לתרגם את מירנדה ג'ולי עם דמעות בעיניים וחיוך קטן בזוויות

הללויה, הקהל הרחב קיבל גישה חופשית לארכיון המקוון של הניו יורקר  מ2007 ועד עצם היום הזה, ולכבוד המהלך המבורך  נבחרו 14 סיפורים קצרים משובחים במיוחד שגם אותם ניתן לקרוא מעתה לגמרי בחינם (ותודה לירין כץ שבישר על כך במגזין שלו). עורך הרשימה, אייזק פיצג'רלד (לא נגענו) הוכיח טעם משובח כשבחר באחד הסיפורים של מירנדה ג'ולי, שהיא ללא ספק ובלי שום עירעור אחת משתי הסופרות הכי הכי אהובות עליי. יש ימים עם מזג אוויר משוגע, כשמתגלה לפתע מתוך האפור פיסת תכלת מופזת שמתערבבת עם הגשם שממשיך לרדת מתוך האפור כאילו כל הפסטיבל הזה לא נוגע לו,  אז ככה בדיוק הסיפורים של הג'ולי הזאת, כשהדמעות זולגות היישר לתוך הזוויות של החיוך שמתרומם מלמטה, והכל מתערבב . מכיוון שהמצב פה מצב מאד, ואין צורך להכביר על זה מילים כי גדולים וחכמים וגם לא כל כך כבר הכבירו גם הכבירו, וכבר למעלה מחודש שאין לי חשק לעשות שום דבר, אז התיישבתי אתמול לתרגם את הסיפור הזה לעברית. מקווה שתקראו ותאהבו.

 

רוי ספייווי, מאת מירנדה ג'ולי

(כאן המקור)

פעמיים יצא לי לשבת במטוס ליד אדם מפורסם. הראשון היה ג'ייסון קיד, מקבוצת הניו-ג'רזי נטס. שאלתי אותו למה לא טס במחלקה הראשונה, והוא ענה לי שזה משום שבת-דודה שלו עובדת ביונייטד איירליינס.

"האם אין בכך בכדי להקל על השגת מושב במחלקה הראשונה?"

"זה בסדר", הוא אמר, ומתח את רגליו לכיוון המעבר.

הנחתי לזה, כי מה אני כבר יודעת על פרטי הפרטים המרכיבים את חייו של ידוען ספורט. לא החלפנו בינינו אף מילה נוספת במהלך כל הטיסה.

איני יכולה לנקוב בשמו של המפורסם השני, רק אספר לכם שהוא שובר לבבות הוליבודי נודע שנשוי לכוכבת. כמו כן האות "V" מופיעה  בשמו הפרטי, זה הכל, איני יכולה בשום אופן להסגיר כל פרט נוסף. חישבו על מרגלים. נו טוב –  עוד אחד וזהו זה – אכנה אותו בשם רוי ספייווי, שם שבהיפוך אותיות מזכיר מאד את שמו האמיתי.

אילו הייתי טיפוס יותר בטוח בעצמו מן הסתם לא הייתי מתנדבת לוותר על המושב שלי בטיסה צפופה יתר על המידה, לא הייתי משתדרגת למחלקה ראשונה, ולא היו מושיבים אותי לצידו. זה היה הפרס שלי על היותי נוחה לרמיסה. במשך כל השעה הראשונה הוא ישן, והבהייה  בפנים המפורסמות, כשהן כה פגיעות וריקות, הייתה מזעזעת למדי. הוא קיבל את המושב ליד החלון ואני את זה שליד המעבר, והרגשתי כאילו הוטל עליי להשגיח עליו, לגונן מפני האורות הבוהקים והפפראצי. שן, מרגל קטן, שן. למעשה הוא לא היה כל כך קטן, אבל הרי כולנו נראים כמו ילדים כשאנו ישנים. זו הסיבה שאני מרשה לגברים, כבר בשלב מוקדם במערכת היחסים, לצפות בי כשאני ישנה. זה גורם להם להבין שלמרות המטר שבעים ושמונה שלי אני בחורה שברירית בסך הכל, כזאת שרוצה שיקחו עליה חסות. רק גבר שמסוגל להבחין בחולשתה של אישה ענקית הוא גבר ראוי לשמו. גבר כזה כבר לא יוכל לשוב ולהיות עם בחורות קטנות – מעשה כזה ייראה לו מופרך, כמעט על-טבעי, ומכאן והלאה יפתח נטייה מובהקת לנשים גבוהות קומה.

רוי ספייווי זע בכיסאו כשהוא מתחיל לגלות סימני התעוררות. מייד עצמתי את עיניי, ואז פקחתי אותן, באיטיות, כאילו התנמנמתי גם אני. אבוי, הוא עדיין לא פקח את עיניו. לפיכך עצמתי את עיניי שוב ושוב פקחתי אותן, לאיטי, והוא פקח את שלו, לאיטו, ומבטינו נפגשו, ודומה היה ששנינו מקיצים מתוך שינה אחת, מתוך חלום שנמשך כל חיינו הקודמים. אני, בחורה גבוהה אמנם אך שגרתית לחלוטין מכל היבט אחר, והוא, מרגל נחשב, בעצם לא, רק שחקן, בעצם לא, רק גבר, אולי בעצם רק נער. זו דרך נוספת בה הגובה שלי משפיע על גברים, וזו ההשפעה הנפוצה יותר: אני נעשית אמא שלהם.

במהלך השעתיים הבאות דיברנו בעיקר על הכל. הוא סיפר לי פרטים אינטימיים אודות אשתו היפה, גברת מ', מי יכול היה לנחש שהיא עד כדי כך בעייתית?

"כן, כל מה שכתוב בצהובונים – אמת לאמיתה"

"באמת?"

"אכן. במיוחד בכל הקשור להפרעת האכילה שלה."

"ופרשיות האהבים?"

"לא, לא פרשיות האהבים. אסור להאמין לצובונים"

"צובונים?"

"כך אנו מכנים אותם."

כשהגישו את הארוחה, התחושה הייתה שאנו חולקים יחד ארוחת בוקר במיטה, וכשקמתי לשירותים הוא התבדח, "את עוזבת אותי!"

ואני אמרתי, "אחזור!"

כשצעדתי במעבר, רבים מבין הנוסעים נעצו בי מבטים, בעיקר הנשים. השמועה נפוצה במהירות בכפר המעופף הקטן. יתכן אפילו שמספר כתבי 'צובונים' היו עמנו על הטיסה, וללא ספק היו שם כמה קוראים של הדבר הזה. האם דיברנו בקול רם מדי? דימיתי ששוחחנו בלחישה. עשיתי פיפי ותוך כדי התבוננתי במראה ותהיתי אם הייתי האדם הרגיל ביותר עמו אי-פעם ניהל שיחה. הסרתי את חולצתי וניסיתי לרחוץ תחת הזרועות, מה שאינו אפשרי לביצוע בתא כל כך זעיר. הטלתי חופנים של מים אל עבר בתי שחיי, אך המים רק הכתימו את חצאיתי. מכיוון שהחצאית נתפרה מאריג שמתכהה מאד בשעה שהוא נרטב,  המשבר היה ניכר לעין. פעלתי במהירות – הסרתי את חצאיתי והשריתי את כולה במי הכיור, ולאחר מכן סחטתי אותה ושבתי ולבשתי את הבגד, מחליקה את הקמטים בידיי. זהו זה. החצאית כולה עטתה עתה גוון כהה ואחיד. צעדתי בחזרה למקומי, נזהרת שחצאיתי הכהה לא תיגע באיש מבין הנוסעים האחרים.

כאשר רוי ספייווי הבחין בי, הוא שאג, "חזרת!"

ואני צחקתי והוא אמר, "מה קרה לחצאית שלך?"

התיישבתי וסיפרתי לו את כל הסיפור, התחלתי בבתי השחי. הוא הקשיב בשתיקה עד שסיימתי את דבריי.

"האם בסופו של דבר הצלחת לרחוץ את בתי השחי?"

"לא."

"האם נודף מהם ריח?"

"נדמה לי שכן."

"אני יכול להריח ולהגיד לך."

"לא."

"זה בסדר, זה נוהל מקובל בעסקי השעשועים."

"באמת?"

"כן. הנה"

הוא רכן לעברי ודחף את אפו לתוך חולצתי.

"יש ריח."

"אה. ובכן, ניסיתי לשטוף."

אבל הוא התרומם באחת, חלף על פניי בדרכו למעבר, שם חיטט בתוך תא האחסון שמעלינו. לאחר מכן הטיח עצמו בחזרה למקום מושבו, אוחז בידו בקבוק עם משאבה.

"זה מנטרל ריחות של 'פבריז'"

"אה, שמעתי על זה."

"מתייבש תוך שניות ומסלק את הריח. תרימי ידיים רגע."

הרמתי את זרועותיי והוא, בריכוז עצום, ריסס בעוצמה שלוש פעמים תחת כל שרוול.

"עדיף שתפרשי את זרועותייך לצדדים עד שזה יתייבש."

פרשתי אותן. אחת מהן התארכה לתוך המעבר, והשנייה חצתה את החזה שלו, כף ידי נלחצה אל החלון. לפתע התברר עד כמה אני גבוהה. רק אישה גבוהה מאד מסוגלת להציג מוטת כתפיים כזאת. לרגע הוא בהה בזרועי שנמתחה לרוחב החזה שלו, ואז השמיע צליל נהמה ונשך אותה. אחר כך הוא צחק. גם אני צחקתי, אבל לא היה לי מושג מה הייתה המשמעות של כל זה.

"מה זה אמור להביע?"

"שאני מחבב אותך!"

"טוב."

"תרצי לנשוך אותי גם?"

"לא."

"את לא מחבבת אותי?"

"לא, אני כן מחבבת."

"זה מפני שאני מפורסם?"

"לא."

"העובדה שאני מפורסם אין פירושה שהצרכים שלי שונים מאלה של כל אחד אחר.  הנה, תנשכי אותי בכל מקום שתבחרי. תנשכי לי את הכתף."

הוא הסיר את הז'קט ופרם את ארבעת הכפתורים העליונים של חולצתו, מושך אותה לאחור וחושף כתף שזופה ורחבה. רכנתי לעברו ובתנועת בזק נשכתי קלות את כתפו, ולאחר מכן נטלתי לידי את קטלוג המוצרים של skymall  והתחלתי לקרוא בחוברת. כעבור דקה הוא שב ופרף את כפתורי חולצתו, ובאיטיות אסף אליו עותק משלו של הקטלוג. שנינו עלעלנו בקטלוגים שלנו במשך חצי שעה.

במהלך פרק הזמן הזה נזהרתי שלא לחשוב על חיי. חיי היו מונחים אי-שם, הרחק מתחתינו, בתוך דירה בבניין מגורים מצופה טיח שצבעו כתום-ורדרד. נדמה היה כאילו לעולם לא אצטרך עוד לשוב לשם. מליחות כתפו שבה והבזיקה בקצה לשוני. יתכן שלעולם לא אצטרך שוב לעמוד במרכז הדירה, תוהה מה עכשיו, מה עשוי להיות הצעד הבא. לעיתים קרה שניצבתי שם אפילו שעתיים, לא מסוגלת לצבור את התנופה הנדרשת על מנת לאכול, לצאת, לנקות, לישון. חשבתי שזה בלתי סביר שמישהי שזה עתה ננשכה ונשכה סלבריטי תיאלץ אי פעם להתמודד שוב עם קיפאון מעין זה.

קראתי בקטלוג אודות שואבי אבק שתוכננו לינוק חרקים מהאוויר. שקדתי על מתלי מתכת שנועדו לחמם מגבות, וסלעים מלאכותיים שיכלו לשמש כמקום מסתור למפתח. התחלנו להתכונן לנחיתה הקרובה, סידרנו את משענות הכיסא ואת המגשים שלפנינו. רוי ספייווי לפתע הסתובב לעברי ואמר, "היי."

"היי", אמרתי.

"היי, הזמן שהיינו ביחד היה מדהים."

"גם לי"

"אני עומד לרשום מספר, ואני רוצה שתשמרי על המספר הזה כאילו חייך תלויים בזה."

"בסדר."

"אם מספר הטלפון הזה יפול לידיים הלא נכונות, אצטרך לדאוג שיחליפו לי אותו, וזה כאב ראש רציני."

"בסדר."

הוא רשם את המספר על דף שתלש מתוך הקטלוג ודחס אותו לתוך כף ידי.

"זה מספר הטלפון הפרטי של האומנת של ילדיי. האנשים היחידים שמשתמשים במספר הזה הם החבר שלה ובנה, כך שהיא תשיב לכל צילצול. תמיד תוכלי להשיג אותי דרכה, היא כבר תדע היכן למצוא אותי."

הבטתי במספר.

"חסרה ספרה אחת."

"אני יודע. אני רוצה שאת הספרה האחרונה תזכרי בעל-פה. בסדר?"

"בסדר."

"הספרה היא 4."

 

הסבנו את פנינו לכיוון קדמת המטוס, ורוי ספייווי נטל בעדינות את ידי. עדיין אחזתי בדף עם המספר, כך ששנינו החזקנו כעת יחד בנייר. הרגשתי חמימה ופשוטה. שום רע לא יאונה לי בעודי מחזיקה איתו ידיים, וכשירפה את אחיזתו עדיין יהיה ברשותי המספר שמסתיים בספרה 4. הלוא כל חיי השתוקקתי לקבל מין מספר שכזה. המטוס נחת בחינניות, כמו קו ששורטט ביד קלה. הוא עזר לי למשוך את תיק-היד מתוך התא, והתחושה הייתה מוכרת לי באורח כמעט מגונה.

"המלווים שלי ממתינים לי בחוץ, כך שלא נוכל להיפרד כיאות."

"אני יודעת, זה בסדר."

"לא, זה לא בסדר. זה לגמרי מעוות."

"אבל אני באמת מבינה."

"טוב, הנה מה שנעשה. לפני שאעזוב את שדה התעופה, אבוא לקראתך ואשאל, 'את עובדת כאן?'"

"זה בסדר, אני לגמרי מבינה את המצב."

"לא, זה חשוב לי. אומר: 'את עובדת כאן?', ואז תגידי את החלק שלך."

"מה עליי לומר?"

"תגידי, 'לא'."

"טוב."

"ואני כבר אדע למה התכוונת. שנינו נבין את המשמעות הסודית."

"טוב."

הבטנו זה לתוך עיניה של זו באופן שהדגיש עד כמה כל דבר מלבד שנינו היה שולי. שאלתי את עצמי האם הייתי הורגת את הוריי על מנת להציל את חייו, שאלה שחזרתי והצבתי לעצמי מאז מלאו לי חמש-עשרה. התשובה הייתה תמיד חיובית. לאורך זמן שורת הנערים ההיא התפוגגה ונעלמה, ואילו הוריי עדיין היו כאן. כעת הייתי פחות ופחות להוטה לחסל אותם למען מישהו, למעשה, הייתי אפילו מודאגת ממצבם הבריאותי. במקרה הזה, בכל אופן, הייתי חייבת להשיב בחיוב. כן, הייתי מחסלת אותם.

צעדנו במורד המנהרה שחיברה בין המטוס לבין המציאות, ואז, מבלי להעיף מבט נוסף בכיווני, הוא גלש ממני והלאה.

השתדלתי לא לחפש אחריו באזור איסוף המזוודות. הוא אמור לאתר אותי לפני שיעזוב את השדה. הלכתי לשירותים. מצאתי את המזוודה שלי. שתיתי מים מהברזייה. הבטתי בילדים שהיכו זה את זה, ולבסוף אפשרתי לעיניי לזחול על פניהם של כל הנוכחים באולם. איש מהם לא היה הוא, כל אחד ואחד מהם לא היה הוא. אבל הם הכירו את שמו. מי מהם שהיה מוכשר בציור היה מסוגל לצייר את דיוקנו מתוך הזיכרון, וכל האחרים יכלו בהחלט לתאר את מראהו אילו נאלצו לעשות זאת, למשל, לבקשתו של אדם עיוור – העיוורים היו היחידים שלא ידעו איך הוא נראה. אך אפילו העיוורים ידעו מה שמה של אשתו, ואחדים מהם גם הכירו את שם הבוטיק בו רכשה גופייה סגולה וזוג תואם של מכנסיים קצרים. רוי ספייווי היה בוזמנית בשום מקום ובכל מקום. ואז מישהו טפח באצבעותיו על כתפי.

"סלחי לי, האם את עובדת כאן?"

זה היה הוא, אבל מלבד זאת זה לא היה הוא, כי עיניו לא דיברו. עיניו היו אילמות. הוא גילם תפקיד. לא נותר לי אלא לדקלם את החלק שלי.

"לא."

דיילת קרקע יפה וצעירה צצה לצידי.

"אני עובדת כאן. אני יכולה לעזור לך," היא נראתה נלהבת.

הוא קפא למשך חלקיק שניה ואמר, "נהדר". המתנתי עוד קצת על מנת לגלות איך ייצא מזה, אך הדיילת נעצה בי מבט שגרם לי להרגיש כמי שתוחבת את אפה לעניינים שבעליל לא קשורים אליה ואז גילגלה את עיניה לעומתו, כאילו היא מגוננת עליו מפני מטרידנים כמוני. רציתי לזעוק, "זה היה סימן מוסכם בינינו! הייתה לו משמעות נסתרת!" אך ידעתי איך כל זה ייראה, ולכן פשוט נעתי הלאה משם.

 

בערב ההוא שוב מצאתי את עצמי עומדת באמצע הסלון. כבר הכנתי ארוחת ערב וסיימתי לאכול, ואז עלה בדעתי לנקות את הבית, אך במחצית הדרך אל המטאטא עצרתי מתוך גחמה טהורה, מתגרה בריקנות שאפפה את מרכז החדר. בסך הכל רציתי לבדוק האם אני יכולה להתחיל מחדש אחרי שעצרתי. כמובן שידעתי מראש את התשובה. ככל שעמדתי שם פרק זמן ארוך יותר, הייתי חייבת לעמוד שם פרק זמן ארוך יותר. זה היה מורכב, והתגבר אקספוננציאלית. גם אם נדמה היה שאיני עושה דבר, למעשה הייתי טרודה כמו פיזיקאי או פוליטיקאי, בתכנונים מורכבים של אסטרטגיית המהלך הבא שלי. העובדה שהמהלך הבא שנבחר שוב ושוב היה אי-תזוזה, לא הקלה על העניין.

זנחתי את רעיון ניקוי הבית ובמקומו פשוט קיוויתי שאצליח בכל זאת להגיע אל המיטה בשעה סבירה. חשבתי על רוי ספייווי במיטה עם גברת מ', ואז נזכרתי במספר. הוצאתי את הדף מתוך הכיס, הוא רשם את המספר על גבי תצלום של וילונות ורודים. הוילונות יוצרו מאריג שבמקור תוכנן להתקנה במעבורת חלל. זה אריג חכם, שידע לשנות את צפיפות הסיבים בהתאם לתנודות ברמת האור והחום. קראתי לעצמי את כל שורת הספרות וביטאתי בקול את הספרה החסרה: "ארבע". בו ברגע הרגשתי תחושת סכנה, כאילו עשיתי משהו אסור. שאגתי, "ארבע!" ונעתי בקלילות לתוך חדר השינה. לבשתי כתונת לילה, צחצחתי שיניים והלכתי לישון.

 

במהלך נתיב חיי, שבתי והשתמשתי במספר פעמים רבות. לא בכל המספר, רק בספרה 4.  כשפגשתי לראשונה את בעלי נהגתי ללחוש "ארבע" בזמן שקיימנו יחסי מין, כי זה נורא כאב לי. אחר כך נודע לי על ניתוח קטן שאוכל לעבור כדי להרחיב שמה. לחשתי "ארבע" כשאבא שלי מת מסרטן הריאות. כשהבת שלי הסתבכה, אלוהים יודע עם מי או עם מה במכסיקו סיטי, אמרתי לעצמי "ארבע" בזמן שמסרתי לה טלפונית את מספר כרטיס האשראי שלי. זה היה די מבלבל – לדקלם מספר אחד ותוך כדי לחשוב על מספר אחר. בעלי נהג לעשות צחוק מענייני מספר המזל שלי, אבל מעולם לא סיפרתי לו אודות רוי. אסור לזלזל בקיבולת הגברית בכל מה שנוגע לתחושת איום. אינך חייבת בהכרח להיות יפהפיה דגולה על מנת לגרום לגברים ללכת מכות בגללך. בפגישת המחזור של התיכון הצבעתי על מורה שהייתי פעם דלוקה עליו, ובסיומו של הערב הבעל שלי ואותו מורה נאבקו זה בזה בחניון בית המלון. בעלי טען שזה בגלל סוגיות הקשורות לגזע, אבל אני ידעתי. יש דברים שמוטב שלא ייאמרו.

הבוקר סידרתי את קופסת התכשיטים שלי כשנתקלתי בפיסת נייר שנתלשה ועליה נראו וילונות ורודים. סברתי שהפתק אבד מזמן, אבל לא, הנה הוא מקופל תחת פרח צפורן מיובש ועוד כמה צמידים שנמנעתי מלענוד בשל כובדם. מזה שנים ארוכות שלא לחשתי, "ארבע". המחשבה על מזל גרמה לי לתחושת ליאות קלה, כמו לחגוג את חג המולד כשאין לך מצב רוח.

נעמדתי ליד החלון והתבוננתי בכתב ידו של רוי ספייווי. הוא היה מבוגר יותר כעת – כולנו היינו – אבל היה עדיין פעיל כשחקן. הייתה לו תכנית טלוויזיה משלו. הוא כבר לא היה מרגל, אלא גילם תפקיד של אב לתריסר ילדים שובבים. פתאום הבנתי שהחמצתי לגמרי את הנקודה. הוא באמת באמת ציפה שאתקשר. הבטתי דרך החלון החוצה, בעלי עמד בחנייה ושאב אבק מתוך המכונית. התיישבתי על המיטה והנחתי את המספר על ירכי, והחזקתי את הטלפון בידי. חייגתי את המספר כולו, כולל הספרה הנעלמת שהנחתה אותי  וליוותה את כל מהלך חיי הבוגרים. המספר לא היה מחובר. מובן שלא. זה היה מגוחך לגמרי מצידי לצפות שהמספר הזה יהיה עדיין מחובר לקו הפרטי של האומנת. הילדים של רוי ספייווי כבר התבגרו מזמן, והאומנת הועסקה כנראה אצל משפחה אחרת, או מוטב, דאגה לעצמה והצליחה לסיים את בית הספר לאחיות או למנהל עסקים. וכל הכבוד לה. הבטתי על המספר והרגשתי גל גואה של אובדן. זה היה מאוחר מדי, המתנתי יותר מדי זמן.

הקשבתי לקולות החבטה שעלו מהמדרכה בשעה שבעלי שאב את השטיחים. החתולה העתיקה שלנו התחככה ברגליי, מבקשת אוכל. דומה שלא הייתי מסוגלת לאזור כוח ולקום. חלפו דקות, כמעט שעה. החשיכה החלה יורדת. שמעתי את בעלי מתקין לעצמו משקה בקומה התחתונה ואני עמדתי לקום, צרצרים צרצרו בחצר ואני עמדתי לקום.

 

וזה של נאן גולדין