ציטטות נבחרות מתוך "זיכרונות ילדות מתל אביב"

פרטים נוספים אודות הספר ואפשרויות רכישה באתר של פטל: http://petelmagazine.wix.com/petel

"אמי הלכה. לבית חולים לא היה ריח. אחות ויטה הייתה מתוקה. עליתי לקומה העליונה. מעלית האוכל העלתה עבורי צלחת ושתי צלוחיות. כדורים מלח אנגלי ודג מלוח. לבלוע הכול וללעוס הדג מלוח אמרה אחות ויטה".

(שולמית אפפל)

"הוא מעביר את הדפים בלהט, הראייה שלו מתערפלת ומשקולת צונחת בגופו ונעצרת בבטן התחתונה. המוכר רואה אותו, חיוך לעגני על פניו, הוא חובש קסקט ויש לו שפם, גם הוא דמות מקיום אחר, אבל כעת לא המבט שלו ולא רוחצים אחרים שעולים מהים וחובטים בגבו לא יכולים לעצור את הדפדוף, מה שאוחז בו הוא לא ידוע וחזק, הוא מעביר את הדפים בבהילות, כאילו יש איזה גילוי שעומד להגיח מעוד תמונה ועוד תמונה, הצטברות שתפענח בעבורו את המתח האצור בגוף הנשי, מתח שהופך את השבוע הזה למעורפל יותר ויותר".

(יונתן ברג)

"החצר עדיין לא נכבשה באספלט ולא הפכה למגרש חניה – המשאב הכי נדיר בתל-אביב של ההווה ואולי גם של העתיד. נותרו בכניסה גם מיתקן האופניים החלוד והברז עם צינור ההשקיה, ואפילו כמה קקטוסים ששתלתי לפני שנים בערוגה של גן הירק, כשנואשתי מהצנוניות של בן גוריון. נותרה גם כתובת, חרוטה באולר על אחד הקירות: 'פּוּס משחק'. לא התאפקתי וניסיתי לקפוץ קלאס על המדרכה, בלי להיעזר בשום סימוני גיר. ילד אחד הצביע עלי וצחק".

(נאוה סמל)

"מה זה להזדיין??" אני שואלת בקול חזק, ואמא שלי עושה לי, "שששש! שששש!!!! מה קורה לך???" והיא ואבא מסתכלים אחד על השני, במבט של 'לא לוקחים אותה יותר לתל אביב'. אבל לא אכפת לי כי אם לא קונים לי שום דבר באף חנות ולא עוצרים בבית קפה לאכול אלא סתם נוסעים לקחת את אחותי וסתם חוזרים הביתה, אני אשאל אלף פעם. אפילו גלידה לא קנו לי".

(דקלה קידר)

"אני זוכר את אמי עומדת שלד, עור ועצמות, בחלון המטבח, בחלוק צמרי כחול, עורה השחום השדוף צהבהב כמו אצבעות מעשן, כמו קלף דהוי ומקומט, ניצבת גאה וכחושה בשארית כוחותיה, ידיה על מסילת העץ הרקובה של חלון המטבח הפונה אל מרפסת הבאוהאוס העגלגלה של חדרה של נתנאלה (נתי) שכנתי. במרפסת עמדה אריקה רוזנבאום. שכנתנו וחברתה של אמי. הן הביטו זו בזו בשתיקה. דמעות זלגו מעיניהן. היה ברור לי כי הן נפרדות".

(איתן גלס)

"המשחק המסוכן ביותר דרש לקפוץ מחומת הבטון לבור. מעטים הסכימו להשתתף בו, אך אלה שעשו זאת ניסו להפגין שלוות נפש גם כשנפצעו. אחד מהקופצים פרק את כתפו. לנו, שוכני הבור הטבעיים, לא היה ספק שנצטרך לקפוץ בלי יוצא מהכלל. כולם חיכו לראות אותנו מתקפלים דווקא בנקודה היחידה שהייתה שלנו. הקניטו אותנו. מחאו לנו כפיים בבוז. רק אני לא הצלחתי לקפוץ. פעם אחר פעם עמדתי בקושי על רצועת הבטון הדקה, אצבעותיי המיוזעות לא היו מסוגלות להתנתק מהגדר".

(עומר ולדמן)

"האשה המשיכה לדבר לחלל האוויר, כעת בלחש, ולבכות בכי מר. אחרי דקה ניגשה אליה אחת המלצריות המבוגרות והושיטה לה מפית וכוס מים. האשה נשמה עמוק, שלפה מתיקה הממורטט מראה קטנה ועגולה, אגב יפחות בכי, מחתה את עיניה ותיקנה את האיפור, אבל הייתי כנראה היחידה בכל המסעדה שהסתכלה בה. כולם המשיכו להתעסק בשלהם" 

(עטרה אופק)