משהו על ספרות ומחיקה (בעקבות 'היה היתה' של יעל נאמן)

נושא המחיקה בספרות ממשיך לרתק אותי בהקשר של 'היה היתה' שכתבה יעל נאמן (לקראת מועדון קוראות שאנחה בשבוע הבא בספרייה האזורית במגידו):

כבר כתבתי לפני מספר ימים בפייסבוק בהקשר הזה על שני סוגי מחיקה שאנחנו מכירים – המחיקה הסטנדרטית, הסרה של קווים באמצעות מחק (מחיקה שמנסה להסיר ולהסתיר את המקור אבל תמיד משאירה אחריה סימני מחיקה על הדף), ומחיקה באמצעות תוספת של קווים – כפי שעושה כל מי שכותב בעט, שמקשקש כדי לטשטש טעויות.

פזית פיין, אישה אמיתית שהיא גיבורת הספר 'היה היתה', החליטה למחוק את עצמה מהעולם לאחר שחייה עמדו להסתיים כתוצאה ממחלה שבה חלתה. סילביה במחיקתה העצמית נקטה בשיטת העיפרון והמחק – היא הקפידה לגזור את פרצופה מתוך תמונות באלבום אבל השאירה את המקום הריק כסימן. יעל נאמן, שכתבה ספר על פזית וחייה, בחרה למחוק את פזית בשיטת העט, כלומר הוסיפה עוד ועוד ועוד קווים לדמותה באמצעות עדויותיהם המפורטות של שפע העדים שמצאה. ההצטברות של פרטי-הפרטים בלתי אפשרית לעיכול, זה הרבה יותר מדי, וכך בא הספר ומכסה על הזיכרון עצמו וגם מעצב אותו מחדש. מכאן שהטענות שהושמעו כנגד הסופרת, על הפרת רצונה המפורש של פזית להימחק, אינן מוצדקות – נאמן בהחלט מחקה, אבל בדרכה.

בינתיים גיליתי עוד שני סוגים של מחיקות ב'היה היתה' – ראשית, התעכבתי על המוטו של הספר שלקוח מספרו של תומס ברנהרד הקרוי מחיקה (אגב, בספרו גם ברנהרד נוקט בשיטת המחיקה השנייה, דהיינו מחיקה באמצעות הכברה ופרטנות מייגעת, כפי שכתב על כך יונתן אמיר בבלוג שלו חוסר בלגן מאורגן, כך שהבחירה במוטו הזה משליכה גם על ספרה של נאמן). הציטוט שבמוטו מסתיים במשפט "זאת הטרגדיה של מי שרוצה לכתוב דבר-מה, הוא קורא שוב ושוב לכל מה שמכשיל את הכתיבה."  במילים אחרות, במוטו נרמזת שיטת מחיקה ספרותית שלישית – כשעצם הכוונה לכתוב דבר-מה מעוררת את הכוח הנגדי, הכוח של אי-הכתיבה. באופן הזה הטקסט נמחק עוד בטרם נוצר, כשעוד הצטייר ככוונה ותו לא. בראיונות עמה סיפרה נאמן שכתיבת 'היה היתה' נמשכה כעשר שנים, כך שהכוח של האי-כתיבה כנראה נתן פייט רציני לפני שהובס.

שיטת המחיקה הרביעית שמוזכרת בספר היא באמצעות טיפקס. הטיפקס מסתיר את תוכנו של הטקסט אבל משאיר עדות פיזית בולטת לקיומו. מה שנשאר אחרי המחיקה בטיפקס, מצבור של כתמים לבנים מפוזרים על דף לבן, הוא מעין השתקפות או 'רוח רפאים' של הטקסט כפי שהיה במקור לפני שכיסו אותו, מפה אילמת שמובילה לשומקום. זו השיטה בה נקטה פזית בנוגע לספרים שלה, כחלק מפרויקט המחיקה העצמי שלה מהעולם. היא עברה על כל הספרים שלה ומחקה מתוכם באמצעות טיפקס את כל ההערות שהוסיפה בכתב ידה, ורק לאחר מכן מסרה את הספרים.

המחיקה החמישית שמצאתי בספר נעשתה באמצעות שימוש בתותב שהונח על השפה. בספר נכתב ששמה של פזית במקור היה סילביה. החלפת השם בגיל צעיר היא החלפה של ביוגרפיה אפשרית אחת, ביוגרפיית סילביה, בביוגרפיה אפשרית אחרת, ביוגרפיית פזית. בעשורים שחלפו מאז השורשי והגלותי למדו לשכון זה לצד זה, ופוליטיקת הזהויות ביטלה את רעיון כור ההיתוך כמופרך מהיסוד. אני משערת שבימינו הדחף להחליף את השם הזר בשם בעל ניחוח מקומי דעך מאד, ואולי היום גם היה קל יותר לעכל את השם סילביה. כך או אחרת, מחיקת שם היא לרוב פשע מושלם, נטול עקבות, ומי שאינו מכיר את עברה הסילבייתי של פזית לא אמור כלל לנחש שהיה לה עבר כזה. ובכל זאת העדים שהתראיינו לספר ציינו את הדיסוננס הבולט שבין השם לדמות, דיסוננס שהתעצם על רקע גילה, מקום מגוריה בשכונה של עולים חדשים שבאו מאירופה פוסט-מלחמת העולם, וזהותם של הוריה – כל אלה יצרו צרימה שלא ניתן להתעלם ממנה סביב השם התותב.

ביום שני בבוקר אדבר על כל זה ועוד בספרייה של המועצה האזורית מגידו, ומי יודע, אולי עד אז אמצא עוד כמה סוגי מחיקות…מגילת ירמיה, צילם שי הלוי, רשות העתיקות