שיאללה. סיפור קצר.

הוא היה עייף. כל כך עייף, עד שמבעד לעיניו נראה הרחוב הראשי כאילו התקמר בקצהו. כשחלף על פני עמודי התאורה דימה אותם מתמוטטים לאחור, ואת המדרכה מתמוססת תחת סוליות נעליו. עד כדי כך עייף. 

יום ארוך עמד להסתיים ממש בקרוב בהפי-אנד הראוי לו: טישירט ובוקסר, שמיכת פיקה ומזגן. אם הכל ילך כשורה, בפעם הבאה שיפקח את עיניו זה יהיה אחרי שמונה שעות שינה. בתנאי שיצליח להשתלט קודם על המיגרנה, אחרת הלילה הזה אבוד. המחטים ריקדו להן בסמוך לרקתו הימנית, רקעו בנקודה אחת, רקעו ורקעו. מבלי משים התאים את קצב הליכתו לקצב פעימותיהן.

בחילה עלתה בו.

הוא תהה באם הכדורים נגד צרבת שלקח עשויים להועיל גם נגד בחילה.

אלוהים אדירים, חשב, מה שנהיה ממני. גבר עם בחילה שמסתובב עם כדורים נגד צרבת בתוך התיק. הוא משך את קופסת הקרטון הכתומה מהתא הפנימי ובזריקת וו השליך אותה היישר לפח האשפה, שעמד במרחק שלא עלה על חמישה מטר ממנו. נכנס! יששש!

"אידיוט," צחק לעצמו, אבל המעשה שימח אותו.

אחר כך הצטער.

אחר כך הפסיק להצטער, וחשב שטוב להשתטות לפעמים. זה סימן שהוא, ובכן. אחר כך כמעט בכה משום שלמשך רגע קצר אחד באמת התפתה לחשוב שהשלכת קופסת כדורים נגד צרבת ראויה בכלל להיחשב כמעשה של שטות. הוא נזכר בכמה ממעשי הקונדס שעולל בצעירותו, וגם לא כל כך בצעירותו. כן, כל אותן שטויות נפלאות, חלקן פנתיאוניות לחלוטין. והצטחק.

בדיוק כשמצב הרוח שלו החל שוב להשתפר, מישהי שעמדה לידו וכמוהו המתינה לרמזור שיתחלף קראה בשמו. המחטים ברקה סחטו את מוחו, אך גם מעבר למסך המתכת המלובנת קלט את הנחישות שבקולה. היא לא תרפה, ידע, ולפיכך שנא את העולם ואת כל מה שהיה לאל ידו להציע, שנא אפילו גורי חתולים סמורי שיער שזה עתה נולדו. הגעילה אותו לשונם הוורדרדה, ששלחו אל העולם כמו מחוש רטוב.

היא אמרה, "יכול להיות שטעיתי? אתה לא יובל? סליחה."

"אני יובל, אבל לא חושב שאני מזהה…"

היא הביטה בו במבט גדוש ביטחון, יודעת שעוד רגע יזהה. באבוהה יזהה.

היא צדקה.

זאת היא. ליבו לא ניתר בקרבו, אבל זאת היא. הם לא התראו המון שנים. פעם, ממש מזמן, אפילו היה מאוהב בה למשך כמה, חמש דקות? לילה?

שיאללה.

צריך לאסור על פי חוק מפגש מדרכות כזה, שרומס באחת מרחק של שנים שטופח בקפידה.

החיוך יצא לו קצת עקום. הוא מיהר ליישר את שפתיו ושניהם עמדו בוהים זה בזה, כאילו מעט הכוח שנותר להם התבזבז כולו על עצם הפנייה, ועכשיו לא נשארו רזרבות  להמשך.

מה שהשנים עושות לנו, חשב בעצב. הוא צידד את מבטו ככל שהנימוס איפשר לו אל עבר האישה הספוגית שעמדה על המדרכה לצידו, מנסה להסתיר את מחשבותיו מאחורי חיוך נבוך. תחשוב צ'שייר, דרבן את עצמו. רק מה, הפעם לא הצליח לו.

"טוב לראות אותך," מלמל, אבל זה נשמע כמו, "תשמעי מותק, היה לי יום ארוך."

עוד לפני המהלך הבא שלה הוא כבר התכונן להיפרד בנימוס ולחתוך הביתה, ככלות הכל מעולם לא היו קרובים, לא במובני הקירבה הידועים. הוא אינו חייב לה דבר. אבל היא הקדימה אותו ואמרה שהיא ממש שמחה לראות אותו, והקול שלה היה חם, והוא חשב שהיא באמת מתכוונת לזה.

"בא לך קפה?" שמע עצמו מציע, פתאום.

בא לה.

הוא לא היה בטוח בכנות כוונותיו, אולי פשוט רצה לבדוק ביסודיות מה עוד עוללו לה השנים. אם יש פצע זמין, מה, לא נחטט בו קצת? נכון, הייתה בזה מידה לא מבוטלת של מזוכיזם, אבל איכשהו הרגיש שזה מזוכיזם מהסוג הנכון. תראו אותה, מה נהיה. שיאללה.

הם וכל אחד עם כוס תה ביד.

השפתיים שלה זזות בלי הפסקה. הוא שומע הכל אבל לא מקשיב. פתאום היא צוחקת, הוא מביט באישה מאה אחוז ספוג שרוטטת מולו. האם גם אז צחקה כל כך הרבה? הוא העדיף אותה כפי שזכר, כמו שהייתה פעם. פרועה. אבל באמת פרועה. גבולות לא עניינו אותה כהוא זה, היא פשוט לא הבחינה בהם. נזכר שבעצם התאהב בה כי הייתה אכזרית, אבל האכזריות שלה הייתה נטולת זדון. זה מה שהכי אהב בה. היא הייתה אכזרית כמו כוח טבע. לפעמים היה מדמיין עצמו נפצע מקליע של רובה, ואז דמיין אותה באה אליו, ובשתי אצבעות  מחלצת את הקליע מבשרו המדמם. בלי הרדמה ובלי שום דבר. ככה, כמו שהיא, מבט מרוכז, קצת וודקה ושתי אצבעות עמוק לתוך הבשר. הוא נאנק.

היא אפילו לא שמה לב, המשיכה ללהג באזניו את החדשות מאז הפעם האחרונה שהתראו. עברו הרבה שנים, הרבה שינויים, הרבה חדשות. שמע הכל, לא הקשיב. הוא חשב, שאם רק היה מתאמץ עוד קצת, ממש עוד קצת, מן הסתם אולי היו שוכבים. אבל הוא לא רצה להתאמץ עבורה, לא אז ובטח לא היום. "תגידי," שאל אותה לבסוף, כשחוט השיחה ניתק והיא התעייפה, כשהוא הבין שעכשיו תורו, "מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, נדמה לי שהשתנית… נכון? כלומר, האישיות שלך. האופי."

מיד התחרט ששאל. בשביל מה זה טוב. מה הוא, ארכיאולוג?

מבטה היה מבולבל. היא מלמלה משהו, והוא צפה בהנאה בעלבון שמכל המקומות הצטבר דווקא בשפתה התחתונה, שבלטה עכשיו קצת החוצה. אחר כך הם דיברו עוד. לא דברים חשובים, לא דברים מעניינים, דיברו עד לנקודה בה יוכלו לקום וללכת, איש איש אל חייו.

היא הייתה הראשונה לומר שהיא בעצם ממהרת. הניחה מטבע על השולחן והזדקפה.

הוא היה סקרן לראות איך היא תחתום את השיחה. מחוות אנושיות ריתקו אותו. האם תלחץ את ידו? האם תחייך ותלך? הוא דמיין אותה קדה ונסוגה לאחור, קדה ונסוגה. עד לפתח.

היא לא עשתה דבר מכל אלה, רק רכנה אליו ובטבעיות גמורה הדביקה נשיקה ללחיו. כך לפחות חשב. אבל הוא לא ראה את עיניה, הוא לא ראה בכלל את עיניה כשרכנה ונעצה את שיניה בלחיו. בבשרו. הוא לא ראה את עיניה, אבל ליבו ניתר בקרבו. הוא היה מאוהב ללא תקנה.

 

בדרך לאי וייויי עצרתי אצל מיכה בר-עם אבל יצא שלהפך

(רשמי ביקור בתערוכה במוזאון ישראל)

  1. בחדר הקטן שגדוש בצילומיו של מיכה בר-עם משנת 1967, אני לא עומדת לבדי. לצידי עומדת אם צעירה עם כיסוי ראש ומזמזמת את השיר "גבעת התחמושת". אני שמה לב שהיא יודעת את כל המילים. כשהאישה מפסיקה לשיר, זה רק על מנת לפנות אל התינוק שלה ולדבר אליו בתינוקית. הבן שלה הוא פעוט בלונדיני חמוד בן שנתיים, שיושב בעגלה ומוצץ אגודל בנחת. אמו פונה אליו בשפת גוף מופרזת, בקול רם מדי, ומנשקת אותו נשיקות רבות וקולניות. אחר כך היא ממשיכה להתבונן בתצלומים מהנקודה בה הפסיקה, וחוזרת לזמזם את השיר. בעלה נועל סנדלים תנ"כיות. אני כמעט מעירה לה שאשמח להביט בתערוכה בלי הפסקול המודבק, תודה רבה, אבל מתאפקת מאד ומתמלאת סיפוק מכך שאיני מעירה לה. אחר כך אני חושבת על ניכוס המרחב, החדר, הטריטוריה.
  2. לתערוכה של מיכה בר-עם יש צופים שמגיעים במיוחד. הם עוברים ביעף על פני המוצגים האחרים, ניגשים אל השומר ושואלים בנימוס – "סליחה, איפה התערוכה של מיכה בר-עם?" השומר מסמן להם את הכיוון. עוד זוג, שכפול של הזוג הראשון – כיסויי ראש, עגלה עם ילד, אותה שאלה. היעילות הזאת.
  3. פתאום עולה בדעתי שהם הגיעו לתערוכה במוזיאון לאמנות בשל הערך התיעודי-היסטורי של התצלומים המוצגים. זה מוצא חן בעיניי, שאנשים שונים מוצאים שימושים שונים לאותו מרחב. ואז אני מבינה שמוזיאון הוא לא רק מוצגים, אלא שהתגובה של צופים למוצגים גם היא במפורש חלק מהתערוכה – אנחנו מגיעים למוזיאון כדי לצפות באובייקטים, אבל גם כדי לצפות בסובייקטים אחרים צופים באובייקטים. ההבנה הזו תתחדד אחר כך עוד, בתערוכה של אי ווייוויי.
  4. אהבתי את הרעיון לייחד תערוכה לתצלומים של צלם יחיד שצולמו לאורך שנה אחת ויחידה, ב-1967. עבור מיכה בר-עם הייתה זו שנה משמעותית גם במישור האישי וגם במישור הקרייריסטי. בעיניי זו בחירה מוזיאלית מרתקת לציין דרכה את התאריך העגול, חמישים שנה ל… כי ששה ימים ביוני מחקו עוד 359.
  5. בתחילת חודש מרץ 1967 נולד בן למיכה בר-עם ולאורנה אשתו. השם שבחרו לו הוריו היה ברק, ברק בר-עם. האב הנרגש צילם את הלידה ופרסם יומן חווייתי בעיתון (העיתון מוצג בוויטרינה אבל לא הצלחתי לזהות באיזה עיתון מדובר). מתחת לאחד הצילומים מחדר הלידה נכתב – "בין ציר לציר – חיוך". העיניים שלי בוהות במשפט הזה פרק זמן לא קצר. אחר כך העתקתי מתוך הרשימה משפט אחד שמצא חן בעיניי, המשפט משולב בתוך קטע יומני שבר-עם כתב ימים ספורים לפני הלידה: "הייתה שלווה נפלאה של לפני משהו גדול. שאם גם רצית בו, הוא גדול וחזק ממך."
  6. יום לפני הלידה, כך מספר בר-עם, ההורים לעתיד נסעו למוזיאון (לא נאמר איזה) והביטו בצלמיות פריון. אני מדמיינת את אשתו, אורנה, כרסה בין שיניה כפי שהיה נהוג לומר פעם, מתחרזת גופנית עם צלמיות חרס נשיות עתיקות. מתחרזת כפי ש"ברק" מתחרז עם "בר-עם". אחר כך הם חזרו הביתה והקשיבו יחד לתקליט של באך.
  7. ברק, השם הנבחר – האם הוא מגלם פנטזיה? האם הפנטזיה הוגשמה?
  8. מחודש יוני באותה שנה ישנו צילום של חיילים עומדים בחבורה ליד הכותל. בצילום רואים חיילים צעירים עומדים בצפיפות, ראשם מורם בזווית הנכונה אל הקיר, הזווית הנשגבת – והתחושה שלי היא שלמרות כישרונו הרב של בר-עם, אחרי דוד רובינגר פשוט אי אפשר להביט יותר בתצלומים אחרים של צנחנים בכותל, מבלי להרגיש שאיכשהו התמונה לא יושבת נכון. יש רק דרך אחת להראות צנחנים בכותל בששת הימים.
  9. מול הצילומים הפוליטיים הרבים אני עומדת ברגשות מעורבים. מתענגת, מתביישת, מתענגת, מתביישת.

    1707310c92c25c4398410c8f22458e9b
    משתפי פעולה פלסטינים. צולם בגדה המערבית 1967, מיכה בר-עם
  10. למעשה, רצף התצלומים שמסודר כרונולוגית על הקיר, לפי חודשים, מעלה אסוציאציה של ציר זמן על קיר פייסבוק.
  11. בינואר 67 בר-עם צילם את ירושלים דרך חרכים, כלואה בתוך חומות. בפברואר צילם מובטלים בעיירות פיתוח, צילומי הדיוקנאות שצילם מזכירים את העבודות של אוגוסט סנדר. העיירות נראות כולן נטושות. מן הסתם התצלומים צולמו בשעות העבודה, שעות בהן כל הלא-מובטלים מאיישים את מקומות העבודה וגורמים למקום להיראות כמו עיירת ספר במערב הפרוע.
  12. הנוכחות של המובטלים בתוך הריקנות המופגנת שסביבם גם משבשת את תחושת הריקנות וגם מעצימה ומדגישה אותה. זה יפה בעיניי.
  13. בחודשים מרץ ואפריל, לצד הצילומים מחדר הלידה בפרויקט הרחבת התא המשפחתי, בר-עם משוטט עם המצלמה גם ביבנה, בטבריה ובשכונת גו'אריש. בכל המקומות הללו הוא מחפש, מוצא ומנכיח דלות. בחודש מאי הוא מצלם את "תקופת ההמתנה" בתל אביב. בר-עם מציג עיר שמתכוננת למלחמה.
  14. הוראות לשעת חירום ותקנות רשמיות שונות מודבקות על רקע כרזות אוריינטליסטיות מתוך סרט קולנוע הוליבודי שמוצג ב"קולנוע צפון".
  15. יוני. הלאה.
  16. יולי, אוגוסט. אלה צילומים שאחרי מלחמה: עתה בר-עם מתמקד בצד השני. שבויים, פליטים.
  17. הצילומים של בר-עם בספטמבר מספרים את הסיפור של הרצון לחזור לנורמליות. כך למשל, הוא מחפש את עקבות כתביו של ש"י עגנון בסמטאות ירושלמיות (כזכור, חודשים אחדים לפני כן עגנון זכה בפרס נובל לספרות).
  18. החזרה לנורמליות זוכה לפרשנות קצת מקאברית, כשבתצלום דומסטי אחד רואים את ברק, בגיל בו פעוטות לומדים ללכת, נשען על ארגז צעצועים עשוי עץ. מבט שני בארגז, העין מתמקדת בכיתוב: ארגז "אלף כדורים", וגם "2 רגיל, 2 נותב".
  19. העין שלי נעצרת על המילה "רגיל". מהו הרגיל, בהקשר של כדורי רובה. וגם נכתב שם, "אריזה הרמטית". אבל היא נפתחה, האריזה ההרמטית, כי הארגז ריק עכשיו מכדורים. אני מניחה שחלק מהקליעים שאוחסנו בארגז לפני שהתרוקן נורו ופגעו במטרה, כלומר פגעו באנשים אחרים. פגעו באויב. הילד משחק עם המוות.
  20. מתוך הארגז מציץ דובי צמרירי. דובי ולא דב.
  21. ספטמבר, ארגז הצעצועים של ברק, רמת גן
    מתוך התערוכה: ספטמבר, ארגז הצעצועים של ברק, רמת גן
  22. בחודש אוקטובר מיכה בר-עם צילם במהלך יום הכיפורים בשכונת מאה שערים בירושלים. בתצלום שלו מאז רואים גבר חרדי צועד ברחוב, פניו למצלמה. היום צילום כזה אינו אפשרי עוד.
  23. בחודש נובמבר מיכה בר-עם עלה לרמת הגולן וצילם שם תצלומי נוף שהציגו נוף קרוע ואפוקליפטי. מאפיין נוסף של תצלומי נובמבר: כמעט ואין אנשים בתצלומים, נוכחותם היא לרוב מיטונימית, דרך המעשים שלהם. הרי אלה הפעולות האנושיות שגרמו לנוף להיראות משוסע כל-כך. משוסע היא מילה חזקה מאד.
  24. בחודש דצמבר 1967 בר-עם בוחר לצלם אסירים ביטחוניים בבתי כלא ישראליים. רובם ככולם אנשי פתח. התצלומים שלהם גורמים לתחושה קלסטרופובית – מראים סורגים, רשתות, גדרות – שמחלקים את התמונה ואת האנשים שעומדים מאחוריהם. העין נמשכת שוב אל התצלומים הירושלמיים מחודש ינואר באותה שנה המוצגים על קיר סמוך,  שגם הם מבטאים קלסטרופוביה אבל אחרת. האם נסגר מעגל?
  25. הלפני והאחרי. חוק שימור הקלסטרופוביה.
  26. אבל היד.
  27. א
    מתוך התערוכה: אוקטובר, פליטים מצרים חוזרים למצרים דרך קנטרה
  28. היד, שתי אסוציאציות: הראשונה מילולית "מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
    לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?" (רחל בלובשטיין), השנייה היא אסוציאציה ויזואלית – הרי זו היד הגיהנומית שבוקעת מתוך הקבר בדקה האחרונה של סרטי אימה, לופתת את מי שנותר בחיים.

(על התערוכה של אי וויי וויי אכתוב בפעם אחרת כי הארכתי כאן. מי שלא מתכוון ללכת לתערוכה יכול ליהנות מהעבודות באתר של מיכה בר-עם)

הגיון של סיוט, על "הטַבָּח" מאת הארי קרסינג

שלוש וחצי שעות אחרי שהתחלתי לקרוא את "הטַבָּח" מאת הארי קרסינג (הוצ' תשע נשמות+הכורסא, תרגם: תומר בן אהרון, 263 ע') סיימתי את הספר כשאני תוהה מה קראתי ולמה מרוח לי חיוך דבילי על הפנים. אני אוהבת לקרוא ספרים אקסצנטריים, כאלה שהם בלתי ניתנים לסיווג, ו"הטבח" הוא ללא ספק ספר כזה.

985293

יום אחד מגיע אדם יוצא דופן אל עיירה כפרית מנומנמת. הוא גבוה, דק, לבוש שחורים, פניו פני עיט. יש בו משהו טורפני, וכפי שיסתבר בהמשך – חסר מעצורים. קונרד הוא טבח מוכשר באופן בלתי רגיל, וכישרונותיו אינם שמורים אך ורק לגבולות מטבחו. הוא מדויק ותובעני, בעוד התושבים המקומיים שמתגודדים סביבו מצטיירים כאיטיים, חפיפניקים ודי פלגמטים. ככל שאני מתקדמת בקריאתי מתגברת התחושה שבקונרד יש גם משהו שטני, אם כי זה לא נאמר במפורש אלא רק מהדהד ברקע, למשל מתוך כך שגילו של קונרד אינו מצוין בשומקום (החשד הזה עתיק, והוא תמיד עולה כשאנו נחשפים לכשרון יוצא דופן, האין זאת?) האופן המוזר בו קונרד מצליח להשליט את רצונו על הבריות בסביבתו, דומה שהוטל עליהם כישוף. ואולי זו רק מניפולציה מתוחכמת? ומה בדיוק מכיל האוכל שקונרד מבשל? סועדים אחדים משמינים בעטיו, אחרים מפחיתים ממשקלם, האוכל הופך למרכיב מרכזי בהווייתם, חייהם משתנים. שתי הפעילויות האנושיות הבסיסיות, אכילה ושינה, מושפעות מנוכחותו של קונרד הטבח. אבל מה המניע לכל זה? יש בספר משהו מהפנט, הכישוף, אם זה כישוף – או שמא רק כריזמה כבירה –  חורג מתוך גבולות הדף ומחלחל החוצה, אל הקורא, שגם הוא נשבה בקסמו האפל של הגיבור. ישבתי עוד דקות ארוכות על כורסת הקריאה החביבה עליי, כשהספר הסגור מונח בחיקי, בניסיון לפענח עוד את חוויית הקריאה: העלילה לגמרי מופרכת, הצורה משתלטת לגמרי על התוכן, אין אפילו דמות אחת שמעוררת אמפתיה. יופי של ספר.

מה זה היה? הגיון של סיוט, כנראה.

אאוריקה. ברגע שהמחשבה הזו עלתה בראשי – הכל הסתדר. הרגשתי שאלה היו מילות הקסם הנחוצות כדי להשתחרר מהכישוף המוזר שהספר הטיל עליי –כל מה שהייתי צריכה לעשות כדי לפוגג את הסיוט הוא להתעורר. כידוע נמצא קשר מובהק בין אכילה רבה בסמוך לשינה, בעיקר של מזון עתיר בחלבונים, לבין הופעת סיוטי לילה.  השינויים הגרוטסקיים במימדי הגוף, הסימטריה החונקת בין הדמויות השונות, שמהדהדות ללא הרף אלה את אלה, הסימטריה המוזרה שמתקיימת גם בין חפצים – הטירה שעל ההר מהדהדת את עוגת החתונה. מטמורפוזות תזזיתיות אופפות את הספר כולו, כמו בספרי ילדים. כמו בטובים שבסיוטים. מעבר לכך, שמה של אחת מגיבורות הספר הוא דפני, דמות מתוך 'מטמורפוזות' של אובידיוס.

מפת דרכים נוספת לקריאת הספר הזה, היא דרך שני ספריו המפורסמים של לואיס קרול, שהם ספרים מכוננים בכל הקשור לטמפרמנט של חלימה. קראתי מהר את "הטבח", כך שאני די בטוחה שפספסתי חלק מהרמזים, אבל גם כך מה שקפץ לי לעין הינו די והותר – מלבד שינויי הגדלים מצאתי שחמט (הטבח מחוץ למטבח לבוש תמיד בבגדים שחורים, בתוך המטבח הוא לובש מדי שף לבנים), כובען מטורף (שוב הטבח. מצנפת השפים שעל ראשו מגביהה אותו בעוד כמה עשרות ס"מ, מעבר ל-200 המקוריים), מרמיטה שנרדמת כל הזמן (רב המשרתים, דפני), ה-ערפו את ראשו! זוכה כאן לטוויסט מעניין שלא אחשוף כדי לא לקלקל למי שעוד רוצה לקרוא, והמפטי דמפטי הוא רודולף, משרת שמן שמועד ללא הרף בשל שכרותו.

בפן הויזואלי מעצבים סיוט דרך שימוש בהרבה מאד חדרים: פאבים, פונדקים, חדרי אוכל פרטיים, חדרי משרתים וחדרי אדונים, מטבחים. כל כך הרבה חדרים עד כדי דיסאוריינטציה. בדיעבד, השביל הזה מסומן כבר מהעמוד הראשון בספר – הספר נפתח בקונרד הרוכב על אופניו מהעיר הגדולה (שמה אינו מצוין. היא מכונה בפשטות מסתורית 'העיר') אל העיירה קוב, ובדרכו חולף על פניה של טירה גותית הניצבת על משטח סלעי בלתי נגיש, גבוה מעל לעיירה. אל הטירה מוליך רק גרם מדרגות יחיד החצוב בסלע, כמעט נסתר מעין, אבל אי אפשר באמת להגיע אל הטירה (כמובן), כי היא מוקפת בתעלת מים והגשרון היחיד מורם. קפקא הקדיש רומן ל'אי אפשר להגיע אליה'. הארי קרסינג (שם עט) פשוט חיפש את הג'ינג'י עם המפתחות. כמו קפקא ב'הגלגול', שמתעורר משינה ומגלה שנהפך לשרץ ענקי, ללא שום הסבר, גם קרסינג לא מסביר מדוע קונרד עושה דרכו דווקא אל המקום הזה. הגיון של סיוט, כבר אמרתי. הוא כאן וזה מספיק כדי להתחיל להניע את הסיפור.

על מה בעצם הספר? אולי זה ספר על הפרזה. מתחילים במינון נמוך, ובהדרגה המינונים עולים עד שאי אפשר לשאת את זה יותר, בעיקר לקראת הסוף. אולי מעניין לאתר את הרגע המדויק בו באים מים עד גועל נפש, מן הסתם הרגע המדויק של הקבס שונה אצל כל קורא וקורא. אצלי הוא הגיע מאוחר יחסית כי בדרך כלל הפרזה (ספרותית בלבד?) מקסימה אותי.

קונרד הוא טבח עם גינונים מובהקים של אדון. בזמן האחרון מעסיקות אותי הרבה מחשבות על היותר מדי שהוא בו-זמנית גם פחות מדי, קונרד הוא כזה. לנוכח דמותו האקסצנטרית של קונרד נזכרתי בדמות ספרותית אקסצנטרית אחרת, פרופ' דון טילמן מ"פרויקט רוזי" הפופולרי של גרהם סימסיון. גם פרופ' טילמן הוא יותר מדי פחות מדי – חוקר גנטיקה בעל יכולות שכליות פנומנליות אבל לוקה בתסמונת אספרגר, דהיינו מתקשה בפענוח ביטויים רגשיים בסיסיים אצל הזולת. כנראה שהפרש פוטנציאלים מהסוג הזה מבטיח דינמיקה ספרותית מעניינת, למרות שאי אפשר להתעלם מהפן הפופוליסטי שיש לבחירות האלה.

אפרופו עמימות מעמדית, הייתי בטוחה שאת הספר כתב סופר אנגלי, מאד הופתעתי לגלות שהמחבר הוא אמריקאי עסלי. ההומור האנגלי המקאברי, הטירה על ההר, הקומדיה המעמדית, שלא לדבר על ההסתלבטות בנוסח היריבות המסורתית בין מונטגיו לבין קפולט – כל אלה שייכים ליבשת הישנה. עמימות אתנית, אם כך.

נקודה מעניינת נוספת הקשורה לספר היא ההיעדר המוחלט של שיח הפי.סי. "הטבח" פורסם ב-1968. קשה להאמין שמישהו היה מהין לכתוב כך היום, כלומר מאפיין דמות דרך עודף המשקל שלה בלי להעניק לה עומק נוסף מלבד ממד העובי. בכלל, כל הטיפול בדמויות הנשיות הצעירות בסיפור הוא קצת בעייתי, הן די סתומות ונוכחות כגוש בשר בלבד. אמנם הסופר לא מחמיא גם לדמויות האחרות, אבל מנכיח אותן לא רק כפלקטים. היום לא פשוט לקרוא את זה, מצד שני, יכול להיות נחמד לרכב על דינוזאור מדי פעם, כשנמאס מהסגוויי. מרענן, ולו רק כדי לראות שבכל זאת עברנו דרך, למרות שהיום יותר מתמיד נדמה שאנחנו נסוגים לאחור.

אז מיהו קונרד? מכשף? שטן? אדם חסר מעצורים האחוז בולמוס רכושני? אמן המפסל אנשים באמצעות המזון שהוא מערה לתוכם? אדם בעל כריזמה משונה המחבר אנשים אל תשוקותיהם הנסתרות? האם זה ספר על שחרור או על שעבוד? ואולי גם וגם? אז גם וגם. בעיקר ספר מוזר. חובבי ספרים מוזרים יהנו ממנו מאד. לא, לא ספר דגול, אבל בהחלט כייפי לקריאה ואני מבינה למה הפך לספר פולחן. לקרוא, ליהנות, לשכוח.

הרגשות של מסתורין, גברים עם סינרים, איילות ונחשים

על הדלת של לשכת הבונים החופשיים במרכז ירושלים אין שלט, וגם תיבת הדואר היחידה, שצמודה לדלת הכניסה, נטולת שם. מי שיגביה ראשו יראה מעל למשקוף אריחים מצויירים ביד ועליהם הסמל של המסדר – מד זוית(אנך) ומחוגה, הכולאים את האות G. שלט זה, שגם כך אינו בולט במיוחד, מוסתר חלקית על ידי צמחייה.

masonic-symbol-1-custom
מתוך האתר של תנועת הבונים החופשיים

"הסיור יכלול ביקור ייחודי בלשכת הבונים החופשיים, שאינה פתוחה בדרך כלל לקהל הרחב. בלשכה נדבר על מקורות הבנייה החופשית (ההיסטוריים והמדומיינים), איך הם שינו את העולם, איך הם הגיעו לישראל ומה הם עשו כאן. נסיים בשיחה פתוחה עם בונה חופשי (אמיתי!) שיראה לנו את הפינות הקדושות של הלשכה הירושלמית."

זה היה נוסח ההזמנה שקיבלתי במייל אחרי שהבעתי את רצוני להשתתף ב"הליכת ג'יין" שהוקדשה לנושא. משנה לשנה "הליכות ג'יין" תופסות תאוצה, ובכלל, נדמה שיותר ויותר משוטטים אורבניים מצהירים על עצמם ככאלה. בסדנאות הכתיבה שאני מנחה אני משתדלת לשלב מדי פעם מטלות שמחברות כתיבה עם שיטוט, ו"תאוריית הסחף" היא מקור השראה משמעותי עבורי.

המפגש בבית הבונים החופשיים היה מעניין ולפרקים משעשע. המרצה המקסימה, נעמה קלאר, כתבה עבודת מאסטר על התנועה והיא שקיבלה את פנינו והציגה את הנושא. נעמה סיפרה שתנועת הבונים החופשיים החלה את דרכה באנגליה של ימי הביניים כאגודה מקצועית של הבונים באבן רכה. אנשי האגודה נהגו להיפגש בלשכה, המקום בו אחסנו את כלי העבודה, ולדון בנושאים פילוסופיים. בהדרגה הצטרפו אליהם עוד אנשים בעלי מעמד, והתנועה נפוצה ברחבי אנגליה ואחר כך בעולם. כל מי שמצטרף לתנועה שואף להשתפר כאדם, ומה שמאפיין רבים מבין האישים הבולטים בתנועה הוא קידום רעיונות מהפכניים לזמנם, כמו נאורות. כלי העבודה ששימשו את חרשי האבן בעבודתם הפכו עם השנים לאלמנטים מטפוריים, מה שהיום מכנים (בין השאר, בז'רגון של ספרי עזרה עצמית) "ארגז כלים". השמירה על סודיות הארגון נבעה מסיבות פרקטיות, שכן הבונים החופשיים נרדפו על ידי הכנסיה הקתולית ולמעשה על ידי כל שלטון טוטליטרי, שלא יכול היה להשלים עם הנאמנות הכפולה של המסונים (כך הם מכונים) למדינה ולמסדר. נדמה לי שהיום המסתורין הוא בעיקר אלמנט פולקלוריסטי שמבטא קשר לימים עברו ואין לו הצדקה ממשית.

קצת ניימדרופינג כדי לסבר את האוזן: אייזק ניוטון, בנג'מין פרנקלין, וינסטון צ'רצ'יל, זאב ז'בוטינסקי, יצחק רבין ועוד. אם ה-"ועוד" מסקרן, שמות נוספים תמצאו כאן  וכאן. 

פעילות ציבורית ענפה, סיוע לנזקקים, רשת חברתית עולמית שהקדימה את זמנה – במשך מאות בשנים נקבע שאין כניסה ליהודים, לשחורים, לנכים ולעבדים. בהדרגה נפתחו השורות, כך שכיום תנאי הבסיס לקבלה הם אמונה בכוח עליון כלשהו ("הארכיטקט הגדול של היקום"), היותו של המועמד אדם חופשי ולא משועבד, ועצמאות כלכלית שתאפשר תשלום דמי חבר נכבדים. המסדר היררכי, וניתן לעלות בסולם הדרגות בהתאם למידת הפעילות והלהט.

אה, וישנו עניין פעוט נוסף, עד עצם היום הזה אין כניסה לנשים.

מי מאיתנו שמאד רוצה יכולה להצטרף למסדר נשי מקביל ששמו "כוכב המזרח". מספר לשכות מרדניות של "הבונים החופשיים", שממוקמות בצרפת, הכריזו על עצמן כלשכות מעורבות (אבל בפועל כמעט ואין גברים בלשכות הללו). זה קצת מצחיק שתנועה הדוגלת בנאורות היא עד כדי כך אנכרוניסטית ומאובנת, והרושם שאני קיבלתי הוא של עוד מועדון אקסקלוסיבי בו גברים משכילים ואמידים (בסניף הירושלמי – בעיקר עורכי דין) עושים עסקים זה עם זה, בתוך תפאורה הולמת, תוך ביצוע טקסים סודיים כשהם עוטים תלבושות משונות. אפשר למצוא ברחבי הרשת פרטים נוספים בנוגע לתכנים עצמם, זה לא עד כדי כך מעניין.

תמונה 1
תמונה שצילמתי במהלך הסיור, זה החדר בו נערכים הטקסים

אני תוהה מדוע הנשים היו/יהיו האחרונות להיכנס בשער ההיכל הזה. מה יש בנו שגם בשנת 2017 מותיר אותנו מחוץ למשחק, בעמדת האחר האולטימטיבי. מבט נוסף על סמלי המסדר מגלה בם לא מעט אלמנטים מזדקרים, למשל צמד עמודים – יכין ובועז (כמו בבית המקדש שבנה שלמה המלך) שעומדים בפתח כל לשכה של הבונים החופשיים ברחבי העולם.

jb
צילם: יונתן לוקימסון, מתוך האתר all about jerusalem

אבל מבט על הסינר שעוטים החברים, סינר לבן וחלק אצל החברים החדשים וסינר מעוטר לותיקים, שמזכיר את הסינר שלבשו חרשי האבן המייסדים, עשוי לרמז על כיוון נוסף:

shaq
גברים עם סינרים וביניהם שאקיל או'ניל, כדורסלן ה-NBA

הסינר הזה בצורת מעטפה שממוקם על הבטן התחתונה מזכיר לי רחם.

כל כך הרבה מילים כתבו גברים על קנאת הפין כחוויה נשית מכוננת, כל כך מעט מילים נכתבו על קנאת הרחם הגברית. היכולת ליצור חיים, להכיל חיים ולשחרר אותם מתוכנו. הקשר הגופני הבלתי אמצעי בין האם לתינוק – מעוררים קינאה. העובדה שהקנאה הזו מושתקת אין פירושה שאינה קיימת, ואני סבורה שקנאת הרחם עומדת בבסיס ההדרה, כללי "הצניעות", ושאר מניפולציות שנועדו להחליש נשים.

הסיבה לחשיפה של תנועת "הבונים החופשיים" לאנשים מבחוץ נובעת מהרצון לגייס לשורותיהם חברים חדשים (גם המוסד והשב"כ החלו לאחרונה בגיוסים גלויים, זו כנראה מגמה). מצחיק, כי הרוב המוחלט של המשתתפים בסיור בו השתתפתי היו נשים. בכל מקרה, הביקור בתוך הבניין הסודי העלה בי מחשבות בכיוון אחר: האם אתם משאירים מקום למסתורין בחיים שלכם? האם יש לכם צורך במסתורין? אני לא מדברת על דת וגם לא על מיסטיקה בשקל ואפילו לא על סתם סודות, אלא על היכולת לוותר מרצון על הקתרזיס של הפענוח. לפעמים מתחשק לי לחיות בעולם בו הטשטוש מוערך יותר מאשר הפוקוס, היכן שעמימות ואזורי צל נחשבים נעלים יותר מאשר אור השמש. מצד אחד, ברור לי (ברור לי!) שהסתרה מזמינה שחיתות. מצד שני, לפעמים אור שמש פיקטיבי עלול להיות מסוכן הרבה יותר. אולי ההכרה בקיומם של אזורי צל היא הכרחית.

לשונית, "סוד" צופן (צופן!) בחובו הסתרה תחת הסכמה. כלומר אין כאן מסתורין של ממש.

ב"תעלומה" יש נעלם, ממד האי-נוחות מתגבר.

ובמסתורין יש הסתרה ועוד ממד לשוני של זרות שנתמך בסיומת "ן", שמעיד על המקור שהוא יווני בכלל mysterion. אולי כדאי גם לציין קרבה מצלולית בין המילה "מסתורין" למילה "סטרא", שפירושה בארמית צד, ומשם קצרה הדרך אל ה-"סטרא אחרא" שמתחבר שוב אל הצל הקונספירטיבי (יש קונספירטורים הטוענים ש"הארכיטקט הגדול של היקום" הוא בעצם לוציפר, מה שמרמז שמסדר "הבונים החופשיים" בדרגות הגבוהות עוסק בפולחן השטן)

אני יודעת שיש לי צורך כזה, לדעת לא לדעת, ורק לשהות בתוך אי-הידיעה מבלי לרצות לפרק אותה. אני מעדיפה באופן גורף ספרים וסרטים עם סוף פתוח. לפעמים חשיפה לשמש היא הרסנית

https://www.youtube.com/watch?v=Wjtst-Vr87A

טקסטים לא מפוענחים מגרים את הדמיון, למשל הסיפור על האיילה והנחש. תחילה בלשון המקור:

"אמר רבי שמעון, חד איילתא אית בארעא, וקודשא בריך הוא עביד סגיא בגינה, בשעתא דהיא צווחת קודשא בריך הוא שמע עאקו דילה וקביל קלה, וכד אצטריך עלמא לרחמי למיא, היא יהבת קלין, וקודשא בריך הוא שמע קלה, וכדין חייס על עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים מב ב) כאיל תערוג על אפיקי מים. וכד בעיא לאולדא, היא סתימא מכל סטרין, כדין אתייא ושויאת רישה בין ברכהא וצווחת ורמת קלין, וקודשא בריך הוא חייס עלה, וזמין לקבלה חד נחש, ונשיך בערייתא דילה ופתח לה וקרע לה ההוא אתר, ואולידת מיד" (מתוך ספר הזוהר)

בעברית: הסיפור מתאר איילה שהתקשתה ללדת, "סתימא מכל סטרין" – כלומר האיילה סתומה מכל צדדיה, והצווחות שצווחה הגיעו עד לאזנו של הקב"ה, ששלח אליה נחש שנשך בערוותה, "ופתח לה וקרע לה" ולמעשה הציל אותה.

במקור, הסיפור הפרשני הזה מופיע בהקשר של מעשה קריעת ים סוף. אני קוראת ורואה עדות עתיקה, די מפורשת, לקנאת הפין ברחם.

14
"חווה", מאת ANTONIO FONSECA VAZQUEZ

מילים וזה, על הסרט "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש

פופ-אפ, אתם מכירים את הקונספט: רק אתמול עוד עמדה פה רחבה מוכת אקרשטיינים בשמש, והיום פתאום צץ כאן שוק אוכל טרנדי עם מוסיקה ועניינים. גם אני רוצה פופ-אפ. בלוג פופ-אפ. זה יהיה בלוג הומאז', שיתקיים למשך זמן-מה מתוך געגועים כנים לבלוגינג הישן של פעם, כזה עם פכים קטנים ומחשבות שמתהגגות להן בעצלתיים. עד שיימאס ואחזור למתכונת הרגילה.

בינתיים, חשבתי מה. והחלטתי שהפופ-אפ בלוג יתמקד בביקורת, כי אם החיים נותנים לך לימונים, למה לא תכתוב עליהם ביקורת. ביקורת על מה? על הכל ונראה כבר. ביקורת והחיים עצמם.

יאללה מתחילים. אז פטרסון, ויהיו פה ספוילרים מלוא החופן. בנקודה זו אנחנו עומדים ליד הצ'ק פוינט צ'רלי של חובבי הקולנוע האיטי. עכשיו אני אפנה את הגב, וכל מי שהתכוון לראות את הסרט של ג'רמוש ועוד לא ראה, יכול ממש ברגע זה לצאת בשקט בשקט מבלי שאראה. תודה.

בשבוע האחרון לא זזתי בכלל מהבית כי חליתי, ולאורך חמישה ימים היה נדמה שהנה הנה הווירוס מנצח. הבוקר החלטתי שאצא החוצה ויהי מה, אחרת יש סיכוי שאהפוך לילד יפני שמן שמסתגר בחדרו עם מחשב. קולנוע זו תמיד אופציה טובה עבורי, ולשמחתי מצאתי את פטרסון בקולנוע עממי בעשרה לשש. 

בארבע ורבע הרמתי טלפון לבעל (אני אולד סקול בעניין הזה. 'בן זוגי' לא יוצא לי טוב מהפה), וסיפרתי לו שאני מתלבטת אם לצאת או להישאר בבית, ומה דעתו. הבעל אמר, "איך שאת רוצה." הודיתי לו בחמימות רבה והמשכתי לשבת על כסא העבודה המאד נוח שיש לי.

בארבע ועשרים נתקפתי שנאה עצמית לנוכח מורך הלב והפלגמטיות שהפגנתי. נשלפתי מהכורסה, יודעת שאודה לעצמי אחר כך.

עכשיו זה כבר נהיה הרבה יותר קל.

ירדתי למטבח, תקתקתי מהר שניצלים וסלט ירקות שמן זית לימון  – כי אם הבעל חוזר בערב מהעבודה לבית ריק, לפחות שיחזור לבית ריק עם שניצלים טריים וסלט.

בחמש וחמישה כבר הייתי בחוץ. עשיתי חשבון ש45 דקות זה די והותר, וגם אספיק לקנות קפה.

[בתנאי שלא מתבלבלים בדרך כמובן, ואני התבלבלתי פעמיים. איך, איך. הצלחתי להתבלבל בשכונה בה גרתי שש שנים. בושה. וגם בתנאי שמוצאים חנייה בסמוך לקולנוע. בסוף מצאתי, אבל אחרי סיבוב עצבני.]

כשיצאתי מהאוטו מבלי להרים את בלם היד תירצתי לעצמי שזה בגלל שעוד לא חזרתי לעצמי, וקרטעתי בזהירות עד פתח בית הקולנוע בגלל הסחרחורות. שמחתי לגלות שלמרות הכל איחרתי רק בחמש דקות, לא מאד נורא. בינתיים גם הספקתי להתרשם מנווה שאנן הפרולטארית שהפכה לנווה שאנן החרדית. הסוציאליזם נשאר רק בשלטים עם שמות הרחובות.

בקופה התבשרתי שכלל לא איחרתי, זה הסרט שמאחר וההקרנה תתעכב ברבע שעה.(למידע הזה יש השלכות בהמשך, אז אני מדביקה כאן כוכבית* לתזכורת). מעולה. יש זמן לקפה הפוך בפואייה (כל מי שמכיר את בית הקולנוע הסימפטי הזה מתפוצץ עכשיו מצחוק. עאלק פואייה).

היינו בערך חמישה-עשר צופים באולם, אבל חלק מהם לא שרד והם יצאו טפין טפין החוצה באמצע הסרט. מוזר בעיניי שאנשים הולכים לסרט מבלי לבצע קודם עבודת מטה מדוקדקת (אמרה האישה שבכל נסיעה לחו"ל מבררת מראש איפה בדיוק ממוקמת תחנת האוטובוס בטרמינל, איזה קו צריך לקחת ואיפה נמצאת התחנה הכי סמוכה לבית המלון. הכל אני צריכה לדעת, ככה שיכול להיות שאני טיפה'לה אובססיבית במה שקשור למל"מ).

בשל האיחור בלו"ז נחסכו הפרסומות והפרומואים. 

פטרסון, גיבור הסרט, הוא נהג אוטובוס צעיר שחי בעיר פטרסון שבניו ג'רזי. ואיך נראים החיים מנקודת מבטו של נהג אוטובוס בקו עירוני?

החיים מנקודת מבטו של נהג אוטובוס עירוני בניו ג'רזי, הם מסלול שכל תחנותיו קבועות, כמובן.

thumbnail_25408
צילומים: יח"צ

בתחילת הסרט אנחנו מתוודעים לסדר יומו של פטרסון. מיד לאחר מכן אנו מגלים שזהו דפוס שחוזר על עצמו מדי יום בדייקנות. ג'רמוש הבמאי יודע כיצד לבסס את תחושת הקביעות אצל הצופה – היקיצה בבוקר מצולמת תמיד מאותה זווית, הגיבור מתעורר לצד אשתו ומבצע את אותן מחוות גופניות, צועד לעבודה באותו נתיב, מגיע למקום, עולה לאוטובוס שלו, מקיים סמולטוק קצר עם הסדרן, נוהג במסלולו הקבוע, מעלה ומוריד נוסעים, חוזר הביתה, מדבר קצת עם אשתו, מוציא את הכלב לטיול לילי, מגיע לאותו בר שכונתי, שותה בירה וחוזר הביתה לישון.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

בתיאור השגרה הזו ג'רמוש משיג שתי מטרות – הראשונה היא עיצוב דמותו של הגיבור כאיש של דפוסים קבועים. השנייה היא הכנת הצופה לרגע בו דברים ישתבשו. הצופה, שכבר שינן לעצמו את הדפוס, אמור לזהות את השיבוש. וכשהפתיח כל כך מתובנת, ברור לנו שדברים ישתבשו. אנחנו אפילו מצפים לכך.

באוטובוס מתחוללים רגעי קסם פרוזאיים כשפטרסון מטה אוזן לקטעי שיחות של נוסעים. יש תחושה כזאת, שגם אם פטרסון כפוף למסלולו הקבוע ממנו אינו יכול לסטות – הרי שהעולם בא אליו, לאוטובוס. הוא נראה מאושר.

אבל פטרסון הוא לא רק נהג אוטובוס, הוא גם משורר, ולפעמים הוא כותב שירים בתוך האוטובוס עצמו. לרוב מפריעים לו כשהוא עושה את זה, והמתח בין היומיומי לפואטי מאד נוכח בסרט. למעשה בעיניי זה הנושא המרכזי שלו, ואני לא יודעת מה אמרו מבקרי קולנוע מקצועיים כי לא קראתי אף רשימת ביקורת, הגעתי לסרט בלי שום מטענים מוקדמם של ידע מלבד המלצות חמות של חברים בפייסבוק. הדיכוטומיה נהג אוטובוס/משורר מונכחת בסרט באמצעות אינספור זוגות של תאומים זהים שמבליחים על המסך, בדרך כלל כנוסעים באוטובוס של פטרסון, שהופך למעין תיבת נוח משוגעת של זוגות זוגות, שניים שהם אחד ואחד שהוא שניים. כדי לנמק נרטיבית את הופעת התאומים,  די בהתחלה מספרת לורה, אשתו של פטרסון, על חלום שחלמה ובו נולדו להם תאומים. מרגע זה ואילך הצופה הערני בולש בעיניו אחר זוגות תאומים, וזה עובד כמו ב'ציור השבועי לילד': העובדה שמוצאים בקלות לא פוגמת בהנאת הגילוי.

אבל הכפילות לא נשארת רק שם והיא מקבלת ביטויים רבים נוספים:

למשל, העובדה ששמו של הנהג פטרסון והוא מתגורר בעיר פטרסון.

למשל, מוזכר שהתושב המפורסם ביותר של העיר היה לו קוסטלו, חצי מהצמד 'אבוט וקוסטלו', ויש על שמו כיכר ופארק. למעשה אין קוסטלו בלי אבוט, מלבד בעיר הזאת.

למשל, אזכורו של הצמד המוזיקלי סם ודייב, ואזכור חוזר של הצמד התיאטרלי רומיאו ויוליה, דרך צעירה שמנסה להיפרד ללא הצלחה מהחבר שלה שממאן לוותר עליה. השניים מכונים רומיאו ויוליה, והם גם מספקים עלילת משנה מצחיקה, המביאה את חוש ההומור המופרע של ג'רמוש לידי ביטוי: יוליה העצבנית אומרת לרומיאו בבר – "אני מעדיפה למות מאשר להיות אתך!" ורומיאו אכן חוזר לבר עם אקדח ומאיים לרצוח את יוליה באמירה, "אם לא תהיי שלי לא תהיי של אף אחד אחר", והטייק אוף על המקור השייקספירי פשוט מצחיק עד מוות.

כפילות נוספת צצה בשמו של המשורר האייקוני של העיר, שכתב פואמה אייקונית על העיר – שמו הוא ויליאם קרלוס ויליאמס, והשם הזה מוזכר פעמים רבות לאורך הסרט, לעתים בדפורמציה קלה – קרול ויליאם קרלוס. והרי לנו כפילות בתוך כפילות.

הכפילות מכפילה את עצמה בעוד סצנה: לורה אשתו של פטרסון שואלת אותו אם שמע על משורר ששמו פטררקה. פטרסון מהנהן ומציין ששם אהובתו של פטררקה, ששימשה עבורו כמוזה, היה לאורה. אם כן פטרסון-פטררקה ולורה-לאורה.

hero_paterson-2016
צילומים: יח"צ

ביטוי ויזואלי לכל הכפילויות האלה מוצג דרך עבודת האמנות המוזרה של לורה שנעשית בתוך הבית – בהדרגה לורה מכסה את כל הבית, כולל בגדים וכולל גיטרה, בצורות גיאומטריות בשני צבעים בלבד – שחור ולבן. אגב, על ראשו של מרווין, הבולדוג האנגלי של לורה, מופיע כתם כהה על רקע בהיר שמהדהד את הדקורציה הגיאומטרית של הבית. הבית מהדהד את צבע עורם של פטרסון ולורה – הוא בהיר עור, היא כהת עור ביחס אליו. משחק הצבעים הזה מרהיב ומעיק ביחד. על אחד מקירות הבית לורה תולה תמונה קטנה ממוסגרת – של פארק המפל החביב על פטרסון, המצוי במרחק הליכה מביתו. במפל הזה תתרחש סצנת הסיום של הסרט, וגם במהלך הסרט פטרסון מבקר שם מדי פעם. התמונה של המפל מביאה את החוץ לתוך הבית וזו עוד כפילות.

ביחס ללורה מעניין לציין שכל עוד היא מחפשת את עצמה היא כלואה בתוך הבית ואינה נראית מחוצה לו, בניגוד לפטרסון שרוב הזמן מצולם בחוץ. ברגע שלורה מממשת את אחד החלומות שלה ואופה קפקייקס גיאומטריים מרהיבים בשחור לבן, היא משתחררת מהבית כמו נסיכה שהשתחררה מטירה מכושפת. רק אז צופים בה נוסעת ליריד איכרים למכור את הסחורה ושוב היא מצולמת בחוץ כשהיא יוצאת לסרט עם פטרסון.

לכפילות יש לא רק ביטויים צורניים רבים, אלא גם ביטוי נרטיבי – כשהאוטובוס בו נוהג פטרסון מתקלקל באמצע נסיעה, בשם הכפילות והסימטריה אנחנו מצפים שהחורבן יכה גם בשירתו וזה אכן קורה. אבל לפני כן, אנחנו מקבלים  רמז מטרים נוסף לעניין הזה – כשפטרסון ולורה יוצאים לבלות, הם בוחרים לצפות בסרט (שחור לבן כמובן) – הסרט הוא "האי של דוקטור מורו", סרט אימה קלאסי. כש'מראים' לנו את הסרט בתוך סרט (כפילות!), ראשית מנכיחים את הדמיון החיצוני בין גיבורת הסרט לבין לורה, פטרסון אומר לה שהיא מאד דומה לגיבורה והיא צוחקת בעונג. ואז, מבין כל הסצנות האפשריות, מראים לנו את רגע השיא של הסרט הישן ובו הגיבור פורץ מתוך הבית בצעקה – "הם קורעים בפנים אדם חי לגזרים!" וזמן קצר אחר כך, פטרסון מגלה שזה בדיוק מה שקרה למחברת השירים הסודית שלו, שמכילה עותק יחיד של שיריו. מי שאחראי לכך הוא מרווין, כלבה של לורה, ובעקיפין גם לורה שחוזרת ומפצירה בו שישכפל את הדפים והוא נענה לה, מוציא את המחברת מהקיטון בו הוא כותב את שיריו ושוכח אותה על הספה.

PATERSON_D28_0271.ARW
צילומים: יח"צ

הטיפול האוהב של ג'רמוש בשאלת המתח בין החיים ליצירה מגיע לשיא, לדעתי, במפגש מוקדם יותר של פטרסון עם נערה צעירה, שגם היא אוחזת בידיה מחברת שירים סודית. הוא פוגש בה באחת התחנות של מסלולו הקבוע, כשהוא חוזר הביתה ברגל בתום יום העבודה. הפגישה מתקיימת בתוך מתחם תעשייתי כעור, שכנראה אינו בטוח במיוחד עבור נערות צעירות. פטרסון שואל את הנערה למעשיה שם, והיא מספרת לו שהיא ממתינה לאמה ולאחותה. הוא מציע לה בעדינות שימתין יחד איתה עד שהן תחזורנה, ובינתיים היא מקריאה לו שיר יפהפה שכתבה. כשאחותה מגיעה, מסתבר שגם שתי אלה הן תאומות זהות. הרגע הזך הזה של השראה טהורה, מבלי שהחיים יפריעו בעוצמתם הפרוזאית – הוא רגע מקסים. אחר כך, כשהתאומה מגיעה הפיצול מתאחה.

דבר נוסף שאהבתי הוא הצביון המיתי שמוענק בסרט לעיר פטרסון – עיר של אמנים – משוררים (פטרסון, הנערה ומשורר יפני שמופיע בסצנת הסיום), מעצבת גרפית (לורה), רומאו (שחקן כושל שמדקלם קלישאות), יוליה (צלמת), ואפילו המוזג בבר הוא שחקן שחמט (איך זה קשור לאמנות? ובכן, הוא מזיז כלים 'אנושיים' על לוח, כמו במאי, וגם התואר שניתן לשחקן שח-מט מעולה הוא 'רב-אמן'). אותו מוזג הפך את הקיר שמאחוריו ל'קיר תהילה' והוא מדביק עליו גזרי עיתונים המזכירים את בני המקום שהתפרסמו, או מפורסמים שרק עברו שם, כל עוד גזיר העיתון קשור לעיר.

יש כל כך הרבה נגיעות עדינות של גאונות בסרט, שזה תענוג בפני עצמו להתחקות אחריהן – למשל, כשהאוטובוס מתקלקל וכל הנוסעים יורדים, יורד גם זוג נשים מבוגרות הלבושות באופן זהה, הן מאד דומות זו לזו אבל אינן תאומות זהות, לא בדיוק. כשהאטובוס מתקלקל אפילו ה'תאומות' משתבשת.

אני רוצה להידרש עכשיו לסצנת הסיום. ובכן, לא ממש ראיתי אותה. שמה כאן (*) ואסביר – זוכרים את האיחור בן רבע שעה שהזכרתי בתחילת דבריי? בחמש הדקות האחרונות של הסרט נכנסו לפתע לאולם ארבעה אנשים – ארבעת פרשי אפוקליפסה? הארבעה שנכנסו לפרד"ס? והם לא הפסיקו לקשקש בקול. אחד הצופים נזף בהם בקול כועס, והם התחילו להתווכח איתו, תוך שהם ממשיכים ללכת בתוך האולם עד שהתיישבו בשורה שלי, ועדיין המשיכו לדבר ביניהם. לא התאפקתי ובשלב הזה הערתי להם שההתנהגות שלהם בלתי נסבלת, והם מקלקלים לכולנו את הסרט. אחד מהם התחיל להסביר לי משהו על כך שאיחרו, גערתי בו שישתוק, הפרעתם מספיק אמרתי לו – ואז הסתבר שהם חשבו שהסרט הבא כבר התחיל והם מאחרים, ובכל אשמה תזוזת לוח הזמנים. איש לא התריע על כך בפניהם ואיש לו ביקש שימתינו בחוץ עד שהאולם יתרוקן.

1481075765065
צילומים: יח"צ

בסצנה הלפני אחרונה בסרט פטרסון מדוכדך מאד מאובדן שירתו. הוא יושב בפארק, מול מפל המים, ומתאבל. לפתע מגיע משורר יפני, וגם הוא כמו פטרסון מתגלה כמעריץ מושבע של המשורר ויליאם קרול ויליאמס, והשניים מנהלים שיחה עמוקה על שירה ויופי וחיים – כלומר אני משערת שעל כך דיברו, כי לאחר הוידוי של היפני על הערצתו לויליאמס, נכנסו אותם ארבעה ושיבשו הכל, איבדתי ריכוז ולא הצלחתי להיכנס לסרט שוב. אין לי מושג כיצד הצליח המשורר היפני לשכנע את פטרסון שיש עוד שירה אחרי השירה שאבדה לו, אבל בסצנת הסיום פטרסון כותב שיר חדש. כשיצאתי החוצה מהסרט, המומה מכך שהרסו לי את רגע השיא, חשבתי שבעצם הסוף שחווינו בקולנוע עממי היום הוא הוא הסוף האמיתי והראוי של הסרט הזה, כי תמיד החיים יתפרצו במלוא גסותם לתוך רגעים עדינים של שירה צרופה, זה בלתי נמנע ואפילו הסרט הצביע על כך שזה בלתי נמנע; והסיום הזה, שהחיים הדביקו לי לפרצוף ברגע הכי פואטי, הוא הרבה יותר מוצלח, כי כשנגמרת השירה מתחילים החיים ולהפך, ואז, במין רגע רגע רגע קיומי שכזה, פתאום ראיתי גם במעבר הזה  את היופי ואת האבסורד. אילו יכולתי, הייתי שולחת את ארבעת הליצנים הללו לכל אולם בו מוקרן הסרט הנהדר הזה בכל רחבי הארץ, כדי שימלאו את התפקיד שלהם ויספקו אפשרות לכלל הצופים לחוות את הסוף כפי שהיה צריך להיות.

אהבתם את הפוסט? אשמח לדעת על כך. תודה שקראתם.

עוד לא, עוד לא

(הפעם חשתי עונג מיוחד לכתוב פרק בביוגרפיה אפשרית: לקחתי שבריר ביוגרפי מסיפור שאבי ז"ל נהג לספר לנו אודות ימי ילדותו, ובניתי סביבו תילי תילים. קריאה מהנה!)

חוזה השכירות עמד להסתיים בסוף יולי ובעל הבית כבר הודיע להם שאין בדעתו להאריכו. למרבה ההקלה נמצא בית נחמד שהוצע להשכרה במרחק שלושה רחובות משם, ולא היה קץ לשמחתם כשהסתבר שגובה דמי השכירות בשני הבתים היה כמעט זהה. בניגוד לביתם הנוכחי, שהיה מעט קודר, בביתם המיועד קישט סבך שושנים מרהיב את שביל הכניסה, ומאחוריו, כך נשבעה נלה מאוחר יותר, הבחינה בראקון אחד ובצמד סנאים משתובבים בחופשיות על הדשא הקדמי. באותו רגע היא פשוט ידעה שיהיה נפלא לגור שם, אפילו עוד לפני שגילתה את עץ השזיף בחצר האחורית, עץ צעיר יחסית שלפי דבריו של סוכן הנדל"ן שליווה אותם, נזקק רק לעוד טיפ-טיפת עידוד לפני שיהפוך לעץ מניב. נלה כבר דמיינה את צנצנות הריבה.

חודש לפני כן, במהלך סדר הפסח המשפחתי המורחב, נזרק לחלל האוויר שכבר היה אפוף ניחוח כבד של אביב, צמד המילים summer camp, ולו, יש להודות, היה ניחוח קסום משל עצמו.  נלה התענגה על הצליל הזר, summer מה?  והביטה בבנה סולומון בשביעות רצון מופלגת: הם, כמובן, לא יכלו להרשות לעצמם הוצאה חריגה שכזו, אבל יקובינה גיסתה, שבדיוק חיטטה בין שיניה בקיסם שיניים שנהבי שקצהו מוזהב, וראשי התיבות של שמה חרותים עליו, הפסיקה את פעולת החיטוט כדי לבשר שכל ההוצאות כמובן על חשבונם, איזו שאלה, אחרי הכל זה יהיה מאד נחמד אם סולומון יבלה את הקיץ ביערות בחברת בן דודו אייזיק, ושניהם יוכלו לשמור זה על זה ולרגע לא יחושו בדידות או יתגעגעו יותר מדי הביתה. נלה הנהנה מתוך אותה כניעות ביישנית שסיגלה לעצמה בנוכחות גיסתה, ובליבה תהתה איך בדיוק יוכל אייזיק הצנום והממושקף לתרום במשהו לביטחונו של בנה, שהיה אמנם רק בן תשע, אבל מראהו החיצוני כבר החל מזכיר לה את בני האיכרים הגויים מהארץ הישנה, שקראו קריאות כשעברה ברחוב וגעו מולה בצחוק מזוהם.

*

מוסכם על הכל שזו הייתה תקופה מחורבנת להיוולד בה. שנים ספורות לאחר שמלחמת העולם הראשונה הגיעה לסיומה, אנשים עוד הסתובבו ברחובות עם מבט מזוגג בעיניים, עדיין המומים ממה שבני אדם הצליחו לעולל אלה לאלה. אחר כך בא המשבר הכלכלי הגדול ופירק מן היסוד את כל מה שנשאר, אם נשאר. מעט אחרי שהמשבר דעך, עוד לפני שהצליחו לנשום באמת, שלא לדבר על להרים את הראש ולהתחיל סוף סוף לחיות, פרצה מלחמת העולם השנייה והגישה לאנושות עוד חשבון מופקע לפירעון מיידי. בשלב זה כבר הייתה נלה אישה נשואה וציפתה בחשש ללידת תינוקה הראשון.

בין כל האירועים הגדולים נדחסו עוד מספר ציוני דרך משניים: נולדו לה שני אחים, היא התחילה את לימודיה בבית הספר, ותכף אחרי שסיימה ח' כיתות הודיע לה אביה שזהו זה, מעתה היא תהיה תופרת. נלה לא חיבבה במיוחד את מלאכת התפירה, אבל יותר מכך סלדה מעימותים ולכן פשוט עשתה כדבריו. מלבד זאת, האפשרויות האחרות שהוצבו לפיתחה לא היו הרבה יותר מלבבות מזו: היא העדיפה למות מאשר לעבוד באחד מבתי החרושת המבהילים באזור המפוייח של העיר, וגם הייתה ביישנית מכדי שמישהו ישקול ברצינות לשכור את שירותיה כזבנית בחנות.

בתפירה תמיד יש פרנסה, טען אביה. בזמנים טובים אנשים תופרים לעצמם בגדים חדשים, ובזמנים רעים הם מביאים את בגדיהם הישנים לתיקון והטלאה. לעולם לא תרעבי, פסק.

מצבה היה כזה:  יהודיה בעיר שמרבית תושביה לא-יהודים, וענייה מרודה בעוד ענפים אחרים במשפחה הצליחו לא רע. בימי נעוריה חיבבה את הבהייה בוויטרינה המוארת, זו שהעמידו בה את עוגות הקצפת היפות ביותר, בקונדיטוריה של בני הדודים באחד הרחובות הסואנים בעיר. לפעמים, כשהתמעט מספר הלקוחות, דודתה הואילה לקרוא לה מאחורי הדלפק, נלה בואי, והניחה לה לכרסם בעמידה עוגייה שבורה או שתיים. כשרוחה של הדודה הייתה טובה עליה באופן מיוחד, אפילו מזגה לנלה כוס תה ריחני מקומקום כסוף נהדר, ושוחחה עמה בכובד ראש, משל הייתה כבר עלמה של ממש ולא סתם נערה חולמנית. נלה שכנעה את עצמה, תוך כדי כרסום, שטעמה של עוגייה חלקית זהה בכל לטעמה של עוגייה שלמה, אבל בליבה ידעה שאין זה בדיוק כך.

מלבד זאת הייתה אוטמת אוזניה כשאמה דאגה להזכיר לאביה מדי לילה שהוא כזה לא-יוצלח, ואביה בתגובה היה טורק את דלת חדר השינה ומנגן שעות במנדולינה. אילו לפחות היה נגן מחונן, חשבה נלה,  אבל גם נגינתו הייתה נגועה בבינוניות אם לא למטה מזה.

באותן שנים היה לנלה יתרון אחד, זמני אמנם – היא הייתה צעירה ויחסית גם די יפה. אמנם לא יפהפייה עוצרת נשימה במידה שתסובב אחריה ראשים ברחוב, אבל למזלה גם לא אחת שמתעלמים ממנה כליל. היו לה פנים נעימות, מבט רך, עור טוב ועצמות לחיים מעולות. היא הייתה, כפי שאימה היטיבה להגדיר זאת, יפה כל צרכה. חזותה הנאה התאימה לגברים צעירים מהשורה השלישית או הרביעית, ועם מעט מאמץ יכולה הייתה לתפוס לעצמה אפילו אלמן עשיר שילדיו הבוגרים כבר עזבו את הבית. באותם ימים לא חסרו אלמנים שביקשו לעצמם ניחומים צעירים בטרם יאחרו את המועד.

נלה נישאה לליביו מעט אחרי שמלאו לה עשרים ושתיים, וכשחברותיה המעטות שאלו אותה למה דווקא הוא מבין כולם, משכה בכתפיה מבלי לספק מענה של ממש. לאחר ירח דבש מכמיר לב בעליבותו, נלה ניסתה כמיטב יכולתה להסתגל לכל החידושים שנחתו עליה בבת אחת: מכונת תפירה כמעט חדשה בחדר האחורי, תינוק בבטן, ומלחמה שהתחוללה בכל רחבי היבשת אבל אליהם, לעת עתה, הטלטלה עוד לא הגיעה, ברוך השם.

כשבנה בכורה נולד החלו לטפטף שמועות אודות מעשי טבח שהתחוללו ביהודים שהתגוררו באזור אחר של העיר, על ידי מיליציות מקומיות חמושות. סיפורי הזוועה כל כך הפחידו אותה, עד ששדיה של נלה יבשו בן-לילה. סולומון היה תינוק עצבני ונרגן, שמצץ אצבע בשקיקה קולנית, אולי כמענה לבטנו המקרקרת תדיר. הדלות ניכרה בעיניו השקועות ויותר מכך באצבעותיו, שהיו שקופות כאצבעותיה של חיית כיס. נלה הביטה בייאוש בשני השקיקים הריקים שהשתלשלו חסרי תועלת בקדמת גופה, ובפעם הראשונה ביקשה את נפשה למות ודי.

אחר-כך המלחמה נגמרה והם עזבו את היבשת מוכת היגון והיגרו לצפון אמריקה. הם עשו זאת בדרך הארוכה, כלומר תקלה מצערת שהתרחשה בדרך עיכבה אותם למשך עוד שנה מיותרת בתכלית באיזו מעברה נידחת בפלשתינה. נלה התקשתה להבין את ההיגיון ששרר במקום הזה: חורף נטול שלגים ואנשים שדיברו בקול רם מדי, בשפה זכוכיתית שלא טרחה ללמוד. בסוף הוסדרו הניירות ושלושתם הורשו להפליג לארץ המובטחת האמיתית, שם ציפה להם איחוד משפחות עם גיסה וגיסתה, שבינתיים עשו חיל רב בעסקי הטקסטיל.

היחסים בינה לבין גיסתה יקובינה היו, איך לומר, מורכבים. נלה תיעבה את הצורך ללכת כל הזמן על ביצים כשגיסתה הייתה בסביבה, ואילו יקובינה סברה שגיסתה הענייה היא כפוית טובה, ולא מכירה לה מספיק תודה על כל המאמצים שהתאמצה למענה. בנוכחותה העדיפה נלה את השתיקה על פני הדיבור, ולא פצתה פיה אלא אם נשאלה שאלה ישירה, מתוך חשש שתטעה ותפלוט איזו מילה שאינה במקומה, ובכך תעורר עליה את חמת זעמה הרושפת של גיסתה. יקובינה, לעומתה, אהבה לדבר וידעה לדבר, ולפעמים הצליחה נלה אפילו ליהנות מנאומיה הארכניים של גיסתה השמנמונת, בעיקר כשתיארה בפרטי פרטים את המסיבות של השמנה והסלתה אליהן הוזמנה בקביעות. יקובינה ומאוריציו אפילו נרשמו לקאנטרי קלאב היהודי, מי יכול היה לתאר לעצמו דבר כזה! כמובן שגיסתה לא טרחה לתאר בפניה של נלה את הקאנטרי קלאב האחר, עם שדרת עצי הליבנה המרשימה, שבפתחו נתלה שלט, 'אין כניסה ליהודים ולכלבים'. כי למה לקלקל.

*

נלה עמדה לצידה של יקובינה ושתיהן נופפו לשלום לאוטובוס המתרחק. היה יום חם מאד, אבל לא זו הסיבה שנלה חשה מידה לא מבוטלת של מועקה, כאילו שכחה דבר-מה חשוב ולמרות מאמציה לא הצליחה להיזכר מהו. היא נטתה לייחס את תחושותיה לעובדה שזו הפעם הראשונה שנפרדה מבנה יקירה, ועוד לפרק זמן ממושך כל-כך, שבועות ארוכים יחלפו עד שתשוב לראותו. למען האמת, גם אם התקשתה להודות בכך, הפרידה הגיעה בדיוק בזמן הנכון – נלה ידעה שליביו לא יביא לה שום תועלת בהתארגנות הנחוצה לקראת מעבר הדירה, והכל יפול כרגיל על ראשה. חופשת הקיץ כבר החלה, ואלמלא הצילה אותה יקובינה בהצעתה הנדיבה, הייתה צריכה להתמודד גם עם סולומון נוסף לכל, ועם תובענותו האינסופית לתשומת לבה.

כבר מזה זמן הייתה לה תחושה שילד זה מכיר היטב את מפת חולשותיה ומנצל אותן בערמומיות מחושבת, אחת אחת לטובתו. בראש ובראשונה ידע להלהיט מחדש את רגשות האשם שעדיין פיכו בה, בכל פעם שנזכרה בימים בהם שכב מורעב בחיקה, וכל ניסיונותיה להשתיק את רעבונו באמצעות תה חלש או רסק תפוחים מדולל במים, עלו בתוהו. גם היום תאבונו נותר כביר, מלכותי ממש, והוא דרש ממנה לקנות לו עוגות וממתקים בכמויות אדירות. אילו רק העזה לסרב לו באומרה שאין כסף, ואולי יקנו בפעם אחרת, היה מתפרץ עליה בזעם באמצע החנות, ונלה הייתה מחווירה כולה ומתפללת שאם לא תבלע אותה האדמה באותו רגע, מוטב שלכל הפחות יתרחש נס מסוג אחר ויעבור במקום אחד ממוריו של בנה וסולומון ישתתק באחת, כפי שכבר ארע.

אפילו ענבים שלא בעונתם תבע ממנה, והיא חסכה מפיה ונתנה לו אשכול שלם, לתכשיט. הוא אפילו לא סיים אותו. "חמוץ", ירק, והשליך הכל לפח לפני שהספיקה להבין מה קורה.

עד גיל חמש סחבה אותו בזרועותיה לכל מקום. ולא מפני שהתקשה ללכת, חלילה, רגליו היו בריאות וחזקות, טפו טפו, אלא שהוא תבע ממנה שתישא אותו ממקום למקום רק מתוך פינוק מוחלט. Spoiled, הם מכנים זאת באנגלית, כלומר מקולקל. הילד שלה יצא מקולקל. מדוע גדל כך, לא ידעה, ולהתייעץ עם אביו לא היה כל טעם, כי הוא היה הראשון לנזוף בה ולטעון שפינקה את הילד הרבה יותר מדי ועתה עליה לשאת בתוצאות מעשיה. למען האמת כבר מזמן השתוקקה נלה לילד נוסף, אולי ילדה, אך לא העזה. מי יודע מה עוד מסוגל סלומון לעולל. וחוץ מזה, היא לא הייתה בטוחה שהיא באמת מעוניינת לעולל לו את זה, כלומר להביא לו אח או אחות קטנים. עוד לא. עוד לא.

בינה לבינה הודתה נלה בקיומו של רגש אשם נוסף, טרי יחסית, וגם הוא גרד את מצפונה כהוגן –  עמוק בתוכה היא פשוט ידעה שליבו הקטן נשבר לרסיסים ביום בו עזבו את פלשתינה. משום מה נפשו נקשרה במדבר האבנים הקוצני והמאובק ההוא, חצר המשחקים של אלוהים, ודומה שלא הוטרד כלל מהחום המזוויע על סף הבלתי אנושי ששרר במקום. היא לא שכחה איך רץ אליה נפעם, כמעט יוצא מדעתו, בכל פעם שראה בסביבתו חיילים וחיילות, מוודא עמה שוב ושוב שהם יהודים, ואף על פי כן מסרב להאמין לה ושואל שוב, ושוב. השפה המשונה להגייה לא היוותה שום מחסום עבורו. הוא השתלט במהירות על המילים הגרונית –  שבאוזניה נשמעו כחריקה מתמשכת – ותוך שלושה חודשים פטפט בשטף עם ילדי המעברה האחרים, שרק השד יודע מנין הגיעו לשם, ורק המחשבה על כך הניעה אותה אל דלי המים שעמד בפינת האוהל, לשטוף במימיו שוב ושוב את ידיה. כשבישרה לו, כמעט ברגע האחרון האפשרי, שהידד, הם נוסעים לאמריקה, הוא געה בבכי שנמשך שעות ארוכות וסירב להיכנס לאוהל גם כשכבר ירדה החשיכה על המחנה, ופשוט ישן כך, זרוק על האדמה החשופה, וכל הלילה לא עצמה עין מפחד שיעקוץ אותו  עקרב או גרוע מכך.

*

האוטובוס הצהוב עצר וכל הילדים ירדו ממנו בהמולה צעקנית, שזופים יותר, זקופים יותר, זרים הרבה יותר. סולומון סוכך על עיניו מפני השמש הבוהקת, אבל אמו לא נראתה בשום מקום. האימהות האחרות עטפו את ילדיהן בחיבוקים ונשיקות, והוא ניסה להסתיר את אכזבתו בכך שהעמיס את תרמילו הקטן על כתפו אחרי שהתעסק עם שרוכי נעליו. אולי אמו לא חשה בטוב, ואולי לא הספיקה לסיים לכבודו את הכנת עוגת התותים שכה אהב, עם הג'לו האדום הבוהק מלמעלה. כן, הוא לגמרי משוכנע שבדקות אלה ממש היא ממהרת להשלים את ההכנות לקראת בואו ותכף תגיע לכאן, והוא כבר ראה אותה בעיניי רוחו מקנחת את ידיה בסינרה המשובץ ואז פורשת את כפותיה לקראתו.

לאחר דקות אחדות, כשהמקום החל להתרוקן, נאלץ להכיר בכך שהיא לא עומדת להגיע. מה קרה? מודאג. החל סלומון לצעוד רגלית הביתה, מסרב בהינף יד לאימהות במכוניות שהציעו להסיעו.

הביתה? הבית היה ריק, ורק איטלקי שמן ומזיע, לבוש בבגדי עבודה כחולים, סיגריה כבויה בזווית פיו, עמד וצבע את הקירות החיצוניים בגוון צהבהב עכור.

"אתה מחפש משהו, ילד?"

"זה הבית שלי. איפה אמא?"

"אין לי מושג בן, אני רק שכיר כאן. האמן לי, מזה שבוע ימים הבית עומד ריק לגמרי כמו פיו של כושי זקן, מצטער בן."

גוש החניק את גרונו, אך סולומון סרב להמיסו באמצעות דמעותיו. הוא כבר ילד גדול, גדול ועצמאי. הוא לא יבכה כמו ילדה. הוא החליט שבינתיים יתיישב על מדרגות העץ שבכניסה ויחשוב מה לעשות. עד שימצא מוצא דאג להליט את פניו. הוא לא רצה שהאיטלקי יראה את שפתיו הרועדות.

עוד לא. עוד לא. אולי קרה משהו להוריו? לשניהם? הוא הכיר את הסיפורים שחלחלו משם. הארובות. הסבון. לא יתכן שהוריו סתם הפקירו אותו כך. ודאי קרה להם משהו. משהו נורא. שיניו נקשו.

*

לאחר שהתעוררה מתנומת הצהריים היא התמתחה במיטתה בעונג רב והרגישה הרבה יותר רעננה, תודה.

נלה הכינה לעצמה כוס תה קר בעודה מעיפה מבט מחלון המטבח אל עבר הרחוב. עצי אדר עתיקים הצלו על השדרה, ודשא ירוק בשרני קרץ לה מכל חצר קדמית. עיניה עדיין לא הסתגלו למראות, היא תהתה כמה זמן עוד יעבור עד שתרגיש שהבית הזה הוא ביתה, ועד שהנוף שנשקף מחלונותיו יגרום לה לתחושת החמימות המוכרת בבטן, תחושה אותה היא מוקירה כל כך. הבתים המטופחים שמחו אותה, ושימח אותה גם אוטו-גלידה לבן, שחנה כמה עשרות מטרים במורד הרחוב וניגן את "ינקי דודל" בקולי קולות. היא זיהתה את המנגינה, סולומון לימד אותה את המילים. נלי התמלאה תשוקה ילדותית לתלולית קפואה מתוקה בטעם וניל ולוופל מתפצח, והתשוקה הייתה מיידית ועזה. בעודה מחטטת בארנקה מתוך פיזור נפש, תרה אחרי מטבעות, זיהתה ליד האוטו-גלידה דמות מוכרת, ילדה תמירה בעלת צמה ארוכה שאין לטעות בה – האם הייתה זו אנאבל? אבל לא יתכן, אנאבל לא אמורה להיות כאן, היא אמורה להיות במחנה יחד עם סולומון ואייזיק. אולי זו מישהי שרק דומה לה? שלשום ראתה בטלויזיה תכנית על כך שלכל אדם בעולם יש כפיל. היא לא הבינה את רוב המילים, אבל קלטה את הרעיון – לכל אחד יש כפיל.

"אנאבל?" הזעקה הייתה רפה מדי. ה"ינקי דודל" הוסיף להתנגן. היא חשה דחף לחנוק את הנהג.

"אנאבל…" נלי התביישה להתפרץ כך החוצה, מה יגידו עליה השכנים החדשים, יש רק הזדמנות אחת ליצור רושם ראשוני, או משהו בסגנון, ניסתה לצטט לעצמה את סוכן הנדל"ן בחליפת הפוליאסטר שהראה להם את הבית ואז הניחה לזה, אנאבל התרחקה על אופניה, ממנה והלאה. מחשבותיה חזרו אל סולומון. מבולבלת, התייישבה על כיסא המטבח החדש, שצבעו היה ירוק כעין האבוקדו ומושבו מרופד בספוג רך, קופצני למגע. בלי משים העבירה את ציפורניה על הריפוד הפלסטי, בלי משים חרצה בו סימנים בציפורניה. הלוא הם היו אמורים לחזור רק ביום שישי הקרוב. רגע, איזה יום היום? האם יתכן שכבר שישי? אולי סדר הימים השתבש בראשה?

היא פתחה את החלון לרווחה ושאלה בצעקה את אחד הילדים, איזה יום היום, אקסיוז מי בוי, הילד נבהל ולא השיב, המבטא הארור. בעיניים כלות הביטה בו ממהר להתרחק משם, ממנה, מדווש על אופניו בשיא המהירות. אולי עליה להתלונן במשטרה? אבל היכן לעזאזל ממוקמת תחנת המשטרה? אולי אין כאן משטרה, מי זקוק למשטרה במקום שליו כל כך, במדינה מכניסת אורחים. אולי עליה לצעוד לבית המרקחת, להתקשר משם, למי למי. האדם היחיד שהכירה עם קו טלפון פרטי בבעלותו, היה גיסתה יקובינה. והיא הייתה גם האדם האחרון בעולם עמו הייתה מעוניינת לשוחח ברגע זה. נלה פשוט ישבה שם, חסרת אונים כל כך, מליטה את פניה בידיה. מנסה להתוודע, בזהירות, לרגש האשם החדש, שמילא את קרביה בחמיצות סמיכה, מגעילה.

 

כוח עליון

 מכונת הכביסה הזדעזעה כאילו היא עומדת לשגר את עצמה לחלל החיצון.

רותי סקרה אותה בפנים נכלמות. "בקרוב," הרהרה, "אצטרך לרכוש מכונת כביסה חדשה." היא הביטה במכונה בצער השמור לגבירת הבית המורה למשרתת זקנה, שכל ימי חייה שרתה את המשפחה בנאמנות, לארוז את חפציה הדלים ולחזור אל משפחתה שבכפר.

כשהמכונה השתתקה סוף סוף, רותי משכה אליה את הפתח העגול שהואיל להיפתח בצרימת התנגדות חנוקה. הרבה תלבושות אחידות עברו דרכה, מדי צבא, בגדי ספורט, גרביים, המוני גרביים, דליי חול ופלגי זיעה נשטפו ממנה הלאה והלאה, ודווקא כעת, כשהנטל פחת במידה ניכרת, נראה שהמכונה הולכת ומאבדת את זה. כמה חבל.

רותי העבירה לתוך גיגית פלסטיק גדולה את כל הבגדים הרטובים.

למשל טרנינג רך מאד, שנלבש כאילו מישהו מחבק אותך עכשיו וימשיך לחבק אותך גם אחר כך.

ושתי שמלות מתוך סדרת האוהלים בגווני בז', קרם, שמנת, שנהב ואוף-ווייט.

ויש להניח גם תחתונים פרקטיים בצבע גוף.

אולי די?

מה, לא להזכיר את הגרביונים עשרים דנייר שהמכונה סחררה בפירואטים מכאניים עד שהסתבכו זה בזה?

כמו כן מגבת וסדין זוגי שנשחק בצד אחד בלבד. וכולי וכולי.

ועוד משהו, כי מעל לכל המובנים מאליהם הבזיקה גם חולצת טורקיז שקופה, רשרשנית כזאת, מרושתת עורקי דבש כהה. יירשם לפרוטוקול שחולצה עכבישית זו נלבשה לאחרונה לפני כעשרים שנה, בערב ספטמברי צונן אחד, ומאז נשמרה בארון כפריט ממורביליה יקר ללב. מה היא עושה בתוך המכונה? על כך רותי לא הייתה מסוגלת להשיב.

אין טעם להתעכב על זה, אפשר פשוט לצאת מנקודת הנחה שלא לכל דבר יש הסבר.

זאת אומרת, ברור שלכל דבר יש הסבר. אבל לא תמיד ההסבר הוא הסבר טוב.

סיכויים לא רעים שרותי הייתה מצליחה להדחיק את המקרה הנ"ל, אלמלא בפעם הבאה שהפעילה את המכונה מצאה בין הכבסים, בין היתר, גם חולצת כפתורים אדומה, די צמודה לגוף, עסיסית כזאת. חולצה שהיא בגדר תשובה טקסטילית לנגיסה בתות שדה בשל. הממצא היה מטריד פי כמה אפילו בהשוואה למה שאירע והודחק יפה מאד שבוע קודם לכן ולא נזכיר מה, שכן חולצת התות לא נרכשה על ידה מעולם. ומכאן שגם לא נלבשה מעולם ומעולם גם לא אופסנה בארון, אם כי הייתה במידה הנכונה והגזרה החמיאה לה מאד, ואף הבהבה בשובבות את לחייה הסמוקות כמו בפרסומת ליוגורט דיאט.

מהפעם ההיא והלאה, בכל פעם שרותי הפעילה את מכונת הכביסה, היא המתינה להוטה מבלי להתיק את עיניה מהאריגים המתערבלים, עד שהמכונה תסיים להזדעזע והיא תוכל לגלות מה הביאה לה הפעם. עד כמה להוטה? כמו מהמר וותיק ליד מכונת מזל בקזינו, רגע אחרי ששילשל מטבע פנימה ומשך בידית? אז כן. ואיזו מתנה תקבל הפעם? היא ששנאה ימי הולדת, שהגחיכה מתנות שקיבלה, שהצהירה בכל הזדמנות שהיא לא זקוקה לתירוצי תאריך מלאכותיים כדי לקנות לעצמה מתנות שוות – ואז הייתה רוכשת לעצמה עוד שמלת בז' מטשטשת קווים ובקבוק בושם של סבתות.

כי באיזה אופן עלום וטמיר, המכונה ניחשה אותה. ניחשה אותה באמת. ניחשה צעיף קשמיר משובץ, חצאית משי פראי. נעלי סירה רקומות ביד.

תיק ערב מסאטן שחור ובתוכו תא פנימי עם מראה נשלפת!

רותי החלה להתמלא הרהורי כפירה. אולי באמת הגיע הזמן להוציא אל מחוץ לחוק שמלות בז' מתנפחות. הרי שמלות כאלה הן כמו מחקים ענקיים, ואישה שמכסה עצמה במאהל שמלת בז' בעצם משוועת להימחק. אבל לא באמת. אולי רק קצת. זהו עניין סבוך מכדי שייפתר באמצעות סיפור קצר אחד.

בכל אופן, המכונה המשיכה לפלוט תשורות בקצב, ומעולם לא היה דאוס-אקס-מכינה מוצדק יותר, כך לפחות חשבה רותי.

אותה רותי שכל חייה הקפידה להיות אישה מעשית, אתאיסטית וליברלית. רותי שדגלה בעבודה קשה שתביא לתוצאות, והפתגמים החביבים עליה היו הפתגם הנזפני על הנמלה והפתגם הטרחני על ערב שבת. הפעם התקשתה לספק לעצמה הסברים, ואפילו העדיפה שלא להתייעץ עם חברותיה הטובות כי ידעה מראש מה הן יגידו – מסכנה רותי, התחרפנה לגמרי מאז שבעלה עזב אותה לטובת זנזונת. מה שדי נכון.

מצד שני, תכלס בשטח כמו שהיה נהוג לומר פעם, כשרותי עוד הייתה פקידת מבצעים שאפה בבסיס חיל האוויר ברפידים, יש פה ישות חיצונית כבירת כוחות שאיכשהו רוצה בטובתה ומרעיפה עליה מכל טוב, אפילו מבלי להתנות זאת בצדיקות או באמונה עיוורת או בנכונות להעלות מישהו משמעותי לעולה. סתם כך.

סביבת מכונת הכביסה, אם כן, החלה להידמות לאזור פולחן. רותי חיבבה את התואר "מקדש מעט". נרות איכותיים תוצרת חוץ בערו והטילו צללים מיסתוריים על הקיר, מקלות קטורת הפיקו ריחות רבי-עוצמה שהתחרו במרכך כביסה בניחוח יסמין צרפתי.

מכונת הכביסה גמלה לה על כך ברוחב לב: קומקום קרמיקה עבודת-יד בגוון חציל, קופסת תכשיטים עשויה צדף דמשק, תקליט של אלה פיצ'… לפעמים הייתה רותי קונקרטית מאד בבקשות שלה, כי אם כבר אז כבר ולמה לא בעצם, אם הפתקים בכותל יכולים לרדת לפרטי פרטים פרוזאים – והיא ביקשה שמלה בצבע חול שראתה בחלון ראווה בדיזנגוף ולצידו צעיף דקיק לוהט בהדפס פייזלי בצבע חרדל. מכונת הכביסה העניקה לה כל מה שרצתה, מתוך נדיבות אינסופית, אימהית כזאת.

יום אחד כשרותי כרעה על שטיח התפילה הקטן שהניחה למרגלות המכונה, עיניה עצומות מתוך התכוונות רוחנית גדולה, חשבה לעצמה שאולי שגתה בהבנת הסיטואציה.

אולי המכונה המופלאה היא לא בדיוק כוח עליון כל-יכול שבאופן שרירותי החל רוצה בטובתה של רותי הקטנה, אולי מצב העניינים הוא לגמרי הפוך – אולי זו המכונה שמנסה להפיס, בכל דרך אפשרית, את דעתה של רותי בהעניקה לה שלל תשורות ומנחות פיוס! נסערת יצאה רותי מחדר האמבטיה אל המרפסת. נוף מרפסות אחרות הקיף אותה מכל עבר, אבל רותי לא הייתה אחת מאלה. היא הייתה שונה. מבורכת.

אבל מה שווה הברכה אם היא בודדה כל כך? הילדים גדלו והם חיים את חייהם, ואילו הוא… שיילך לעזאזל.

(מבורכת. לא קדושה).

מה שווה המכונה אם היא לא יכולה להעניק מזור לבדידותה? אולי איזה חתלתול קטן מושלם או מוטב אפילו — (היא לא הצליחה להגות את המחשבה עד הסוף. אחר כך שבועיים לא כיבסה, ואפילו שקלה לרגע לכבס ביד, רק לרגע, זה עבר לה. הכביסה המלוכלכת הצטברה והיא לא עמדה בפיתוי, עד שלבסוף הפעילה את המכונה וברחה מהבית. ליד הירקן פגשה את צביקה, שהיה גבר כסוף צדעיים ונאה למדי, בעל כוונות רציניות ועיניים עצובות. שיערו היה רטוב ומסורק כולו לצד אחד, גם גרביו נראו לחות באופן מחשיד. רותי חייכה אליו במתיקות, בעודה נוברת בערימת פלפלים ירוקים. אחר כך נפנתה אל הירקן, הצביעה על הקישואים ושאלה, "בכמה?")