התסמונת

כל אחד מאיתנו נצמד לאיזו תסמונת ככותרת שמפרשת את אי-שלמותו. בעידן בו הגיבורים הם לרוב אנטי-גיבורים, או גיבורי-על, או מוטב גיבורי-על שבין משימה למשימה עוד מנהלים חיי שיגרה כאנטי-גיבורים  – התסמונת היא הרבה יותר מטרנד שיתופי באקלים הוידויי שמתפשט ברשתות החברתיות.

אנטי גיבור זה סקסי

 אם תרבויות העבר העלו על נס דימוי אנושי מופתי – שכלי, מוסרי, גופני – אליו יש לחתור עד יום אחרון, הרי שהפיכחון הנורא של המאה העשרים איפשר לאנושות כולה לשחרר אנחת הקלה – לא, אנחנו בעצם לא כאלו מושלמים. התרבות מיהרה לאמץ לחיקה סדרה ארוכה של אנטי-גיבורים, שהחולשה שלהם היא מקור העניין שלנו בהם. בהמשך, הרכבנו לקסיקון שיטתי של פגמים, הענקנו להם שמות ואף נתנו בהם סימנים – נגמרו הימים בהם הסתפקנו בפתק מההורים. המאה העשרים ואחת קידמה אותנו הלאה, אל עבר החולשה המתועדת ברשומות, שגם חתומה ומאושרת על ידי מומחה  – עברנו אבחון, הידד, גם אנחנו הבעלים הגאים של תסמונת רשמית.

 מחקרים סוציולוגיים ודאי  ינתחו את עידן פריחת התסמונות כתוצר לוואי של תחרות בלתי נסבלת, סימפטום לעייפות החומר או תשובה למערך דורסני של ציפיות מצד עולם שמודד את הישגינו בחומרה ביקורתית. אולי הגיע הזמן להפסיק להיצמד אל התסמונת הפרטית ולהתחיל לדבר על התסמונת הקולקטיבית, התסמונת של התסמונות. אולי לא. אולי התסמונת היא בדיוק מה שהיא – קושי פונקציונלי אליו יש להתייחס בענייניות מקצועית גרידא. בקיצור – גם לי יש תסמונת!

 לא מעט זמן חלף בטרם עליתי על המהות המדוייקת של תסמונתי: הסימפטומים המוכרים מטעים. אני מצליחה להתרכז בקלות, מעולם לא סבלתי מקשיי למידה, הקריאה הייתה עבורי עונג ולא מקור לסבל. אף על פי כן. בניתוח מבני פשטני של דיסלקציה, הקושי המרכזי (אם הבנתי נכון) הוא לקשור בין צורה (א-ב) לבין הייצוג הצלילי שלה. כתוצאה מהקושי הזה תהליך הקריאה מקרטע, והמאמץ הרב המושקע בפענוח הסימנים מפריע ומקשה על הגישה לטקסט בכללותו, על כל הכרוך בכך (הבנה, הטמעה, הסקת מסקנות וכו').

 אבל!

מה אם נרחיב את בסיס השיבוש אל מעבר לסימני הקריאה הידועים? מה אם נתייחס באופן כללי יותר לקושי לקשור בין צורה לבין משמעות, למשל, ביכולת הגשטלטית לאסוף רצף של רכיבים/צורות ולבנות מהם תמונת משמעות שלמה אחת?

וכך גיליתי את הפרוסופגנוזיה.

התסמונת בעלת השם שובר השיניים מתארת מגבלה בזיהוי חוזר של תווי הפנים של אנשים שכבר מוכרים לי. אין לי שום בעייה לקרוא טקסט כתוב, יש לי בעייה רצינית בקריאת תווי פנים. קל לדמיין את ההקלה לנוכח הידיעה שלמוזרות הזאת שלי נקבע שם מוכר וידוע, ואין ספק שעצם השיום כבר הופך את התופעה למוזרה מעט פחות. הסובלים מפרוסופגנוזיה חמורה מתקשים בזיהוי תווי הפנים של הקרובים אליהם, ולעיתים אפילו לא מזהים את תווי הפנים שלהם עצמם! אצלי התסמונת הרבה פחות דרמטית – אני לא מצליחה לזהות תווי פנים של אנשים  על בסיס היכרויות קצרות-טווח ובינוניות-טווח. למשל: נניח שאני משתתפת בשיעור בחברת קומץ אנשים, ובמשך שעה וחצי לפחות שוהה בכיתת לימוד שמסודרת בצורת האות ח', כך שיש לי קשר עין ישיר ומתמשך עם כל הנוכחים. כעבור שבוע, כשאני מגיעה למפגש הבא, אין לי מושג אם כבר ראיתי פעם את מי שיושב שם, או שכולם בגדר מצטרפים חדשים לקבוצה. ביצועי הזיהוי לא משתפרים בשבוע שלאחר מכן, וגם לא בשבוע שלאחריו. כבר קרה שכשלתי אפילו בזיהוי המנחה של הקבוצה עד שפתח את פיו (טוב, הוא הסתפר. זכרתי שיער פרא, לא הצלחתי לזכור את תווי הפנים). למרבה המבוכה, זיהיתי פעם מכר באמצעות כיסוי הפלסטיק של הסמרטפון שלו. מלבד מקרים אינספור של תת-זיהוי, מביכים לא פחות הם המקרים של זיהוי-יתר – נניח שאני מגיעה לאירוע ומצפה לראות שם את מיכל, אחותו הגדולה של חבר טוב שלנו (שכבר פגשתי לא מעט פעמים בעבר). הסיכוי שאטעה ואחייך בחמימות לכל מתולתלת אנונימית כהה אחרת, אותה אזהה בטעות כמיכל – גבוה מאד.

(צחוק הגורל – אני עצמי נורא קלה לזיהוי, עם המטר שמונים וחמש הבלתי אפשרי שלי)

 לאורך השנים ליקטתי לתוך הרזומה שלי אינספור רגעים של מבוכה קולוסאלית, כשלא זיהיתי אנשים שאני נמצאת איתם בקשרי עבודה מתמשכים, מחנכים שחינכו את ילדיי לאורך שנים, הורים באסיפות הורים ועוד ועוד ועוד. הקרבן האחרון של תסמונת הכשל הזיהויי היה האינסטלטור, שהגיע אלינו השבוע פעמיים בהפרש של כמה ימים, ובאמצע נתקלתי בו בסופרמרקט. כמובן שלא זיהיתי, ועל המפגש הנוסף נודע לי רק בדיעבד, כשרמז על כך בקול נעלב בעת שהגיש את החשבון. בשבוע שעבר זיהה אותי במוסך מישהו שהיה שכן שלי במשך חמש שנים, ואפילו זכר איזה רכב יש לי, ולי לא היה שמץ מושג מי הוא. לפעמים אני מנסה להסביר את הנסיבות – אלף סליחות, אני לא מתעלמת סדרתית, בסך הכל יש לי קושי בזיהוי – אבל אני לא בטוחה עד כמה העולם בשל לפרוסופגנוזיה. לא פלא שחושבים עליי שאני סנובית מתנשאת, אף אחד לא מדמיין שאני פשוט לא מצליחה לשנן תווי פנים. לפעמים המשפחה הקרובה מסייעת לי בזיהוי באמצעות רמיזות מעודנות ברגע הנכון, אבל לא תמיד זה מסתייע. לפעמים אני לבד, נתונה לשיגיונותיה של תסמונתי.

אני תוהה אם הסיבה למחיקת הפנים היא פיזיולוגית או נפשית. בזמן האחרון, מאז שאני פרוסופ עם מודעות, אני מתייחסת אל סימני הפנים של הזולת כאל תחביר בשפה זרה אותה אני דוברת באופן חלקי בלבד. המודעות לאי-הזיהוי התפתחה אצלי רק ב10-15 השנים האחרונות, אינני מצליחה להיזכר אם סבלתי מהבעייה הזו גם לפני שהתחברתי לאינטרנט. מה משרתת המחיקה? מה יש בו, בזיכרון החזותי, שנתקל בסירוב כל כך עקשני מצידי? מהו האיום הטמון בתווי הפנים? מהי ההבטחה הטמונה באי-מובחנות? האם המגבלה מאלצת אותי לכונן את זהותו של הזולת באמצעים אחרים, ישירים פחות מתווי הפנים, או שויתרתי, חדלתי מלכונן בתודעתי זהויות בנות חלוף, רוטטות באי-יציבותן, ואני מסתפקת בזהויות המעטות ששרדו לאורך זמן והן הקבועות והמשמעותיות עבורי?

 וולטר בנימין כתב לא פעם על ירידת קרנו של הניסיון האנושי המצטבר לטובת הטכנולוגיה, שמשתלטת כתחליף-ניסיון. לדבריו, "לבני אדם בעת העתיקה היה חוש מימטי מחודד יותר באשר לדומויות גופניות מזה של האדם המודרני, שיכול להכיר רק בדומויות של פנים וכבר אין לו היכולת לזהות דומויות גופניות." אם כך, ככל שהטכנולוגיה מתקדמת יותר כך המובחנות של המבט מיטשטשת והולכת, בהסתמכה יותר ויותר על תחליפים טכנולוגיים. יש להניח שהיכולת לכונן זהות באמצעות תווי פנים היא ידע נרכש, שמתחדד באמצעות אימון חוזר.  העובדה שכבר שנים ארוכות אני עובדת מהבית, וממעטת מאד לקיים אינטראקציה משמעותית פנים-אל-פנים כנראה שפעלה את פעולתה, והיכולת לזהות שונות אנושית פשוט התנוונה אצלי מחוסר שימוש. ואולי כל זה הוא רק תירוץ לכך שאני מעדיפה טקסטים על פני אתם יודעים מה.