לא נראית כמו יתר הילדות בכיתה. היא מאד לבנה, כאילו חסר לה צבע בגוף, וגם הבית שלהם מגעיל, תמיד מסריח מדגים מטוגנים. אני חושבת שזה בגלל שהם עניים ולאבא שלה אין עבודה, אז במקום לעבוד הוא הולך כל בוקר לדוג בים, כי זה בחינם. אבל אולי הם פשוט אוהבים לאכול הרבה דגים, כמו שאצלנו פעם אהבו המון שניצל. המשפחה של רימה גרה קומה אחת מתחתינו. אני תמיד עוברת מהר ליד הדלת שלהם, סותמת חזק את האף ואת הפה, ומשתדלת לא לנשום דקה לפחות, עד שכל שאריות הסירחון ייעלמו מתוך הנחיריים.

דפקתי על הדלת ונכנסתי. הבית היה חשוך אבל גם דרך החושך אפשר היה להרגיש את השמנוניות הדביקה שכל הבית היה ספוג בה. אמרתי "שלום" בקול רם לסבתא שלה, שישבה בסלון וראתה תכניות ברוסית, והסבתא חייכה אליי חיוך בלי שיניים ונופפה לי בידה. כיסא הגלגלים של אמא של רימה עמד ריק בצד. רציתי לשאול את רימה איפה אמא שלה, אבל התאפקתי ולא שאלתי. אמא סיפרה לי פעם שאמא של רימה הייתה לוליינית קרקס מפורסמת ברוסיה, אבל יום אחד הייתה לה תאונה והיא נפלה מהחבל, כי הפועל שהיה צריך לחבר את החבל לעמודים היה שיכור ולא סידר את זה כמו שצריך, אז אמא של רימה נפלה, וזה נס שהיא חיה בכלל.

רימה משכה אותי ביד, ישר לתוך החדר שלה, שדווקא לא הסריח בכלל ואפילו היה בו ריח די נעים של פרחים מיובשים. היא תכף רצתה להראות לי את כל האוסף שלה, אבל האוסף המטומטם לא עניין אותי, כי בפינת החדר עמד בית הבובות הכי יפה בעולם. זה היה בית ענקי, עם קירות צהובים, והיו בו ספות וכורסאות עם ריפוד עבה בצבע בורדו, וספרייה מלאה בהמון ספרים קטנטנים עם כריכה מעור, ושולחן עגול עם מפה רקומה ואגרטל עם פרחים, ואפילו ארון מעץ עם דלתות זכוכית, ומאחוריהן ערמות של צלחות מקושטות, מהסוג שמוציאים לשימוש רק כשאורחים באים לבקר. לא הבנתי איך לילדה מהסוג של רימה יש בית בובות נהדר כל כך, וגם התפלאתי שלא היו בו מנורות בכלל, רק פמוטים גדולים, עם נרות לבנים עבים שנראו כאילו הם דולקים באמת, לפי הצללים שהרקידו על הקיר. לאור נרות, הסלון נראה עוד יותר חגיגי אפילו, כמו סלון של ארמון אולי. על הריצפה היו שטיחים, ועוד שטיח אחד יפהפה היה תלוי על הקיר, ועליו ציור ענקי של חד קרן, עם קרן צבועה בצבע זהב. הקרן נצנצה כל כך חזק, עד שאי אפשר היה להפסיק להסתכל עליה, כאילו הייתה עשויה מזהב אמיתי למרות שאין שום סיכוי בעולם וזה בטח סתם.

רימה ראתה שאני מסתכלת ושאלה אם אני רוצה שנשחק בבית ביחד. עשיתי את עצמי כאילו אני עוד חושבת על זה, ועוד לא ממש בטוחה מה בא לי או לא בא לי. לא רציתי שהרימה הזאת תחשוב את עצמה, מי היא בכלל, סתם ילדה מסכנה בלי אף חברה בעולם. היא הצליחה להפתיע אותי כשלא חיכתה עד שאגיד לה כן, אני מעוניינת, אלא התגלגלה מהמיטה ומיד התיישבה בישיבה מזרחית מול בית הבובות הגדול, כאילו כבר החליטה עבור שתינו. מעניין שבכיתה היא אף פעם לא מרשה לעצמה להתנהג בצורה הזאת. ואז היא דחפה את כל הגוף שלה קדימה בכוונה, ככה שהכתפיים והראש הסתירו לי הכל ולא ראיתי כלום.

הייתי סקרנית לראות מה היא עושה והתקרבתי אליה עוד ועוד, עד שדחפתי את הראש שלי ממש לצד הראש שלה, מתעלמת מכל מה שהבנות בכיתה סיפרו עליה, שיש לה מיליון כינים בשערות, ושפעם אחת אפילו נראתה אצלה כינה כהה מטיילת על הצווארון הבהיר של חולצת התלבושת האחידה. לא חשבתי על כל זה, ופשוט דחפתי את הראש פנימה, לתוך הבית. באותו רגע משהו קרה לשתינו, ופתאום גם רימה וגם אני נשאבנו לתוך חדר עם קירות צהובים, וגם הבגדים שלנו היו פתאום אחרים והיה קר מאד והתאפקתי לא לבכות כי ראיתי שרימה לא בוכה.

שתינו ישבנו על הספה בגו זקוף ולא אמרנו כלום, אולי רימה חיכתה שאני אגיד משהו ראשונה אבל לא אמרתי. במקום, עשיתי את עצמי מקשיבה למנגינת פסנתר שנשמעה די חלשה, כפי הנראה מישהו ניגן מרחוק. הכי קר היה באזניים, שכבר צרבו מרוב קור, והשיניים שנקשו תק-תק-תק כאילו מישהי על עקבים מתקרבת ממש מהר. אחרי שעבר עוד פרק זמן, בדיוק כשהחלטתי להגיד לרימה שדי, מספיק, כואבת לי הבטן ואני הולכת הביתה, רימה הציעה לקחת אותי לסיור בבית ולהראות לי את כל מה שיש בתוכו. הלכנו.

החדרים היו גדושים בפעילות; בחדר הראשון התאמנו מוקיונים, מטיחים זה את זה ארצה וצוחקים. בחדר אחר התאמנו להטוטנים ובולעי חרבות, בעוד השוליה של מאלף הדובים מביט בהם בעיניים קרועות לרווחה. בחדר השלישי אמני טרפז שתו תה מספלי זכוכית דקיקים, וכשראו את פניה של רימה בדלת, הרימו את כוסותיהם לאות ברכה. וכן הלאה. בכל החדרים, ללא יוצא מן הכלל, התקיימו חזרות לקראת המופע הגדול של הערב. רימה התגלתה כידענית והסבירה לי כל מיני דברים שאני לא זוכרת כי לא הקשבתי לה בכלל, לשמנדוזה הזאת, ורק חיפשתי כל הזמן את הדלת שתחלץ אותי משם בשיא המהירות. כשהתקרבנו לדלת האחרונה, בקצה המסדרון של הקומה העליונה, מנגינת הפסנתר התחזקה מאד. רימה פתחה גם את הדלת הזו בתנופה ובלי לחשוב, אבל בניגוד לכל הדלתות האחרות, את הדלת הזו היא סגרה מיד. אף על פי כן, הספקתי להציץ וראיתי אישה יפהפיה וחיוורת מתאמנת בהליכה על חבל, צמתה הבלונדינית, שהייתה מהודקת סביב ראשה בסיכות, כמעט שפשפה את התקרה. מתחתיה, על כסא עגול נמוך נטול משענת, ישב גבר עם קרחת, וניגן על פסנתר כמעט בלי לטעות. הוא לבש חלוק כחול והחזיק בפיו סיגריה כבויה. ראיתי ששפתה התחתונה של רימה רועדת קצת. שתרעד, מה אכפת לי.

כשירדנו במדרגות שאלתי אותה איפה נמצאת פה הדלת שמובילה החוצה והיא אמרה לי בשקט שאין דלת כזאת. לא נשמתי ושאלתי בקול קטן מאד אז איך חוזרים מכאן הביתה ורימה הרימה את קולה כשאמרה, בשביל מה לך לחזור, בשביל ההורים הגרושים שלך? בשביל אחיך הגדול שמרביץ לך מכות רצח? בכיתי קצת והיא שינתה את דעתה ואמרה שהיא יכולה להחזיר אותי אם אני כל כך רוצה, אבל בתנאי שאתן לה במתנה לעולמים משהו ממש ממש שווה שיש לי.

אמרתי לה, זה הכל? אין שום בעיה, תבואי איתי הביתה וקחי מהחדר שלי כל מה שאת רוצה, העיקר שתוציאי אותי מפה ומהר. ראיתי שהאמירה שלי לא משאירה עליה שום רושם, ומיהרתי להוסיף שמצידי תקחי אפילו את הברבי-דיילת שלא מוכרים בארץ, זאת שאמא הזמינה לי במיוחד מהאינטרנט, אחרי שאבא עבר לגור עם החברה החדשה והיפה שלו בבית היפה והחדש. ממילא אני לא משחקת יותר בבובות. אבל רימה הסתכלה עליי בעיניים שלה בלי הצבע, ואמרה שזה צריך להיות משהו שאני אתן לה עכשיו, ברגע זה, ואין פה שום אחר-כך.

הסתכלתי על עצמי, מיואשת, מה כבר יכולתי לתת, בסוף שאלתי אותה אם יש משהו משלי שהיא רוצה. רימה חשבה רגע ועשתה כן חזק עם הראש, ואז,

היא הצביעה על האצבע שלי.

לא הבנתי.

היא דיברה מהר ואמרה ענתי רק שימי את האצבע על המשקוף של הדלת, ואני אטרוק אותה הכי חזק והאצבע בטוח תיפול ואוכל לקחת אותה ואז תוכלי לחזור הביתה תכף ומיד.

עוד פעם לא הבנתי אבל כל הבית כבר הסתחרר סביבי והסתחרר ולא ידעתי מה לעשות כדי להפסיק את הסחרור.

רימה הביטה בי במבט מלא חמלה ואמרה לי בקול הכי רך, קול של ילדה שמדברת אל הבובה האהובה שלה, אל תפחדי ענת, זה לא יכאב לך, את כבר ילדה בוגרת, טוב, אולי יכאב קצת אבל תראי שתתגברי והכאב יעבור, ואל תדאגי בקשר לאצבע בכלל. עצמתי עיניים חזק והיא צעקה עכשיו! וטרקה בכל הכוח.

שמעתי מישהי צורחת וצורחת וראיתי דם, מלא מלא דם, סילון כהה שהמטיר קילוחים לכל עבר וגם ראיתי, נדמה לי שראיתי, את רימה מתכופפת, מרימה את האצבע מהרצפה ועוטפת אותה בממחטה לבנה, שבמהרה התמלאה כתמים כהים של דם מקריש. הצרחות שצרחתי החלו להישמע עמומות יותר מרגע לרגע, כאילו עברו דרך וילון בד עבה, או אצבעות של מישהו שחסמו היטב את הפה הצועק, ואיכשהו נדחקתי משם דרך משהו רטוב ומסריח מריח של דגים מטוגנים, ופתאום הייתי בסלון ליד הסבתא, שנמנמה מול הערוץ הרוסי ונחרה קלות, ופתחתי את דלת הכניסה וברחתי משם הכי מהר שיכולתי, בריצה מטורפת, מתאפקת בכל הכוח לא למשש את המקום של האצבע, לא למשש בשום אופן, לא למשש עם האצבעות האחרות כמו שממששים עם הלשון את המקום הריק שנשאר אחרי  שן חלב שכבר נשרה.

שמינג

הוא שוב קורא בשמי, נו-רית, נו-רית. אני רוצה לעקור את שמי מתוך פיו. לאסור עליו את העיצורים. במקום, אני מעמידה פנים שלא שמעתי, נותנת לשמי להחליק מעליי, ורק מפנה גב, אסירת תודה לחסד הגבי הזה שמאפשר לי לקבוע גבול שברירי אבל נחרץ. לך, סתלק מפה, מקווה שיילך, יודעת שיישאר. שמי חוזר אליי משומש ונגוע. נו-רית.

בדיעבד, הטעות הגדולה שעשיתי הייתה שלא העמדתי גירסה משלי. עצם ההזדקקות למילה "גירסה" מעבירה בי חלחלה. נכון, קרה משהו. קטן, רגעי, כפי שקורה לעיתים בין שני אנשים שהזדמנו לאותו חלל באותה נקודת זמן. הם חולפים זה על פניה של זו, ולפעמים ניצת ביניהם זיק ולעיתים קרובות יותר לא קורה דבר. כיצד יכולתי לדעת שהוא תכנן הכל מראש, וגם אילו ידעתי, הרי שעצם הידיעה לא היה משנה דבר. רק נאשמים נזקקים לגיבוי של גירסאות. לא הכנתי גרסה כי מה שקרה ביני לבינו אינו מעניינו של איש.

אבל למה לקחְת, מישהו תמיד מתעקש לחטט. לא היית צריכה לקחת. תמיד יש מישהו שמתיז את המילים "פרח" ו-"תפוח" בקול של פרקליט שמציג ראיות חד-משמעיות לבית דין.

פרח. תפוח. לכאורה אובייקטים תמימים של חיבה ילדותית. גם אתם נפלתם בפח הזה, מה? למעשה, הפרח והתפוח מעידים שתכנן הכל מראש. גם פרח וגם תפוח. מה, מה רציתם שאעשה? שאתקע את הפרח בשערי? שאוחז בו בין שיניי? שאתעלף בין זרועותיו מצועפת ומוכת יסמינים? זה לא היה פרח, אלה היו אזיקים עדינים, שטר בעלות שהוגש לי לחתימה. תבינו. הוא רצה לקשור אותי אליו בפרח, אז מה הייתי אמורה לעשות? להחזיר את הפרח לידיו הממאנות לקחת? האם עצם העובדה שהעניק לי פרח מאלצת אותי להיות אסירת תודה, אסירתו? ולכמה זמן? ומעצם כישלונו הוא בא אחר-כך ותבע לעצמו זכויות, האם באמת אינכם קולטים את האבסורד?

כן, זרקתי את הפרח בחצר. אבל לא בהתרסה, אלא מתוך חוסר אונים של מי שנאהבת למרות רצונה. זרקתי פרח. ביג דיל. זה לא שרצחתי מישהו בכוונה תחילה. והנה אני שוב מצטדקת. לא רוצה להצטדק.

והתפוח. תכף אספר על התפוח.

יכולת לזרוק גם את התפוח, מטיחים בי. למה נגסת?

מצחיקים שכמוכם.

אתם מקשיבים לי דרוכים, כאילו כל מה שאומר עכשיו יכריע את גורלי סופית, לשבט או לחסד. לשבטכם או לחסדכם. מצחיקים. אני לא זקוקה לשבט שלכם, גם לא לחסד העקום וההפכפך של דעת קהל. התפוח היה טעים ועסיסי, זו האמת, והוא נועד להיאכל, אז למה לא על-ידי. שפתיים. שיניים. לשון. התענגתם על הנגיסות שלי לא פחות ממני. למה שלא תודו בזה, לפחות ביניכם לבין עצמכם, שהעניין פה הוא לא דני, שמקושש מטבעות של תשומת לב בשמה של איזו רגישות גברית פוטוגנית. העניין הוא אתם. במקום שהוא נכשל, זה רק מדרבן אתכם ביתר שאת לנסות ולקטוף את הפרס בעצמכם. תראו אותי, טובעת בין ערימות של פרחים, ומה אעשה בכל ארגזי התפוחים. חנקתם. הכישלון החמוץ שלו הוא אות ההזנקה שלכם. אתם, שמשתוקקים כל כך להיות הילד האחר.

הגננת של הילדים העצובים

(אזהרה – תוכן קצת בוטה, למי שקשה עם תכנים בוטים – מציעה לוותר הפעם על הקריאה, תודה)

אולי אתם מכירים אותי, אולי ראיתם אותי או רק שמעתם עליי. אני הגננת של הילדים העצובים. טוב, זה לא בדיוק גן-ילדים פה אצלנו, וגם אני לא בדיוק הגננת שלהם, זאת אומרת התחלתי את הלימודים בסמינר אבל לא סיימתי, אין לי תחת, אבל בסוף זה דווקא הסתדר יפה, לא? הכי מתאים, לא בדיוק גן ולא בדיוק גננת, חחח. תמצאו אותנו באמצע הקניון הגדול, במתחם עם הקירות השקופים, אי אפשר לפספס את זה. למי שלא מכיר אומר רק שהמקום שלנו צמוד לעמדת המודיעין מצד אחד, ולמזרקה המוסיקלית מהצד השני. אחלה מיקום, הכי מרכזי שיש. קולטים אותי? זה גן-הילדים שכתבו עליו בעיתון, וכל מי שרוצה יכול לשלשל מבחוץ מטבע בחריץ וככה להאכיל את הילדים שבפנים, זאת אומרת רק אם בא להם להאכיל את הילדים, לא חובה. בפינה אחת יש ארונית נעולה עם מזון בריא, ובפינה הנגדית ארונית זהה עם חטיפים, ככה שהמתקן הזה מתאים ממש לכל אחד, מה שנקרא שמונה עד שמונים ושמונה. אם מכניסים מטבע של שני שקלים לארונית החטיפים נפתח צוהר, וזרוע מתכתית מחליקה החוצה שקית נייר קטנה עם חטיף מלוח, וחוץ מהמלח הטעם די סתמי. אם מכניסים מטבע של חמישה שקלים לארונית השנייה, מתגלגלים מתוכה כמה מקלות סלרי או רצועות כרוב, לפעמים גזר שלם או חצי תפוח, כי פירות זה יותר יקר. שם, ליד החריץ של האוכל הבריא, אני יושבת. גם גננות צריכות לאכול, אתם יודעים. מים דווקא יש לנו כמה שאנחנו רק רוצים, בלי הגבלה.

לפעמים הילדים האמיתיים שמבקרים בקניון דורשים מההורים שלהם שיקנו גם להם חטיף כמו שלנו. עבורם יש לנו ארונית חיצונית נפרדת, אבל זה בכלל לא אותו חטיף שם, רק האריזה דומה, הטעם שונה לגמרי. למרות זאת, רוב הילדים בגן שלנו מתגודדים כל היום בציפייה דרוכה ליד הפתח של החטיפים, מצדדים אליו מבט. זה לא שאין להם מה לעשות חוץ מזה, סליחה, בטח ראיתם שיש פה כמה צעצועים ומתקנים ואפילו ארגז חול – אבל בדרך כלל הילדים משועממים מכדי לשחק ולא עושים כלום עם עצמם. כי ככה הם, די אפאטים, עד שמישהו מתקרב למתחם. כשמתקרב מישהו ומסתכל עליהם, הם משתנים. אתם צריכים לראות איך הם מזנקים ממקומם, דופקים על הקירות השקופים, מושיטים ידיים, מחזיקים את הבטן ומשתוללים כמו לא יודעת מה. חיות אלה. על השלט למעלה כתוב, "האכילו את הרעבים", ככה פשוט, והמבקרים יודעים טוב מאד מה מצופה מהם. חלקם מגיעים בקביעות, מנופפים לנו לשלום בעליזות דרך הקירות השקופים. אם מבקר מכניס מטבע, הילדים משתוללים עוד יותר, מתקוטטים על השקית שבדרך כלל נקרעת ותכולתה מתפזרת, מעיפה לכל עבר רסס של פירורים. יש מבקרים שנקרעים מצחוק כשהם רואים איך הילדים דוחפים לפה כל פירור שהם מצליחים למצוא, ממש זוחלים על הרצפה עם הלשון בחוץ. כשהקניון נטוש הילדים סתם שוכבים על הבטן או יושבים בברכיים מקופלות אל החזה ובוהים במזרקה. גם קודם, לפני שבאתי לפה זה היה הסידור, אבל אז אנשים התלוננו למה אין לילדים גננת. אמרו שזה לא בסדר. עכשיו יש גננת. בערך. המזרקה מוסיקלית, כבר אמרתי את זה? מוסיקה קלאסית קלה. הצליל מתכתי מדי, אם תשאלו אותי, אבל הילדים דווקא אוהבים את זה ומזמזמים את המנגינות בלי הרף.

יש לי הרבה תכניות בשבילם. אני רוצה ללמד אותם לשיר שיר אמיתי, שיר שיש לו מילים כאלה שכל הילדים וההורים מכירים, ואני עדיין חושבת עם איזה שיר כדאי להתחיל. זה צריך להיות שיר פשוט, כזה שהם יצליחו לשנן בקלות. אולי משהו על חתול ועכבר, או על אמא, אני רק צריכה להצליח קודם להיזכר במילים. זה די בטוח שאם הם ישירו הם יקבלו יותר אוכל, הרבה יותר, כי גם האנשים שתורמים מטבע למסכנים אוהבים לקבל משהו תמורתו, אפילו אם המשהו שטותי ולא נחשב, כמו שיר ילדים מעפן שכולם מכירים.

בסך הכל די בסדר פה. המתחם שלנו מואר באור כחלחל רך, נעים, או באור צהבהב חמים כזה, גם נעים, גוונים עשירים והגוון המדויק תלוי בשעה בה מגיעים. התאורה משוכללת, תוצרת חוץ, והאור המשתנה לאורך היום מעניק לילדים מושג כלשהו אודות הזמן שחולף, אחרת איך היו יודעים. אטרקציה אמיתית, האור הזה. הבעלים של המקום השקיע הרבה מאד כסף בתאורה, ויצא לו יופי של דבר. כשמסתכלים על זה מבחוץ, ולא שומעים את הרעש שיש כאן לפעמים ולא מריחים את הסירחון של הפיפי והקקי, הילדים נראים כמעט יפים, כמעט שלווים, זוהרים להם באור. הם חייבים להיראות יפים מספיק, אחרת לא יאכילו אותם. בינינו, למי אכפת מילדים מכוערים, ועוד של אחרים. אבל ילד יפה ורעב? זה סיפור אחר לגמרי.

אין להם הורים. כלומר יש להם, אבל אף אחד לא יודע בדיוק מה קרה, למה הם כאן. אני לא מתעסקת בזה, בואו לא נהיה צבועים. מה, חסרים מסכנים בעולם? מישהו מהם מרחם עליי? מה זה משנה למה, הם כאן וזהו, כמו שאני כאן וזהו. הבוסים גם הזהירו אותי לא להיקשר אליהם יותר מדי. את הגננת הקודמת פיטרו אחרי שהעניקה שם לאחד מהם. לשמנמן עם הטיק העצבני בעין היא קראה טווינקי. "תסתכלי על זה ככה," אמר לי הקירח ששכר אותי לעבודה, "לילדים האלה ממילא לא צפוי שום עתיד. אלה אנחנו שהצלנו אותם ממוות בטוח, בלי עזרה מאף אחד, בטח לא מהמדינה. לכל היותר יכלו לככב כגופה בטי-שרט צבעוני בפייסבוק, בין קלוז-אפ על הג'חנון של שבת לבין החתמה שוצפת על עוד עצומה נגד שחיתות," הבוס שלי, כפרה עליו, יודע לדבר יפה, "אבל במקום שימותו, הבאנו אותם לכאן. וילדים זה ים הוצאות, מבינה? הרבה הרבה כסף. וביזנס זה ביזנס. חוץ מזה אמרת שאת ממש צריכה את העבודה, לא?"

כן.

מי שמכניס אותי לגן בבוקר ומוציא אותי משם בערב זה ברנאר. הוא לא צעיר, אבל אם הוא עומד קצת בצל אפשר לחשוב לפעמים שהוא בן עשרים ושמונה, כמוני, ולא בן ארבעים ושמונה, כמוהו. אצלו המפתחות. הוא לא מדבר הרבה, אבל לפי השקשוק המתכתי כשהוא מתקרב אני יודעת אם הוא שמח באותו יום או עצוב. ברנאר תמיד מחייך אליי, חיוך קטן קטן של מסכנים. כל יום הוא שואל אותי מה שלומי ואני עונה שבסדר. לפעמים הוא גם אומר "יופי". אני אוהבת שהוא אומר "יופי", ורוצה שימשיך וישאל, אבל הוא אף פעם לא ממשיך. ובגלל שהוא בקושי מדבר גם אני לא מדברת, כדי להראות לו שאנחנו לגמרי באותו ראש. אולי פעם אכתוב לו מכתב. במכתב אכתוב הכל –  ברנאר היקר, אפתח – והאצבעות ירעדו לי מהתרגשות כשאכתוב את המילה "יקר". בהמשך אספר לו איך אני יושבת על הכסא הקטן שבמתחם, וחושבת על שנינו, ולא אכפת לי שאני יותר גבוהה ממנו, אבל קודם אתאר לו איך כשאני יוצאת משם מלווה אותי תמיד ההמייה השקטה הזו של הילדים, עוד הרבה שעות אחר כך, כמו אחרי שיוצאים מהים והעור עוד זוכר את הטלטול של הגלים וממשיך לזכור לעוד הרבה זמן, אפילו שכבר נמצאים בבית, שוכבים במיטה ולא מצליחים להירדם, ואני אמשיך ואספר לו איך יום אחד אני עוד אחזור לשם, למתחם, לא בשעות העבודה אלא באמצע הלילה, כשכל הקהל איננו ורק ברנאר יהיה ויפתח לי עם הצרור, ואנחנו ניכנס בשקט, ונוציא משם את כל הילדים, ונלך איתם לפארק ונקנה להם בלון וגלידה ויהיו שם כלבלבים בלי רצועות ותוכים בלי כלובים והמון המון אימהות שיגידו לילדים בואו והם יבואו, כולם חוץ מטווינקי. כי טווינקי יהיה שלי ושל ברנאר. אבל אין לי זמן לזה עכשיו, כי אני צריכה קודם לחשוב על שיר ילדים בשביל הילדים. איזה עולם מעפן, מלא שירים מעפנים. אבל יום אחד אמצא את השיר הנכון, אני בטוחה.

שעירה

א

וזה קורה לָךְ, ולחוסר האונים הרגיל שלך נוסף חוסר אונים מסוג חדש, אוי לבושה שכך נתווספו לה גוונים ודגשים חדשים-ישנים, כמו בגיל ההתבגרות, כשפתאום עכשיו הגוף שלך, הגוף המזקין שלך, מתחיל להוציא מתוכו שיער, הרבה שיער, לפלוט, שצץ ממקומות לא צפויים, מגיח, זאת אומרת, מצבורי שיער תת-עוריים המתינו לשעת כושר והתפרצו פתאום החוצה כולם בבת-אחת, לכבוש, מראים לך מה זה גוף, פרא שיער, חלק, בריא, נוצץ מרוב בריאות, זה חולני, עוד ועוד משטחי עור נכבשים ומתכסים, ניצני אניצים, מי שחשבת שאת איננה עוד,  במקומה מגיח יצור שבוקע מתוך השיער, ואת רוצה לקבור את עצמך מרוב בושה אבל רק נקברת עוד בתוך השיער, אישה מזדקנת מצופה שיער מאפיר ובא לך למות, אפילו יותר מהרגיל, הרבה יותר מהרגיל.

בהתחלה את עוד מנסה לתלוש הכל בחמת זעם, יש לך מכשיר ביתי שמורט, מרט שנים והכל היה בסדר עד כה, הסתדרת, אבל המכשיר לא מצליח להתמודד עם המסה ומהר מאד קורס תחת העומס,  יוצא מכלל שימוש, היכנעי, והשיער צומח ביתר שאת, דווקא, כמו עונש אלוהי של אחת אפיים, כמו מה שקורה למי שמנסה להפר סדרים, לשבש את הסדר הטבעי, והסדר הטבעי עכשיו כולו שעיר, תסתכלי, תעבירי יד מצומררת על הירכיים, על החזה, איפה לא, נופל, אפילו מהמצח, כמעט מכסה על העיניים, כל מקום למעט כפות הרגליים והידיים, איזו מין חיה את, תגידי, תגידי, כפופה, נרכנת מתחת לקו המראות בבית, נסוגה, סבוכה בתוך עצמך, איך את נראית, מה תעשי עכשיו, שותקת, המילה שעיר לא באה לך בטוב, גרועה אלפי מונים יותר מהמילה שיער, שהיא מילה יפה, יכולה להיות מתנפנפת רכה גלים גלים, נניח בפרסומת לשמפו פרחוני או למרכך כביסה, אבל שעיר זה אף פעם לא חיובי, תמיד צפוף כזה ומזיע, מילה שמתיזים מהזוויות, ולכן את מתכנסת בתוך עצמך, טבעי שתתכנסי בתוך עצמך, כי מה, תלכי למכון? זה יעלה כסף, המון כסף, ובטח יצחקו, ואף אחד לא מבטיח שלא יצמח מחדש, טבעי שיצמח, ברור לך שזה יצמח מחדש, אבל בסתר את גם נפעמת מהכוח הזה של הגוף להוציא מתוכו דברים, כוח אדירים מפכה, משריץ את הסיבים האלו מבפנים, הפוריות הזו מעוררת הערצה, תודי, ואולי זה סימן שגם התודעה שלך עוברת איזה שינוי, גם התודעה שלך חיה שעירה ונמוכה שמתחבאת בתוך מאורת הבית, בתריסים מוגפים, בחלונות מוחשכים, נלחמת כל יום בדחף להרים רגל ולהשתין על הרצפה, אם כבר אז כבר, לא, משהו עוד נשאר, צל צילו של צלם, או כמיהה לצאת החוצה, מה לא היית נותנת כדי לצחוק עכשיו בשדרה, בשמש, בגשם, ברוח, כבר חודשיים לא הוצאת מילה, מה זאת מילה.

ב

ואם נגיד גבר. פנוי. מחפש אישה פנויה. ונניח שהוא קצת ביישן. איפה יחפש אותה שתחפש אותו? לא בסופרמרקטים עם העגלות הענקיות. לא בין סלי קניות משפחתיים. לא ליד ג'ריקן חמישה ליטר אקונומיקה או קנה חבילת נייר טואלט קבל עוד אחת במתנה. זה יקרה בחנות מכולת ברחוב צדדי שקט. במינימרקט שכונתי סתמי לגמרי. אחד חלב ליד אחד חלב. לחם אחיד ליד ג'בטה. עגבניה ליד עגבניה ומלפפון לצד מלפפון, כמו עין תחת עין ושן תחת שן. הוא יתאמץ להגיד משהו מהר, לפני שהיא תשלם ותלך. משהו נחמד. אולי אפילו יתכונן מראש. יתאמן על משפט מפתח עוד מהבית. דירת שני חדרים וחצי. החצי זה מחסן. הוא ישאל אותה אם היא במקרה יודעת איפה הלימונים. היא תגיד, איזה מזל שהזכרת לי לימונים ותחייך אליו. חיי לא חיים בלי לימונים, הוא יגיד לה. היא תהיה לא יפה, אבל רכה מאד. בחורות יפות מפחידות אותו. והיא תאיר. הוא הכי אוהב בחורות שמאירות. אבל במינימרקט אין לקוחות חוץ ממנו. תמיד יוצא לו להגיע מוקדם מדי או מאוחר מדי. הוא מסדר את המוצרים בתוך שקית, ברגע האחרון מוסיף שוקולד. וחבילת פיסטוקים. ועץ ריחני לאוטו. ופסטה במבצע. ותורם חמישה שקלים לילדים בסיכון. הקופאית לועסת מסטיק כדי לא להשתעמם. הוא משתהה עוד קצת בחוץ. יושב על המעקה. זה המעקה שעליו יושבים התלמידים בדרך הביתה מבית הספר. אוכלים ארטיק. חבל שלא קנה ארטיק.

מאחורי עגלת האשפה הוא רואה כלב משוטט ללא בעלים. הכלב נראה מפוחד. נושם מהר. רוטט קצת יותר מדי. אין לו קולר. הוא משדל את הכלב להתקרב. הכלב מהסס. גידי מבחין שעיניו של הכלב דומעות. כלבים לא בוכים, זאת בטח דלקת, הוא חושב. מתרומם ממקומו ולופת את השקית עם הכיתוב "מינימרקט אבי" באדום דהוי. מתחיל ללכת הביתה, צעדיו כבדים. הכלב הדומע פוסע בעקבותיו. אולי זאת בכלל כלבה. גידי בכלל לא בטוח. ואם זאת כלבה מה זה בכלל משנה.

ג

פעם לא היית טיפשה אבל עכשיו את טיפשה מה את עושה טיפשה מי האיש הזה טיפשה למה את הולכת אחריו הוא מסריח מבדידות זה למה וחוץ מזה יש לו עיניים טובות את מרגישה את הזנב תראי תראי איך השמחה מתחילה מהזנב.

ד

הכלב הולך אחריו כבדרך אגב. שפוף. ראשו שמוט אל המדרכה אבל הזנב מפרפר, מתחכך בבטון. גידי מפנה מדי פעם ראשו לאחור. בודק אם זה עדיין שם. זה עדיין שם. כאילו לא קשור אליו ובכל זאת. גידי מאט הכלב מצמצם צעדים, זה עדיין שם, גידי סוטה מהמדרכה אל תוך גינה ציבורית וגם הכלב. איזה מין כלב זה, לא מתעכב לרחרח שתן כלבים ישן ספוג בגזעי השקמים. אמא שלו תמיד הזהירה שחיות זה מחלות. אפילו צב לא הרשתה לו. גידי חולף על פני שער הכניסה הביתה אבל לא מושך את השער אליו ולא נכנס. נעים לו ככה, ממשיך עוד עד לקצה הרחוב. סוף סוף העונג הזה. נבחרת. אתה מבין כולם. מישהו ממציא אותך עכשיו מחדש. סוף סוף. המרחק ביניהם נותר קבוע. כמו בריקוד, ומה עוד קבוע. משהו זהיר נהיה, עדין כמו טביעת רגליים של ציפור. בצומת איש אחר ממתין בסבלנות שכלבו יסיים להטיל את מימיו על ערוגה לא פורחת, בידו רצועה חומה. גידי מביט בהם, צמרמורת של שייכות מסתחררת בעמוד השידרה. אם זאת כלבה, חשב, אקרא לה בטי.

ה

בית עם ריח של בית. ספל קצת סדוק עם קפה שחור קצת חרוך ולביבות ירק מאתמול. כורסה אחת עציץ אחד ספה שלא ישבו עליה הרבה זמן, ערימת עיתונים בתוך סל, ערימת ספרים על שולחן קפה, ערימת כלים מתייבשת על מתקן לצד הכיור. היה לי פעם שם, כמו חדווה, ענת, אולי שלומית. עכשיו אני על ארבע.

ו

"אבל את יודעת מה הכי מעליב, בטי", אמר, "אלה תנוכי האוזניים. אל תצחקי. מתארכים ומתארכים, כאילו היו עשויים מפלסטלינה או מסטיק שעמד יותר מדי זמן בשמש. לפעמים, בטי, כשאני מתגלח, אני מסתכל על התנוכים שנוזלים לצידי ראשי ופשוט לא מאמין. מסיט את המבט ומחפף בגילוח, רק להתרחק מהמראה כמה שיותר מהר."

"את שומעת בטי…"

"אז לפעמים אני שואל את עצמי בטי אם אני עדיין פוגש לפעמים את הילד שהייתי פעם. זה לא עובד ככה. מה לי ולמי שהייתי לפני עשרות שנים. כל כך הרבה זמן עבר מאז. שלחתי אותו רחוק, לקייטנת אל-חזור. הוא כבר לא רלוונטי עבורי, בטי, הילד הזה לא יכול להבין את התנוכים המדולדלים, את העור המחורץ, את השיניים שמתרחקות זו מזו בגלל עצם הלסת שמאבדת סידן. הדברים האלה מפחידים אותו."

בטי…

בטי!

ב—טי. בטי.

או שאנחנו סתם רובצים בשקט על הספה נינוחים, והוא מלטף אותי באצבעות, שנהיות לרגע שוקקות מדי, הוא עוצר בעצמו, מביט בי ולא מבין, באצבעות, מסתכל על המכנסיים קצת נגעל, אני מנחשת את תנועת הבשר, רוצה להגיד לו ששששש, זה בסדר, זה טבעי, זה בסדר. מתכשכש לי בזנב, אני מגלגלת אותו בתנועה עצלה, פתיינית, חושנית, בטי זה שם של כוסית, אולי מחר הוא יקח אותי לספר כלבים, יגיד לו תוריד הכל, תוריד הכל, ומתוך השיער אתגלה לפניו, מחר, כולי אישה, זה בסדר, תמשיך, אישה, אבל עכשיו

האו? ככה אומרים את זה? האו?

הקבר של אריס סאן

 

הלילה הוא פרק הזמן שמקדש את אי-העשייה. רק בלילה אפשר לנסות לנחש איך זה להימסך לתוך הנצח של הלא-כלום, זה שלפני הלידה ואחרי המוות. יש מי שזוכות לכך עוד במהלך חייהן. נשים שאיש כבר לא יפקוד דוחקות למגירות את תחתוני הפיתוי שקנו ברגע של חולשה. בחולצת טריקו ישנה הן נשענות מהחלון החוצה ומעשנות אל הרחוב, מתוך ידיעה שבשעות האור נלקח מהן דבר-מה יקר ערך. משהו שרק הלילה עשוי להחזיר, אם בכלל. קמצוץ חסד לילי, נניח, פירור זעיר ומבולבל ככל שיהיה, אבל לגמרי שלהן. משהו שיוכלו לנצור הלאה.

*

כשהלילות נמתחים לפעמים כמו גומייה בתחתונים קטנים מדי, אני קוראת רצף של ערכים מומלצים בויקיפדיה. הקריאה מעבירה את הזמן לא רע, וגם מלמדת אותי דברים רבים שלא ידעתי. למשל, אודות הקבר של אריס סאן. כולם יודעים שאריס סאן מת בהונגריה ונקבר בניו יורק, אבל  כמה יודעים לספר שהקבר שלו – בבית קברות פסטורלי בשכונת פלשינג ברובע קווינס – הוא הקבר הצמוד לקברו של לואי ארמסטרונג, חצוצרן הג'ז האגדי?

כשגם הנבירה האובססיבית בויקיפדיה לא עוזרת לי להירדם, אני יורדת לסיבוב בשכונה, לבדוק מה חדש. הלילות תמיד גדושים ברשרושים והתלחשויות. הכל נראה אותו דבר אבל לגמרי אחרת. עטלפים מעופפים תופסים את מקומם של העורבים, וחזירי בר עצומים משוטטים ללא הפרעה בשבילים שבהם, רק לפני שעה קלה, ילדות טובות רכנו ללטף כלבלבים. אני אוהבת לעמוד בחוץ בשעת לילה מאוחרת, ולהאזין לשכונה שמשתתקת סביבי בהדרגה. זה כמו כישוף מחשמל שעובר מבית לבית, וּוּוּוּוּמלחיה נרדמו כולם. בקרוב ישקע פה השקט המוחלט, יחליף את כל האיוושות והאנחות, וגם את כל ה-ששש, ששש, מה יגידו השכנים. רק פנסי הרחוב ימשיכו כל הלילה להפריש סילונים דקיקים של אור צהוב, חולני למראה. זהו אור שבאורח פלא כמעט ואינו מאיר דבר, רק מעצים את הצללים.

לפעמים בחצי הלילה אני תופסת על חם נשים שחומקות החוצה מבתיהן, חלקן גוררות מזוודה, חלקן רק נוטשות שקיות עם בגדים לא רצויים ליד מכולות האשפה וחוזרות תכף ומיד הביתה. הרעב הזה שאני לא מכירה, לעוד ועוד בד, רעב משותף לנשים ולעשים. בדיוק שם, מתוך שקית שחורה עם כיתוב סגול עליה, "אופנת סיוון – לכל המשפחה", תפח וגלש החוצה שובל עבה של טול לבן דחוס.

מי היא האישה שהשליכה שמלת כלולות לפח האשפה? מה, אין לה לב?

אולי הושלכה בטעות.

אולי הטעות הייתה כשהתחתנה איתו.

אספתי את השמלה לתוך חיקי, מלאכת מחשבת מעודנת של משי, פנינים מלאכותיות ותחרה. השמלה השתמרה במצב טוב מאד. לא התאפקתי, ממתי כלות מתאפקות, ובן רגע השתלשלתי לתוכה. המידה התאימה בדיוק, הבד נצמד לגוף, בוהק וחלק כמו עור שני בצבע שמנת עשיר. כל אישה בשמלת כלה הופכת במחי בד לאישה שברירית באריזת מתנה. זו עסקת חבילה, רק בוא וקח, את  הקלילות של הכלולות עם המשא של הנישואים, בטוב וגם ברע, זוכר? אבל מי בטוב ומי ברע. הסרתי את השמלה מעליי לפני ששוב אתמלא תשוקה חסרת מעצורים לאפות, לקנן, להתפיח כריות צבעוניות. לבשל טאג'ין עוף בזעפרן, עם פירות יבשים ואורז אחד אחד, כי אחד אחד יש רק באורז. שחס וחלילה לא אתעופף הלילה באוויר, כמו אחת הכלות המופרכות של מרק שאגאל, כלה-עפיפון בלי חתן מחובר בחוט שיוריד אותי לקרקע. דחסתי את כל זה היטב בחזרה לתוך השקית.

שמלת כלה לא זורקים לפח, זה כמעט חילול קודש. שיערתי שבעלת השמחה האימפולסיבית תתמלא בקרוב חרטה כנה ותצא עוד מעט לחפש אחריה. מיהרתי להחביא את השמלה במקום מבטחים ונשארתי להמתין לה עד שתבוא. זמן קצר אחר כך היא הגיחה בעפעפיים נפוחים, אף אדום וטייץ לא מלבב למראה. היא חיטטה בין השקיות האחרות תוך שהיא משלחת בי מבטים אלכסוניים מאד. כתשתי את בדל הסיגריה בעקב הכפכף. היא נענשה מספיק.

"את מחפשת במקרה את השקית של 'אופנת סיוון' שהייתה פה?" בטוב ליבי ביקשתי לקצר את ייסוריה.

זוויות פיה התעקלו כלפיי בקוצר רוח. היא לא טרחה להשיב לשאלתי. ראיתי בבהירות את הנסיכה המפונקת שהייתה בגיל שמונה, בגיל שמונה עשרה, בגיל עשרים ושמונה. מי מי מי ילדה של אבא. גם עכשיו היא הביטה בי כמו מישהי שמעודה לא שמעה את המילה 'לא'. עבורה זו סתם מילה, כמו 'מועקה' או 'ציפרלקס'.

מה האישה הזאת בכלל יודעת על דחיות? בשיערה הבהיר, האסוף בפקעת מרושלת על העורף, מרושלת ובכל זאת מסוגננת פי אלף, חרא, עגילי יהלום צמודים לתנוך עדין. איך הן עושות את זה, זה חייב להיות משהו מולד. היא נראתה כמו מישהי שהונפה גבוה-גבוה כל כך הרבה פעמים במהלך חייה, עד ששכחה את פוטנציאל העלבון שטמון בכוח המשיכה; מישהי שנושקה וחובקה כל חייה ע"י אב מהחלומות, אפור צדעיים מתנפנף כזה בבריטון עמוק, אב לדוגמה עם מעיל אופנוענים איטלקי ותיק ג'יימס בונד ומתנות שוות מחו"ל. ואני, ששמעתי כל כך הרבה לאווים במהלך חיי, שכל כך שיוועתי אל ה-כן האחד שמעולם לא נשמע, שכבר לא יישמע. פתאום במקרה החזקתי ברשותי משהו שה י א רצתה, שהיא נצרה. משהו שהיה כולו שלה ועכשיו הוא לגמרי ברשותי. ההתמקחות איתה צפויה להיות אכזרית ומענגת. לא התכוונתי בשום פנים ואופן לוותר למלכת הכיתה.

"את רוצה את השמלה שלך בחזרה? אין בעיה, תקבלי אותה. אבל יש לי תנאים."

"את רוצה כסף?" היא נשפה את המילים החוצה כאילו המילה כסף מטמאת לה את חלל הפה.

"לא. אני לא צריכה את הכסף שלך. "

שתינו עמדנו שם, במגרש החנייה הקטן, ערוכות זו מול זו משני עברי הצפרדע הירוקה.

"אז מה את רוצה ממני?"  היא רטטה טיפין טיפין, כמו מיתר מתוח למעלה מן המידה. פתאום הבנתי שלשלמות הזאת יש מחיר. לא הייתי היחידה שבאה איתה חשבון; חשבונות לפירעון הוגשו לה ללא הרף, רק בגלל שהיא היא. אבל זו לא אשמתה שהיא היא, התקומם בי מה שנהגתי לכנות, מתוך מגבלותיי שלי, חוש הצדק הטבעי שלי. אפילו כמעט ריחמתי עליה, תוך שאני מקפידה לשמור על הבעה ריקה ומשועממת, כלומר כבר חיקיתי אותה מבלי דעת. אם היא תדע שמישהי מהקאסטה שלי מרחמת על מישהי כמוה, זה ירסק אותה פי מיליון. רק מתוך אהדה כלפיה לא נכנעתי לדחף לרחם עליה. זה בכלל לא עניין אישי, אמרה לה שפת הגוף שלי, זו בסך הכל הזדמנות עסקית. זה מה שזה. הזדמנות לעשיית צדק.

בפה מכווץ פירטתי את דרישותיי, "אני רוצה שתזמיני אותי לביתך. אני רוצה שתושיבי אותי לשולחנך, תתני לי לאכול מצלחתך ולשתות מכוסך, ולאחר מכן תזמיני אותי לישון במיטתך. אם כל התנאים ימולאו, תקבלי את שמלתך בחזרה. "

מבטה היה אחוז פלצות. להרף עין בת האלים הציגה בפניי את מלוא חולשתה, ובו ברגע גם התעשתה. זה היה כמעט על-טבעי, כאילו פעם אחת הרעם הצליח להקדים את הברק. "בואי," סיננה לעברי, והחלה לצעוד לעבר ביתה, אפילו לא טרחה לבדוק אם אני מדדה בעקבותיה. משיתי מתוך אחד השיחים את השקית ומיהרתי אחריה, מגושמת וגמלונית כתמיד.

"חכי לי," קרקרתי, "חכי, הבטחת לי!" דקלמתי את השורות שלי בצייתנות יתירה. ידעתי בדיוק מה אני אומרת, ולא היה לי אכפת. חמדתי את חייה עוד לפני שחציתי את שער הארמון.

אני מניחה שלא חשבתי עד הסוף. הפרס המוצע על ראשה היה גדול מכדי שלפרטים תהיה חשיבות או השפעה. אבל כשנכנסנו לתוך הדירה המרווחת, המעוצבת בחמימות מחושבת של ז'ורנלים, ראיתי להפתעתי את בעלה. הוא ישב בגבו אלינו, שקוע כולו במסך הטלוויזיה.

היא הפטירה לכיוונו "היי" רפה והמשיכה ללכת. ציפיתי שתסביר לו את נוכחותי והייתי סקרנית לשמוע מה יש לה לומר, אך היא דילגה על שלב ההסברים ופנתה היישר אל המטבח ואני אחריה. כיכר לחם נחתה על השולחן בקול חבטה. היא משכה מהמקרר גביע גבינה לבנה וקערית עם זיתים. "בדיוק נגמר לנו הקוויאר," לעגה.

צחקתי.

"בתיאבון", אמרה, ויצאה מהמטבח.

אכלתי, אחוזת מבוכה. למעשה בכלל לא הייתי רעבה. לרגע כמעט התפתיתי לחטט במגירות, אבל לא זזתי ממקומי. פיהקתי לרווחה.

עשר דקות לאחר מכן שבה ובידיה ערמת מצעים. תחת תאורה פלורוסצנטית חסרת הרחמים ראיתי שהייתה מבוגרת בהרבה ממה שחשבתי. החושך הצעיר אותה, כפי שהצעיר את כולנו.

היא הצביעה על אחת הדלתות ומסרה לי את המצעים בשתיקה. כמחווה של רצון טוב דחפתי לזרועותיה את השקית עם השמלה. היא לא הודתה לי ויצאה מהחדר.

ישנתי רע, מתגעגעת כהוגן למיטה שלי, למצעים שלי, למרכך הכביסה הוותיק שלי. מהלבנדר שלה עלה ריח מתקתק מאוס של זיקנה. בעיקר התגעגעתי למזרן שלי, שהכיר כל קימור בגופי באופן אינטימי. האם ישנתי לגמרי לבדי באותו לילה? אולי כן ואולי לא. זה לא באמת משנה, כי כשהתעוררתי הייתי לגמרי לבדי, ודלת הארון מולי התנדנדה הלוך ושוב, כמו שן חלב על סף נשירה. הארון היה ריק. גם כל המגירות. לא היה כל זכר לחפציה של בעלת הבית. מהמטבח בקע קולו הסמכותי של מגיש יומן הבוקר ברשת ב'. הייתי רעבה.

בעל הבית ישב עם העיתון והקפה, לבוש במכנסיים בלבד. היה לו מבנה גוף אתלטי אבל מהוגן, ועורו היה שזוף אבל לא שזוף מדי. תלתלי החזה שלו היו כל כך רכים למראה, עד שנדמה שמישהו עיצב אותם בעבודת יד, כל תלתל בנפרד. הוא היה קרח למחצה וממושקף. ריח נעים של אפטר שייב התערבב בניחוח האספרסו והלחם הקלוי. היה לבית ריח של בית, אבל זה לא הספיק לי.

רציתי שיבחין בי. רציתי שיעביר עליי את מבטו. על משקפיי הכעורים, על שיערי שעבר חפיפה פונקציונלית והתייבש ברוח, בלי שום סידור מתוחכם. רציתי ששמלתי הכפרית הישנה והפשוטה תשתקף באישוניו. מה כבר יקרה, תהיתי. שום דבר, מן הסתם. אבל בכל זאת חמדתי את הרגע, וחמדתי אותו לעצמי במלואו.

"אתה יודע," קולי חרק מרוב מאמץ להישמע טבעית ככל האפשר, תוך שניסיתי לחדור את דפי העיתון שהפרידו בינינו, "אתה מכיר את הזמר היווני אריס סאן? אז שתדע שהוא קבור ממש בצמוד ללואי ארמסטרונג. זה נשמע מוזר אבל לגמרי נכון."

"בקווינס," הוספתי חסרת נשימה. "אתה יכול לבדוק אותי בגוגל."

הוא סוף סוף הבחין בנוכחותי, והביט בי מתוך עניין מסוים. "ומי את?" תבע לדעת.

במקום להשיב, יישרתי קפל בלתי נראה בשמלה. לבשתי שמלה ירוקה-צהובה בסגנון לורה אשלי, שהייתה אופנתית בסוף שנות השמונים. נראיתי בה כמו חמנייה ענקית, כמו חמנייה ענקית נבולה, ציינתי לעצמי. הוא בטח חושב שאני העוזרת. התלבטתי אם לספר לו כבר עכשיו שאלביס פרסלי בן השבע עשרה שימש כגוי של שבת עבור שכניו בממפיס, משפחת הרב אלפרד פרוכטר, או לשמור את המידע הזה לאחר כך. לבסוף רק חייכתי אליו בנעימות והסטתי את מבטי ממנו אל עבר החלון הגדול, חלון מקיר לקיר שהשקיף על מרחבי הים הפתוח. הבית הזה הוא כמו ספינה, חשבתי, המוכנה להפליג מכאן בכל רגע. דמיינתי את בעלת הבית נקשרת לתורן בשמלת כלולות לבנה, הרוח מתפיחה את שמלתה שהופכת למפרש, ואיש לא יבין, ואיש לא יידע, שנוסעת בים אישה לבדה. עננים נמוכים כיסו את חופי הים התיכון בשמיכה אפורה. אימצתי את מוחי להיזכר: איזו שמלה שחורה לבשתי כשטיילנו אז ביחד על המזח, ואמרת שקר לך, וצחקתי ואמרתי ש'קר לי' זה משפט של בחורות? ומי לובשת אותה היום?