מי זכאי להיקרא חלוץ

למונח "חלוץ" נקשרו תנאי קיום קשים, דבקות באדמה, להט אידיאולוגי, מלריה, הקרבה עצמית וגם דינמיקה קבוצתית סוערת, כפי שהתווה המחזה 'ליל העשרים' מאת יהושע סובול, שהתבסס על יומני ביתניה. המטען הסמנטי שנלווה לתואר "חלוץ" נותר רב-עוצמה וזוכה להערכה אפילו בימינו

אם נחזור לתולדות העלייה וההתיישבות היהודית בשטחי ארץ ישראל, ניווכח שקבוצות מתוך האוכלוסייה המיישבת זכו לעתים לכינויים ייחודיים שהבדילו אותם מכלל המתיישבים. הקטגוריה "מתנחלים" היא דוגמה לכינוי עכשווי כזה. "חלוצים", כינוי ותיק, ייחודי אף הוא, הוצמד לצעירים וצעירות שעלו ארצה במסגרת העלייה השנייה והלאה. הם היו על פי רוב רווקים חדורי אידיאולוגיה ציונית-סוציאליסטית, וראו את ייעודם בהתיישבות חקלאית בארץ ישראל.

אם נרחיב עוד את זווית המבט נגלה שהשימוש במונח "חלוצים" בהקשר ההתיישבותי אינו ייחודי אך ורק לדברי ימי הישוב העברי, ולא בהכרח מקושר לאידיאולוגיה סוציאליסטית. האתוס החלוצי האמריקאי מפותח לא פחות מזה שלנו: בתום מלחמת העצמאות האמריקאית החל להתפתח חזון התיישבותי ששם לו למטרה להרחיב את הגבולות מערבה, עד שקצותיה של המדינה ישתרעו בין שני האוקיינוסים. האתוס החלוצי האמריקאי כולל מאבקים מרים עם שבטים אינדיאנים, שהיו התושבים המקוריים של אותם חבלי ארץ, כמו גם סיפורים עתירי אבק שריפה אודות פורעי חוק למיניהם. גם "הבהלה לזהב" תרמה את תרומתה ומשכה מערבה הרפתקנים שחלמו על התעשרות פתאומית. חג ההודיה האמריקאי נחגג עד היום בארוחה משפחתית מסורתית, שרכיביה הם מחווה לחלוצים האמריקאיים ולקשיים עמם התמודדו.

כשאני חושבת על שוכני המעברות, שעלו ארצה בעלייה ההמונית שאפיינה את ראשית שנות החמישים, וכשאני משווה בין תנאי חייהם לבין תנאי חייהם של חלוצי ההתיישבות באשר הם, אני לא רואה כל הבדל. הרי הרכיבים הם אותם רכיבים: קושי פיזי, דלות חומרית, הקרבה עצמית, מעטפת אידיאולוגית, ובסופו של תהליך מגיע שלב ההגשמה באמצעות התיישבות בישובי קבע. מדוע אם כך מתיישבי המעברות לא זכו להכרה כחלוצים?

טוענים כנגד העלייה ההמונית מארצות המזרח שאנשיה הגיעו עם תודעה ציונית אפסית, ושזו הייתה עליית מצוקה אופורטוניסטית מעיקרה. סבא שלי גברי פיטוסי, יליד טריפולי שבלוב, היה בעל תודעה ציונית נלהבת כבר מגיל צעיר, והוא לא היה חריג בסביבתו. בלוב התקיימה פעילות ציונית עוד מימיו של הרצל, ששלח איגרות לראשי הקהילות היהודיות ברחבי העולם ופרש בפניהם את חזונו. הפעילות הציונית בלוב התגברה מאד עם הגעתם של חיילים ארצישראליים במהלך מלחמת העולם השנייה, ובהמשך עם הגעתם של שליחי עלייה ציונים מארץ ישראל שפעלו בחשאי. סבי ניסה להגיע לישראל עם משפחתו בעליה בלתי ליגאלית דרך איטליה, אך הם נתפסו והוחזרו. בשנת 1949, מיד לכשנפתח חלון ההזדמנויות לעלייה, נטש בית מלאכה מצליח ליצור נעליים שהיה בבעלותו ומיהר לעלות ארצה עם אשתו ושבעת ילדיו, היישר למחנה העולים שבות-עם שבעמק חפר, אשר מאוחר יותר הוסב למעברה. הוא לא התלונן כשתקעו לידו מעדר ושלחו אותו לנקות את המחראות במחנה. תנאי המחייה היו איומים, וכך לאורך שנים ארוכות של חיי צפיפות ועוני, אך הוא מעולם לא הביע חרטה על הבחירה שבחר.

*

מנהיגי הישוב הרבו לתאר קווים לדמותו של החלוץ האידיאלי, כפי שזו השתקפה בעיניהם, ודמות זו לא נתפרה למידותיו של איש המעברה. בשנת 1954, בנאום שנשא בפני מורים, אמר בן גוריון:

"מה זאת חלוציות? זוהי הכרה בשליחות היסטורית והתייצבות ללא תנאי וללא רתיעה מכל קושי וסכנה – לרשות השליחות הזאת. חלוציות – זהו עירוי כוחות היצירה הגנוזים בכל אדם, הגברתם והפעלתם והעמדתם לשירות הכלל. חלוציות – זהו הכישרון המוסרי וההכרח הנפשי לחיות יום יום לפי צו המצפון ולפי תביעת היעוד." אם כן, בן גוריון ראה בחלוציות מידה מוסרית הקיימת בכל אדם, כשייעודו הוא להפעילה לטובת הכלל. נאומים לחוד ומציאות לחוד. אני לא יודעת איזה אחוז מבין החלוצים אכן היה מצליח לעמוד בהצלחה בתנאי המפרט הבן-גוריוני. כך למשל, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת עלו ארצה מגרמניה צעירים רבים שעברו הכשרה במסגרת תנועת "החלוץ", ועשו זאת לא מתוך תודעה חלוצית מהפכנית, אלא כתוצאה מכורח הנסיבות, בין אם היה זה לחץ כלכלי עקב המשבר העולמי או חשש מפני השלטון הנאצי, שהיה עוין כלפי היהודים כבר מראשיתו. אם בשנת 1928 מנה ארגון "החלוץ" בגרמניה כחמש מאות צעירים וצעירות, הרי שבשנת 1934 היו חברים בו כחמישה עשר אלף יהודים שביקשו לעזוב את גרמניה בכל דרך. חלוץ? שיהיה. העיקר לצאת.

שמא לא זכו שוכני המעברות להיקרא חלוצים רק משום שעלו ארצה לאחר קום המדינה? גם טיעון זה אינו עומד במבחן המציאות. הרי לא נסתם הגולל על המעשה החלוצי עם הקמת המדינה, ההפך הוא הנכון. קריאתו המפורסמת של בן גוריון שהופנתה לצעירים וקראה להם לבוא וליישב את הנגב התפרסמה 8 שנים לאחר קום המדינה, בשנת 1956. לאחר שנקבעו הגבולות, והדמוגרפיה זכתה לתגבור משמעותי, המשימה הלאומית שעמדה על הפרק הייתה עיבוי ההתיישבות באזורים מיושבים בדלילות כדי להדק בהם אחיזה.

על בסיס המעברות קמו בהכוונה מלמעלה ישובים חדשים כמו קרית שמונה, מגדל העמק או ירוחם. מושבים רבים הוקמו באזורי ספר בעלי חשיבות אסטרטגית, כמו פרוזדור ירושלים, עמק בית שאן ולאורך כביש הצפון, והמשקים נמסרו לידיהם של עולים שפונו מן המעברות. מעברות רבות אחרות פונו לטובת מבני קבע שעיבו והרחיבו נקודות ישוב קיימות. מה היה נגרע מההילה של המעשה החלוצי-ההתיישבותי אילו נכללו בו גם עולי המעברות? האם יש למישהו ספק בנוגע למידת ההקרבה האישית העצומה לה נדרש פלח אוכלוסיה זה, שלא זכה אף לשביב של הכרה במסגרת האתוס החלוצי הלאומי?

ואולי הגיעה העת לתקן זאת. השימוש במונח "חלוצי המעברות" יכול להיות צעד אחד בכיוון הנכון.


ערב סיפורי מעברות בספריית בית אריאלה בתל אביב, ב-17.1 החל מ-19:30, הכניסה חופשית וכולם מוזמנים.

כל הפרטים כאן

דף האירוע בפייסבוק כאן

 

מודעות פרסומת

בית אריאלה, סדנאות בספריות וסדנת כתיבה משוטטת – ריכוז עדכונים

בשבוע הקרוב וגם לאחר מכן, מוזמנים:

חמישי, 11.10, בספריית בית אריאלה בתל אביב 19:00-21:00

אירוע שולחנות וסיפורים מס' 4. הנושא הפעם הוא סיפורי תל-אביב, ויש תשעה מספרים שישמחו לארח אתכם בשולחן שלהם ולספר, בין היתר, על אברהם שלונסקי כסבא, על חברות נפש עם דליה רביקוביץ', על בית חרושת למסטיקים בנווה צדק, על ההוויי בחוף מציצים ועוד. פרטים נוספים כאן, וזה דף האירוע בפייסבוק

 

שישי, 12.10, בספריית כפר יונה החל מ-9:30

חפצים – מפגש כתיבה חד-פעמי ובו נתבונן על עצמנו דרך החפצים שאנחנו זוכרים, החפצים אליהם נקשרנו והחפצים אותם אנחנו מתעבים. נשוחח, נקרא ונכתוב. סדנת הכתיבה שמתמקדת בחפצים חביבה עליי במיוחד, ובמהלך השנים העברתי את הסדנה הזו לא מעט פעמים. בין היתר נכתבו בה סיפורים על שעון אורלוגין שהזכיר למישהי את השואה, רדיו ישן כמוקד לחמימות משפחתית, זוג פסלוני חרסינה שהיו שותפי סוד של ילדה יחידה נטולת חברים, ומישהי סיפרה איך נקמה בהוריה כשהשאירו אותה לבדה ולגמה בחשאי מבקבוק של ליקר בננה, בהיותה בת שמונה בלבד. זו סדנה באמת מקסימה, רק 25 ש"ח. ההרשמה כאן , וזה דף האירוע בפייסבוק.

 

שני, 15.10, במוזיאון נחום גוטמן, נווה צדק ת"א, 19:30-21:30

המיתולוגיה של ילדותנו – סדנת כתיבה מפגש ראשון מתוך ארבעה בסדנת כתיבה שמוקדשת למיתולוגיה של ימי ילדותנו. במפגש הראשון נשוחח ונכתוב על הדמויות שאיישו את ילדותנו, ונבין איך אפשר לבנות סביבן סיפור. כל זאת בזיקה ליצירה של נחום גוטמן ולתערוכה שמוצגת כעת במוזיאון, "נופים נעלמים ומפות נסתרות". כל הפרטים כאן וזה דף האירוע בפייסבוק.

 

שלישי, 16.10, בספריית גלי-ים נתניה, 10:00-12:00

טעימות ביוגרפיות – התנסות חווייתית בכתיבה הנשענת על מקורות ביוגרפיים, ובמקביל נספוג השראה מתוך טקסטים ספרותיים, מקור ותרגום, שירעננו את נקודת המבט ויציעו פרשנות חדשה לשאלה מהי ביוגרפיה – מעבר לתיעוד עובדתי "יבש". מפגש הראשון (16.10) יוקדש לכתיבה על דמויות מפתח בחיינו, והמפגש השני (23.10) יוקדש לכתיבה על מקום בעל משמעות עבורנו. מפגשים אלו מיועדים לכותבים מתחילים ומתקדמים כאחד, בתקווה שיספקו השראה ודחף להתחיל במלאכת הכתיבה הביוגרפית. עלות מפגש אחד – 100 ש"ח. שני מפגשים – 160 ש"ח. ההרשמה בטלפון 09-8651496

 

שישי, 2.11, סדנת כתיבה משוטטת משולבת בסיור ביפו העתיקה ובנמל יפו

מפגש כתיבה משולב בסיור מוצע כתשורה במסגרת קמפיין מימון המונים של ורד נבון, שבימים אלה מגייסת כספים לטובת הוצאה לאור של ספר יחיד במינו – השדרה – מסע אישי בעקבות צלמים, אדריכלים ודמויות מרתקות  בשדרות ירושלים ביפו במלאת להן 100 שנים, ולקראת עתידן הלא ידוע.

אתמול הקמפיין הגיע ליעד הגיוס, מה שאומר שהמפגש המוצע אכן ייצא לפועל. אם תזדרזו תוכלו להירשם לסדנה במחיר מצחיק ולהרוויח בילוי בוקר חווייתי עם ורד ואיתי, ועם עוד אנשים טובים שכבר נרשמו – הקמפיין נסגר בעוד חמישה ימים. אנחנו מציעות סיור משולב בכתיבה מונחית ביפו העתיקה ובאזור הנמל. האם יצא לכם אי-פעם להשתתף בסדנת כתיבה בת שלוש שעות שמתקיימת בחוץ, תוך זיקה למרחב ובניסיון ללכוד חוויה שמתרחשת בו-ברגע? רכשו כרטיס באמצעות קמפיין ההדסטארט של ורד תמורת 65 ש"ח בלבד, או ספר+כרטיס לסיור תמורת 180ש"ח – כל ההכנסות יוקדשו לטובת ההוצאה לאור של ספר זה. קישור לקמפיין בהדסטארט כאן, וזה דף האירוע בפייסבוק

אירועים עתידיים, מוזמנים לרשום ביומן:

13/11 שולחנות וסיפורים מס' 5 – סיפורי מעברות בספריית בית אריאלה

20/11 שולחנות וסיפורים מס' 6 – סיפורי מסעות בספריית בית אריאלה

4/12 חנוכה כשהיינו ילדים – סבים וסבתות עם נכדים ונכדות בספריית באר טוביה

25/12 אירוע בירושלים שלעת-עתה נשמר בסוד (:

אשמח לראותכם

 

 

מיתולוגיה ישנה-חדשה

נניח שכמו עליסה בארץ הפלאות נקלעתם שלא באשמתכם לתוך עולם שאינו מותאם פיזית למימדים שלכם – אתם קטנים מדי, הכל סביבכם גדול מדי, אבל אין שום שיקוי קסמים בסביבה שיחזיר אתכם לגודל הנכון לעולם הזה. כל מדרגה – בגובה ברך. כדי להתיישב על כיסא אתם מוכרחים למשוך את עצמכם למעלה בכוח הידיים. כמעט כל חפץ שמיש בעולם מעמיד בפניכם בעיה או אתגר. אתם לא לבד, יש עוד מסוגכם, אבל אתם מיעוט לא נחשב. האנשים שמנהלים את העולם הזה גדולים מכם פי שניים לפחות, ויש כל כך הרבה מהם. הם יודעים דברים שאתם אינכם מעלים בדעתכם. אין לכם ברירה אלא לקבל אותם כמקור סמכות.

השפה המדוברת דומה לשפה שלכם, אבל אתם מבינים רק חלק מהמילים שנאמרות. לפיכך אתם חיים תחת תחושה עזה של מיסתורין, של אי-הבנה מתמשכת. אתם משקיעים מאמץ יומיומי בפענוח ולמעשה, אט אט אתם מגלים שזוהי תכלית קיומכם בעולם הזה: פענוח, שבשפה החדשה שאתם רוכשים הוא שם קוד להסתגלות.

הידע המינורי שלכם עובר עיבוי, נוספות לו שכבות של ידע חדש, אבל בטורבו. אתם מופצצים במידע כל הזמן. במקביל, אתם גם תחת הפגזה חושית. החושים שלכם לא עומדים בזה, אינם בנויים לקלוט הכל, וגם אין לכם אוצר מילים גדול מספיק כדי לתווך לעצמכם את כל מה שאתם חווים. אם לא די בזה, לעתים קרובות תמונת העולם, שאותה בניתם במאמץ, שבה ומתערערת. אתם במסע ארוך של גילוי, מלהיב אבל מתיש. וכך מדי יום. מדי יום ביומו. יום יום. ואז יום אחד אתם נתקלים במושג חדש. מוות. שמעתם את המילה הזו בעבר, כמו מילים אחרות, כחלק מהפסקול המתיש של היומיום. לא התעכבתם עליה, אלה היו צלילים בלי משמעות. עכשיו הכל השתנה ופתאום אתם מבינים מוות. מכאן כבר אין דרך חזרה ואתם מבינים גם את זה. אינכם מסוגלים להפסיק לבכות. אתם בני שש.

*

רולאן בארת מגדיר את המושג מיתוס כ-"אופן של מתן משמעות". מבחינתו, המיתוס הוא צורה. אם חושבים על כך מנקודת מבט של ילד, הרי זה מה שילדים בגיל צעיר עושים כל הזמן: הם עסוקים במתן משמעות לעולם שסביבם. הדרך שבה הם עושים זאת היא בין היתר באמצעות השפה, ילדים לומדים להפוך התבוננות לדיבור, זו מיומנות שנרכשת ומשתכללת כל הזמן. כל ילד הוא למעשה בורא של עולם, כי כל ילד חייב לברוא לעצמו את עולמו. הוא מתחיל מנקודת האפס, ובהדרגה מעניק לעולמו פשר והקשר. בכך הילד מצטרף אל המפעל האנושי הכביר של כינון תרבות, כי הרי כל "ההיסטוריה האנושית מעבירה את המציאותי למצב של דיבור", כפי שכתב בארת. הילד פשוט עושה את זה בזעיר אנפין, בקנה מידה מצומצם, אבל במהותה זוהי בדיוק אותה פעולת בריאה.

המשמעות הקלאסית של המושג "מיתוס", כפי שכולנו מכירים אותה, היא סיפור עתיק שבמרכזו אל/אלים רבי-כוח, ותכלית הסיפור היא לספק הסבר לשאלות המרכזיות של הקיום, למשל, כיצד נברא העולם. אם נבחן את מיתוס הבריאה בספר בראשית נגלה, שהאור נוצר בעצם ההכרזה עליו, "ויהי אור". ההכרזה מנכיחה את מציאותו של האלמנט החדש, אור, לא בתוך העולם אלא בתוך הדיבור. זהו מנגנון הפעולה של המיתוס, שמעביר את המציאותי למצב שבו מתאפשר הדיבור אודותיו.

הילדות היא מיתית כי זו התקופה בה הדברים מתהווים בתוך התודעה שלנו בצורתם הראשונית, יותר מבכל תקופת חיים אחרת, ומקבלים צורה ופשר. זהו הבסיס לכל. כשאני חוזרת לזיכרונות הראשונים שלי,  הם מצטיינים באיזו חריפות יוצאת דופן. למשל, דמויות השכנים בבניין השיכון בו התגוררתי מגיל 3 עד 12. לא רק שאני זוכרת את כולם, את כל 15 המשפחות שהתגוררו ברסקו שש על ארבע עשרה נתניה, במבט לאחור כל אחד מהם עדיין מצטייר כדמות חד-פעמית, עשירה בניואנסים וגדולה מהחיים, ולא בגלל שבאמת היו גדולים מהחיים, זה המבט הילדי שמגדיל אותם. את השכנים שלי מתקופות אחרות שכחתי מזמן, אבל לא את השכנים הראשונים, למרות עשרות השנים שעברו מאז. אלה נחקקו לתמיד. אני חושבת שבכל דמות כזאת, שאנחנו פוגשים בילדות, ואפילו דמות שולית של שכן, יש פוטנציאל ארכיטיפי שנובע מתוך הטווח המצומצם של הניסיון. שכן קרח הוא ה-שכן ה-קרח. זו הסיבה שהם נחקקו לעד על לוח ליבי: הראשוניות.

בהיותנו ילדים, אין לנו ניסיון (היסטוריה) להסתמך עליו, המיתוס ממלא את מקום ההיסטוריה עד שההיסטוריה תוכל לבוא במקומו ואז הילדות תסתיים, כנראה. כשאני חוזרת אל ימיי כילדה, כלומר נזכרת, אני חוזרת גם אל המיתוסים שבניתי כילדה. שהרי המיתוס והזיכרון כרוכים זה בזה:

האנשים

המקומות

החפצים

האירועים

הכל מוגדל. בילדות שלי אני עליסה נצחית.

*

המחשבות האלה בנוגע לייצוג זיכרונות מתקופת הילדות הן מחשבות שמעסיקות אותי לאחרונה לא מעט, לקראת סדנת כתיבה שהוזמנתי להנחות במוזיאון נחום גוטמן שבנווה צדק. הסדנה הזו מרגשת אותי מאד כי היא מאפשרת נגיעה בחומרים שמזה זמן מבקשים "געי בי", כבר אמרתי עליסה. החיפוש אחר צורה ומסגרת לזיכרונות של אז יתקיים בתוך מקום באמת קסום, שמאפשר יציאה מתוך הרגע הזה לטובת שהייה בחלל על-זמני, החלל המוזיאלי. אם כבר מיתוס אז עד הסוף.

בסדנה ננסה לשחזר זיכרונות ילדות דרך המבט הראשוני עליו התעכבתי כאן, ולעבד אותם לכלל סיפור. זו הסיבה שבחרנו, מוניקה לביא מנהלת המוזיאון ואני, לקרוא לסדנה "המיתולוגיה של ילדותנו." הסדנה תתקיים בזיקה לתערוכה נפלאה בשם "נופים נעלמים ומפות נסתרות", שמציינת 120 שנים להולדתו של נחום גוטמן ומציגה "עבודות של גוטמן, המשלבות אמת ובדיה, עדות אישית וזיכרון קולקטיבי". (וגם הרבה יותר מכך. מוזמנים לקרוא כאן ובכלל, לכו לראות, התערוכה לא רק יפהפיה, היא גם אסוציאציבית ומתפרעת, ותיקה ועכשווית בו-בזמן).

המפגש עם חומרי היסוד מנקודת מבט של אז והיום הוא מפגש שמאד מסקרן אותי. האם נצליח לשחזר, בכתב, משהו מהעוצמה המיתית הראשונית של הימים ההם? כך לדוגמה, לנוכחות של ההורים בתקופת הילדות יש עוצמה שמזכירה מפגש עם אלים. ההורים שלי סיפרו לי, שכשהייתי בת שנתיים הפגנתי קנאות עצומה כלפי החפצים של הוריי, ולא יכולתי לשאת שום מגע של אנשים זרים בחפצים האלה. אם אחד החברים של הוריי היה משתמש במצית של אבא שלי, הייתי פורצת בתגובה בבכי מר, קורע לב וכמובן חסר פרופורציות ביחס לאירוע המחולל, וממאנת להינחם. הבכי העיד על אותו "אופן של מתן משמעות" ראשוני, שהאצלתי על אבי וגם על החפצים שלו. לא יכולתי לשאת פלישה חיצונית לקודש הקודשים שבניתי עבור אבא שלי. האם נצליח לשקף משהו מכל זה גם בסיפור כתוב? לשחזר את התחושה? להעביר אותה דרך כור המצרף של המילים באופן שיישאר אותנטי ונאמן למציאות אבל גם יתעלה מעליה? וזה לא נגמר בזה. ציינתי כבר את ההזרה של המרחב בתקופת הילדות – כשהכל בו-זמנית גם גדול מדי (שולחנות, כסאות) וגם קטן מדי (מכוניות צעצוע, חיילי צעצוע, חיות צעצוע). תחושת ההזרה במרחב נובעת גם מחוסר הפונקציונליות – הרי מגהץ משחק לא באמת מגהץ.  בילדות גם תחושת הזרימה של הזמן היא אחרת – שנה בגיל חמש היא 20 אחוז ממשך החיים ובגיל חמישים רק שני אחוז. האם משהו מחוסר התואם הזה יצליח לחלחל לתוך הטקסטים, להאיר אותם מבפנים באור אחר?

במהלך הסדנה נכתוב זיכרונות, ואז נכתוב אותם מחדש אבל אחרת. נתייחס לזיכרונות הילדות לא רק כאל חומר גלם, אלא גם כאל מפה נעלמת שלאורה אנו מהלכים (אולי אפילו עד עצם היום הזה). נערבב אמת ובדיון, נסתמך על עדויות אישיות – שלנו ושל אחרים, נפשפש בזיכרון הקולקטיבי. נפרק, נחטט, נרכיב מחדש. נעקם, ניישר. נסתובב הלומי יופי ברחבי המוזיאון ונקבל השראה. מזמינה אתכם לבוא. כל הפרטים – כאן

אבן נשברת, שושנה מתפוררת

ספרי הזיכרונות של ילדותנו, אלה שעברו מיד ליד עם הבקשה לכתוב לנו זיכרון, הם יצורי כלאיים מוזרים. מצד אחד ספר זיכרונות אמור להיות פריט אישי מאד, כזה שאוצר עבורנו שמות ורגעים מהעבר בהקדשה אישית, ומצד שני הספרים האלה עברו מיד ליד ותוכנם הכה-אישי היה חשוף לעין כל. אולי משום כך דפדוף בספרים האלה מעלה שכמעט ולא נכתבו בהם מילים אישיות ממש, במקומן נמצא בעיקר דקלומי רדי מייד קצרים שאומצו כתו תקן של זיכרון ריק, כזה שעובר מילדה לחברתה ואפילו מדור לדור, מתוך טשטוש מכוון של כל אמירה פרטית.

מי חיבר את הטקסטים? הרי מישהו, קרוב לוודאי מישהי, ישבה והגתה את הנוסח המקורי ששוכפל אחר כך שוב ושוב. אין לדעת מי, המחברת לא ידועה, זוהי יצירה עממית קולקטיבית. זכור לי שספרי זיכרונות כאלה היו עניין רווח שהעסיק בעיקר בנות, ולכן יש להניח שהטקסטים המקוריים נכתבו גם הם על ידי בנות. חלקם שקפו ניסיון חיים מדומה, לרוב שמרני ומטיף להליכה בתלם, לעתים מרדני, בכל מקרה כזה שסביר להניח שבשעת הכתיבה הכותבת טרם התנסתה בו בעצמה. חלק מהטקסטים הם נונסנסיים במופגן, וגם זה ביטוי למרדנות.

תמי1

לתמי!

תמי עכשיו
תמי תמיד
שלימוביץ עכשיו
אך מה העתיד?
 
האהבה לפי הרוב
מכה בסנוורים
אך יש רופא עיניים טוב
קוראים לו נישואים
 
למען המולדת
הרבה בנים ללדת
ולשאת בגאון
את פרס בן-גוריון

 

 

האינטנסיביות של העיסוק ומידת העניין בספרי זיכרונות התגברה לקראת נקודות ציון ביוגרפיות כמו בת-מצווה, מעבר דירה או סיום לימודים ומעבר לבית ספר חדש. ניכרת התרפקות אחרונה על זיכרונות שהיו (בין אם ההתרפקות אותנטית ובין אם לא) כמו גם הבעת רצון לא להישכח – חלק מהכותבות מציינות זאת במפורש, כלומר הזיכרון הכתוב עוסק בין היתר גם בשימור הזיכרון עצמו.

הפחד להישכח נתפס בעינינו היום ככמעט אנכרוניסטי, הרי הרשתות החברתיות שמקיפות אותנו מכל עבר מתעדות כל צעד ושעל בחיינו, כך שכל מי שמחפש אותנו יוכל למצוא אותנו די בקלות, באופן ישיר או באמצעות מתווכים. מכאן, שאין יותר צורך במאמץ אקטיבי לשמור על קשר, השמירה על קשר בימינו היא ברירת המחדל, זאת אומרת שאם נרצה להיעלם ניאלץ לנקוט בפעולה אקטיבית, אחרת הקשר יישמר. הקביעה הזו תופסת בעיקר לגבי הדורות הצעירים יותר שנולדו לתוך הרשתות החברתיות, אבל גם בדור שלנו האיתור קל מאד ותחזוקת הקשר קלה מאי-פעם.

 גליה5לגליה!

בחצר האיכר הייתה רפת
וברפת הייתה רקפת
מתחת לרקפת היה פתק
ובפתק כתוב
לגליה כל טוב
 
+לחבר אוהבים
-לחסר אויבים
*להכפיל ידידים
: לחלק מטובך לאחרים
 
גליה עכשיו
גליה תמיד
גולן עכשיו
ומה בעתיד?…
 
שלושה מלאכים
יהיו שומריך / במשך כל ימי חייך
ואלה השלושה / אושר בריא והצלחה!

 

אם נתבונן בתכנים נגלה שהפופולריים ביותר הם דקלומי רדי מייד מחורזים. תכנים פופולריים נוספים כוללים אקרוסטיכונים למיניהם, וגם דברי "חכמת הדורות" שלרוב קשורים לעניינים שבינו לבינה. עלה בדעתי שחלק מהתכנים הללו מציבים מעין מצבות נייר, אבני זיכרון, הנימה בה הם כתובים מזכירה אפטיטאפים (כתובות על מצבות) – אולי אבן זיכרון לציון סוף תקופת הילדות על סף גיל הנעורים.

ורד52.7.81
ל וֶ וֶ "הקטנה"
כשתלכי לבחור באחד
בחרי בטוב ובנחמד
כי מכל מאה בנים
99 לא שווים
 
ורד עכשיו
ורד תמיד
XXXX עכשיו
ומה בעתיד
 
על החלון ישבתי
וזכרון לורד כתבתי
זכרון קטן על דף גדול
זכרי אותי וזה הכל
 
    אהבה
    היא
הדבר
    הטוב ביותר
 

ניסיתי להתחקות אחרי המקורות ההיסטוריים של ספרי הזיכרונות. בעברית ישנו ערך ויקיפדיה שמוקדש לנושא, אבל לחיצה על English בדף, שאמורה להוביל לערך המקביל בויקיפדיה האנגלית, מציגה דווקא את הערך באנגלית שעוסק בסוגת הממואר, סוגה ספרותית שאין דבר בינה לבין מקבצי 'על החלון ישבתי וזיכרון כתבתי'. האם מכאן ניתן להסיק כי ספרי הזיכרונות שעברו מיד ליד ליד הם המצאה מקומית שלנו כמו עגבניות שרי ודיסק און קי? לא יודעת.

אמאשלתמי6

ב"ה ח' בתמוז התש"ז
 
זכרון לרות
 
האויב מתקרב בפסיעות
נצטרך להלחם בקיבור(?)
אוי אחותי, עבדי במרץ
לחמי אחותי בקרבות
ונזכה עוד להתראות

 

 

 

 

 

תצלומי הדפים של ספר הזיכרונות של רות הלפרין משנת 1947 למדו אותי שהעיסוק בספרי זיכרונות יותר מוקדם מכפי שתיארתי לעצמי. מתוך ניסיון לטעת את היצירה הקולקטיבית הזאת בתוך הקשרים של זמן ומקום אני תוהה באם לספרי הזיכרון באווירת האפיטאפים יש קשר לאיזו תחושה של גורליות שפיעמה אז באנשים, אולי על רקע מאורעות היסטוריים גדולים – הגירה, שואה, מלחמת עצמאות, ומתוכם חלחלה אחר כך לדורות הבאים, כמו הטקסטים עצמם? לא יודעת. בדפים שצולמו מתוך ספר הזיכרונות של רות יש תחושה הרת גורל למרות שהכותבות הן ילדות שסיימו כיתה ז'.

האם תעשיית הזיכרון הישראלית המפותחת היא שמצווה עלינו לזכור – אפילו מתוך רפלקס או הרגל – ובעצם למה לקבוע שהמקור ישראלי, הרי הציווי לזכור הוא ציווי עתיק יומין שאפשר לנדוד איתו אלפי שנים לאחור:

"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות פרק כ')

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתך ממצרים" (דברים פרק כ"ה)

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים פרק ה')

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" (תהילים קל"ז)

אולי הציווי לזכור מוטמע בנו תרבותית כל כך עמוק, שעם שיבת ציון החילונית נמצאה לו פרשנות חילונית-אישית, ומכאן ספרי זיכרון, ומכאן השימוש בטקסטים קבועים שחוזרים על עצמם, מה שמשווה לעניין הזיכרון החילוני אצטלה רשמית יותר, מהורהרת וחגיגית משהו?

רונית4
לרונית החמודה,
יפים הם חיי הנוער אך חולפים הם כזוהר
דעי לנצלן ולשמרן כי לא ישובו לעולם
 
שמונה שנים למדנו יחד, ועכשיו אנו נפרדות
את הולכת לבית סיפרך ואני לבית סיפרי.
אך זיכריני ואזכרך.
 
(ובפינת הסוד הכמוס)
זכרי את היום שנסענו ליער בן שמן!
 

 

ואולי, בדומה לשינוי התרבותי העמוק שהתחולל כאן ועיקרו מעבר מפטריוטיות עיוורת לביקורתיות, מקולו של הקולקטיב לקולו של הפרט – והנה גם ספרי הזיכרונות משקפים שינוי דומה. כבר בשנות השבעים והשמונים אפשר לזהות בהם בריחה מכובד משא הדורות, והחלפתו בדקלומים קלילים, דביליים במכוון, בדיוק על מנת להשתחרר מהפאתוס של פעם.

 תמי3

כתה ד'
לתמי משירי
 
מיקי מיקי מיקי
מאוס תן לתמי גלידה
שתראוס
 

 

 

 

 

 

ובכל זאת ולמרות זאת, לעתים בכל זאת משהו מבליח מתוך הדפים המצחיקים האלה, שבסך הכל די חוזרים על עצמם, ופתאום בוקע מתוכם איזה דיבור צלול, על-זמני ונצחי של אמת, בלי קישוטי לבבות ובלי פתגמים או דקלומים. נעמי אמא

תודתי לתמי בורשטיין ולאימה רות, לרונית ש' דינצמן, לגליה גולן שפרינצק, לנעמי רייכמן ולורד 

משהו על בושה

זהו סיפור מביש, אבל חובה לספר אותו. דמיינו משפחה בזמן אבל. משפחה טובה. כל הילדים מסודרים, נשואים, עובדים בעבודות לא מבזות מדי. לכולם יש ילדים משלהם. ופתאום נופל דבר. עטרת ראשנו, ליתר דיוק. לא, לא פתאום. טיפין טיפין במשך שנה, הבן אדם ניגר, מתמעט והולך מול העיניים, עד שפתיל חייו וכו'. הוא כבר עזב את המזח, אנחנו עוד עומדים על הרציף ומנופפים לו, הייה שלום, הייה שלום.

המוות הוא מום מולד, אנחנו מהרהרים. לא היינו כאלה פילוסופים לפני כן, מותו הפך אותנו למהורהרים. אנחנו כמעט לא מסוגלים להתאפק, כה גדושים בשחץ שממלא אותנו, כאילו זכינו בכישרון לחיות והוא לא. ואנחנו כן. והוא לא. אנחנו מסתירים את שביעות רצוננו מכך שזהו מצב העניינים באמצעות הבעה מאופקת להפליא. רוב הזמן אנחנו מאופקים להפליא.

אומרים לנו להיות חזקים ואנחנו חזקים.

אומרים לנו להחזיק מעמד ואנחנו מחזיקים מעמד. ועוד איך מחזיקים.

לא אומרים לנו שהחיים יפים, אבל זה הסבטקסט שמזדמזם כל הזמן. החיים יפים, כדאי לכם לחיות. אחרת לא היינו כל כך מצטערים. כן כן, אנחנו מהנהנים. שלא נדע עוד צער, החיים באמת יפים. רוב הזמן. תנו לנו עוד מזה.

לצלוח את השבעה זו משימה הרקוליאנית. אפית. אנשים על סף מותם מדווחים שכל חייהם עוברים לנגד עיניהם, גם בשבעה זה ככה אצל מי שנותרו בחיים. הבלחים מן העבר מטפסים אל הקומה השנייה ומתיישבים בסלון. אנשים שנשכחו מלב באים להשתתף בצערנו, מצעדם עוד מרעים אנחנו פה. תשתו קפה?

תה?

מיץ?

אולי עוגה?

ימי השבעה הם מפעל הסעדה אדיר מימדים. החומוס והתנטוס. זה לא מצחיק אבל גם קצת כן, המוות שמעורר את התיאבון. אני אף פעם לא אוכלת כשאני באה לנחם אבלים. זה נראה לי גס. אני מדמיינת שלאוכל יש טעם של עפר.

אנחנו משפחה גדולה. הרבה הגיעו לנחם. אנחנו מספקים לא רק את הכיבוד אלא גם את התכנית האמנותית. המנוח היה כך וכך. וגם כך וכך. סיפור מותו שב ומסופר, מקבל נופך של אגדה, מעשייה עממית. אנחנו מולידים את סיפור מותו שוב ושוב לבקשת הקהל, אולי כפי שאמו ואביו שבו וסיפרו את סיפור הולדתו.

המחשבה שהמנוח היה פעם תינוק היא מחשבה שוברת לב. קשה לשאת מוות של תינוקות, אבל לא עכשיו. עכשיו צריך לארח וזרם האורחים אינו חדל. יש לומר: הם לא האורחים שלי, אני לא רציתי אורחים. לא רציתי להחצין את הצער שלי, לפרוט אותו למלמול קלישאות סדרתי. לא רציתי שינחמו אותי, להפך, רציתי לכאוב. להתגעגע עד כלות. רציתי להתאבל בלי שיפריעו לי, להתחבר אל הטרנסצנדנטלי, אל מסלקת הנשמות הגדולה. ועוד לא נגעתי בבושה.

מהי בושה. מה כל כך מושך אותנו אליה, מביטים בה מבעד לעיניים מכוסות באצבעות פשוקות.

לומדים על בושה בשיעורי ספרות בבית הספר. הכלל הוא שמעשים מבישים מובילים לטרגדיה. רצח, גילוי עריות. טוב, זה לא המקרה. ההגדרה הכי יפה לבושה שמצאתי היא של פרופסורית מאוניברסיטת הרוורד, ג'ודית הרמן שמה, שדיברה על פיצול האני – אני מתבייש כשאני מדמיין את עצמי הניבט דרך עיניו של האחר שמביט בי. מודעות עצמית ארורה. עץ הדעת בגן העדן הוא גם עץ הבושה, אבל לא רק עץ הבושה אלא גם עץ הרמייה העצמית – הרי עלי התאנה לא באמת… לא חשוב.

בכל אופן, המעשה המביש שלנו קרה ביום הרביעי או החמישי למניין השבעה. היינו מותשים, הכל כבר בעבע, מורסות בנות שנים התקרבו לנקודת הפיצוץ. אלף פעם התאפקתי מלקחת את התיק שלי ולהסתלק משם, והסיבה היחידה שלא עשיתי זאת הייתה מתוך רחמים כנים עליה. קטנה כזאת. קצת מבולבלת. נראה לי לא הוגן להשית עליה עוד עונש, מספיק שאיבדה את היקר לה מכל, כמו שאומרים. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לתרגל קצת דיסוציאציה ולהמשיך לשאול כמה סוכר. קטן עליי.

הם הגיעו בלילה. קרובי משפחה לא קרובים מדי מהצד של בעלי. האורחים הראשונים בשבעה שבאו רק אליי. תקלה במערכת. שמעו שנפטר ובאו למרות הבקשה המפורשת לא להגיע. התאמצו להשיג את הכתובת. זה נגע ללבי. השעה הייתה שמונה וחצי בערב, בקירוב. כל היום הבית זמזם כמו תחנת רכבת, כולנו ייחלנו שהיום הזה יסתיים, שכל השבוע הזה יסתיים כבר. אולי די?

מצחיק שבאנגלית די זה Die. אבל גם הגיוני בסך הכל.

בכל אופן ישבתי איתם ועשינו את מה שאנשים עושים בשבעה.

ופתאום.

טוב, אני צריכה לאסוף כוחות כדי לספר את זה.

ופתאום.

ופתאום אני רואה את המתאבלת הראשית, יחד עם מתאבלת משנית, עוברות מאחורי גבם של הקרובים ומפזרות מלח על רצפת הסלון. הן אחזו בכלי מלא במלח, לא מלחייה אלא מיכל אחסון, אני ראיתי והם לא, כי המלח נזרה מאחורי גבם. עיניי התרחבו. האם זה באמת קורה? חוסר סבירותה של המציאות, ממש כמו ברגע בו הורידו את אבא שלי לתוך בור באדמה. ברגעים כאלה המציאות נהיית חסרת ממשות, כאילו מישהו בדה אותה. אבל זה באמת קרה. באמת הורידו אותו לבור והן באמת פיזרו מלח על הריצפה. מול עיניי, מאחורי גבם, השעה הייתה בערך תשע בערב. הם היו האורחים האחרונים לאותו יום.

עכשיו אנסה להסביר את פשר המעשה שעשו, את מה שאי אפשר להסביר. אולי לא להסביר אפילו, כי הסבר אמור להעניק אצטלה של רציונליות ואין כזו במקרה הזה. אוכל  רק לתרגם משפה לשפה, משפתן של המפזרות שובל מלח דקיק על הריצפה לשפתם של מי שמעשה כזה מעולם לא עלה בדעתם.

פיזור מלח על הריצפה הוא מעין כישוף שפירושו לכו מכאן. אינכם רצויים. אנחנו רוצות שתעזבו.

אני לא יודעת איך ידעתי את זה, אבל ידעתי את זה. וידעתי בדיוק מה הן עושות. והחנקתי צרחה ומשהו בתוכי – לא יודעת מה בדיוק – לגמרי נשבר באותו רגע, אם כי אני חושדת שהיה די שבור עוד מקודם, ותוקן פעמים רבות, אבל הפעם ממש התרסק. אני לא רוצה להגיד שמשהו מת בתוכי, כי כשמתים לא מרגישים כלום. אני הרגשתי. בושה.

אחרי עשר דקות הם קמו והלכו. מאז עברו הרבה שנים. אני זוכרת את הצעקות שלי מאז, אבל גם את הרחמים העצומים, את ההבנה שאנחנו דוברות שתי שפות שונות לחלוטין ואת ההשלמה עם העובדה שאנחנו דוברות שפות שונות לחלוטין. במבט לאחור, נדמה לי שברגע ההוא התייתמתי באמת.

"ואת עוף הזהב אכה ואפצפצהו לאלפי רסיסים!"

סליחה, אבל אני הייתי קודם.

*

לחלמיש הייתה תשוקה נסתרת לחיות חיים מסודרים, חיים עשויים שורות שורות, ממוספרים כמו מושבים בקולנוע עם התחלה, אמצע וסוף, או לכל הפחות מאורגנים יפה יפה כמו גרעיני תירס על קלח. העיקר שלא זרוקים כמו אורז בצלחת. חלמיש היה איש קיפח (שזו מילה יפה לגבוה מאד), גוו כפוף כמי שמהלך תמיד אל מול רוח עזה ששבה וסוטרת על פניו. כזה מין.

*

עכשיו אני. אוחזת בידי צלוחית ריבה. הריבה אדומה כהה ורוטטת, אני לא. רטט היא מילה מסוכנת, אלא אם מצמידים לה מילה ניטראלית כמו ריבה. מה יש בריבה? מעט סוכר, מעט פרי, דגש חזק באות ב', אחרת היא שבה ונעשית מסוכנת.

*

חלמיש עובד במעבדה. הוא אוהב לדייק עד כדי מיליגרמים, מיליליטרים, מילימטרים. כמו אצל אנשים אחרים מסוגו, הדיוק מעניק לו תחושה של שליטה. הוא מכיר הרבה עוּבדות. יש לו מחשבות מוצקות וחלוק לבן.

*

זה יכול היה להיות אחרת. לא אכפת לי. מישל דה מונטין כבר במאה ה-17 הבין שכתיבה אוטוביוגרפית עשויה קרעים קרעים שמתאחים באופן משובש ונטול-צורה. אם כך, לשם מה בכלל לטרוח? פעם, בבית הספר היסודי, הייתה לי מורה אחת לציור. את שמה איני זוכרת, אבל אני זוכרת היטב את הפרטים החשובים, למשל שבכיתה שררה תמיד המולה, ואותה מורה הראתה שהיא מעל לכל זה. היא התייחסה לקולות בכיתה כאל פסקול הכרחי, כמו נניח רעשים שפולטת מכונה על פס הייצור במפעל. לא פלא שהתלמידים אהבו אותה, הם אהבו את כל מי שלא הביט עליהם מגבוה, את כל מי שלא הטיף להם מראש מגדל של סמכות. לא אהבתי אותה בכלל. קל לי לומר זאת היום.

*

אם הייתם במקומי, מה הייתם עושים עם חלמיש? מלמדים אותו לומר Pרמזן במקום Fרמזן? צוחקים מכל הבדיחות שלו? מתפעלים מטעמו הטוב בספרות? מסלקים גרגר אבק דמיוני מהז'קט שזה עתה הלבשתי אותו? קרוב לוודאי שאתם הייתם מפגישים אותו עם אישה לא צעירה, הדורה בלבושה, שיודעת לענוד מחרוזת פנינים בדיוק באורך הנכון. אתם אנשים טובים.

*

אני שואלת את עצמי מדוע לא אהבתי אותה. היא הייתה צעירה כמעט כמונו, חבשה כובעי בארט והתנופפה בתוך צעיפי באטיק מהעיר העתיקה. היא לא טרחה לאסוף את שיער היונה וולך שלה, צבעה חזק את העיניים. לשפתיה הייתה צורה של סיגריה. היה לה קול נמוך של אחת שמתגוללת כל לילה בין סדינים זרים, אפופת אלכוהול. איך יכולתי לאהוב אותה. הייתי רק בכיתה ו'.

*

חלמיש. הבנתם.

*

יום אחד היא נכנסה לכיתה ואמרה שהיום נצייר גבר ואישה בעירום קדמי מלא, בלי להסתיר ובלי התחכמויות. הבטתי בה באי-אמון. מנין צצה? הייתי תלמידה טובה מאד. כל התעודה טוב מאודים. צייתנית, אפשר לומר. קונפורמיסטית. הולכת בתלם. מנומסת. תמיד א' בהתנהגות. פועלת לפי כל הכללים. לא עלה בדעתי לסרב לה, הייתי אז נטולת מנגנון סירוב. זה מצד אחד. מצד שני, מעולם לא ראיתי גבר או אישה בעירום מלא. פעם אחת נכנסתי בטעות למקלחת כשאבא שלי התפשט וראיתי אצלו משהו אדום וגלילי. נמלטתי משם כל עוד נפשי בי. אחר כך הוא התקין שרשרת פנימית. לפעמים ראיתי משהו כשאמא שלי החליפה חיתולים לאחים שלי, אבל לא ממש הפנמתי פרטים. לא שיננתי את הצורה של זה. איך אמר מונטין? קרעים משובשים ונטולי-צורה? הייתי צריכה להמציא לכבוד המורה גם את העירום הגברי וגם את זה הנשי. כל כך נבוכה הייתי, שלא עלה בדעתי להעתיק. ואולי לא עלה בדעתי להעתיק כי מעולם לא העתקתי.

*

נניח שחלמיש זה, כמו שנהוג לומר, היה מעת לעת חוטא בכתיבה. הנה הוא יושב ליד שולחן כתיבה מעץ סיסם מלא, בשמאלו אוחז בכוס יין אדום, אצבעותיו יפות מאד. ברקע מתנגנת אופרה, משהו עתיר רגש ודמעות, נניח "דידו ואניאס" של פרסל. חלמיש מתמלא השראה בחדרו היפה. הוא פולט שורות שורות מסודרות בכתב ידו. על מה הוא כותב? האם ישנו סיכוי כלשהו שבחר לכתוב עליי? אני יודעת שלא וזה לגמרי לא הוגן. אבל ככה זה. ככה זה. אני מאלצת אותו לקמט את הנייר ולהשליך אותו לסל הניירות. כן, ככה זה.

*

לכבוד המורה לציור אני מציירת על הדף ערוות אישה, קווים זהירים בצבעי שמן שמנמנים גבעת ונוס מקורזלת להלל, פואטיקה של קבלנים. לכבוד המורה לציור אני מציירת זין, לראשונה בחיי וכנראה גם לאחרונה. גליל וצמד כדורים, על פי מקורות זרים, לא בטוחה בנוגע לזוויות. לחיי בוערות. גרוני יבש, שהברק יכה אותי עכשיו. אבל אין שום ברק; ישנו אלכס שמלכסן מבט אל הציור שלי וצוהל: "הכוס שלך הפוך! הכוס שציירת הפוך!" ומגחך.

*

זו המשבצת שבה אני כל-יכולה. תענוג. יכולה להטיס את חלמיש בזמן, להביא אותו לחדר הכיתה, להציב אותו לצידי כמו שומר ראש קשוח, להפיל את אלכס בהורדת זקיף, להרקיד אותו בטנגו עם המורה ששכחתי את שמה; אני יכולה לגרום לו ל

*

ועכשיו כבר לא.

*

ועוד הפעם כן.

*

כי אלה שני אזורי הכתיבה האפשריים, כמו בסיפור "הזמיר ומלך סין" של הנס כריסטיאן. מצד אחד זמיר אפור, מורה ארוגנטית ואלכס אחד. מן הצד האחר זמיר מכאני מוזהב, כורסת עור יוקרתית, מהדורות ראשונות של ספרים, מחרוזת פנינים מוטלת על השידה שליד המיטה ומזגן שלעולם אינו מתקלקל.

*

עכשיו תבחרי.

 


שם הסיפור לקוח מתוך תרגומו של דוד פרישמן לסיפור "הזמיר" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן. הסיפור המתורגם הופיע במלואו במסגרת פרויקט בן יהודה

כמו שחרזדה

חשבתי שאני רוצה לכתוב סיפור מדי לילה, כמו שחרזדה, אבל בלי כל הדרמה של ההוצאה להורג ברקע. ובכן, זהו סיפור על ילדה קטנה. היא בת שש, ורק מתחילה לפענח את העולם. בינה לבינה היא פיתחה שיטת פענוח: היא מניחה כל מיני הנחות אודות העולם ומספקת לעצמה הסברים, וההסברים שהיא מספקת לעצמה נשארים תקפים כל עוד לא מגיע אליה מידע חדש שהופך אותם על פיהם. אולי יהיה מי שיגיד, אבל היא יכולה פשוט לשאול. ובכן, היא לא יכולה פשוט לשאול. בקשר לפענוח, היא לא מפענחת את כל העולם, כמובן, רק את אותו חלק ממנו שנחשף בפניה. היא גם לא יודעת שזה מה שהיא עושה, אבל זה מה שהיא עושה. נגיד, התאוריה שלה על גורים של חיות מחמד: הם מכוסים בפרווה והם קטנים, רכים וחמימים למגע. בדרך כלל יש בהם גם משהו ורדרד, ורדרד וקטנטן ורטוב, כמו אף או לשון. כשהשכן המבוגר הזמין אותה אליו ללטף גורים (אני יודעת מה אתן מרגישות עכשיו. סליחה. זה בלתי נמנע), ובכן – כשהשכן המבוגר הזמין אותה אליו ללטף גורים, ואמר לה שהוא שומר את הגור בכיס שלו, זה נשמע לה הגיוני, כי אם האמא של הגור לא בסביבה אז בטח קר לו וצריך לשמור עליו. כשהשכן לקח את היד שלה, והראה לה איפה הגור, ואמר לה שהיא יכולה ללטף עכשיו היא ליטפה, אבל מהרגע הראשון משהו לא הסתדר לה. ועם כל רגע שעבר, דברים לא הסתדרו לה ביתר שאת, והיא תכף רצתה להפסיק ללטף את הגור הזה, וגם להחליף את התאוריה שלה על גורים בתאוריה אחרת, אבל השכן הידק את ידו על ידה. עכשיו תקראו שוב. "הוצאה להורג", "הופך אותם על פיהם", "אותו חלק ממנו שנחשף בפניה", "אמא לא בסביבה", "צריך לשמור עליה". ידעתם כל הזמן, נכון?

 

(מתנצלת בפני מי שכבר קרא את זה בפייסבוק, פשוט לארכב את הטקסט בבלוג זו הדרך הכי יעילה לשמור עליו ולא לאבד אותו בזרם התודעה הקולקטיבי של הפייסבוק)