עשרים אלף מיל וזה לא מספיק לי

"הַצּוֹלְלָן הַמֵּת שֶׁהִנַּחְתִּי עַל קַרְקָעִית הַיָּם
אֵינוֹ חוֹשֵׁב עַל כְּלוּם."

(חזי לסקלי, מוחו של הכלום)

הצילום של פיטר סטקפול מציג אמודאי שרוע על קרקעית ים בתנוחת סתלבט רפויה של מילואימניק על דיונה. מאז גיליתי אותו ברשת, בארכיון הצילומים המרתק של מגזין לייף, מצאתי עצמי שבה ומביטה בו אינספור פעמים. הצילום מדבר אליי בשפה כפולה – שלווה ורוגע, ובוזמנית מטריד את העין. מה יש בו, בצילום הזה, שמחזיר אותי אליו? אולי הזרות שבוקעת ממנו – איש לא-איש, שמצבו לגמרי לא ברור: חי? מת? פצוע? החליפה האטומה מוחקת אותו, מציגה אותו כמקרה כללי, לא יותר מקו-מתאר אנושי, בקושי סקיצה. ענן הבועיות הבוקע מאחור מסגיר סימני חיים. חי, אם כן, לכל הפחות ברגע הצילום (ההווה בכל חריפותו הקפואה). למעשה ענן הבועיות הוא המופע הדינאמי היחיד בצילום, כל השאר נשמר סטאטי לחלוטין – דומה שזה בכלל לא משנה אם הצלם לחץ על הכפתור עשר דקות קודם או ילחץ עשר דקות אחר-כך, הפריים המתקבל הוא אותו פריים, טבע דומם בעולם הדממה.

אבל הכיתוב המקורי תחת הצילום בכל זאת מצליח להפתיע אותי. נכתב שם שפרנק היגינס, המפקח על התקשורת, חוטף תנומה במהלך צילומי הסרט עשרים אלף מיל מתחת למים. מסתבר שהצלם סטקפול, שנמנה על סגל הצלמים הקבוע של המגזין הידוע, יצא בשליחות עיתונו למשימת תיעוד תת-מימית – הוא ליווה את צילומי החוץ של הסרט שהופק על ידי אולפני דיסני בשנת 1954, על פי ספרו הידוע של ז'ול ורן (כאן תמצאו קישור לצילומים נוספים שצילם באותה סדרה. כדאי להציץ). מייד חשדתי שהצילום הנ"ל מבוים – שהיגינס לא באמת מנמנם שם, זה נראה לי טיפשי, מדוע שמישהו ירצה לנמנם דווקא מתחת למים? אולי הצילום המשונה הוא חלק ממארג האשליה של הסרט? בדיחה פנימית? אבל עיון נוסף במקורות הכתובים חשף שהסצנות התת-ימיות צולמו בחלקן באתרים ימיים אותנטיים, בסמוך לקו החוף של איי בהאמה. היגינס, שבתוקף תפקידו בילה את מרבית שעות היום מתחת למים, מצוייד בחליפה משוכללת (שכללה אפילו מכשיר קשר פנימי), אכן יכול היה להרשות לעצמו לגנוב קצת שינה תוך כדי. ובכל זאת, גם לאחר פירוק המימד המיסטי של הצילום, הוא עדיין חריג ביחס לשאר הצילומים בסדרה: אם נסקור את הצילומים האחרים, בסדרה זו או בסדרות צילום תת-מימיות אחרות, ניווכח שקונבנציית הצילום של יצור אנושי בסביבה תת-מימית היא קונבנציה של הצגת פעילות. בדומה לצילומים המפורסמים שמציגים אדם המהלך על הירח, גם בתוככי האוקיינוס אנחנו מצפים מנשוא התצלום להיות אקטיבי, לנוע, להציג מופע חד-משמעי של שליטה ואדנות, הכרזת הנני כאן שכזו. מטריד להביט בו כך, במצולם שלנו, מוטל על הקרקעית פסיבי ודומם, משל היה מלח שהתפתה לקריאת המוות המתוקה של הסירנות, או חלילה קרבן של אסון ימי מודרני יותר.

* *

מוזר.
גם אחרי חשיפת הכרוניקה הפשוטה של הצילום הזה אני עדיין מוצאת עצמי חוזרת אליו והוא עדיין צילום לא רגיל בעיניי. מתבקש לנסות ולהגדיר את ההפרעה, את מקור הגירוד, מה יש בו בצילום הזה שחושף כנראה תבנית יסוד כלשהי בנפשי, שכרגע חבויה ממני אבל ללא ספק קיימת, והיא שקוראת לי לחזור ולהביט.

* *

מוטיב המת-החי? הבו-זמניות של הקירבה והזרות? המסע והמנוחה ממנו? הוריאציה הגברית לאגדת היפהפיה הנמה?

* *

כזכור, בעשרים אלף מיל מתחת למים מככב קפטן נמו, שבנה צוללת בשם נאוטילוס ובאמצעותה הוא משוטט בימים. הסיפור נפרש מנקודת מבטו של פרופ' ארונקס מפריז, שיוצא עם משלחת חקר ימית כדי לתהות על קנקנו של אותו עצם ימי מיסתורי שאחראי, אולי, להיעלמן של ספינות רבות. רולן בארת, ב'מיתולוגיות', מציע זווית התייחסות מעניינת ולא שגרתית לספרו ורן. במסה שכותרתה "'נאוטילוס' ו'אוניה שיכורה'" בארת מתמקד ב"מחווה המתמשכת של ההסתגרות" כעיקרון הקיומי שמאפיין את העולמות שבונה ורן. כך כותב בארת:

"ורן שייך לקו המתקדם שבבורגנות: מיצירתו משתמע שדבר אינו יכול לחמוק מידי האדם, שהעולם, אפילו חלקו המרוחק ביותר, הוא כחפץ בידו, ושהבעלות על רכוש איננה, בסיכומו של דבר, אלא שלב דיאלקטי בשיעבודו הכללי של הטבע. ורן לא ניסה כלל להרחיב את העולם באמצעות דרכי מילוט רומנטיות או מיפוי מיסטי של האינסוף: הוא ניסה ללא הרף לכווץ אותו, לאכלס אותו, לצמצמו לכלל חלל מוכר וסגור, שהאדם יוכל לאחר מכן לדור בו בנוחיות"

ועוד –

"המחווה העמוקה של ורן היא איפוא, ללא עוררין, הניכוס. דימוי האונייה, החשוב כל-כך במיתולוגיה של ורן, אינו סותר זאת כלל, להפך: האונייה עשוייה להיות סמל ההפלגה; אך, באופן עמוק יותר, היא סימן-צופן לתיחום. אהבת האונייה היא תמיד העונג של ההסתגרות המושלמת, בשליטה על המיספר המרבי של חפצים. בחלל סופי באופן מוחלט: האהבה לספינות משמעה קודם כל אהבה לבית בה' הידיעה, משום שהוא סגור ללא אפשרות נסיגה (…) הנאוטילוס היא, מבחינה זו, המערה הנפלאה: עונג ההסתגרות מגיע לשיאו כאשר, מתוך הפנימיות המושלמת הזאת, ניתן לראות מבעד לשמשה גדולה את עמימותם החיצונית של המים, ולהגדיר כך, במחווה אחת, את הפנים באמצעות ניגודו"

(מיתולוגיות, רולן בארת, מצרפתית עידו בסוק, הוצ' בבל 1998)

* *

מה רואים קפטן נמו וחבריו כשהם מביטים מחלונות הצוללת החוצה אל עבר המים שמקיפים אותם?

מהסרט של דיסני בו צפיתי כשהייתי ילדה (בטלויזיה? בקולנוע? גם וגם?), אני זוכרת בעיקר את המפלצת: דיונון מעמקים ענק, שניגלה בחלקיו לעין הצופה המבועת, לעולם לא בשלמות, כי אין בנמצא עין אנושית שתוכל להכיל את כוליותה של המפלצת, כי מפלצת חייבת לשמור על מוניטין של מיסתורין שמתפרק רק ברגע מותה. הרגע בו הגיחה המפלצת מן המעמקים: זרועותיה העבות היכו בדפנות כלי השיט וניפצו אותן, חדרו כמגששות אל תוך חדר המכונות (הלב של הצוללת) ואז נלפפו סביב חסרי המזל שבין אנשי הצוות שנקלעו למקום. יונקות אדירות גיששו פעורות, נכונות להיצמד לכל מה שאפשר, לינוק מהקרבן הלכוד את לשד קיומו. המפלצת תבעה את קרבנותיה באמצעות ליפוף, יניקה ובליעה. הסרט אמנם היה מרשים מאד, ואף זכה באותה שנה בפרס האוסקר בקטגוריית האפקטים, אבל כילדה לא כל כך אהבתי סרטים בהם לא הופיעה ולו אישה אחת. מפתיע שכבר אז חשתי שמשהו חסר, לא מאוזן. סרט ההרפתקאות של דיסני היה כל-כולו על טהרת הגבריות, מכונן עולם גברי הרמטי.

אלא אם כן…

* *

רגע של דיגרסיה מגדרית –

מן המפורסמות הוא שנוכחותן של נשים על הסיפון נחשבה מאז ומעולם כגורמת מזל רע, ויש שלל אמונות טפלות שעניינן הרחקה חד-משמעית של נשים מסיפונם של כלי שיט (זה אולי לא התירוץ הכי אידיוטי ששמענו להדרת נשים, אבל אין ספק שהוא אחד הותיקים). גם במיתולוגיה היוונית האינטראקציה בין יורדי ים לבין ההוויה הנשית בדרך כלל לא הסתיימה בהפי אנד. הסירנות תוארו כיצורים מיתיים, נימפות שגופן גוף ציפור וראשן ראש אישה. הן התגוררו על אי ונהגו לשבת על שן סלע ולשאת קולן בשיר. המלחים שנחשפו לשירת הסירנות יצאו מדעתם והובילו את ספינתם היישר אליהן, אל תוך הסלעים, שם התנפצה הספינה ומלחיה טבעו כולם.

אם הפוסט לא היה מסתמן כארוך כל כך הייתי מעלה לכאן את "שתיקת הסירנות" של קפקא, אחד הקצרצרים היותר אהובים שלו (מחברות האוקטבו, עמ' 35. תרגם מגרמנית שמעון זנדבנק, הוצ' עם עובד). ~~~משהו על יחסי-כוח מגדריים, ועל תכסיסנות גברית מול תכסיסנות נשית~~~בכל אופן הקצרצר הועלה לרשת ומי שרוצה יכול להתענג עליו כאן.

אודיסאוס והסירנות, כפי שצוייר על ידי ג'ון ויליאם ווטרהאוס ב1891

אם כן, אחרי שהרחבנו את נקודת המבט בכל הקשור למפגשים גורליים בין חבורה של יורדי-ים לבין ייצוג נשי, נותר רק לחזור אל הנאוטילוס ולתהות מיהי מפלצת המעמקים המזוויעה שמאיימת מבחוץ על העולם הגברי הסגור והמוגן? פולשת לתוכו ומפרקת אותו, טורפת ומעכלת? מפלצת ורדרדה, חלקלקה, רבת זרועות, אלסטית ושרירית, מצויידת ביונקות פעורות, רבות-כוח? וריחה ריח ים?

אתם מוזמנים לקרוא את הערך המוקדש לדיונון עצום בויקיפדיה, ויש גם צילום של הפרט הגדול ביותר שנתפס ומוצג במוזיאון בניו זילנד:

ומקרוב יותר

המממ.

תמהתני.

המפלצת בספרות בדרך כלל לא קיימת לעצמה. היא סמן חיצוני לגיבור, שמעמיד אותו במבחנים ומאפשר לגיבור האותנטי לעבור תהליך מפרך אך מתגמל של גילוי עצמי. מימדי הענק של המפלצת הכרחיים, הם מסמנים את מה שאי אפשר שלא לראות. עכשיו, כשאני חוזרת להביט באמודאי הישן, מביטה בו מהצד, מתוך המעמקים… אין ספק שהמבט שלי נטען במימד נוסף. זו אולי לא התשובה שחיפשתי מלכתחילה, אבל זו התשובה שמצאתי. לעת עתה.

* *

חשבתי איך ראוי לסיים את הפוסט הזה. שאלתי את עצמי,
ומה אם הייתה זו אישה מונחת שם, נחה על הקרקעית ומוגנת בתוך החליפה האטומה?
אולי כך:

אִשָׁה קְטַנָּה – דליה רביקוביץ'

אִשָּׁה קְטַנָּה עָשְׂתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ
אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ
הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל.
וְלֹא נֶעֱלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ
כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה
נָחָה עַל גַּבּוֹ.
וְהוּא צִמַּח עֲשָׂבִים אֶל חֵיקָהּ
וְכָרַךְ אֶת גּוּפָהּ בְּגִבְעוֹלִים.
וְהוּא נָשָׂא אוֹתָהּ כְּשֶׁאִתּוֹ
הָרִים וּבְקָעוֹת
אֲרָצוֹת וְיַמִּים.
וְזוֹ הָאִשָּׁה הָיְתָה מְלַחֶשֶׁת:
כַּדּוּר הָאָרֶץ – עֶרֶשׂ שֶׁלִּי,
כַּדּוּר הָאָרֶץ – פְּלָגִים וּנְחָלִים
וְיַמִּים גּוֹעֲשִׁים וְאַף גַּם אֲנִי.
הִנֵּה אֲנִי שָׁטָה כְּבַת סַפָּנִים
וכַדּוּר הָאָרֶץ הָיָה לִי סִירָה,
נְחִיל כּוֹכָבִים כִּנְחִיל דְּבוֹרִים
הוֹמִים סָבִיב לְכַדּוּר הָאָרֶץ.
כַּדּוּר הָאָרֶץ דָּבַק אֶל בִּטְנִי
יָדַי צוֹמְחוֹת כִּפְרָחִים מִן הָאָרֶץ,
וְעַל פְּנֵי הַכַּדּוּר הֶעָצוּם הַזֶּה
בָּאָה חֶדְוָה בְּכָל אֲבָרַי.
אִשָּׁה קְטַנָּה עָשְׂתָה לָהּ לְעֶרֶשׂ
אֶת כַּדּוּר הָאָרֶץ
הַכַּדּוּר הַגָּדוֹל.
וְלֹא נֶעֱלַם מִכַּדּוּר הָאָרֶץ
כִּי אִשָּׁה קְטַנָּה
נָחָה עַל גַּבּוֹ.