משהו על ספרות ומחיקה (בעקבות 'היה היתה' של יעל נאמן)

נושא המחיקה בספרות ממשיך לרתק אותי בהקשר של 'היה היתה' שכתבה יעל נאמן (לקראת מועדון קוראות שאנחה בשבוע הבא בספרייה האזורית במגידו):

כבר כתבתי לפני מספר ימים בפייסבוק בהקשר הזה על שני סוגי מחיקה שאנחנו מכירים – המחיקה הסטנדרטית, הסרה של קווים באמצעות מחק (מחיקה שמנסה להסיר ולהסתיר את המקור אבל תמיד משאירה אחריה סימני מחיקה על הדף), ומחיקה באמצעות תוספת של קווים – כפי שעושה כל מי שכותב בעט, שמקשקש כדי לטשטש טעויות.

פזית פיין, אישה אמיתית שהיא גיבורת הספר 'היה היתה', החליטה למחוק את עצמה מהעולם לאחר שחייה עמדו להסתיים כתוצאה ממחלה שבה חלתה. סילביה במחיקתה העצמית נקטה בשיטת העיפרון והמחק – היא הקפידה לגזור את פרצופה מתוך תמונות באלבום אבל השאירה את המקום הריק כסימן. יעל נאמן, שכתבה ספר על פזית וחייה, בחרה למחוק את פזית בשיטת העט, כלומר הוסיפה עוד ועוד ועוד קווים לדמותה באמצעות עדויותיהם המפורטות של שפע העדים שמצאה. ההצטברות של פרטי-הפרטים בלתי אפשרית לעיכול, זה הרבה יותר מדי, וכך בא הספר ומכסה על הזיכרון עצמו וגם מעצב אותו מחדש. מכאן שהטענות שהושמעו כנגד הסופרת, על הפרת רצונה המפורש של פזית להימחק, אינן מוצדקות – נאמן בהחלט מחקה, אבל בדרכה.

בינתיים גיליתי עוד שני סוגים של מחיקות ב'היה היתה' – ראשית, התעכבתי על המוטו של הספר שלקוח מספרו של תומס ברנהרד הקרוי מחיקה (אגב, בספרו גם ברנהרד נוקט בשיטת המחיקה השנייה, דהיינו מחיקה באמצעות הכברה ופרטנות מייגעת, כפי שכתב על כך יונתן אמיר בבלוג שלו חוסר בלגן מאורגן, כך שהבחירה במוטו הזה משליכה גם על ספרה של נאמן). הציטוט שבמוטו מסתיים במשפט "זאת הטרגדיה של מי שרוצה לכתוב דבר-מה, הוא קורא שוב ושוב לכל מה שמכשיל את הכתיבה."  במילים אחרות, במוטו נרמזת שיטת מחיקה ספרותית שלישית – כשעצם הכוונה לכתוב דבר-מה מעוררת את הכוח הנגדי, הכוח של אי-הכתיבה. באופן הזה הטקסט נמחק עוד בטרם נוצר, כשעוד הצטייר ככוונה ותו לא. בראיונות עמה סיפרה נאמן שכתיבת 'היה היתה' נמשכה כעשר שנים, כך שהכוח של האי-כתיבה כנראה נתן פייט רציני לפני שהובס.

שיטת המחיקה הרביעית שמוזכרת בספר היא באמצעות טיפקס. הטיפקס מסתיר את תוכנו של הטקסט אבל משאיר עדות פיזית בולטת לקיומו. מה שנשאר אחרי המחיקה בטיפקס, מצבור של כתמים לבנים מפוזרים על דף לבן, הוא מעין השתקפות או 'רוח רפאים' של הטקסט כפי שהיה במקור לפני שכיסו אותו, מפה אילמת שמובילה לשומקום. זו השיטה בה נקטה פזית בנוגע לספרים שלה, כחלק מפרויקט המחיקה העצמי שלה מהעולם. היא עברה על כל הספרים שלה ומחקה מתוכם באמצעות טיפקס את כל ההערות שהוסיפה בכתב ידה, ורק לאחר מכן מסרה את הספרים.

המחיקה החמישית שמצאתי בספר נעשתה באמצעות שימוש בתותב שהונח על השפה. בספר נכתב ששמה של פזית במקור היה סילביה. החלפת השם בגיל צעיר היא החלפה של ביוגרפיה אפשרית אחת, ביוגרפיית סילביה, בביוגרפיה אפשרית אחרת, ביוגרפיית פזית. בעשורים שחלפו מאז השורשי והגלותי למדו לשכון זה לצד זה, ופוליטיקת הזהויות ביטלה את רעיון כור ההיתוך כמופרך מהיסוד. אני משערת שבימינו הדחף להחליף את השם הזר בשם בעל ניחוח מקומי דעך מאד, ואולי היום גם היה קל יותר לעכל את השם סילביה. כך או אחרת, מחיקת שם היא לרוב פשע מושלם, נטול עקבות, ומי שאינו מכיר את עברה הסילבייתי של פזית לא אמור כלל לנחש שהיה לה עבר כזה. ובכל זאת העדים שהתראיינו לספר ציינו את הדיסוננס הבולט שבין השם לדמות, דיסוננס שהתעצם על רקע גילה, מקום מגוריה בשכונה של עולים חדשים שבאו מאירופה פוסט-מלחמת העולם, וזהותם של הוריה – כל אלה יצרו צרימה שלא ניתן להתעלם ממנה סביב השם התותב.

ביום שני בבוקר אדבר על כל זה ועוד בספרייה של המועצה האזורית מגידו, ומי יודע, אולי עד אז אמצא עוד כמה סוגי מחיקות…מגילת ירמיה, צילם שי הלוי, רשות העתיקות

רשימה מתעדכנת של סדנאות כתיבה

עד שאמצא את הזמן הנחוץ לעדכן כמו שצריך את האתר שלי, אעלה לכאן רשימה מתעדכנת של סדנאות כתיבה בהנחייתי שמתוכננות להתקיים במהלך החודשים הבאים:

ספטמבר:

"רגעי חיים" בספרייה הציבורית של זיכרון יעקב, שלושה מפגשים בימי חמישי בבוקר בין השעות 10:00-12:30 בתאריכים 3/9 ,10/9 ,17/9 ועוד מפגש בונוס שיתקיים בתאריך 24/9 בשעות אחר הצהריים. עלות: 120 ש"ח לכל המפגשים. במחיר המצחיק הזה תקבלו ליווי אישי, כך שגם אם נדמה לכם שהסדנה קצרה, היא למעשה אינטנסיבית ביותר. סדנת כתיבה זו אמנם משווקת כמיועדת בעיקר לסבים ולסבתות (היות והיא מתקיימת בשעות הבוקר), אבל התכנים כלליים ומתאימים לכל מי שמעוניין לשכלל את יכולתו להעלות על הכתב רגעים מתוך רצף החיים. רק המפגש הרביעי והאחרון, שהוא מפגש בונוס, הוא בעל מתכונת שונה ומיועד לכתיבה משותפת של סבתות/סבים ונכדות/ים, הכל בהתאם לכללי התו הסגול כמובן. הרשמה בקישור הזה   יחס עלות תועלת – שערורייתי!!! (:

אוקטובר:

ספריית להבים, סדנת רגעי חיים בכתב – 5 מפגשים החל מה-17/10 בין השעות 17:00-19:30. אוסיף פרטים ואעדכן לגבי עלויות בהמשך.

אעדכן בנוגע לסדנאות נוספות שצפויות לצאת לדרך באוקטובר (באזור השרון).

נובמבר:

להיעצר בעוון שוטטות בבית אריאלה –  בשנה שעברה הייתה קבוצה מעולה, ובמהלך העבודה חווינו סדרה של רגעים בלתי נשכחים. אני מקווה בכל לבי שכך יהיה גם השנה. 890 ש"ח לעשרה מפגשים שבועיים שיתקיימו בימי ראשון בין השעות 19:00-20:30 החל מ-15.11. שלושה מבין המפגשים יוקדשו לשיטוט+כתיבה ויתקיימו בקרבת בית אריאלה (בשנה שעברה מפגש אחד החל בכיכר רבין והשני בשרונה, את השלישי לקח לנו הסגר). הסדנה מתאימה לכל יוצר ויוצרת שמרגישים צורך ברענון מקורות ההשראה. פרטים כאן

מועצה אזורית עמק יזרעאל – יעודכן בהמשך.

 

היו ולא

הקבוצה המיסיונרית שהקמתי בפייסבוק, "שבחי הסיפור הקצר", תציין בקרוב יום הולדת ראשון בעודנו מתקרבים במהירות למספר הבלתי נתפס של אלף חברים. בקבוצה מתפרסמים סיפורים קצרים שפורסמו בכתבי עת או בספרים, זו לא במה ליצירה אלא לקריאה ולחוויות קריאה הקשורים בטקסטים קצרים. לכבוד יום ההולדת, הכרזתי על פרויקט אנתולוגיה בחמישי – הזמנתי את חברי הקבוצה להרכיב אנתולוגיה של סיפורים קצרים על פי טעמם, תחת כל כותרת שיבחרו. לשמחתי ההיענות הייתה מהירה, ותוך זמן קצר נחתו אצלי רשימות של סיפורים ממגוון טעמים ונקודות מבט. הבוקר חתמתי את הפרויקט עם האנתולוגיה שלי ואני מעלה אותה גם כאן כדי להזמין את קוראי הבלוג להצטרף לקבוצה.

היו ולא, מאת מירי שחם

סיפורים אבודים, סיפורים גנוזים, סיפורים שהיו או לא

1. אולי צרויה שלו ואולי לא

לכל חובב קריאה נלהב יש מגירת סיפורים סודית שאבד לה המפתח. טקסטים שקרא וכל מה שנשאר מהם הוא אד. אדווה. מין רפרוף שהטביע בזמנו חותם על הנפש אבל מאז חלף זמן והחותם היטשטש. היה חותם?פעם קראתי סיפור קצר. כתבה אותו סופרת. הסיפור היה יפהפה ומכאיב, אני לא זוכרת ממנו דבר למעט תמונה אחת: אישה מרותקת למיטתה. האישה הייתה עד כדי כך מרותקת למיטתה, שגררה אותה איתה לכל מקום שהלכה. הזיכרון שלי מתעקש שזה סיפור שהופיע בקובץ סיפורים קצרים, הזיכרון שלי מתעקש שהמחברת של הסיפור הייתה צרויה שלו. הזיכרון שלי מתעקש שהקובץ היה סוריאליסטי, מהמם, נהדר כל-כולו, שונה מאד מהכתיבה הבורגנית המבוייתת שלה שלתוכה שקעה מאוחר יותר. ברשימת הפרסומים שלה אין זכר לקובץ קצרים. אני זוכרת שלקחתי את הספר בהשאלה מהספרייה הציבורית לפני יותר מעשור. בטיפשותי גם החזרתי אותו.

2. מאיר אגסי, כנפיים בשלג

את עקבות הסיפור הזה מצאתי בפתיחת מסה שכתב יורם קניוק על מלאכים. קניוק כתב, "אינני זוכר מתי בדיוק קראתי בירחון "מוניטין" ז"ל את סיפורו היפה של מאיר אגסי "כנפיים בשלג". בסיפור מתוארת ליאורה, שמסופר עליה ש"הזדיינה" עם מלאכים – בעיקר עם אחמד, המלאך מעזה. ליאורה מתוארת כבחורה יפה המוצאת דרך אל מלאכים, מתאשפזת ומבינה מתי מתכנסת מועצת המלאכים, כמי שבעלה מכה אותה מפני שהיא מקיימת יחסי מין עם מלאכים, אולם גם כמי שיש לה ידע עמוק אשר להתקשרויות עם מלאכים שאינן דווקא מיניות." כשקראתי את השורות האלה התמלאתי צער של החמצה – ידעתי שלעולם לא אצליח להניח יד על הסיפור המסקרן הזה; אבל אני אוהבת אותו גם בלי לקרוא אותו, ככה מרחוק.

3. סלינג'ר, טיוטות באחוזה מבודדת

מאז שג'רום דיוויד סלינג'ר עבר בשנת 2010 להתגלגל בשדה השיפון של מעלה, צצות מדי פעם שמועות בנוגע לעזבון ספרותי עשיר שהותיר אחריו. 45 שנים קודם לכן התפרסם סיפורו האחרון ב'ניו יורקר', ומאז דממה. הבחירה של הסופר המוערך להתבודד בעיירה קורניש בניו המפשייר רק העצימה את המיתוס – סופר מחונן, מתבודד וגם שתקן. עם זאת, השמועות התעקשו לספר שהסופר המשיך לכתוב הרחק מעין הציבור. בנו, מאט סלינג'ר, שומר החותם הנאמן והמופקד על העיזבון, הסביר באחד הראיונות:"הוא פשוט החליט שהדבר הטוב ביותר עבור הכתיבה שלו הוא להימנע ככל האפשר מתקשורת עם אנשים, במיוחד אנשים מעולם הספרות. אבא לא רצה לשחק בכל משחקי הפוקר האלה. הוא רצה — כפי שעודד כל אדם שרצה לכתוב — להתבשל במיץ של עצמו".בתחילת שנת 2019 פורסמו לראשונה כל כתבי סלינג'ר הידועים והמוכרים במדיה הדיגיטלית. בניו יורק טיימס דווחו על הפרסום שהתעכב והגדירו את סלינג'ר כ"אייקון הספרותי האחרון במאה ה-20 שנכנע למדיה הדיגיטלית." בנו הבטיח אז בראיון שבעתיד יראו אור סיפורים קצרים של אביו שטרם פורסמו. הוא העריך שיידרשו בין חמש לשבע שנים עד שהעבודה עליהם תושלם והם ייצאו לאור. זו כשלעצמה חידה – למה כל כך הרבה זמן? הסיפורים כתובים, מלוטשים מן הסתם, למה צריך חמש עד שבע שנים כדי לאגד ולהדפיס? האם מוראו של האב המת, שבחייו היה קנאי לפרטיותו באופן אובססיבי, ממשיך ללפות את גרונו של הבן החי?

4. ברונו שולץ, כתב יד שנעלם

מותו הפיזי – הירצחו – של ברונו שולץ הוא מוות ספרותי שהוסיף להדהד בעולם, עד שהתגלגל לתוך ספרים של אחרים ("עיין ערך אהבה" של גרוסמן הוא רק אחד מהם). כשהמוות הופך לטקסט נקבל גרסאות סותרות, עדויות ופרשנויות. מי שלא מכיר מוזמן לקרוא תקציר בערך הויקיפדיה שנכתב על שולץ.כשסופר הולך לעולמו טרם זמנו, הוא לוקח אתו את כל הספרים שיכול היה לכתוב אילו מת בגיל שיבה. במקרה של שולץ ידוע על שני כתבי יד של רומנים שאבדו – "המשיח", וה"שיבה הביתה". בערך הויקיפדיה כתוב "גם גורלן של יצירות אחרות לא נודע מעולם". במילים אחרות, העולם איבד כמה סיפורים מופלאים של מחבר "חנויות קינמון" ו"בית-מרפא בסימן שעון-החול". חבל.

5. מאמא, איזו מין ציפור את אם את לא יודעת לעוף

מאמא היא אישה גדולה. יש לה בטן גדולה ותחת גדול וירכיים כל כך עבים, שכשהיא הולכת הם משלחים גלי צונאמי בשמלות הפרחוניות שהיא אוהבת. מאמא היא אישה עסוקה מאד, כמו מרבית הנשים בזמנים שבהם אפילו כביסה הייתה מלאכת-יד. אבל בכל פעם שמאמא התיישבה על השרפרף הנמוך – כדי לכבס, לברור עדשים או לנוח רגע בין התרוצצות להתרוצצות ולשתות עם החברות תה רותח מתוק שבתוכו חופן בוטנים מקורמלים – היא זאת שמדברת וכולן מקשיבות. זה תמיד הסידור, ולא בגלל שמאמא היא האישה הכי מיוחסת, עשירה או חשובה. הן מתכנסות סביבה כי מאמא היא מספרת סיפורים מחוננת. היא לא מפחדת מאף אחד, מכירה את כל הצללים ואת כל החשכות, והלשון שלה לשה. על אף כשרונה הגדול – האלמנות היו באות אליה כדי שתספר על הבעל המת שלהן, עד כדי כך מאמא ידעה להחיות סיפור – כל הסיפורים שלה התכלו ואינם. קולה של מאמא אבד בזמן כי היא אנלפבתית, סופרת אנלפבתית שקולה אבד בזמן. אני לא יודעת כמה מאמות איבדנו לאורך ההיסטוריה, כואב לי לחשוב על זה. כואב לי לחשוב על כי ספרות נכתבת גם כדי להעיד, וכשאין סופרות אין עדויות, וכשאין עדויות צריך לחלץ את הסיפורים מבין החורבות. ולא תמיד זה אפשרי.

"כמה זמן עוד יש? זאת תמיד השאלה."

על הספר "ארזת לבד" מאת אסף שור, כמה מילות התרשמות:

אני לא יודעת אם אצליח להסביר עד כמה הספר הזה נהדר, אז פשוט אומר שהוא נהדר. הוא נהדר כמו דלת שנפתחת וקול ידידותי מבפנים מפציר, "תיכנסו, תיכנסו", וכשעוברים את הסף תכף מרגישים שם בבית לצד כל הדמויות, שיושבות רגל על רגל ומחכות רק לכם, וכשאתם מגיעים סוף סוף הם מספרים לכם את הסיפורים שלהם ביחד, בקול אחד שהוא גם קולות רבים ואיכשהו הסיפורים מתאחדים עם העולם ומחלחלת ההבנה שזה העולם והעולם הוא סיפור.

הספר הזה נהדר גם משום שהוא ספר שמרשה הכל. זוכרים את העניין הזה, כשהרשות ניתנת? פעם, כשהיינו ילדים, העולם התחלק בין  אלה שהרשו להם (לחזור הביתה מאוחר, להישאר כל הלילה ליד המדורה של ל"ג בעומר, לשים אודם) לבין אלה שלא הרשו להם (אני תוהה כמה סופרים יצאו מהטיפוס הראשון וכמה מהשני).

ספרים שמרשים הם עניין חשוב. צריך להתעכב על זה כי אין הרבה ספרים כאלה. הם מתרחבים ומתרחבים, כמו היקום, אבל לא בוקעת מהם תחושה של אנרכיה אלא להפך, התחושה היא שהדברים אסופים, מונחים במקומם הנכון, מתרחשים ללא הרף ושככה זה. ספרים שמרשים מרשים, למשל, שמספר כל-יודע יהפוך למשך אפיזודה אחת גם לדמות ממשית בספר שפוגשת דמויות מעברה. בספרים כאלה תמיד יש הרבה מקום פנוי. הם מרשים לשלב פנימה כל מה שרוצים – פיסות פרוזה לירית נפלאה, קרעי מכתבים, זיכרונות, תשוקות, מיני-הרצאה בפילוסופיה מעשית, מה שבא לכם. הם מרשים גם את הדיבור מעל לראשו של הקורא – דמויות שמוזכרות שוב ושוב בשמן (מאיה) אבל נוכחות כמעין ערפילית מעל לסיפור, וכשהן מוזכרות לא ממש טורחים לעדכן את הקורא בכל פרט ופרט לגביהן וזה בסדר, כי גם בחיים זה ככה, לפעמים מדברים לנו מעל הראש. ספרים שמרשים הם שיעור ענק בחופש, אלה ספרים שמעניקים מרחב של חופש לדמויות וגם לקוראים.

אני רואה אתכם, את כל אלה שנעים עכשיו באי-נוחות וסופרים לי שורות ומציינים לעצמם שכבר חציתי את השורה ה-20 ועוד לא אמרתי על מה הספר. דברי לעניין, הם דורשים, אין לנו את כל היום גיברת. עבורם אעתיק את הטקסט שעל גב הספר:

"אני‭ ‬הולך‭ ‬למות,‭ ‬חשב‭ ‬אלכס.‭ ‬וזה‭ ‬אסון‭ ‬שאיש‭ ‬מלבדי‭ ‬אינו‭ ‬יודע‭ ‬לשער את‭ ‬היקפו‭.‬

אלכס‭ ‬סובל‭ ‬ממחלה‭ ‬סופנית‭ ,‬ומחליט‭ ‬לסיים‭ ‬את‭ ‬חייו‭ .‬המוות‭ ‬המתקרב‭ ‬מבדיל‭ ‬אותו‭ ‬בידיעה‭ ‬שקטה‭ ‬מסובביו,‭ ‬החיים‭ ‬כאילו‭ ‬אינם‭ ‬יודעים‭ ‬שיום‭ ‬אחד‭ ‬ימותו.‭ ‬המוות‭ ‬מצווה‭ ‬בדידות‭ ‬ושתיקה,‭ ‬אבל‭ ‬החיים‭ ‬אינם‭ ‬מכבדים‭ ‬את‭ ‬הצו‭ ‬הזה:‭ ‬אהוביו‭ ‬של‭ ‬אלכס‭ ‬משיקים‭ ‬לימיו‭ ‬האחרונים‭ ‬בתערובת‭ ‬של‭ ‬כאב‭ ‬ומבוכה,‭ ‬ודרכו‭ ‬אל‭ ‬המטוס‭ ‬לשווייץ‭ ‬מתפתלת‭ ‬בשביליהם‭ ‬של‭ ‬חיים‭ ‬שיימשכו‭ ‬אחריו.‭ ‬אוהביו‭ ‬אינם‭ ‬יכולים‭ ‬להפר‭ ‬את‭ ‬בדידותו,‭ ‬אבל‭ ‬הם‭ ‬נוגעים‭ ‬בגבולותיה‭ ‬ומשהו‭ ‬בעולמם‭ ‬נרעד.‭ ‬סיפורי‭ ‬חייו‭ ‬נשזרים‭ ‬בחיי‭ ‬אחרים:‭ ‬חברים,‭ ‬אהובות,‭ ‬עוברי‭ ‬אורח‭ ‬ובעלי‭ ‬חיים‭ ‬מזדמנים‭ ‬אחרים‭.‬

בינתיים‭ ‬סובבים‭ ‬הלוויינים‭ ‬בשמיים. ‬על‭ ‬הקרקע‭ ‬שוקדים‭ ‬פיזיקאים‭ ‬על‭ ‬ניסוי‭ ‬שאפתני,‭ ‬שתוצאותיו‭ ‬יטרפו‭ ‬את‭ ‬כל‭ ‬הסיפורים. ‬ובתווך‭ ‬נקווים‭ ‬החיים‭ ‬טיפה‭ ‬אחר‭ ‬טיפה‭.‬

כך,‭ ‬בין‭ ‬המלמול‭ ‬הרוחש‭ ‬בירכתי‭ ‬התודעה‭ ‬לבין‭ ‬תנועת‭ ‬הכוכבים‭ ‬במסילתם,‭ ‬מגולל‭ ‬אסף‭ ‬שור‭ ‬סיפור‭ ‬מלא‭ ‬יופי‭ ‬ושמחה‭ ‬שקטה‭.‬"

הסתדר לכם? יפה, כי הסיפור בכלל לא על זה. כלומר גם על זה, אבל בו-בזמן על הרבה דברים אחרים. כשחושבים על זה, זאת שאלה ממש מצחיקה לשאול. על מה הספר. כמו לשאול על מה החיים. החיים הם על החיים, מזתומרת. הספר הוא על הכל. לא יודעת אם עזרתי לכם פה. אפשר לשאול על מי הספר. עליכם. עליי. אבל הכי נכון לשאול מה רוצה הספר הזה. והספר הזה מבקש לשרוט שריטה דקה בעולם. (האם הוא הצליח? ברור.) זה ספר יפה נורא, שאומר דברים יפים על המוות ועל החיים, ועל אהבה ואי-אהבה (מכל מיני סוגים), ועל תשוקה ומשיכה וגם על חמלה ועוד כל מיני (רגשות), וכל אחד יקח ממנו מה שיקח, כי אי אפשר לדבר על המוות מבלי לדבר על החיים. הספר הזה הוא בין היתר שיר הלל לשגרה:

"החיים עברו עליו בלי ניצחונות גדולים, אבל גם בלי אסונות שאי אפשר לשאת. חיים שהיו במידתו והוא במידתם. ועכשיו, מכל הדברים שהיו והדברים שלא, מכל הדברים שלא יהיו עוד, הכי צר לו על השירה היפה של השגרה. צר לו שלא יוכל להסתכל על הקומקום בבוקר ולחכות לו שירתח. למהר בחדר מדרגות כשהשלפוחית כבר מתפוצצת, לתת למכנסיים להישמט ואז הפיפי וההקלה כשהשיניים רוחפות. לדבר בטלפון ולהעביר סמרטוט על השיש בינתיים. קניות בסופרמרקט ובערב לצנוח על הספה ולפהק. לתופף על ההגה עם הרדיו. לנקות את השיניים עם קיסם. המשמש הראשון כשהם חוזרים לעונה. לשמוע חרקים בלילה. לקום מן השינה ולדשדש אל המטבח ואז לשתות מים קרים ליד המקרר. לגרד בראש. לישון על סדינים ישר מהמייבש. לנשום לרווחה כשמספיקים לאוטובוס ברגע האחרון והדלתות כבר נסגרות מאחוריך. (…) לשמוע שוב תקליט שאהבת פעם ולגלות שהוא עדיין טוב. חומוס עם חריף. עוגייה. להתמתח. לגלות שצדקת. תירס. פופקורן. (…)"

וזה נמשך עוד קצת, הרשימה הזאת, ומצאתי את עצמי מהנהנת והיה בהנהון הזה גם ממד של עצב, כמו בפרידה בטרם עת, כאילו התאבלתי בלי לדעת על מה בדיוק. בקיצור, אולי במקום לפזר בכל מקום אנדרטאות למתים, הגיע הזמן שנתחיל לפזר אנדרטאות לחיים?

אין פזמון. תקראו.

araztale1

להיעצר בעוון שוטטות בסדנה בבית אריאלה

ברובע הלטיני של פאריס בשעת בוקר מוקדמת, כשמנקה הרחובות שוטף את המדרכה שליד מוזיאון ימי הביניים בזרנוק אימתני, המים פוגעים באבנים ואת מתכווצת. למה. כי במקום ממנו הגעת זרימה עזה של מים ברשות הציבור פירושה תמיד בזבוז, ובת-המדבר הפנימית שבך, שאת דבר קיומה בתוכך לא שיערת עד לאותו רגע, מתקוממת לנוכח המים האבודים. אותו מקום בשעת לילה, כשאת מתחפרת בתוך מעיל, חושבת מי זרה יותר, את או העיר. את. לא רחוק משם, בגני מונקו, את שומעת צעדים בכל מקום, סובבים את הכיסאות הריקים, רוחות רפאים רפויות גורסות את החצץ ואת יודעת שסחבת אותן אתך עד לשם, אז מי זרה יותר עכשיו. להיות מקומי זה להכיר את הצל המסוים שמטיל הפסל של דורצ'ין בש"ד בן ציון על האשפה שמצטברת למרגלותיו, לזכור בדיוק את הצחוק המר שלך מול חלון ראווה ברח' יהודה הלוי, גדוש בכלי בית פראי צבעים מיובאים ממרוקו, כשדמותך השתקפה לרגע ביניהם, והגשם הרטיב את ראשך ושמחת בו כתוספת דרמטית הכרחית, כמעט אביזר במה; עוד במפת הנפש שלך כלות וחתנים מסתחררים זוגות זוגות בגנים הבהאים בשעות אחר הצהריים, כלות עד כלות, משוריינות בשמלות תפוחות, מקושטות כמו הערוגות המטופחות מדי של הגן, כל פרח במקומו, כל שערה במקומה;

הרגש חייב להיות מעוגן בתוך מקום, המקום מעוגן כתמונה בזיכרון. תחושת המקום, בת-חלוף ונצחית, סימני נחיתה רגעיים על מפה מתחלפת. אין מנוח.

פסיכוגאוגרפיה מרתקת אותך. את בולעת הרבה חומר כתוב כהכנה לסדנה שאת עומדת להנחות. מעתיקה לנקי שורות על תייר שניגש לבעל חנות בשוק של העיר העתיקה בירושלים, ומציע לו עיסקה – "אתן לך את כל בגדיי תמורת החרב ההיא, שתלויה על הקיר."

בעל החנות נעתר, הוא בטוח שזו רק בדיחה. "כן, למה לא, תפאדל, תפאדל."

התייר מתפשט במהירות, בגדיו נערמים סביבו. לנוכח מבטו הנדהם של בעל החנות הוא מושך אליו את החרב ובורח איתה אל הסימטאות. מנופף בה וצועק, "אני דוד המלך! אני המשיח!" זאת פסיכוגיאוגרפיה, את מעירה לעצמך בצד, מותחת קו נחרץ.

שוטרים מזנקים אחריו. מכסים אותו בשמיכה (איפה הייתה השמיכה קודם?), העין אינה יכולה לשאת את מראה הבשר החשוף, עליבות הגוף השדוף, שיער החזה הדליל, השקע שמעל לבטן, ערווה מדולדלת. אסור להביט, אסור להישיר מבט אל הגוף המפורש, העיניים מוסטות הצידה במבוכה. סינדרום ירושלים הוא הביטוי המפורסם ביותר של פסיכוגיאוגרפיה, הפן הסנסציוני שלו, את מעירה בצד.

מקומות שמזכירים לנו מקומות אחרים. אנשים שמזכירים לנו אנשים אחרים. הקשר בין אדם למקום, לא מה שחשבתם. סדנת התעוררות, לא מה שחשבתם. בעיקר הלך רוח, כזה וכזה וכזה. מזמינה אתכם להירשם לסדנת שוטטות בהנחייתי בבית אריאלה החל מה-19 בנובמבר.

כל הפרטים כאן, ואם תגידו בהרשמה שהגעתם דרך הפייסבוק שלי תהיו זכאים ל-20% הנחה.

על מה ראוי לכתוב

  1. להתנתק מפייסבוק יומיים לפני הבחירות

יומיים לפני הבחירות תחושת הבטן אמרה שמה שהיה הוא שיהיה, ואף גרוע יותר. למעשה תם הסיפור הציוני של שמאל/מרכז מתון, המדינה הכריעה סופית לטובת סיבוב פרסה חד-משמעי ימינה לכיוון מדינת אפרטהייד דו-לאומית, דמוקרטית רק בכאילו, משיחיסטית ומדירת נשים. הפתרון מסוג "עזרה ראשונה" עליו חשבתי מתוך מצוקת העצב הגדול היה להתנתק לזמן-מה מהפיד המאד פוליטי שלי בפייסבוק, ובהדרגה להתחיל לבנות לעצמי בועה. אני משערת שבעשורים הקרובים אנשים כמוני יתקיימו בתוך אשכולות של בועות, ובהדרגה נהפוך להיות חיות על סף היכחדות שמתקיימות בשמורות. הילדים שלנו יעזבו בהדרגה לחו"ל, הנכדים שלנו ילמדו עברית בחוג בשעות הפנאי. חוקרי היסטוריה יחקרו איך קרה שהרוב הדומם מדי איפשר למיעוט קיצוני להשתלט על המדינה בהפיכה שקטה, עאלק דמוקרטית, ועוד לעשות זאת תוך ניצול לא חוקי של משאבי מדינה.

  1. מעל הגבעה סביב אשקיפה

בליל הבחירות התנדבתי לשמש כמשקיפה בשעת ספירת הקולות באחת הקלפיות. יום קודם נתפס לי הצוואר באופן חמור כך שלא הייתי מסוגלת לסובב את ראשי לא ימינה ולא שמאלה, מה שנשמע פואטי כמו עונש אלוהי מהז'אנר של מידה-כנגד-מידה, אבל היה אמת לאמיתה. בני הבית ניסו לשכנע אותי לוותר בשל מצבי. כמעט והשתכנעתי, אבל בתשע ועשרים החלטתי בכל זאת לצאת לדרך, יהיה מה שיהיה. לפחות אנסה. בתי יפעת הצטרפה אליי למקרה שאזדקק לעזרה.

נכנסתי לקלפי הצגתי את עצמי והצגתי את כתב המינוי. בחדר היו ארבעה אנשים –

מזכירת קלפי נמרצת ומנוסה; אדם נוסף, מבוגר, שהזדהה כחבר ליכוד. יו"ר הוועדה היה איציק הש"סניק ומלבדו נכחה במקום עוד משקיפה מטעם "כחול לבן". (מה, את באמת מתכוונת לספור כל קול? שאלה. בשביל זה באתי, עניתי).

קבלת הפנים הייתה צוננת, בלשון המעטה. שלושת חברי הוועדה עמדו עם הגב אלינו והתלחששו ביניהם כדי שלא נשמע. אחר כך הש"סניק אמר בקול רם משהו על ביבי המלך. לא התייחסתי. הוא המשיך וליהג על כך שביבי ימשיך למלוך כאן עד מאה ועשרים, ובעזרת השם בבוא העת יחליף אותו בנו יאיר וכך תקום לנו שושלת מלכותית חדשה.

"כשיאיר יהיה מלך," לא התאפקתי, "אתה חושב שהוא ימשיך לבקר ב'פוסיקט' או שבתור מלך ייאלץ לוותר על ההרגל הזה?"

הש"סניק השתתק.

"תגידי," פנה אליי כעבור כמה דקות הליכודניק המבוגר שהחל למלא את טופס הדיווח המסכם, "אתם השמאלנים יודעים טוב חשבון. אם הצביעו בקלפי הזה 503 אנשים מתוך 634, כמה היו אחוזי ההצבעה?"

וזה לא שלא היה שם מחשבון בהישג יד. חבר ועדת הקלפי פשוט לא ידע איך מחשבים אחוזים.

אחר כך הספירה עצמה התנהלה בשקיפות (למעט עניין אחד עליו דיווחתי לשולחיי, ואני לא יודעת אם נבע מטעות אנוש או מחוסר תום לב ולכן לא אפרט כאן, נאמר לי שזה בטיפול) ובמקצועיות עניינית. בקלפי שלנו 'כחול לבן' זכו ביותר מחמישים אחוזים מהקולות. רובן המכריע של המעטפות היה מודבק, מה שהאט את תהליך הספירה והצביע על כך שהמצביע הממוצע חשדן ולא פראייר. הש"סניק לא ממש הבין את שיטת הספירה (המזכירה מכריזה על פתק, שני החברים האחרים מסמנים קו במקום המתאים בטבלת ההצבעות, אחרי 4 קווים למפלגה מסוימת הקול החמישי מסומן כקו חוצה והליכודניק מכריז "סוגר") והתבלבל כל הזמן, וגם היה ממש עייף, אז בשלב מסוים הוא ביקש מיפעת שתחליף אותו והלך לסמס בצד. סיימנו הכל תוך שעה וחצי. המטרה המשותפת איחדה בינינו, בסוף הם כבר שכחו את העוינות הראשונית והיו ממש נחמדים.

במפגשים מהסוג הזה, חוצי מגזרים, טמון מתח מובנה ופוטנציאל דרמטי לא מבוטל, אבל רובנו במשך רוב הזמן פשוט פוגשים את עצמנו בגרסאות שונות, ועל זה אנחנו כותבים. זו הרי העצה הבסיסית שמקבל כל כותב מתחיל – תכתוב על מה שאתה מכיר. ומה קורה כשחורגים מתוך השדה החרוש הזה אל עבר ארץ זרועה פחות. אני מניחה שאותם כתמים עיוורים שניצבים מול עינינו הם חלק מהבעיה, ומאוחר מכדי שיהיו חלק מהפיתרון.

  1. שְֹבעת עלילות

לפני עשור בערך השתתפתי בסדנת קריאה בסיפורי מופת קצרים שהינחה הסופר המבריק שמעון אדף. באחד המפגשים הוא אמר שיש מי שטוען שכל הסיפורים בעולם בנויים משבע עלילות יסודיות וזה הכל. האמירה הזו הדליקה אותי. רציתי לעצור אותו ולבקש שיפרט עוד, אולי אפילו עצרתי אותו וביקשתי שיפרט עוד, אבל ישבתי קצת רחוק ולא הצלחתי להבין מי אמר ומתי. אני זוכרת שבבית ניסיתי לחפש עוד פרטים אבל העליתי חרס בידי. האמירה הזו נותרה לצוף בירכתי מוחי ומדי פעם נזכרתי בה.

מסתבר שאלגוריתם החיפוש של גוגל השתכלל, וכשהסופרת איילת צברי הזכירה את זה בפייסבוק (לפני שהתנתקתי…) ואמרה שהיא לא זוכרת מה המקור, הפעם מצאתי די בקלות.

שבע עלילות היסוד עפ"י כריסטופר בוקר הן:

1) לנצח את המפלצת/את כוחות הרשע

2) מעוני לעושר – הגיבור מעפיל לפיסגה ואז חווה נפילה, אחר כך טיפוס מחודש למעלה תוך שינוי אישי וצמיחה.

3) Quest –  הגיבור יוצא להגשים את ייעודו ולמלא משימה שהוטלה עליו

4) מסע ושיבה – הגיבור מתרחק מביתו, מתמודד עם קשיים ושב הביתה עשיר בניסיון

5) קומדיה – סיבוך והתרה שיש בהם נופך הומוריסטי, ומסתיימים בהפי אנד

6) טרגדיה – אופיו של הגיבור מנחה אותו אל עבר בחירות מסויימות עליהן ישלם מחיר כבד

7) לידה מחדש – אירוע מכונן גורם לגיבור הראשי להיטיב את דרכיו

כל אחד יבחין מיד שיש פה עלילות חופפות בחלקן, אולי נכון יותר לומר דגשים שונים של אותו הדבר. אילו התנסחה רשימה מקבילה של עלילות יסוד נשיות אפשריות בהתייחס לכתיבה נשית (כשהתקיימה כזו), אני מניחה שרשימה כזו הייתה נראית שונה מזו הגברית. לדוגמה –

1) דרמת הכלולות – הפער בין מי שהייתה כבת להוריה לבין מי שהינה כאשת איש ואחר כך כאם. מה הטמיעו בה הוריה, ובמיוחד אמה,  מה נשאר מכל זה ומה השתנה.

2) הדרמה של הגוף – המראה החיצוני כגזרת גורל

3) הדרמה של הבית – איך מקיימים חיים בעלי משמעות כשגבולות העולם הם גבולות הבית, כשיום רודף יום ויום דומה ליום

4) הדרמה של מי שנדחקה מחוץ לסדר החברתי, ויחסי הגומלין שהיא מקיימת איתו

וכן הלאה. אם להמשיך לפתח עוד את העניין הזה ולשחק קצת ב'מצא את ההבדלים', נדמה לי שהדרמה הנשית לא חותרת אל שיא הירואי כמו שבע העלילות הגבריות שהזכרתי קודם, אלא להפך, מאתגרת את עצמה באיך מחזיקים עלילה מבלי להידרש לשיא, ואיך לגרום לכתיבה מהסוג הזה להיות בכל זאת רלוונטית ומעניינת.

אני קוראת שוב את הרשימה הגברית ואת השרבוט המהיר שלי בנוגע להצעה נשית-נגדית, ורואה שמה שמשותף לשתיהן זו השאלה הגדולה שעומדת במרכזן, שאלת ההתהוות. לכן אפשר לאמץ בקלות נרטיבים גבריים ולשלב אותם בתוך הסיפור הנשי, כמו למשל עלילת המפלצת שבבית (בין היתר, המשוגעת בעליית הגג), אבל בימינו יותר מעניין בעיניי לחתור אל עבר התהוויות חדשות מאשר להשתמש בישנות.

  1. הזמנה להשתתף בסדנת כתיבה בהנחייתי, "רגעי חיים בכתב" שתיפתח בכפר יונה אחרי פסח.

ארבעה מפגשים בימי שני בין השעות 19:00-21:00, 250 ₪. ניתן להירשם בקישור המצורף

רק שימו לב שהמפגש הראשון יתקיים אחרי פסח, ב-29.4 ולא כמו שכתוב בדף שבקישור.

שירות למי שמתעצלים ללחוץ על הקישור, מעתיקה לכאן:

במהלך ארבעת מפגשי הסדנה נלמד לשלוף רגעים משמעותיים מתוך רצף החיים, נמקד בהם את מבטנו, ונשכלל את יכולתנו להעלות את הרגעים הללו על הכתב. נקרא מתוך טקסטים של עמוס עוז, רות אלמוג, נורית זרחי, אריאל הירשפלד ועוד רבים אחרים, שהפליאו להשתמש בחומרי חייהם כחומר גלם להתבוננות ספרותית.
במפגשים שלנו נדון בטקסטים שתכתבו, ובתום כל מפגש תקבלו תרגיל כתיבה הביתה. התרגילים שייכתבו במסגרת תרגילי הבית של הסדנה יזכו למשוב אישי מעמיק מהמנחה.

אני מנחה משקיענית לאללה, שווה להגיע.

ההרשמה אונליין דרך הקישור, כך שאם תחליטו להירשם תצטרכו בכ"ז ללחוץ על הקישור.

  1. חג  אביב שמח!

 

 

חידון נושא פרסים, סיפור קצר

כששם בידה את הספר שנקרא מתחת להר געש וסגר עליו את אצבעותיה ואמר לה תקראי, זה ספר מצוין, היא לא ידעה שלמעשה הוא העמיד אותה במבחן: אם תאמר שאהבה את הספר, יישאר, כלומר יישאר איתה, אבל אם היא תאמר – כפי שאכן אמרה – שהיא לא התחברה בשום אופן לעלילה, שהספר שעמם אותה, מה לה ולמחשבותיו הלא מעניינות של אלכוהוליסט מזדקן פתטי – זה יהיה סימן מובהק עבורו לקום וללכת. ממנה.

רק בדיעבד הבינה שלא נתן לה ספר, אלא חד לה את חידת חייו. מסע ההרס העצמי שמתואר בספר היה במידה זו או אחרת גם המסע שלו. התשובה הנכונה לחידה הייתה, וואו, ספר מעולה, וואו, אין לי מילים, ממש לא נשמתי. ובמילים אחרות – כן, אני מבינה. כן, אני יודעת. כן. והפרס לחידון היה הוא.

כשהניח בידה את הספר מתחת להר געש לא דמיינה לרגע שהר הגעש ניצב מעליה, נכון להתפרץ בכל רגע על ראשה, כפי שאכן קרה. היא עמדה שם משתוממת, מביטה באדמה האדומה שנזלה לכיוונה מכל עבר. בוערת, היא חשבה, כל כך יפות הלהבות.

כשאמר לה תקראי ובעצם חד לה חידה היא לא הבינה שיש חידות שהכישלון כבר מובנה בתוכן, נניח כמו אדיפוס בשערי תבאי, כשהתייצב מול הספינקס ופתר את החידה ולכאורה הצליח במשימה, אבל לא באמת, כי דווקא הצלחתו בישרה את כישלונו העוד יותר נחרץ: את זה אדיפוס בשום פנים ואופן לא הבין, גם לא שנים אחר כך, כששילם מחיר יקר על אי-הבנתו. גם אז עדיין לא הבין. הוא פתר את החידה אבל לא הבין את האבדון שפתרונה זימן לו. כי הספינקס שרבץ על חומות העיר תבאי היה אישה, אישה ענקית, מגה-אישה ענקית עם זוג שדי-אם עצומים שהשתלשלו על בטנה הלבנה. רמז גדול מזה בלתי אפשרי לתת, ואדיפוס ראה והתעלם, לא הבין שהספינקס היא קודם כל אם. מפלצת בולענית אבל אם. ואם לא יברח בזמן, היא תבלע גם אותו. כי כשפותרים חידה כל רמז חשוב. אילו הבין זאת, אולי היה קולט שהפתרון האמיתי של החידה שהוצגה לפניו היה לשאת את רגליו ולהימלט משם. אילו ראה שלפניו ניצבת אם גדולה, אולי היה מצליח לעצור בזמן את הקטסטרופה.

לפעמים קטסטרופה קטנה מקדימה קטסטרופה גדולה, כמעין אות שנשלח, סימן אזהרה. נגיד, תלתל עשן שחור יחיד שמתאבך מן הפתח הרדום, או ריח קל, כמעט בלתי מורגש, של גופרית. או מסילת רכבת שנפערה באותו בוקר בזוג הגרביונים האחרון, רכבת ניילון שנראתה כמו צלקת מתוחה מהקרסול כלפי מעלה. ראתה ולא הבינה. הצלקת הייתה סימן.

והדבר הזה שממלא אותה עכשיו, אין לו שם. צברים סמיכים של חושך, גרגרים של כלום, היא לא מבינה איך אפשר להתמלא בריקנות, אבל אפשר, זה כמו החומר האפל ביקום. אומרים שתשעים וחמישה אחוזים מהיקום עשוי ממנו. שאלמלא היה קיים חומר אפל, היקום לא היה מצליח להחזיק את עצמו. אבל החומר האפל במהותו הוא אי-הבנה מתמשכת: בלתי אפשרי להבחין בו, בלתי אפשרי למדוד אותו, בלתי אפשרי להוכיח את קיומו. ובכל זאת, כל הסימנים מעידים על כך שהוא ישנו, אם אפשר לקרוא לזה כך. יש ראיות נסיבתיות אבל אין פתרון לחידה הכי גדולה של היקום, תשעים וחמישה אחוזים של כלום. ובתוך הכלום הזה ישנו הלב שלה, חדרים ועליות והכל, והוא פועם פעימות של פורמלין.

אחר כך קראה באובססיה כל מה שקשור בספר. ניסתה להבין מה היא פספסה. עלילת הספר מתרחשת בעיר מקסיקנית נידחת במהלך יום אחד, האחד בנובמבר הוא חג המתים. גיבור הספר, המכונה קונסול, ניחן במנגנון הרס עצמי מפותח. האנשים בסביבתו מנסים לעזור לו, להציל אותו מעצמו, אך לשווא. גורלו כבר חתום. על הסופר מלקולם לורי, כך קראה, מסופר שמת בגיל 48 משילוב של עודף אלכוהול עם כדורי שינה. מה הוא ניסה לומר לה, כששם בידה את הספר וסגר עליו את אצבעותיה והשתהה לרגע עם אצבעותיו על אצבעותיה. מה הוא ניסה לומר לה.

הכריכה של הספר ששם בידה הייתה מכוערת. היא אהבה אותו כל כך. דפי הספר ששם בידה היו מהוהים, רכים ומסמורטטים מרוב דפדוף. אבל היא לא ראתה את מה שהיה מונח מול עיניה. לא הסיקה את המסקנות הנכונות. הרי רק לפי האוויר בין הדפים הייתה צריכה להבין שזהו ספר שנקרא שוב ושוב. הייתה צריכה להבין שהפקיד בידיה יותר מאשר ספר, שלמעשה העניק לה מפתח. האם את מבינה? מבינה באמת? קחי הזדמנות אחרונה ובלתי חוזרת, אותת לה בשפת סימניו. כששם בידה את הספר, כשסגר את אצבעותיה על הכריכה המכוערת זה היה סימן שמשמעותו הצילו. הצילי. לפעמים ספר שלם הוא מילה אחת. הצילי. ובאותה נשימה גם אמר, אבל הכל כבר אבוד. היא לא ראתה, איך לא ראתה, איך לקתה בעיוורון מולו, דווקא מולו, עיוורת לכל הרמזים. מלקולם לורי, כך נכתב בערך האנציקלופדי אודותיו, כמעט והתעוור בגיל שבע. האם אדיפוס המלך היה בן ארבעים ושמונה כשעקר לעצמו את שתי עיניו? היא לא רוצה לחשוב על ארובות עיניו הריקות של אדיפוס, אבל אם לריקנות יש צבע, הוא יהיה כנראה שחור. שחור וכלום ושום דבר, שחור כמו חור שחור. האם צבעו של החור השחור באמת שחור? האם חורים שחורים הם למעשה מצבורים עצומים ממולאים בחומר אפל?

החומר האפל נמצא בכל מקום, כך אומרים, אורב במרווחים, בלתי פתור. יש הסבורים שהוא נוכח בממדים אחרים. אולי בממדים האחרים, החומר האפל בכל זאת תופס איזו צורה, הרבה מאד צורות, בין היתר רפסודה קטנה וריקה שמשייטת עכשיו הלוך-ושוב בין דפנות ליבה, ולא מוצאת מנוח.

מי זכאי להיקרא חלוץ

למונח "חלוץ" נקשרו תנאי קיום קשים, דבקות באדמה, להט אידיאולוגי, מלריה, הקרבה עצמית וגם דינמיקה קבוצתית סוערת, כפי שהתווה המחזה 'ליל העשרים' מאת יהושע סובול, שהתבסס על יומני ביתניה. המטען הסמנטי שנלווה לתואר "חלוץ" נותר רב-עוצמה וזוכה להערכה אפילו בימינו

אם נחזור לתולדות העלייה וההתיישבות היהודית בשטחי ארץ ישראל, ניווכח שקבוצות מתוך האוכלוסייה המיישבת זכו לעתים לכינויים ייחודיים שהבדילו אותם מכלל המתיישבים. הקטגוריה "מתנחלים" היא דוגמה לכינוי עכשווי כזה. "חלוצים", כינוי ותיק, ייחודי אף הוא, הוצמד לצעירים וצעירות שעלו ארצה במסגרת העלייה השנייה והלאה. הם היו על פי רוב רווקים חדורי אידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית, וראו את ייעודם בהתיישבות חקלאית בארץ ישראל.

אם נרחיב עוד את זווית המבט נגלה שהשימוש במונח "חלוצים" בהקשר ההתיישבותי אינו ייחודי אך ורק לדברי ימי הישוב העברי, ולא בהכרח מקושר לאידיאולוגיה סוציאליסטית. האתוס החלוצי האמריקאי מפותח לא פחות מזה שלנו: בתום מלחמת העצמאות האמריקאית החל להתפתח חזון התיישבותי ששם לו למטרה להרחיב את הגבולות מערבה, עד שקצותיה של המדינה ישתרעו בין שני האוקיינוסים. האתוס החלוצי האמריקאי כולל מאבקים מרים עם שבטים אינדיאנים, שהיו התושבים המקוריים של אותם חבלי ארץ, כמו גם סיפורים עתירי אבק שריפה אודות פורעי חוק למיניהם. גם "הבהלה לזהב" תרמה את תרומתה ומשכה מערבה הרפתקנים שחלמו על התעשרות פתאומית. חג ההודיה האמריקאי נחגג עד היום בארוחה משפחתית מסורתית, שרכיביה הם מחווה לחלוצים האמריקאיים ולקשיים עמם התמודדו.

כשאני חושבת על שוכני המעברות, שעלו ארצה בעלייה ההמונית שאפיינה את ראשית שנות החמישים, וכשאני משווה בין תנאי חייהם לבין תנאי חייהם של חלוצי ההתיישבות באשר הם, אני לא רואה כל הבדל. הרי הרכיבים הם אותם רכיבים: קושי פיזי, דלות חומרית, הקרבה עצמית, מעטפת אידיאולוגית, ובסופו של תהליך מגיע שלב ההגשמה באמצעות התיישבות בישובי קבע. מדוע אם כך מתיישבי המעברות לא זכו להכרה כחלוצים?

טוענים כנגד העלייה ההמונית מארצות המזרח שאנשיה הגיעו עם תודעה ציונית אפסית, ושזו הייתה עליית מצוקה אופורטוניסטית מעיקרה. סבא שלי גברי פיטוסי, יליד טריפולי שבלוב, היה בעל תודעה ציונית נלהבת כבר מגיל צעיר, והוא לא היה חריג בסביבתו. בלוב התקיימה פעילות ציונית עוד מימיו של הרצל, ששלח איגרות לראשי הקהילות היהודיות ברחבי העולם ופרש בפניהם את חזונו. הפעילות הציונית בלוב התגברה מאד עם הגעתם של חיילים ארצישראליים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובהמשך עם הגעתם של שליחי עלייה ציונים מארץ ישראל שפעלו בחשאי. סבי ניסה להגיע לישראל עם משפחתו בעליה בלתי ליגאלית דרך איטליה, אך הם נתפסו והוחזרו. בשנת 1949, מיד לכשנפתח חלון ההזדמנויות לעלייה, נטש בית מלאכה מצליח ליצור נעליים שהיה בבעלותו ומיהר לעלות ארצה עם אשתו ושבעת ילדיו, היישר למחנה העולים שבות-עם שבעמק חפר, אשר מאוחר יותר הוסב למעברה. הוא לא התלונן כשתקעו לידו מעדר ושלחו אותו לנקות את המחראות במחנה. תנאי המחייה היו איומים, וכך לאורך שנים ארוכות של חיי צפיפות ועוני, אך הוא מעולם לא הביע חרטה על הבחירה שבחר.

*

מנהיגי הישוב הרבו לתאר קווים לדמותו של החלוץ האידיאלי, כפי שזו השתקפה בעיניהם, ודמות זו לא נתפרה למידותיו של איש המעברה. בשנת 1954, בנאום שנשא בפני מורים, אמר בן גוריון:

"מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתייצבות ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה – לרשות השליחות הזאת. חלוציות – זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשירות הכלל. חלוציות – זהו הכישרון המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד." אם כן, בן גוריון ראה בחלוציות מידה מוסרית הקיימת בכל אדם, כשייעודו הוא להפעילה לטובת הכלל. נאומים לחוד ומציאות לחוד. אני לא יודעת איזה אחוז מבין החלוצים אכן היה מצליח לעמוד בהצלחה בתנאי המפרט הבן-גוריוני. כך למשל, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת עלו ארצה מגרמניה צעירים רבים שעברו הכשרה במסגרת תנועת "החלוץ", ועשו זאת לא מתוך תודעה חלוצית מהפכנית, אלא כתוצאה מכורח הנסיבות, בין אם היה זה לחץ כלכלי עקב המשבר העולמי או חשש מפני השלטון הנאצי, שהיה עוין כלפי היהודים כבר מראשיתו. אם בשנת 1928 מנה ארגון "החלוץ" בגרמניה כחמש מאות צעירים וצעירות, הרי שבשנת 1934 היו חברים בו כחמישה עשר אלף יהודים שביקשו לעזוב את גרמניה בכל דרך. חלוץ? שיהיה. העיקר לצאת.

שמא לא זכו שוכני המעברות להיקרא חלוצים רק משום שעלו ארצה לאחר קום המדינה? גם טיעון זה אינו עומד במבחן המציאות. הרי לא נסתם הגולל על המעשה החלוצי עם הקמת המדינה, ההפך הוא הנכון. קריאתו המפורסמת של בן גוריון שהופנתה לצעירים וקראה להם לבוא וליישב את הנגב התפרסמה 8 שנים לאחר קום המדינה, בשנת 1956. לאחר שנקבעו הגבולות, והדמוגרפיה זכתה לתגבור משמעותי, המשימה הלאומית שעמדה על הפרק הייתה עיבוי ההתיישבות באזורים מיושבים בדלילות כדי להדק בהם אחיזה.

על בסיס המעברות קמו בהכוונה מלמעלה ישובים חדשים כמו קרית שמונה, מגדל העמק או ירוחם. מושבים רבים הוקמו באזורי ספר בעלי חשיבות אסטרטגית, כמו פרוזדור ירושלים, עמק בית שאן ולאורך כביש הצפון, והמשקים נמסרו לידיהם של עולים שפונו מן המעברות. מעברות רבות אחרות פונו לטובת מבני קבע שעיבו והרחיבו נקודות ישוב קיימות. מה היה נגרע מההילה של המעשה החלוצי-ההתיישבותי אילו נכללו בו גם עולי המעברות? האם יש למישהו ספק בנוגע למידת ההקרבה האישית העצומה לה נדרש פלח אוכלוסיה זה, שלא זכה אף לשביב של הכרה במסגרת האתוס החלוצי הלאומי?

ואולי הגיעה העת לתקן זאת. השימוש במונח "חלוצי המעברות" יכול להיות צעד אחד בכיוון הנכון.


ערב סיפורי מעברות בספריית בית אריאלה בתל אביב, ב-17.1 החל מ-19:30, הכניסה חופשית וכולם מוזמנים.

כל הפרטים כאן

דף האירוע בפייסבוק כאן

 

בית אריאלה, סדנאות בספריות וסדנת כתיבה משוטטת – ריכוז עדכונים

בשבוע הקרוב וגם לאחר מכן, מוזמנים:

חמישי, 11.10, בספריית בית אריאלה בתל אביב 19:00-21:00

אירוע שולחנות וסיפורים מס' 4. הנושא הפעם הוא סיפורי תל-אביב, ויש תשעה מספרים שישמחו לארח אתכם בשולחן שלהם ולספר, בין היתר, על אברהם שלונסקי כסבא, על חברות נפש עם דליה רביקוביץ', על בית חרושת למסטיקים בנווה צדק, על ההוויי בחוף מציצים ועוד. פרטים נוספים כאן, וזה דף האירוע בפייסבוק

 

שישי, 12.10, בספריית כפר יונה החל מ-9:30

חפצים – מפגש כתיבה חד-פעמי ובו נתבונן על עצמנו דרך החפצים שאנחנו זוכרים, החפצים אליהם נקשרנו והחפצים אותם אנחנו מתעבים. נשוחח, נקרא ונכתוב. סדנת הכתיבה שמתמקדת בחפצים חביבה עליי במיוחד, ובמהלך השנים העברתי את הסדנה הזו לא מעט פעמים. בין היתר נכתבו בה סיפורים על שעון אורלוגין שהזכיר למישהי את השואה, רדיו ישן כמוקד לחמימות משפחתית, זוג פסלוני חרסינה שהיו שותפי סוד של ילדה יחידה נטולת חברים, ומישהי סיפרה איך נקמה בהוריה כשהשאירו אותה לבדה ולגמה בחשאי מבקבוק של ליקר בננה, בהיותה בת שמונה בלבד. זו סדנה באמת מקסימה, רק 25 ש"ח. ההרשמה כאן , וזה דף האירוע בפייסבוק.

 

שני, 15.10, במוזיאון נחום גוטמן, נווה צדק ת"א, 19:30-21:30

המיתולוגיה של ילדותנו – סדנת כתיבה מפגש ראשון מתוך ארבעה בסדנת כתיבה שמוקדשת למיתולוגיה של ימי ילדותנו. במפגש הראשון נשוחח ונכתוב על הדמויות שאיישו את ילדותנו, ונבין איך אפשר לבנות סביבן סיפור. כל זאת בזיקה ליצירה של נחום גוטמן ולתערוכה שמוצגת כעת במוזיאון, "נופים נעלמים ומפות נסתרות". כל הפרטים כאן וזה דף האירוע בפייסבוק.

 

שלישי, 16.10, בספריית גלי-ים נתניה, 10:00-12:00

טעימות ביוגרפיות – התנסות חווייתית בכתיבה הנשענת על מקורות ביוגרפיים, ובמקביל נספוג השראה מתוך טקסטים ספרותיים, מקור ותרגום, שירעננו את נקודת המבט ויציעו פרשנות חדשה לשאלה מהי ביוגרפיה – מעבר לתיעוד עובדתי "יבש". מפגש הראשון (16.10) יוקדש לכתיבה על דמויות מפתח בחיינו, והמפגש השני (23.10) יוקדש לכתיבה על מקום בעל משמעות עבורנו. מפגשים אלו מיועדים לכותבים מתחילים ומתקדמים כאחד, בתקווה שיספקו השראה ודחף להתחיל במלאכת הכתיבה הביוגרפית. עלות מפגש אחד – 100 ש"ח. שני מפגשים – 160 ש"ח. ההרשמה בטלפון 09-8651496

 

שישי, 2.11, סדנת כתיבה משוטטת משולבת בסיור ביפו העתיקה ובנמל יפו

מפגש כתיבה משולב בסיור מוצע כתשורה במסגרת קמפיין מימון המונים של ורד נבון, שבימים אלה מגייסת כספים לטובת הוצאה לאור של ספר יחיד במינו – השדרה – מסע אישי בעקבות צלמים, אדריכלים ודמויות מרתקות  בשדרות ירושלים ביפו במלאת להן 100 שנים, ולקראת עתידן הלא ידוע.

אתמול הקמפיין הגיע ליעד הגיוס, מה שאומר שהמפגש המוצע אכן ייצא לפועל. אם תזדרזו תוכלו להירשם לסדנה במחיר מצחיק ולהרוויח בילוי בוקר חווייתי עם ורד ואיתי, ועם עוד אנשים טובים שכבר נרשמו – הקמפיין נסגר בעוד חמישה ימים. אנחנו מציעות סיור משולב בכתיבה מונחית ביפו העתיקה ובאזור הנמל. האם יצא לכם אי-פעם להשתתף בסדנת כתיבה בת שלוש שעות שמתקיימת בחוץ, תוך זיקה למרחב ובניסיון ללכוד חוויה שמתרחשת בו-ברגע? רכשו כרטיס באמצעות קמפיין ההדסטארט של ורד תמורת 65 ש"ח בלבד, או ספר+כרטיס לסיור תמורת 180ש"ח – כל ההכנסות יוקדשו לטובת ההוצאה לאור של ספר זה. קישור לקמפיין בהדסטארט כאן, וזה דף האירוע בפייסבוק

אירועים עתידיים, מוזמנים לרשום ביומן:

13/11 שולחנות וסיפורים מס' 5 – סיפורי מעברות בספריית בית אריאלה

20/11 שולחנות וסיפורים מס' 6 – סיפורי מסעות בספריית בית אריאלה

4/12 חנוכה כשהיינו ילדים – סבים וסבתות עם נכדים ונכדות בספריית באר טוביה

25/12 אירוע בירושלים שלעת-עתה נשמר בסוד (:

אשמח לראותכם

 

 

מיתולוגיה ישנה-חדשה

נניח שכמו עליסה בארץ הפלאות נקלעתם שלא באשמתכם לתוך עולם שאינו מותאם פיזית למימדים שלכם – אתם קטנים מדי, הכל סביבכם גדול מדי, אבל אין שום שיקוי קסמים בסביבה שיחזיר אתכם לגודל הנכון לעולם הזה. כל מדרגה – בגובה ברך. כדי להתיישב על כיסא אתם מוכרחים למשוך את עצמכם למעלה בכוח הידיים. כמעט כל חפץ שמיש בעולם מעמיד בפניכם בעיה או אתגר. אתם לא לבד, יש עוד מסוגכם, אבל אתם מיעוט לא נחשב. האנשים שמנהלים את העולם הזה גדולים מכם פי שניים לפחות, ויש כל כך הרבה מהם. הם יודעים דברים שאתם אינכם מעלים בדעתכם. אין לכם ברירה אלא לקבל אותם כמקור סמכות.

השפה המדוברת דומה לשפה שלכם, אבל אתם מבינים רק חלק מהמילים שנאמרות. לפיכך אתם חיים תחת תחושה עזה של מיסתורין, של אי-הבנה מתמשכת. אתם משקיעים מאמץ יומיומי בפענוח ולמעשה, אט אט אתם מגלים שזוהי תכלית קיומכם בעולם הזה: פענוח, שבשפה החדשה שאתם רוכשים הוא שם קוד להסתגלות.

הידע המינורי שלכם עובר עיבוי, נוספות לו שכבות של ידע חדש, אבל בטורבו. אתם מופצצים במידע כל הזמן. במקביל, אתם גם תחת הפגזה חושית. החושים שלכם לא עומדים בזה, אינם בנויים לקלוט הכל, וגם אין לכם אוצר מילים גדול מספיק כדי לתווך לעצמכם את כל מה שאתם חווים. אם לא די בזה, לעתים קרובות תמונת העולם, שאותה בניתם במאמץ, שבה ומתערערת. אתם במסע ארוך של גילוי, מלהיב אבל מתיש. וכך מדי יום. מדי יום ביומו. יום יום. ואז יום אחד אתם נתקלים במושג חדש. מוות. שמעתם את המילה הזו בעבר, כמו מילים אחרות, כחלק מהפסקול המתיש של היומיום. לא התעכבתם עליה, אלה היו צלילים בלי משמעות. עכשיו הכל השתנה ופתאום אתם מבינים מוות. מכאן כבר אין דרך חזרה ואתם מבינים גם את זה. אינכם מסוגלים להפסיק לבכות. אתם בני שש.

*

רולאן בארת מגדיר את המושג מיתוס כ-"אופן של מתן משמעות". מבחינתו, המיתוס הוא צורה. אם חושבים על כך מנקודת מבט של ילד, הרי זה מה שילדים בגיל צעיר עושים כל הזמן: הם עסוקים במתן משמעות לעולם שסביבם. הדרך שבה הם עושים זאת היא בין היתר באמצעות השפה, ילדים לומדים להפוך התבוננות לדיבור, זו מיומנות שנרכשת ומשתכללת כל הזמן. כל ילד הוא למעשה בורא של עולם, כי כל ילד חייב לברוא לעצמו את עולמו. הוא מתחיל מנקודת האפס, ובהדרגה מעניק לעולמו פשר והקשר. בכך הילד מצטרף אל המפעל האנושי הכביר של כינון תרבות, כי הרי כל "ההיסטוריה האנושית מעבירה את המציאותי למצב של דיבור", כפי שכתב בארת. הילד פשוט עושה את זה בזעיר אנפין, בקנה מידה מצומצם, אבל במהותה זוהי בדיוק אותה פעולת בריאה.

המשמעות הקלאסית של המושג "מיתוס", כפי שכולנו מכירים אותה, היא סיפור עתיק שבמרכזו אל/אלים רבי-כוח, ותכלית הסיפור היא לספק הסבר לשאלות המרכזיות של הקיום, למשל, כיצד נברא העולם. אם נבחן את מיתוס הבריאה בספר בראשית נגלה, שהאור נוצר בעצם ההכרזה עליו, "ויהי אור". ההכרזה מנכיחה את מציאותו של האלמנט החדש, אור, לא בתוך העולם אלא בתוך הדיבור. זהו מנגנון הפעולה של המיתוס, שמעביר את המציאותי למצב שבו מתאפשר הדיבור אודותיו.

הילדות היא מיתית כי זו התקופה בה הדברים מתהווים בתוך התודעה שלנו בצורתם הראשונית, יותר מבכל תקופת חיים אחרת, ומקבלים צורה ופשר. זהו הבסיס לכל. כשאני חוזרת לזיכרונות הראשונים שלי,  הם מצטיינים באיזו חריפות יוצאת דופן. למשל, דמויות השכנים בבניין השיכון בו התגוררתי מגיל 3 עד 12. לא רק שאני זוכרת את כולם, את כל 15 המשפחות שהתגוררו ברסקו שש על ארבע עשרה נתניה, במבט לאחור כל אחד מהם עדיין מצטייר כדמות חד-פעמית, עשירה בניואנסים וגדולה מהחיים, ולא בגלל שבאמת היו גדולים מהחיים, זה המבט הילדי שמגדיל אותם. את השכנים שלי מתקופות אחרות שכחתי מזמן, אבל לא את השכנים הראשונים, למרות עשרות השנים שעברו מאז. אלה נחקקו לתמיד. אני חושבת שבכל דמות כזאת, שאנחנו פוגשים בילדות, ואפילו דמות שולית של שכן, יש פוטנציאל ארכיטיפי שנובע מתוך הטווח המצומצם של הניסיון. שכן קרח הוא ה-שכן ה-קרח. זו הסיבה שהם נחקקו לעד על לוח ליבי: הראשוניות.

בהיותנו ילדים, אין לנו ניסיון (היסטוריה) להסתמך עליו, המיתוס ממלא את מקום ההיסטוריה עד שההיסטוריה תוכל לבוא במקומו ואז הילדות תסתיים, כנראה. כשאני חוזרת אל ימיי כילדה, כלומר נזכרת, אני חוזרת גם אל המיתוסים שבניתי כילדה. שהרי המיתוס והזיכרון כרוכים זה בזה:

האנשים

המקומות

החפצים

האירועים

הכל מוגדל. בילדות שלי אני עליסה נצחית.

*

המחשבות האלה בנוגע לייצוג זיכרונות מתקופת הילדות הן מחשבות שמעסיקות אותי לאחרונה לא מעט, לקראת סדנת כתיבה שהוזמנתי להנחות במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק. הסדנה הזו מרגשת אותי מאד כי היא מאפשרת נגיעה בחומרים שמזה זמן מבקשים "געי בי", כבר אמרתי עליסה. החיפוש אחר צורה ומסגרת לזיכרונות של אז יתקיים בתוך מקום באמת קסום, שמאפשר יציאה מתוך הרגע הזה לטובת שהייה בחלל על-זמני, החלל המוזיאלי. אם כבר מיתוס אז עד הסוף.

בסדנה ננסה לשחזר זיכרונות ילדות דרך המבט הראשוני עליו התעכבתי כאן, ולעבד אותם לכלל סיפור. זו הסיבה שבחרנו, מוניקה לביא מנהלת המוזיאון ואני, לקרוא לסדנה "המיתולוגיה של ילדותנו." הסדנה תתקיים בזיקה לתערוכה נפלאה בשם "נופים נעלמים ומפות נסתרות", שמציינת 120 שנים להולדתו של נחום גוטמן ומציגה "עבודות של גוטמן, המשלבות אמת ובדיה, עדות אישית וזיכרון קולקטיבי". (וגם הרבה יותר מכך. מוזמנים לקרוא כאן ובכלל, לכו לראות, התערוכה לא רק יפהפיה, היא גם אסוציאציבית ומתפרעת, ותיקה ועכשווית בו-בזמן).

המפגש עם חומרי היסוד מנקודת מבט של אז והיום הוא מפגש שמאד מסקרן אותי. האם נצליח לשחזר, בכתב, משהו מהעוצמה המיתית הראשונית של הימים ההם? כך לדוגמה, לנוכחות של ההורים בתקופת הילדות יש עוצמה שמזכירה מפגש עם אלים. ההורים שלי סיפרו לי, שכשהייתי בת שנתיים הפגנתי קנאות עצומה כלפי החפצים של הוריי, ולא יכולתי לשאת שום מגע של אנשים זרים בחפצים האלה. אם אחד החברים של הוריי היה משתמש במצית של אבא שלי, הייתי פורצת בתגובה בבכי מר, קורע לב וכמובן חסר פרופורציות ביחס לאירוע המחולל, וממאנת להינחם. הבכי העיד על אותו "אופן של מתן משמעות" ראשוני, שהאצלתי על אבי וגם על החפצים שלו. לא יכולתי לשאת פלישה חיצונית לקודש הקודשים שבניתי עבור אבא שלי. האם נצליח לשקף משהו מכל זה גם בסיפור כתוב? לשחזר את התחושה? להעביר אותה דרך כור המצרף של המילים באופן שיישאר אותנטי ונאמן למציאות אבל גם יתעלה מעליה? וזה לא נגמר בזה. ציינתי כבר את ההזרה של המרחב בתקופת הילדות – כשהכל בו-זמנית גם גדול מדי (שולחנות, כסאות) וגם קטן מדי (מכוניות צעצוע, חיילי צעצוע, חיות צעצוע). תחושת ההזרה במרחב נובעת גם מחוסר הפונקציונליות – הרי מגהץ משחק לא באמת מגהץ.  בילדות גם תחושת הזרימה של הזמן היא אחרת – שנה בגיל חמש היא 20 אחוז ממשך החיים ובגיל חמישים רק שני אחוז. האם משהו מחוסר התואם הזה יצליח לחלחל לתוך הטקסטים, להאיר אותם מבפנים באור אחר?

במהלך הסדנה נכתוב זיכרונות, ואז נכתוב אותם מחדש אבל אחרת. נתייחס לזיכרונות הילדות לא רק כאל חומר גלם, אלא גם כאל מפה נעלמת שלאורה אנו מהלכים (אולי אפילו עד עצם היום הזה). נערבב אמת ובדיון, נסתמך על עדויות אישיות – שלנו ושל אחרים, נפשפש בזיכרון הקולקטיבי. נפרק, נחטט, נרכיב מחדש. נעקם, ניישר. נסתובב הלומי יופי ברחבי המוזיאון ונקבל השראה. מזמינה אתכם לבוא. כל הפרטים – כאן