(1)
גם הפעם הכינה אריאדנה סליל חוטים, אבל בפעם הזאת הקפידה למשוח אותו ברעל לכל אורכו. אחר-כך, כשהגיעו תוצאות הנתיחה שלאחר המוות, והתבסס חשד לרצח בכוונה תחילה, מיהר הבלש הבכיר לביתה עם צו מעצר בכיסו. הוא לא הצליח להבין שני דברים – מי הזמין לשם את כל העיתונאים והצלמים, ומה פשר חיוך הניצחון הקטן שהבליח לרגע על שפתיה, כשהניח אזיקים על פרקי ידיה העדינים.
(2)
אחרי שההופעה הסתיימה, היא ישבה בחדר ההלבשה מוקפת באינספור זרי פרחים ששלחו מעריציה הרבים. ההנחיות שהשאירה היו ברורות – היא רוצה להיות לבד עכשיו. אחד מעובדי המקום בכל זאת ניגש אליה ולחש משהו על אזנה. היא השיבה במבט אטום, "איך אמרת שקוראים לבחור הזה? אורפיאוס? לא, לא מכירה. מעניין למה כל המוזרים האלה נדבקים תמיד דווקא אליי. תגיד לו שכבר יצאתי". ולאחר רגע קראה לתוך אפלולית המסדרון "ותעשה טובה מותק, תשיג לי בקבוק תה קר. הגרון הורג אותי."
(3)
מדוזה ישבה לבד על הבר. היא התרפקה על משטח העץ הממורט, ומדי פעם משכה בקשית לגימה עצלה מתוך הכוס הגבוהה שהייתה מונחת לפניה. המקום היה מלא עד אפס מקום, המוסיקה היכתה בקצב, אבל כל הגברים נמנעו מלנעוץ מבט ישיר לתוך עיניה. לא, לא מתוך החשש העתיק שמבט לא זהיר אחד יהפוך אותם לאבן, לא זה העניין. היא פשוט הייתה זקנה מדי.
הקסם המגושם של שעות אחר הצהריים בפרברים 
🙂 אגאתה כריסטי למתקדמים
נראה לי שע"ז יאהב במיוחד את הסיפור השלישי 🙂
אהבתיאהבתי
מעניין שבחרת בתגובתך להזכיר דווקא את עובד זר. מה שעומד בבסיס כל אחד מהסיפורים האלו הוא דווקא ניסיון להתמודד עם הסיפור הגברי/נקודת המבט הגברית והדרך בה היא מפרשת את הגיבורות הנשים. אם הסיפורים הוליכו אותך היישר אל התייחסות למבט שלו, כנראה שעוד ארוכה הדרך.
אהבתיאהבתי
איכשהו הטוויסטים על המיתולוגיה כאן משדרים דווקא תחושת נקמה, אכזבה, אולי אדישות. אז איפה בדיוק התיקון? רק מעבר מנקודת מבט גברית לנשית יוצר אולי תיקון טכני בלבד. תיקון לשמו הוא על-מגדרי. אבל טוויסטים מתולוגיים תמיד משובבים אותי. יש כאן הזדמנות לתהות על תכולת הקנקן האנושי לעומק. מעניין מה יונג היה אומר, גם על המקור וגם על הטוויסט.
אהבתיאהבתי
אני קצת אמביוולנטית כאן, כי זה די פוצי (ולגמרי לא אלגנטי) להציג כאן את הפרשנות שלי למה שכתבתי, בדרך כלל נהוג לתת לטקסטים לדבר. אבל מכיוון ששלושתם כנראה לא הצליחו לדבר, אולי בקושי לגמגם, אמחל על הפוזה ואשיב בכל זאת באמצעות פרישה כנה של המחשבות שלי ויהיה מה שיהיה:
נקמה, אכזבה, אדישות – נתפסים כרגשות שליליים, ואתה בעצם טוען כלפיי שתיקון צריך להצביע על התקדמות ושיפור, לא על נסיגה. אבל מה שמעניין אותי הוא לא שיפור התדמית של כל אחת מהגיבורות שהזכרתי, אלא עצם המעבר מהיותן אובייקט נגרר בתוקף הנסיבות שהגבר הכתיב, אל עבר מציאות חדשה שבה הן פועלות, כל אחת לפי דרכה.
אריאדנה, שהצילה את תזאוס רק על מנת לגלות בהמשך הסיפור שנזנחה ונבגדה, בוחרת להציל אותו שוב מהמפלצת, אבל ההצלה הפעם היא זמנית. מכיוון שממילא היא חשובה כמתה, לפחות היא זו שקובעת את גורלו ולא הוא שקובע את גורלה.
אוורידיקי, שהתארחה בשאול תחתיות עד שאורפיאוס הגיע לשם לדרוש אותה, והלכה אחריו כברת דרך צייתנית עד שאורפיאוס סובב את ראשו והביט בה, מייצגת בעיניי את המודל של אשת האמן הפסיבית, שהנוכחות שלה מגוייסת כולה לטובת האדרתו של האמן והתפנותו ליצירה, אבל לא תמיד מתוגמלת על היותה המוזה והעזר כנגדו. בתיקון שלי, ההתנכרות שלה כלפיו משולבת בהבנה שאישה יכולה להיות אמנית מצליחה בפני עצמה, ולא רק שובל נגרר של הגבר המוצלח שלה.
לגבי מדוזה, זה קצת יותר מורכב. בעיניי תיקון הוא גם האפשרות לראות את הדברים כהווייתם, לא דרך הפנטזיה של מישהו אחר. הרתיעה הגברית מפני מדוזה המיתית – הכוחנית, המבהילה, המאבנת – גברת סירוס בכבודה ובעצמה (שערותיה נחשים מתפתלים) – מקבלת כאן פרשנות חדשה. לקחתי את אותו אלמנט בדיוק, כלומר חוסר האפשרות להביט בה במבט ישיר, והענקתי לו קונטקסט חדש. אני חושבת שיש ערך לאמירה המפורשת שנשים מגיל מסויים נעשות שקופות, כי התמודדות עם אמירה כזו יכולה להוביל לדרך חדשה, שבה האישה לא נסמכת רק על מבטי ערגה והערצה שיעניקו לה פשר ותוכן אלא להתקיים מחוץ למבט הזה באופן מלא.
אהבתיאהבתי
חייב להודות שדי פיספסתי את הפרשנות הזו של הטוויסטים/פואנטות הללו. אריאדנה שמצילה את אהובה בפעם השנייה זה יפה מאוד, גם הגילוי העצמי האמנותי של אוורידיקי והחיות הפנימית של מדוזה. עפ"י ההסבר שלך הם אכן תיקונים של ממש. זה מה שנקרא "להעלות ניצוצות מן הגלות", כלומר – לפצח את המראה המטעה של המציאות ולהסתכל לה בלבן האמיתי של העיניים. יפה מאוד.
אהבתיאהבתי
כן, אני שוברת את הראש איך יכולתי לכתוב את זה אחרת, כדי להנכיח ביתר תקיפות את עוצמת הסובייקט.
אהבתיאהבתי
לייק, לשניים הראשונים. הפרגמנט השלישי אינו מוכר. נראה שהנשי והגברי מתקיימים כיקומים מקבילים באותו מרחב. איכשהו, הראשון והשלישי משתקפים לי בסרט ההוא, (המיתולוגי אודות מיתולוגיה) http://www.youtube.com/watch?v=RHmxo1ewT04
יש שם הכל: מבוכים, מפלצות, רעל ואלות נוקמות, וגם את הפרגמנט האמצעי שלך בתשלילו.
ואת זה כבר ראית?
http://www.imdb.com/title/tt2103085/
(חובה)
אהבתיאהבתי
מוזרות דרכי האסוציאציה – גם אני חשבתי על הבזקי המצלמות בסוף שדרות סנסט
את 'קצה האגם' לא ראיתי – אני בקושי רואה טלויזיה, ואיכשהו התפתיתי באחת השבתות האחרונות לצפות במרתון עונה ראשונה של סדרה צרפתית בוי.או. די על מתים שקמים לתחיה וחוזרים העירה, לא בקטע של בלהה אלא דרך התמודדות פסיכולוגית עם העבר שחוזר לתוך הפרצוף. מאד טעון, מאד אקספריסיבי, זה פשוט כאב. סיוט בהתגלמותו. כמובן ששכחתי את שם הסדרה, שאיתגרה אותי כצופה בכל הקשור לנכונות שלי לספוג כאב וסבל אנושי בהזרקה ישירה מהמסך. למעשה, אומר את המילה המפורשת – זו הייתה התעללות, תסריטאים סדיסטים, יחד עם צילום נהדר ימח שמם. והסיבה היחידה שהמשכתי לצפות בזה הייתה שלא רציתי להשאיר את הבת שלי שתצפה בזה לבדה. כך שכעבור שבוע, כשהבן הגדול שלי הציע לי לצפות ב'קצה האגם', שלדבריו היא סדרה מעולה לא פחות, אבל גם שם הסיפור גדוש סבל – כבר לא יכולתי. יותר מדי. בחודשיים הקרובים תנו לי אך ורק מחזות זמר מטופשים, עדיפות לדוריס דיי ורוק הדסון. אי אפשר להאשים אותי באי-אסקפיזם.
אהבתיאהבתי
יכול להיות שצריך לזכור יותר טוב את פרטי הסיפורים המיתולוגיים כדי לקשר באופן מיידי. אחרי שקראתי את הפרשנות שלך יכולתי לקשר את שני הראשונים ולראות את התיקון, בשלישי נראה לי שהוחמץ. יש מין נקמנות בהצגת מדוזה בצורה הזו, כלומר להראות שמה ש"משמיד" את כוחה הוא הזקנה. והרי הסיפור המיתולוגי של מדוזה הוא טראגי ביותר – נערה יפהפייה שנאנסה/פותתה על ידי אל אם אני לא טועה, והפיכתה למדוזה (שהיא מכוערת ולא יפהפייה כמו בפרשנויות יותר רווחות) על ידי אלה קנאית.
אני חושבת עוד בנושא התיקון, נראה לי שאולי רק השני הוא באמת תיקון בעיני, אוורידיקי מוצאת את דרכה שלה, דרכה למימוש עצמי או מה שזה לא יהיה, בעוד אריאדנה לכודה בתוך הנקמה והתוצאות שלה.
אהבתיאהבתי
הנה
http://www.shshet.com/%D7%A7%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%99%D7%94-les-revenants-%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%9C-%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%A2%D7%94
אהבתיאהבתי
לגמרי מסכימה. ניסיתי להצביע על המורכבות של המושג הטעון הזה, 'תיקון', שהוא רב-פנים, ולכן היה לי חשוב להציע בין האפשרויות השונות לתיקון גם את אופציית הנקמה, שהיא בדרך כלל הפנטזיה הכי ראשונית והכי בסיסית ולרוב רק נשארת כפנטזיה. בהיררכיה של התיקונים, אם יש דבר כזה, ברור שנקמה היא תיקון כושל.
לגבי מדוזה, גם כאן אני מסכימה. יש בי שמחה לאיד מסויימת מול מי שהגדירה את שוויה בעיקר דרך האופן שבו היא מעוררת. גם אני מתמודדת עם אובדן האפקט הזה, וזה גם מכאיב וגם מצחיק אותי. נהניתי להצליף בה, אבל הצליפה הכאיבה גם לי, מצד שני אני באמת חושבת שהצעד הראשון בדרך לתיקון הוא התבוננות מפוכחת במה שיש ובמה שאין.
אהבתיאהבתי
זה נראה לי דיון מאד מעניין אז אולי הסיפורים לא החמיצו את מטרתם 🙂
אני חושבת די הרבה על מה שאת כותבת, בנושא ההתבוננות המפוכחת על מה שיש ומה שאין. נדמה לי שאין כזה דבר התבוננות מפוכחת. אני תוהה האם כל התבוננות שהיא מהווה רק סוג של בחירה על מה להביט. לאחד התבוננותו של האחר תיראה אשליה עצמית, אבל עבור אותו האחר הדברים ממשיים לא פחות. הכל עניין של התמקדות (ואני חושבת בהקשר לזה על יואל הופמן, כי בכתיבה שלו זה מאד נוכח, המיקוד שנע כך שיכול לבטל או לחזק או להזיז את המבט). ויחד עם זאת גם ליואל עצמו יש את העדפות ההתבוננות שלו.
אהבתיאהבתי
הדיון הבאמת מעניין הזה התאפשר רק משום שהנחתי (לרגע!) את האגו המפותח שלי בצד והואלתי להסביר בשפת בני אדם מה ניסיתי להציג כאן, כי באמת גם בעיניי הנושא הזה חשוב ומעורר הרבה יותר מהערך הקלורי של הטקסטים כטקסטים ספרותיים, ומהעלבון הרגעי של אוף, אף אחד לא מבין אותי. אני שמחה שעשיתי את זה.
לא נותר לי אלא להסכים איתך שוב בנושא ההתבוננות המפוכחת, והאופן בו היא נתפשת מבחוץ. לפיכך, אולי נכון יותר להשוות באופן יחסי – כך שהתקדמות מעיוורון עצמי מוחלט אל עבר פיכחון ולו חלקי מאד – היא בכל זאת התקדמות. באמת אי אפשר לצפות ממישהו להיות מפוכח במידה רבה לגבי עצמו, זו תביעה כמעט לא אנושית.
אהבתיאהבתי
אז את חמודה כשאת רוצה בכך! 🙂 סתם. לא יודעת למה זה יצא לי 🙂
אגב לגבי עיוורון ופיכחון, זה שוב מניח את קיומו של דבר מה יחסי להשוות אליו. וויניקוט היה אומר שמה שחשוב הוא הסיפור הפנימי. המציאות כבר מניחה בפניך את המגבלות שלה, אבל לפוטנציאל הפנימי אין גבולות. הוא אינכבולי (המילה נלקחה משיר של מישהי שאני לא זוכרת).
אהבתיאהבתי
(-: אני חושבת שלעניין שדה המוקשים הסמנטי במצטייר סביב המילה "חמודה", ושילובה בתבנית הנזיפה האוהדת בנוסח "כשאת רוצה את יכולה" – שווה לייחד דיון נפרד…
אהבתיאהבתי
מתים שקמים לתחייה זה מיינסטרים לאוס. אם במקרה נפתח לך, אחת לאיזה זמן מוגבל, מקום מסויים לסבל נשי וגברי, נסי ולא תצטערי. תקבלי נופים יפים לא פחות וקצת הרבה יותר אינטליגנציה רגשית בתסריט ועומק. הסבל, או האימה, או הסיוט, קיימים במידה מסויימת, אבל הם לא העיקר שם. טוב את תגלי בסוף.
ממליץ בשנית, לצאת לטבילה הזו, במיוחד למי שאובססיבית בעיסוק שבשונה והדומה בין גבריות ונשיות.
(רוק האדסון ואסקפיזם? הולי האנטר מבויימת על ידי גיין קאמפיון לא יותר עדיף?)
אהבתיאהבתי
המילה אובססיבית זה ההיסטרית החדש?
רוק האדסון ודוריס דיי מזכירים לי את הימים שהייתי בת אחת עשרה, מכורבלת מול הטלויזיה ששידרה מרוממה מיינסטרים אמריקאי מתקתק. הולי האנטר לא מתחברת לי לשום התכרבלות כזאת.
אהבתיאהבתי
מירי, נהניתי במיוחד מהשלישי (בראשון– התזאוסים של ימינו היו מורידים Waze ללברינת ומתבייתים על המינוטאור וחזור בתוך שלוש דקות), שהזכיר לי, לא מצליח להבין למה, שיר של שימבורסקה, המסתיים בכך
שהרגע המרגש ביותר בטרגדיה הוא זמן ההשתחוויה שבו כל ההרוגים שולפים מגופיהם את סכיני הפלסטיק
שקודם ננעצו בהם ברוב עוז וגבורה (זה הרגע אחרי שססיל ב' דה מיל מעניק להם את הקלוז-אפ).
אהבתיאהבתי
אני לא מכירה את השיר של שימבורסקה, אבל חשבתי על הקדושה תרזה מאווילה, כלומר יש אנשים (מטפורית, בטח שמטפורית) שלא רק משאירים את הסכינים אלא גם צומחים סביבם
אהבתיאהבתי
שלום, אני נוסעת ללונדון…
(מדוזה על גשר בירקון)
http://postimg.org/delete/ccps53wl8/
אהבתיאהבתי
פריז, ויש לי הוכחה
אהבתיאהבתי